מי שיש לו דעות זרות וכפירה, לא יזכה לכוון לאמיתה של תורה אפי' עניין אחד, ובירור שיטת הלימוד הישיבתית בדרך למדנות וחקירות

דברי ס' נימוקי רידב"ז בשם הגר"ח מואלאז'ין, כי מי שיש לו דעות זרות וכפירה, לא יזכה לכוון לאמיתה של תורה אפי' עניין אחד.

 מתוך "שערי יצחק" השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק ראה התשע"ח.

הבאנו בשיעור הקודם חידוש גדול נוסף, בשם הגר"ח מואלוז'ין, האומר כי אדם שיש בו מינות, לא יזכה לכוון לאמיתה של תורה אפילו עניין אחד. הרחבנו בעניין הזה. בזמנו כבר הזכרנו זאת, כאשר יצא הספר בנין משה על הלכות שבת, מאת בני הרה"ג משה שליט"א, אשר זכה להוציא את הספר החשוב הזה. ממש אפשר לומר, ישמח משה במתנת חלקו. כפי שאמרנו, 'נותן התורה', זאת מתנה. הסביר על כך הרידב"ז, כי 'נותן התורה' היינו, שהקב"ה ממשיך לתת, לא רק נתן בעבר. אבל מתנות, לא נותנים לכל אחד. מי שמתאים, נותנים לו. אבל אם לא מגיע לך, לא תקבל. אם אתה רוצה ללמוד תורה, בסדר, תלמד בדרכים שלך, אבל מתנות לא תקבל. בכדי לקבל מתנות, צריך להיות זכאי וראוי לכך.

בזמנו [שיעור מוצש"ק ויקרא ה'תשע"ח] הבאתי זאת בקצרה, לא נכנסנו אז לכל ההרחבה בדבריו, ולא בקשר לספר חמדת ימים וכו', כפי שהרחבנו בס"ד בשיעור הקודם. דיברתי אז על הספר בנין משה, כאשר הוא יצא לאור, אבל אז לא ראיתי זאת בתוך הספר נימוקי הרידב"ז בעצמו, אלא בספר באמונה שלימה, שהביא כך בזה"ל, ישנה הערה גדולה, להיזהר מלהשתמש בספרים הנדפסים מאינשי דלא מעלי. או שמביאים מאיזה מסביר אפיקורוס, בין על תורה שבכתב ובין על תורה שבע"פ. ישנם אנשים שאינם ראויים, אפילו שלצערינו הם כותבים דברי קודש. או שהם מדפיסים ספרי קודש, לא שהם המחברים. לצערינו יכול להיות מושג, שאדם שאינו שומר תורה ומצוות, יחבר איזה ספר. אינני יודע אם הדבר כך כיום, אבל מסתבר שאם הדבר היה לפני חמשים שנה, קל וחומר היום. היה אחד באוניברסיטה בירושלם, רח"ל הקימו פקולטה לקבלה, והיה שם אחד שאינני רוצה להזכיר את שמו [תשב"י שר"י. עיין דרשת מרן שליט"א שנמסרה ביומא דהילולא ה-ט"ו לכמה"ר יחיא אלשיך זצוק"ל, בהיכל ישיבת "מתימן יבוא" ירושלם עיקו"ת, אור לכ"א מרחשון ה'תשע"ב], שהיה בקי עצום בספר הזוהר הק', והוא היה אוכל חמץ בפסח ותוך כדי כך לומד זוהר. ה' ירחם. הוא למד זאת בגדר 'חכמה', הדברים לא נכנסו לליבו. לומד זאת כמו מקצוע. הדבר בבחינת, שכינתא בגלותא. או ישנם ספרים, המביאים איזה אפיקורוס. המחברים אשר יש לעם דעות זרות, בין על תורה שבכתב ובין על תורה שבע"פ, רח"ל הספרים הללו הם מזיקים. לפעמים ישנו איזה הכרח, להשתמש או לראות. לצערינו ישנם גם כאלה רשעים המדפיסים ספרים, אנשים אשר יש ברשותם את הספרים הללו, כי כפי שאמרנו הדבר בבחינת 'שכינתא בגלותא', אז צריכים להיזהר, להשתמש בהם בזהירות ובמהירות, רק מה שמוכרח. מה שפחות, בכדי להקטין את הנזק. להתפלל שהטומאה לא תידבק בנו, שנוציא רק את ניצוצות הקדושה.

דהרי אין עיקר התורה המלים ופירושם, אלא התורה באמת היא קול ה' אשר לוטה בהמלים ההם, ומאנשים אשר לא תשרה שכינה בדבריהם הרי אין בדבריהם תורה כלל, ואיך יצטרפו דבריהם לדברי תורה. וכעת הוא מביא את דברי הרידב"ז. בפעם הראשונה, ראיתי אז זאת כאן.

כתב בספר נימוקי רידב"ז [פ' תרומה] וז"ל, ושמעתי אומרים בשם הגאון רבי חיים ז"ל מואלוז'ין, אשר מי שיש בו מינות, לא יזכה לכוון לאמיתה של תורה אפילו עניין אחד וכו'. מכאן ואילך זה הסבר הרידב"ז לעניין, ולא דברי הגר"ח עצמו. דהכח ביד ישראל לכוון לאמיתה של תורה הוא מכח נותן התורה, כמו שאנו מברכים בכל יום ברוך נותן התורה, ר"ל שהוא נותן תמיד ולא שכבר נתן אלא נותן תמיד וכו'. ממילא מי שאיננו לומד התורה אלא לחכמה בעלמא, א"כ לפי זה פורש את התורה מאביה, והקב"ה אמר לפרוש ממנה אינו יכול, ואינו נותנה על אופן זה וכו' עכ"ל.

בירור שיטת הלימוד הישיבתית בדרך למדנות וחקירות, דוגמאות לשיטה זו, ומה מקורה.

כאשר עיינתי בגוף הספר נימוקי רידב"ז, ראיתי את המשך דבריו שם, והשתוממתי. ישנו המשך, אבל בעל ספר באמונה שלימה לא הביא את ההמשך, מטעם מובן.

וז"ל הרידב"ז, אוי לי אם אומר, אוי לי אם לא אומר, שבעוה"ר נתפרצה במדינות ליטא וביחוד בזאמיט ע"י איזה רבנים, לימוד בדרך הכימי או הגיון. שמעתם? 'לימוד בדרך כימי'. והוא לא רוח התורה, אך רוח זרה באה מבחוץ, והכניסו בעוה"ר להתורה שבע"פ, ונתפשטה לימוד הזה אצל בחורים בעוה"ר, עד שהתורה לבשה צורה אחרת בעוה"ר, והמבינים מועטים, והוא רחום יכפר עוון.

ליטא וזאמיט, אלו מחוזות ידועים ברוסיה. לדבריו, התורה שהבחורים לומדים כיום, זאת צורה אחרת של־תורה.

הרידב"ז היה ראב"ד בעיר צפת ת"ו, והוא בעצמו היה ליטאי. הוא הגיע לא"י מליטא. יש לו גם-כן תשובה בסוף ספר בית רידב"ז, בה הוא כותב כך, מהלימוד החדש שיצא בשנים האחרונות בזאמוט וליטא, אשר המביני תורה קוראים לה כימיה, תזהרו מאד ותתרחקו ממנו. 'כימיה' היינו, מרכיבים חֳמרים, ומפרקים חמרים. זה מה שנקרא 'לומד'ס'. הגדרות והבחנות.

נשתוממתי על כך. ריבונו של עולם, הרי זאת שיטת הלימוד בישיבות הקד'. זהו ההמשך של הקטע הקודם שהבאנו לעיל, והדבר היה מוזר לי. פלך זאמוט, נמצא בצפון מערב ליטא. כמה ישיבות מפורסמות היו בו, קובנא – סלבודקה, כנסת בית יצחק בראשות מרן הגאון רב ברוך בר, המוכר כבעל הספר ברכת שמואל, ולאחר מכן חתנו ר' ראובן, טלז, קלם. הדבר פלא.

כמו־כן ראיתי שבספר המרחשת [בהקדמה] כתב כך, בזמננו נשתנו הרבה דרכי הלימוד, בתורתינו הקדושה, שסגנון סברתם ואופן הבנתם פילסו להם נתיב בבתי מדרש התורה והתלמוד, וביחוד בבתי הישיבות בדורינו, ואני כאשר כל ימי גדלתי בין חכמי בהמ"ד הישן וכו', אנכי אשר לא ניסיתי באלה, והליכותי בחדושי הלכות הינן בדרך הכבושה והסלולה מרבותינו קדמאי ובתראי וכו' [וע"ע לקמן ד"ה הבאנו לעיל וכו' דבריו בשלמותם]. ממש נשתוממתי.

יש רידב"ז, ויש רדב"ז. אני מדגיש זאת, בכדי שלא יתבלבלו. אולי ישנם כאלה כיום אשר אינם מבדילים, אבל יש רדב"ז ויש רידב"ז. הרדב"ז היה מגדולי רבני מצרים, ואח"כ בסוף ימיו הוא היה בא"י בעיר צפת ת"ו. זהו מהר"ר דוד בן זימרא, שהיה גאון ספרדי מפורסם. וזה הרידב"ז, שיש לו פירוש על הירושלמי ועוד כמה ספרים, הרב רפאל יעקב דוד בן זאב.

בכל אופן, חתנו של הרידב"ז, זהו הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, בעל ספר חזון יחזקאל, היה תלמידו של הגר"ח מבריסק זצ"ל, שהוא אבי שיטת הלימוד בישיבות הקד'. והוא המשיך בדרך הזאת. אבל אין ספק, שהם חידשו דרך לימוד. בודאי שבכל הדורות הקודמים לא למדו כך, אפילו בארץ ליטא. הרי לפני כן, היה הגר"ח מואלוז'ין, והנצי"ב, והגר"א. בודאי שזאת אינה שיטת הלימוד שלהם.

שאלה מהקהל: אולי זה בגלל ההשכלה שהיתה אז? בתורת תחליף?

תשובת מרן שליט"א: אתה אומר משהו. עוד מעט הכל יהא מובן היטב בעזהי"ת.

מצד שני, בספר מכתב מאליהו להגה"צ אליהו דסלר זצ"ל, הוא מדבר בשבח השיטה הזאת, אולם צריך להקדים לכך משהו.

ללמוד תורה, צריך ללמוד בשמחה, בהרגשת סיפוק, אי אפשר להכריח בן אדם ללמוד. ולא תמיד יש את החשק ללמוד. אבל תוך כדי שלומדים, כאשר מתחילים, הטעם בא עם הזמן. טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב יְ"יָ [תהלים ל"ד, ט']. אבל הכלל הוא, שאם האדם לומד שלא בשמחה, אזי הלימוד הזה אינו מתקיים, וכבר אינני מדבר על כך שאינו זוכר אותו, וכמה זמן זה מחזיק.

צריכים לדעת כלל, כמדומני שכבר דיברתי על כך מספר פעמים, האדם בטבעו אוהב הנאות, אוהב ליהנות, השאלה היא ממה הוא נהנה? אם הוא ייהנה מהדברים הרוחניים, אזי הוא לא יחפש את הדברים הגשמיים. אם תהיה לו הנאה ושמחה בקיום המצוות, לא שהוא עושה זאת 'מצות אנשים מלומדה', אנוס על פי הדיבור, כי הוא מוכרח. לומד כיון שהוא מוכרח ללמוד. אם הוא לא נהנה מכך, היצה"ר יחפש אצלו את התענוגים במקומות אחרים. בהתחלה זה יהיה בהיתר, ובסופו של דבר זה יהיה ח"ו באיסור. אבל כאשר האדם מתעמק ומבין, ויש לו שמחה בלימוד, ממילא כל החשק והרצון והחום והשמחה יהיה בדבר זה, וממילא הדברים האחרים לא יתפסו אצלו מקום. אין הכוונה שיהיה צדיק פרוש, שיאכל ולא יטעם טעם של אוכל, אלא שזה לא יהיה העיקר. לגבי תאוות אחרות, בסדר, הוא לא מלאך, אבל יש לו את ההנאה ואת התענוג בלימוד.

אומר הרב דסלר זצ"ל, כי מן השמים, בהשגחה פרטית, הורידו את שיטת הלימוד הזאת לעולם, כיון שבדורות הללו, עד שהאנשים היו מגיעים לשמחה מן הלימוד, אם היתה נשארת שיטת הלימוד כפי שהיתה בעבר, ישנם אנשים שיכולים לשמוח בכך שהם יודעים מסכת שלימה, או את כל הש"ס, או בקיאות בספרים, אז יש לו את השמחה ואת הסיפוק מכך, אבל זה לא בא ברגע הראשון. או שהוא לומד סוגיות, ומתעמק בפשט ובתירוצים וכו', בסוף יש לו את התענוג. אולם בשיטת הלימוד של בריסק, התענוג בא מהר, וזה מה שמחזיק את לומדי התורה, לפי מצב הדור.

כאשר אמרו כאן מקודם 'השכלה', כנראה שזהו זה. דהיינו, כיון שירדו לעולם רשעים שקיררו את אהבת התורה והתרחקו מן המצוות, ממילא היה צריך לחזק את לומדי התורה, שייהנו מהלימוד, שיישארו בלימוד, כיון שהם מרגישים את התענוג הגדול בלימוד, ודבר זה תופס אותם.

בספרו מכתב מאליהו [חלק א' דף 317] הוא כותב כך, הננו חיים בדור פריקת עול התורה, אבל השי"ת הניח לנו מקום מפלט. נרבה נא בעיון התורה, וחיש מהר יהיה העיון לשמחה לנו ונאהבנו בלי פירוד כלל בעזרת השם. והנה הורידו לנו מן השמים בדורות האחרונים דרך חדשה בדרכי הלמוד, הוא העיון בדרך ההבנה והעמקות. זהו מה שנקרא למדנות, הנקרא בישיבות 'לומד'ס', 'לוֹמְדוּת', צְבֵי דינים – דהיינו [בל' אידיש] שני דינים. תכף נראה דוגמאות לכך, כל דבר לחלק. הרידב"ז קרא לכך כימיה, כיון שאתה מפרק ומרכיב דברים. ולפי דבריו, זה 'רוח זרה באה מבחוץ'. עוד מעט נראה, מהיכן מקור השיטה הזאת. בכל אופן, אם חתנו - הרב אברמסקי - לא התייחס לכך, וכל גדולי ישראל לא התייחסו לכך, לא חששו לכך, ואדרבה הדבר נתפשט ונתקבל אצל כל הגדולים, אזי בודאי שבדקו את הדברים וראו שאין בטענות הללו ממש.

לא רק לרידב"ז היו טענות על כך, אלא גם מכיוון נוסף. מביאים זאת על הרב הראי"ה קוק. הרי שיטת הגר"ח מבריסק, והגר"ש שקופ, היא בדרכי ההסברה וההבנה הגיונית. ראיתי שכתבו, כי הראי"ה אמנם העריך מאוד את הרב שקופ ואת ספרו שערי יושר' אך בעצמו אחז יותר בדרך הלימוד הליטאית המסורתית אותה ייצג רבו הנצי"ב, הנותנת דגש רב יותר על הבקיאות ההיקף והחיבור לפסיקת ההלכה וכנראה שהוא לא רצה ששיטתו של הרב שקופ תיעשה לדרך הלימוד הדומיננטית בישיבה שלו. הוא אמר, את החסרון שההגיון נתרבה יותר מדאי בישיבות בזמנים האחרונים, הנני משתדל ושואף למלאות על ידי קביעת שיעורים ללמוד את הסוגיות בצורה של ביאור הלכה, ע"י כך תתוקן הסאה העודפת של ההגיונות הדמיוניים [המעיין תשרי ה'תש"ע דף צ"ד].

ברצוני לומר משהו, בכדי שתבינו זאת. אינני יודע, אולי הדברים כאן מתחברים, אבל עכ"פ ידוע שגם הרב קוק היה ליטאי, והגר"ח מבריסק שלח לכל האיזור שלו שלא יקבלו אותו לרב בשום מקום. כך לפי מה שאני זוכר, מלפני שנים רבות. כמדומני שהוא אמר, שהוא למד לימודים ממקורות חיצוניים, לא בדרך התורה. וכיון שלגר"ח מבריסק היתה השפעה גדולה על כל האיזור שלו, לכן הרב קוק לא התקבל לרב בליטא. כך מסבירים, מדוע לבסוף הוא נהיה רב בלונדון. עד לשם, לא היתה פרושה מצודתו של הגר"ח. אינני יודע מה בדיוק אירע פה, אכן רואים שישנו כאן ניגוד, על רקע השקפתי. הגר"ח מבריסק כעס, התנגד לו מאד, בגלל שיש לו דעות פסולות, כי הוא ינק את דרכו ממקורות שאינם כשרים. ממילא, 'כמים הפנים לפָּנים'. הנושא הזה הוא ארוך, נגענו בו רק על קצה המזלג.

ממשיך המכתב מאליהו וכותב כך, זהו אשר הורו לנו מן השמים דרך קצרה ושההנאה בה קרובה, משום סכנת שנאת העמל והיגיעה הרבה. באמת, היראה צריכה לבא תמיד קודם האהבה, וא"כ צריך היה להקדים את הכרת החובה להרגשת ההנאה (שהיא תולדת האהבה). אבל, בדורות פריקת עול ח"ו, בגלל שבדורות האחרונים ירדה הרבה היראת שמים, ההשכלה ואח"כ הרפורמה וכו', הורידו לנו מן השמים גאונים וגדולים מיוחדים, שהורו לנו את הדרך הישיר אל ההבנה העמוקה, אשר בה אפשר להגיע בקצרה אל אהבת עיונה של תורה והנאתה, עוד טרם השגת חובת עול התורה מצד הכרת יראת שמים וגדולת נותן התורה. כדאי לראות את הדברים בפנים.

בכדי שנבין יותר את העניין הזה, אביא בפניכם מה שראיתי, מישהו האומר זאת במלים המסבירות היטב זאת. בקובץ חידושי תורה – מפעל המסכתות [חלק ו' דף כ'] מובא כך, שיטת הלימוד שרווחת כיום בעולם הישיבות, מעניקה ללומד תחושת עינוג, למן השעות הראשונות שהוא עושה בחיקה של תורתנו הקדושה וכו'. העדר השליטה במרחבי ים התלמוד, אינה פוגמת את הנאת הלימוד.

דהיינו, שיטת הלימוד הישיבתית, זה לא שאתה צריך לדעת את כל הסוגיות ולפלפל ולתרץ אותם, אלא רק בסוגיא שלפניך, תשבור את הראש בגמרא הזאת, או ברמב"ם הזה, בכדי להבין. כשם שעינו של משייט בספינה קטנה, תשבע ממראה עיניה, הגם שקטנה היא הספינה.  

דרך זו המכונה שיטת הלימוד הליטאית, חוללה מהפכה בעיקר אצל צעירי הצאן אשר לא ניחונו בסבלנות יתר. אלו שניחונו בסבלנות ובכושר התמדה יודעים, שפרוטה לפרוטה מצטרפים, דף לדף יחבור, ובסופו של דבר יהיה בידם היקף ידיעות. היקף ידיעות, הינו חוויה רוחנית נפלאה ומקור סיפוק. אלא שמטבע הדברים, ניתן לקצור חוויה זו רק לאחר עמל ממושך בן שנים. בשיטת הלימוד מבית מדרשם של גדולי ליטא, ר' חיים מבריסק, ר' שמעון שקופ, ר' ברוך בר, ועוד גדולי עולם, חידדו את תחושת העינוג כבר בשלבים הראשונים של לימוד התורה, ופעמים רבות כבר בשליבה הראשונה נסך זיו ועונג על פניו של הלומד. בדרך זו קירבו גדולי ישראל את צעירי הצאן חדי המוח וחובבי ההגיון, אל דפי תורתנו הקדושה, נערי ישראל מצאו מרווה לצמאון, שעה שנפעמו מניחוחות הדין, השקלא וטריא, ומעָצמת ההגדרה ועמקותה.

שיטה זו באה כהשלמה לשיטתו של ר' עקיבא איגר, הפני יהושע, הנחלת דוד, ועוד אחרונים, אשר דרשו לחדור לעומק הפשט. הקו המנחה לשיטתם היה, שכל כמה שהדבר פשוט יותר, כך הוא קרוב יותר לאמת.

מה הפירוש, 'צבֵי דינים'? מה זה 'למדנות'? בכדי לחדד זאת, להבין את שיטת הלימוד, שבעצם לא מוצאים זאת בספרים האחרים, בכל הדורות כולל בליטא בעצמה, איך להגיד את הדברים.

למשל, ישנו דין של 'בתי מושב עיר חומה', המוכר מוכר, וכתוב בתורה [ויקרא כ"ה, כ"ט] יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ. טוב, אז עושים חקירה בישיבות, מתי חלה המכירה? האם המכירה חלה ברגע הראשון, אמנם אח"כ ישנה שנה שהמוכר יכול לפדות זאת, אבל אין פירושו שהמכירה לא חלה, רק שיש לו זכות לפדות. או דלמא, אם הוא לא פדה, רק אז המכירה חלה. [עיין באריכות בחידושי הגר"ח מס' כתובות דף ב', ובספר רשכבה"ג תולדות רבי' חיים הלוי ירושלם ה'תשע"ד חלק ראשון דף תצ"ח].

מובן, שפירושו לחדור לעומק העניין, להיכנס אל 'הנשמה' של העניין, ולראות את כל הדינים הכלולים בכך. אם זה דין בגברא, או בחפצא. וכדומה. לפעמים, מצד אחד, זה מפרך, להבין את עמקות העניין, אבל מגלים איזה דברים טמונים כאן. דהיינו, כאשר מבינים את התורה, חוץ מההבנה הפשוטה והשטחית, הבנה של עומק העניין, זה עולם אחר.