י"י אֱלֹדֵ'י אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים, וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם [פרשת דברים]

ביאור הכתב סופר על הגמרא בברכות בעניין הספסלים שנוספו בבית המדרש לאחר העברת רבן גמליאל מן הנשיאות.

מתוך "שערי יצחק" – השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק תולדות התשע"ד

ראיתי דבר מעניין מאד, שכותב בעל שו"ת כתב סופר בפרשת דברים, על הפסוק י"י אֱלֹדֵ'י אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים, וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם [דברים א', י"א]. אני אומר זאת בכדי שנדע, שכאשר מברכים אדם, לפעמים אנשים אינם יודעים מהי כוחה של־ברכה. וגם מי שמברך, לפעמים חושב לעצמו, מי אני ומה אני? מה פתאום שאני אברך? הפלא יועץ [אות ב'] אומר, כי כל מי שפונה אלי לקבל ברכה, אפילו שאינני ראוי, אני מברך אותו. כיון שהוא רוצה ברכה, וכל המברך מתברך. לפעמים ישנה שעת רצון, והברכה מתקיימת. כדאיתא בירושלמי. זה לא מחייב, ששמי שבירך אותו, אכן יהיה גדול הדור, או צדיק תמים, צדיק יסוד עולם. אלא, כמו שח"ו הקללה עלולה להתקיים בשעה רעה, אפילו קללתו של בלעם הרשע, כמו שכתוב שהאדם יזהר שלא יקללוהו, א"כ לאידך גיסא על צד הברכה, הדבר חשוב מאד ויש בברכה תועלת. ובודאי שאם אדם גדול מברכו, אזי זה הרבה יותר. אבל גם אם זה אדם פשוט מברכו, הברכה יכולה להוסיף. זהו העניין כאשר מברכים את האדם, וכאשר האדם מבקש שיאמרו עבורו 'מי שבירך'. ואכן הברכה חשובה מאד, והיא מועילה ונותנת. רק מה, אין חובה להגיד 'מי שבירך' לכל אדם באופן פרטי, לא צריך להטריח על הציבור, אלא אפשר לפרט כמה וכמה שמות בבת אחת.

משה רבינו אמר, י"י אֱלֹדֵ'י אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם. לכאורה, מה הקשר בין הרישא לסיפא? הרי אם כבר אמרת 'אלף פעמים', א"כ מה הוספת בסיפא? אומרים חז"ל בספרֵי, ורש"י מביא זאת במקום, כי עם ישראל טען למשה רבינו ע"ה, אתה נתת קצבה לברכתך. הרי הקב"ה אמר לאברהם אבינו, וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ, גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה [בראשית י"ג, ט"ז]. המשיל אותנו לעפר. וכן נאמר, וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם [בראשית כ"ו, ד'], דהיינו עד אין סוף, אין גבול וקצה. ואילו אתה אומר לנו, יוסף י"י עליכם ככם 'אלף פעמים'? מדוע אתה נותן קיצבה? אמר להם משרע"ה, הברכה הזאת, היא משלי. אבל הקב"ה, 'יברך אתכם כאשר דיבר לכם', הוא יתן בלי סוף. אני בן אדם, הברכה שלי היא מצומצמת, אינני יכול לברך יותר. ויכול להיות שאם הוא יברך מה שלא מתאים לו, גם זה לא טוב.

אומר בעל כתב סופר כך, פירש"י והוא ממדרש, שאמרו ישראל, אתה נותן קצבה לברכתינו. אמר להם, זו משלי. וה' יברך אתכם כאשר דיבר לכם. וצריך לדעת, היכן דיבר? ופירש"י ידוע. ונראה לי עפ"י דאיתא בש"ס [ברכות כ"ח ע"א] כשנתמנה רבי אלעזר בן עזריה לנשיא, פליגי שם. חד אמר, ארבע מאות ספסלים נתרבו באותו יום. וחד אמר, שמונה מאות. וצריך לדעת, איך יפלגו בזה, בדבר שהיה נראה לעין? וגם, מאי נפקותא בעניין פלוגתא דידהו?

דיברנו על מאמר זה בעבר [שיעור מוצש"ק שופטים התשע"ב], אולם לא על הנקודה הזאת. הרי רבן גמליאל היה קפדן על כבוד התורה, וכפי שהוא לא רצה שיהיו מחלוקות, כך הוא רצה שלא יכנסו לבית המדרש, אלא רק תלמידים ש'תוכם כברם'. אבל כאשר העבירו אותו מהנשיאות, ומינו במקומו את רבי אלעזר בן עזריה, סילקו את שומר הפתח, ונכנס כל מי שרצה להיכנס, ובכך נוספו הרבה תלמידים. בגמ' ישנה מחלוקת, כמה ניתוספו? יש מי שאומר, ארבע מאות ספסלים נוספו. ויש מי שאומר, שמונה מאות ספסלים נוספו. א"כ הוא שואל, כיצד הם מתווכחים, האם הם ארבע מאות או שמונה מאות? וכי אי אפשר לספור אותם? הרי ישנו הבדל גדול, בין ארבע מאות לשמונה מאות? א"כ מה המחלוקת, הרי זהו דבר הנראה לעין? וחוץ מכך, מה זה משנה כמה נוספו, שיהיו אלף או מאתיים? הלא העיקר הוא, שנוספו כמה מאות, וזהו. למה יש בכך מחלוקת? מה העניין בזה?

אומר הכתב סופר, פירוש הפלא ופלא, ממש עניין נחמד מאד. כך הוא אומר, אכן לפי שניהם, נוספו בפועל ארבע מאות. דהיינו, מקודם היו ארבע מאות, וכעת נוספו עוד ארבע מאות. אבל ע"י שנוספו ארבע מאות, הדבר הוסיף גם לראשונים פלפול והתחדשות, וממילא כביכול גם הראשונים 'נוספו'. כלומר, ריבוי התלמידים, הוסיף גם לתלמידים הראשונים בבית המדרש, נהיה כביכול 'פנים חדשות', וממילא זה נקרא שגם הם 'נוספו'. א"כ, המאן דאמר הראשון, מנה את הכמות. והמאן דאמר השני, מנה את האיכות.

והוא נותן דוגמא לכך, הרי כתוב וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה, מֵאָה. וּמֵאָה מִכֶּם, רְבָבָה יִרְדֹּפוּ [ויקרא כ"ו, ח'], זהו פסוק ב'ברכות' שבפרשת בחקותי. שואלים חז"ל, וכי כך הוא החשבון? אתה אומר, ורדפו מכם חמשה, מאה. דהיינו, חמשה יהודים, יבריחו מאה גויים. כלומר, כאשר עם ישראל ילכו בדרך הטובה, יעשו כדת וכדין, תהיה להם ברכה והצלחה במלחמותיהם, וחמשה מהם יבריחו מאה גויים. זה יוצא פי עשרים. אם כן, 'ומאה מכם', אם תכפיל זאת בעשרים, צריך להיות אלפיים. א"כ מדוע אתה אומר 'רבבה ירדופו', דהיינו עשרת אלפים? כיצד הוא החשבון? אלא התשובה היא, אינו דומה מועטים המקיימים את המצוה, למרובים העושים את המצוה. דהיינו, כאשר יהיו מאה, לא יישאר אותו החשבון, כפי שהיה כאשר הם היו בכמות מצומצמת, אלא יהיה הרבה יותר. א"כ הוא אומר, זהו מה שקרה בנ"ד, שעל ידי ריבוי התלמידים, נוסף גם לתלמידים הקודמים שכבר היו.

אקרא לכם את לשונו, ונראה לי, עפ"י מה שאמרו חז"ל, דכתיב 'ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו', ואינו לפי החשבון. אלא, אינו דומה יחיד העושה מצוה, לרבים העושים מצוה. והנה, הרבים שעושים מצוה, מצות כל אחד מרובה, משאם עשה לעצמה ביחידות. וזכותו רב, ומרבה ישיבה מרבה חכמה. וכל שמתרבים התלמידים, יותר מצליח כל אחד בלימודו. יש הבדל בין ישיבה עם מאה תלמידים, לישיבה עם מאתים תלמידים. המאה אכן יכולים להצליח וללמוד טוב, אבל אם יהיו מאתים, המאה הראשונים ילמדו יותר טוב, כיון שמיתוסף בישיבה חידוד, ושקלא וטריא, ותורתם של המאה הראשונים בעצמם נהיית הרבה יותר טובה. ממילא הוא אומר כך, ויש לומר, כי היו שם ד' מאות, ונתוספו עוד ד' מאות. וזה דאמר, ד' מאות ספסלי נתוספו. ואידך אמר, כי גם אלו שהיו מכבר, נתחדשו, וכאלו באו מחדש. על ידי שנתרבו החברים המקשיבים, עלו התלמידים הישנים למדרגה מעולה ביותר, כפליים לתושיה. וזהו שאמר, שמנה מאות נתוספו. ולא פליגי. מר השיב, דוקא במניין הגופים. ומר חשיב, שווי התלמידים באיכותם. ואמר שנתוספו שמונה מאות, כנ"ל. ומדגיש הכת"ס, והוא נכון. דהיינו, אל תחשוב שהפירוש הזה הוא בדרך מליצה, בדרך צחות, אלא זהו הפשט, זה הפירוש האמיתי והנכון, לאמיתה של־תורה. כך נראה לו מעצמו.

והוא ממשיך ואומר, וזה שאמר, יוסף י"י עליכם ככם אלף פעמים. ואמרו ישראל, רבינו משה, אתה נותן קצבה לברכתינו. הוא מסביר אותו הדבר, כאשר ישנם בעם ישראל כך וכך אנשים, וכעת אומר משרע"ה שאתם תהיו פי אלף, א"כ הם חוששים מכך, זאת כבר בעיא. כיון שאם אנו נהיה יותר, הדבר יצמצם לנו את הפרנסה. כמו שדות מרעה, שאם יהיו הרבה אנשים שיקחו בה חלק, כל אחד יקבל פחות. וכן אם ישנה חבית מים אשר ממנה כולם שואבים, אם אתה מוסיף עכשיו עוד אנשים, א"כ נהיה פחות מים לכל אחד, והדבר לא כדאי ולא שוה להם, אנחנו נפסיד אם יהיה לנו יותר אנשים. לכן אמר להם משרע"ה, יש לכם טעות, כי כאשר אתם תתוספו, אזי בסופו של־דבר גם אתם תרויחו. לא רק שלא יהיה לכם פחות, אלא יהיה לכם עוד יותר. זהו הפירוש שהכתב סופר אומר.

אבל חושבני, כי כל המעיין יראה, שחז"ל לא התכוונו לכך. הוא אומר מהלך אחר, מעין המהלך של חז"ל, אבל לא נראה לי שאפשר להכניס זאת בדברי חז"ל, דהיינו ברש"י ובספרי ובמדרשים שכותבים זאת.

אולם זהו הרעיון שלו, מצד עצמו, לפרש כך את הפסוק, קרוב לדברי חז"ל. וזה לשונו, היינו, כי חששו, שאם יתוספו אלף פעמים, יקפחו הניתוספים פרנסתם, ויהיה להם בצמצום. דכל שנתרבו האנשים במדינה, יקופח פרנסת האחרים. ולכן צווחו, אתה נותן קצבה לברכותינו, שלא נשב ברוחה בארצנו. ולכן אמר מרע"ה, וה' יברך אתכם כאשר דיבר לכם, שאמר ורדפו מכם חמשה מאה וכו'. והבטיח ה' בזה, שזכות רבים עושים מצוה, זכותם והשפעתם מרובה כהנה וכהנה. וא"כ כל שיתוספו ישראל, לא יקופחו הראשונים. ואדרבה, יתוספו תוספת מרובה, מאשר היה להם בתחלה. והיינו 'ויברך אתכם כאשר דיבר לכם'. כנ"ל.

זהו מעין עניין מצות הצדקה, ישנם אנשים החושבים, כי אם הם יתנו מעשר כספים, אזי הם יפסידו. אבל למעשה, הדבר בדיוק ההיפך. כי כאשר אדם נותן כסף לצדקה, אדרבה, על ידי כך הוא מרוויח יותר. זהו ההיפך מההגיון הראשון שלו. אדם שחסר לו באמונה, חושב לעצמו, אם אתן מהכסף שלי, יהיה לי פחות, ואני אפסיד. אבל, שינסה זאת ויראה, מותר לנסות בזה את הקב"ה, ואדרבה הוא יראה בהיפך, כי כמה שהוא יתן יותר, כך יהיה לו עוד יותר. הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר, וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי, וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם, וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי [מלאכי ג', י']. חשוב לדעת את היסוד הזה.

לכאורה פירושו הוא נראה הפלא ופלא, כמו שאמרנו. אבל כאשר עיינתי בדבריו, התפלאתי מאד. בואו נראה יחד את הגמ' במסכת ברכות [דף כ"ח ע"א], שם כתוב כך, תנא, אותו היום סלקוהו לשומר הפתח, וניתנה להם רשות לתלמידים ליכנס. שהיה ר"ג מכריז ואומר, כל תלמיד שאין תוכו כברו, לא יכנס לבית המדרש. ההוא יומא, אתוספו כמה ספסלי. א"ר יוחנן, פליגי בה אבא יוסף בן דוסתאי, ורבנן. חד אמר, אתוספו ארבע מאה ספסלי. וחד אמר, שבע מאה ספסלי. הוה קא חלשא דעתיה דר"ג. אמר, דלמא ח"ו מנעתי תורה מישראל. אחזו ליה בחלמיה, חצבי חיורי דמליין קטמא. דהיינו, רבן גמליאל חשש, אולי ח"ו מנעתי תורה מישראל? הוא ראה כי לישיבה בבית המדרש, נתוספו כל כך הרבה מאות ספסלים, הראו לו בחלום כדים לבנים מלאים אפר, דהיינו אל תסתכל איזה כד יפה הוא, זה חיצוני, כי מבפנים הוא מלא אפר. ולא היא, הגמ' אומרת שזאת אינה ראיה, זה לא שהסכימו בשמים עם רבן גמליאל, ההיא ליתובי דעתיה הוא דאחזו ליה. זה רק בכדי שלא יהיה לו צער. אבל לאמיתו של דבר, צודק רבי אלעזר בן עזריה. כיון שנכון שישנם תלמידים שאין תוכם כברם, אבל מתוך שלא לשמה בא לשמה. זאת אינה 'חכמה' לקבל רק את התלמידים הצדיקים, אלא גם את אלה שהם 'לא כל כך', אבל בסופו של־דבר התורה תחזק אותם.

בכל אופן, אתם שומעים מה כתוב פה, יש כאן לכאורה תמיהה עצומה. איך הכתב סופר הביא בשם הגמרא, שלמד"א השני נוספו 'שמונה מאות'? הרי כתוב במפורש 'שבע מאות'? חשבתי, אולי ישנה נוסחא אחרת בגמרא, אולם חיפשתי בעין יעקב ובדקדוקי סופרים, ואין שום גירסא אחרת, אלא כולם גורסים 'שבע מאות'.

יכול להיות, שהוא כתב זאת מתוך הזכרון, או שתלמידיו כתבו זאת. אבל מ"מ חושבני, כי הפירוש שלו, נכון מצד עצמו. דהיינו, גם אם נוספו שבע מאות, עדיין פירושו נכון, ואינו נסתר. כיון שלא חייב להיות, שלכל תלמיד, יהיה תלמיד כנגדו, דהיינו שיהיו שתיים, חברותות, ורק על ידי זה יהיו 'פנים חדשות'. אלא אפילו אם נגיד שהיו מקודם שלש מאות תלמידים, א"כ הארבע מאות החדשים שנוספו, הוסיפו לשלש מאות הראשונים, וכולם 'נתוספו'. לפי קוצר דעתי נראה שהדבר מובן כך.

אולם דבר נוסף צריכים לדעת, מדוע נקטו חז"ל כמה 'ספסלים' נוספו? ארבע מאות ספסלים, או שבע מאות ספסלים? למה סופרים את הספסלים, לכאורה היה צריך לספור את התלמידים בעצמם?

הערה מהקהל: אולי מפני עין הרע?

תשובת מרן שליט"א: וכשאמרו שתים עשרה אלף זוגות תלמידים של רבי עקיבא, לא חששו לעין הרע? אלא מפני, שהם כבר מתו. כמו כן לגבי הלל הזקן, 'שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן', למה לא חששו מעין הרע? הוא הדין בענייננו.

בס"ד חושבני שהפירוש פשוט, כיון שהתלמידים האלה, אין תוכם כברם, א"כ לא מסתכלים עליהם, אלא מסתכלים על הספסלים. דהיינו, לא נוספו פה שבע מאות תלמידים, אלא נוספו ספסלים. והדבר יכול להתאים גם לפירושו של הכתב סופר, שעשה חשבון ואמר, כי בעצם נוספו רק ארבע מאות. אמנם זה לא הפשטות, כי כל מי שלומד מבין, שהיו כמה שהיו, הרי לא כתוב כמה היו מקודם, א"כ נניח שהיו חמש מאות, ונוספו ארבע מאות. והמד"א השני אמר, שנוספו שבע מאות. א"כ כמה היו? אלף ומאתים. אבל לפי דבריו, אין מחלוקת, כיון שלפי שתי הדעות, נוספו רק ארבע מאות. רק שמאן דאמר אחד, ספר את הכמות. והמאן דאמר השני, ספר את האיכות. והסברנו כי גם לפי דבריו, שבע מאות פירושו, שהשלוש מאות הראשונים, לימודם התגבר יותר, זה אינו מה שהיה מקודם, כיון שע"י הארבע מאות הנוספים בבית המדרש, הלימוד התגבר, התחבר והתחדש, וממילא זה נחשב שנתוספו שבע מאות. ממילא כאשר אנחנו שואלים, מדוע לא ספרו את התלמידים? התשובה היא, כי סוף סוף התלמידים האלה, אין תוכם כברם. א"כ רוצים לומר, כי תלמידים כאלה שאין תוכם כברם, הם לא נחשבים, לא מסתכלים עליהם. ולא רק זאת, אלא אפילו השלוש מאות הראשונים, שבעצם כן היה תוכם כברם, אבל גם מה שהתוסף להם על ידי כך, זה גם נחשב בלי ערך.

מה פירוש, ת"ח שאין תוכו כברו? לכאורה היינו, שההנהגה החיצונית שלו, אינה כמו ההנהגה הפנימית. זה אינו כפי שכתוב על הארון, לצפותו זהב 'מבית ומחוץ'. כלומר, שלא יהיה אחד בפה ואחד בלב. אבל מהרש"א [שם] מבאר וז"ל, והיינו דמדמו ליה בחלמא לחצבי דמליין קיטמא, דמבחוץ הכד הוא מלובן ושלם, ובתוכו אין בו רק אפר, שהוא דבר שפל ואינו ראוי. והוא מביא ראיה מהגמרא, ובפרק בא לו [יומא דף ע"ב ע"ב] מפרש, דתלמיד 'שאינו תוכו כברו' היינו, שעוסק בתורה, ואין בו יראת שמים וכו'.

החיד"א כותב בספר מעגל טוב, הרי הוא ביקר בהרבה ארצות, ופעם אחת הוא הגיע לתוניס, כך אני זוכר את הסיפור, ראיתי זאת לפני שנים רבות, והוא נכנס לבית המדרש, וראה ת"ח הנושאים ונותנים בדברי תורה. אולם הוא לא דיבר, אלא שתק. או מטעם ענוה, או שרצה לראות כיצד היא שיטת הלימוד שלהם. וכדומה. הם ראו שהוא שותק, לא אומר כלום, לא שואל ולא עונה. אחד מהם הציע לחבירו, בוא נשאל את האיש הזה, האורח הזה שבא לכאן לאסוף כסף בשביל עניי א"י, הרי החיד"א היה שד"ר, א"כ היתה להם איזו שאלה, וחכם אחד אומר לשני, בואו נשאל את האורח הזה, מה הוא אומר? אמר לו חבירו, זהו אחד 'חַטְבַּא', דהיינו עץ יבש. כלומר, עם הארץ הוא זה. שמע זאת החיד"א ואמר, 'אתם עשיתוני חַטְבַּא אחת בעולם, אף אני אעשה אתכם חטבּא אחת בעולם'. והם נדהמו. כידוע החיד"א היה בעל לשון מליצית מאד. הוא עשה מליצה ממאמר חז"ל ע"פ את י"י האמרת וגו', אתם עשיתוני חֲטִיבָה אחת וכו'. ואז לכבוד ארץ ישראל, הראה את גודל ידיעתו בתורה בבקיאות ובפלפול ובעיון. אבל בהתחלה הם הסתכלו עליו, כעל עץ יבש. א"כ אלו הם ה'ספסלים'.

את השאלה הזאת ששאלנו, מביאים בגליון הספר עין יעקב דפוס וילנא, בכלל 'חידושי גאונים'. כתוב שם כך, והדקדוק בו מבואר, כי אם בא הסיפור להפליג על ריבוי התורה והתלמידים, שנתרבה באותו העת בהעברת נשיאות רבן גמליאל ובמינוי רבי אלעזר בן עזריה לנשיא, לא היה לנו לעשות חשבון מריבוי הספסלים, אבל ראוי לספר כמה רוב התלמידים, ולעשות חשבון מספר התלמידים, וכו', הוא מביא ראיות לכך ממקומות אחרים. והוא מתרץ תירוץ ממש נפלא. הדברים מצד עצמם, הם דברים ממש חשובים, זהו יסוד חשוב מאד בהשקפה, ואפשר ללמוד מכך לעניינים אחרים.

הוא כותב כך, בעניין ריבוי הספסלים, אשר עשה הש"ס ממנו סיפור וחשבון, שְׁמע דבר יקר. אמרינן בסוטה [דף מט ע"א] משמת רבן גמליאל, בטל כבוד התורה. ופירשו המפרשים, שעד ימיו היו לומדים תורה בעמידה, ואח"כ נפל חולשא והוצרכו ללמוד בישיבה. הרי עד זמן רבן גמליאל, למדו תורה בעמידה. ומשמת ר"ג, בטל כבוד התורה, כפי שמובא בגמרא במסכת מגילה [דף כ"א], כיון שאז ירדה חולשא לעולם, וא"כ הם היו צריכים ללמוד בִּישיבה. לכאורה, מה קרה? מה העניין והמשמעות של דבר זה? מה ההבדל אם הם עומדים, או יושבים? והעניין בזה, כי כל דבר אשר בו עצם הקדושה ורוחניות אלהיות, לא ישיגוהו שום ליאות ועייפות ויגיעה, כי חֲיוּת הקדושה אשר בקרבו, הוא נושא ומעמיד על קיומו. ראה אדוננו משה, בעת העגל כאשר ראה העגל והמחולות, שיבר הלחות. ואמרינן בפסחים (צ"ל שבת דף פ"ז ע"א), כי נשא ק"ו מפסח, מה פסח שהיא מצוה אחת וכו', התורה אמרה כל בן נכר לא יאכל בו, כאן כל ישראל מומרים וכו'. מה עשה משה? 'וישבר את הלוחות'. והדבר פלא, מי ביקש מידו ליקח הלוחות במרום? ומעיקרא מאי קא סלקא דעתיה, כשאמר לו הקב"ה 'לך רד כי שיחת עמך עשו להם עגל מסכה', תכף לא היה לו ליקח הלוחות מטעם ק"ו זה. הרי הוא כבר יודע זאת, הקב"ה אמר לו 'סרו מהר', א"כ מה קרה שאח"כ כשראה אותם עם העגל, הוא שבר את הלוחות? הרי ידעת זאת מראש? וכי חלילה לא האמין במאמר ה', עד שעיניו ראו כל המעשה? הוא היה צריך לראות זאת בעיניו, ואז הוא משבר?

אבל בירושלמי (תענית פ"ד ה"ה) מבואר, כי הלוחות נפלו מאליהן ונשתברו. לא שזאת היתה היזמה שלו. והעניין, כי הלוחות מצד כבדן, כמבואר במדרש (שמו"ר פמ"ז אות ו'), ארכן ששה ורחבן ששה, ושל סנפירין היו. הרי אורך הלוחות היה שש, ורוחבם שש, וכן לארבע צדדים. וסנפרינון זוהי אבן כבדה מאד. א"כ באופן טבעי, א"א להחזיק את הכובד הזה. א"כ כיצד משה רבינו הצליח להחזיק זאת? מצד הטבע היו ידי משה כבדים מלסבול אותם לישא על ידיו. אמנם בעת אשר היו במרום, ובאויר הקדוש, והלחות כתובים באצבע אלד'ים, היה בהם חיות הקדושה. לזאת, רוח ה' נשא אותם, כמאמרם ז"ל (במדב"ר פ"ד אות כ'), הארון נושא את נושאיו. כאשר הלוחות היו בשיא קדושתם, הם היו 'אצבע אלד'ים', הדבר היה קל מאד, כיון שזהו דבר רוחני. לא משה רבינו היה מחזיק זאת, אלא הדבר היה מרים את עצמו, ובעצם משרע"ה היה רק נוגע בזה. וכן היו בלוחות.

דהיינו, היסוד הוא, כי כמה שהאדם רוחני יותר, הטבע אצלו לא פועל. ישנו מושג, ש'הארון נושא את נושאיו'. אדם כזה, מסוגל לעשות הרבה דברים, הרבה מצוות ולימוד תורה, וכביכול הוא חלש, א"כ מאיפה הכח שלו? זהו מכח גבוה. וכן היו בלוחות, האותיות היו נושאים את הלוחות, כי חיות הנה. אמנם בעת סרו העם אחרי העגל, והאויר נטמא, אז כשירד משה מן ההר, לא נשא אותם קדושת האותיות לסבול את האויר הטמא, כמאמרם ז"ל (פסחים דף פז ע"ב) האותיות פורחות מן הלוחות, ונסתלק חיות מהם, אז ממילא כבדו עליו הלוחות, ונפלו מידיו ונשתברו. זה מה שקרה אצל משרע"ה.

וזה העניין עצמו, היה אצל רבן גמליאל הקדוש. קודם שמת, היה הלימוד תורה בקדושה ובטהרה, והיו לומדים תורה בעמידה, למה הם לא היו עייפים מלעמוד? כי זאת התורה עילאית, לא היה בהם שום ליאות ועייפות. והנה זה רבן גמליאל נכדו, בר פלוגתיה דרבי אלעזר, מסתמא הכוונה לרבי אליעזר בן הורקנוס, ורבי יהושע, היה מכריז, כל ת"ח שאין תוכו כברו, לא יכנס לבית המדרש. והיה ג"כ נמשך לשיטת רבן גמליאל הזקן זקנו. הרי יש את רבן גמליאל דיבנה, ויש את רבן גמליאל הזקן. זהו הנכד שלו. ג"כ בימיו לא הוצרכו לספסלים לבית המדרש, כי כל הנכנסים לבית המדרש היו מקודשים לה', ולא היה שום ליאות ללומדיה. ואדרבה, היתה מחזקת כח ללומדיה, על כן היו לומדים תורה בעמידה. אמנם אח"כ, בהתמנות רבי אלעזר בן עזריה, היו מכריזים לכל הרוצה ליכנס, יבוא ויכנס. וסילקו לשומר בית המדרש. וממילא, רבּו תלמידים שאינם מהוגנים. ובא הסיפור בש"ס, יראו נא מהו התלמידים שאינם מהוגנים גורם, עד כי הוצרכו לריבוי ספסלים להכניס לבית המדרש, כי הוצרכו ללימוד תורה בישיבה.

א"כ הוא מסביר [ר"א ליכטשטיין בספרו ארובות השמים], מהו העניין של ה'ספסלים'? לכאורה תגיד כמה תלמידים, ולא כמה ספסלים? אלא התשובה היא, כיון שמאז, הם היו צריכים לשבת על ספסלים. ועד אז, הם עמדו.

במחכת"ה נראה לענ"ד, כי פירושו דחוק. לא נראה לי, כי הפשט הוא כך. כיון שכאשר אומרים 'נתוספו' ספסלים, משמע שכבר היו ספסלים, רק השאלה כמה ספסלים נתוספו על הקיימים. ובכלל, גם כל הרעיון שלו, שהדבר נשתנה לאחר זמן רבן גמליאל נכדו של רבן גמליאל הזקן, ושבזמנו הם עמדו, לא משמע כך מלשון הגמ'. כיון שכתוב, משמת רבן גמליאל ירדה חולשה לעולם, מובן כי מכאן והלאה כבר ישבו בזמן הלימוד, רק עד זמן רבן גמליאל הם עמדו. משא"כ לפי דבריו, גם בזמן רבן גמליאל הנכד, הם עמדו, כיון שהוא עשה כפי שסבו עשה. הדבר נראה קצת דחוק.

דברי בעל אבן ספיר בעניין זה ודחייתם.

דיברנו בשיעורים הקודמים, על עניין ישיבה על הקרקע באבילות תשעה באב, מאימתי מותר לשבת על הכיסאות? הבאנו את דברי מהרי"ץ ושת"ז, מהר"י בשירי ומהר"י ונה, זיע"א, לגבי המנהג שהיה בתימן. הרי שם, בכל ימות השנה היו יושבים בבתי כנסת על הקרקע, א"כ מה צריך לעשות בת"ב? מהרי"ו ומהרי"ץ אומרים, כי נהגו לשנות את המקום. דיברנו על כל העניין הזה, של ישיבה על ספסל, והבאנו שכתוב במסכת סופרים, כי יש שיורדים מספסליהם למטה, ויש שמשנים את מקומם. מהרי"ץ מביא משם מקור, לעניין של שינוי מקום בת"ב.

בספר אבן ספיר, שביקר בתימן לפני מאה וחמשים שנה בערך, כותב בפרק כ"ח כך, ישיבתם בבית הכנסת כבבתיהם הוא על הארץ, ורגליהם כפופות תחת ירכותיהם, חושבני שכבר הבאתי זאת, אולם בהמשך כתוב כך, מעט במספר ספסלים קטנים, במדת חצי אמה ימצאון בבהיכ"נ אצל מושב הגדולים, אשר עליהם יניחו ספר התפילה והלימוד. מספר קטן המונח על ספסל קטן, ילמדו כמה אנשים יחד.

הוא מספר שראה בתימן, כי בבית הכנסת ישנם ספסלים קטנים, כל אחד 'מדת חצי אמה', הכוונה לרוחב הספסל, ועליהם היו שמים את ספר התפילה, דהיינו הסידור, או הלימוד. ועד עשרה בני אדם היושבים מרחוק, סביב הספסל מלפניו ומלאחריו ומהצדדים, ומביטים בו מרחוק עד ארבע אמות. הספר היה מונח על הספסל, קראו לו בשם 'מרפע'. הרי לא היו מספיק ספרים לכולם, לא להתפלל, ולא ללמוד. א"כ לדוגמא, אם בעל הספר היה יושב בראש, היו יושבים אנשים נוספים מסביבו. ואין יד אדם נוגע בהספר, רק בעת יהפוך העלה. וכולם קוראים פה אחד, בקול ובנעימה אחת. ורגילים לקרות מהספר, גם כשהוא מהופך. כי הנער מקטנותו, ילמדנו לקרוא בספר מהופך. כיון שהיו מסתכלים מהצד השני, א"כ הם כבר היו רגילים לקרוא הפוך. מי שמכיר את הדור שעבר, היו הרבה אנשים כך. עד שאין להם הפרש, אם הספר מונח לפניו ישר או הפוך. ישנם כאלה שאדרבה, היה להם יותר נוח לקרוא הפוך, כי הם כבר התרגלו לקרוא כך. וזאת מצד שהספרים יקרים וחביבים להם מאד, ובין מיוקר מחירם והמצאם, ובין מיוקר ערך עצמם, שמכבדים את התורה. הספרים היו נדירים, קשה היה להשיג ספרים, בפרט שהם היו בכתב יד. וכן, מיוקר ערך עצמם. וכל ספר לוטה בכיס נאה לבדו ובשמירה יפה וכו'.

ובדף למטה הוא כותב הערה, נראה לי, מה שאמרו במס' ברכות, ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי בבית המדרש, אין הכוונה לישיבה, כי לא היו יושבים על הכסאות, רק על הארץ, כידוע בכמה מקומות בש"ס. גם אין אנו יודעים, כמה תלמידים ישבו על ספסל אחד. אבל הכוונה על אלו הספסלים הקטנים, שמניחים עליהם הספרים שנתוספו בבית המדרש, בעבור שנתרבו התלמידים וספריהם והיה ידוע להם כמה תלמידים יקראו בספר אחד סביב הספסל. הוא אומר חידוש, כי מה שכתוב בגמ' שהכניסו כמה ספסלים לבית המדרש, אין הכוונה 'ספסלים' לשבת עליהם, אלא הכוונה לספסלים האלה, דהיינו 'מרפע', שעליהם שמו את הספרים. לכן כעת מובן, מדוע לא כתבו כמה תלמידים נוספו, כיון שהדבר היה ידוע. דהיינו, נניח שמסביב לספר אחד ישבו עשרה תלמידים, א"כ כעת תעשה את החשבון כמה ספסלים התרבו, ע"י שתכפיל זאת בעשר. כך הוא אומר. ומה הראיה שלו? כי מה פתאום שהם ישבו על ספסלים? הרי ידוע בכמה מקומות בש"ס, שהם ישבו על הארץ? א"כ בשביל מה יש להם ספסלים? ושנית, למה לא אמרת, כמה תלמידים ישבו?

שאלה מהקהל: הרי הוא קרא להם ספסלים.

תשובת מרן שליט"א: נכון. אצלנו לא קראו לזה ספסל, אלא 'מרפע'. לכן הוא בהתחלה הקדים מעצמו ונתן לזה שם 'ספסל', ואח"כ הוא אומר שזאת הכוונה בגמ' 'ספסלים'. מבחינה זאת, הדבר יכול להסתדר.

אבל חושבני, שישנה פה תמיהה עצומה, הדבר אינו נכון בכלל. וכי בזמן רבן גמליאל, היו שמים ספר על ה'מרפע', על הספסל? הרי את הכל הם למדו בעל פה? הרי עד רבינו הקדוש, לא פתחו בכלל ספרים, הכל היה בע"פ? אפילו רבינו הקדוש, רבי יהודה הנשיא, שסידר את המשנה, הדבר אינו מוסכם כי אכן הוא כתב את המשנה. אמנם הגאונים, והרמב"ם, ורבינו עובדיה מברטנורא, ומהרי"ץ זיע"א, סוברים, כי רבינו הקדוש כתב את כל המשניות שיש לנו, דהיינו סדר זרעים ומועד ונשים וכו', את כל המסכתות הוא כתב. אולם לפי דעת רש"י ורבינו תם, בזמן רבינו הקדוש, עדיין לא נכתבה המשנה. רק מגילת תענית, נכתבה בזמנם. לפי דבריהם, המשנה נכתבה בסוף תקופת האמוראים. אפילו בזמן אביי, המשניות עדיין לא היו בכתב. כבר ציינתי המקורות לכך במאמר משנת מהרי"ץ פרק ב' בשולי הדף. אבל בנ"ד, הרי אנו מדברים על זמן רבן גמליאל, ואז בכלל לא היו ספרים.

הערה מהקהל: אולי למדו תורה שבכתב?

תשובת מרן שליט"א: בסדר, אבל לבית המדרש מביאים תורה שבכתב? וכי עכשיו קריאת התורה? מביאים חומשים כדי לראות פסוק? או שמביאים תורה שבעל פה?

יתירה מכך, מצאנו בכמה מקומות, שאכן בזמנם הם גם ישבו על ספסלים. למשל, כתוב בגמ' מסכת בבא מציעא [דף פד ע"ב], דכי הוו יתבי רבן שמעון בן גמליאל ורבי יהושע בן קרחה אספסלי, יתבי קמייהו רבי אלעזר בר' שמעון ורבי אארעא, מקשו ומפרקו. משמע מכאן, שהיו תלמידים שישבו על ספסלים, והיו תלמידים שישבו על הארץ. הרמב"ם כותב בהלכות ת"ת [פרק ד' הל"ב], לא ישב הרב על הכסא, ותלמידיו על הקרקע. אלא או הכל על הארץ, או הכל על הכסאות.

האמת היא, כי בכלל עלינו לדעת, מהו 'ספסל'? לכאורה, יש לנו כנראה טעות בעניין זה. אנחנו חושבים כי 'ספסל' פירושו, דבר שיושבים עליו כמה אנשים. כסא ארוך, כמו שמקובל וידוע כיום. אבל הדבר אינו פשוט. מי שיראה במוסף הערוך, הוא מביא בפירוש 'ספסל', כסא נמוך. לא ספסל שלנו, אלא כסא נמוך. אמנם לא נמוך כמו אבל, שיושב בתוך ג' טפחים לקרקע, אלא כסא הנמוך מהרגיל. וישנם אומרים ההיפך, כסא גבוה. דהיינו, הרי המלה ספסל, אינה מלשון הקודש, אלא מלשון יוני, בלשון רומי. אבל בזמנם בדרך כלל, השתמשו בכך למובן זה, או של מקום גבוה, או של מקום נמוך. מי שירצה, יעיין במה שכתבתי בס"ד על עניין זה, בבארות יצחק על פסקי מהרי"ץ [חלק ה' הלכות ברכת המוציא הערה מ"ו], הבאתי שם כמה וכמה ראיות לכך. מאידך, א"א להכחיש כי ישנם כמה מקומות, שבהם משמע כי זהו ספסל ארוך, כמו שנהוג היום.

כנראה שהיו כמה וכמה סוגים. למשל, אולי הראיה הכי טובה היא מהגמ' מסכת בבא קמא [דף י ע"ב], שם כתוב כך, חמשה שישבו על ספסל אחד ולא שברוהו, ובא אחד וישב עליו ושברו, האחרון חייב. מה נֹאמר על כך? הנה כתוב, ישבו חמשה על ספסל אחד, משמע שזהו ספסל ארוך. וכעת השאלה היא, האם יש לחייב את האדם הששי, שבא וישב על הספסל ואז הוא נשבר? והגמ' דנה, האם בלעדיו הוא גם היה נשבר, או שבגללו הוא נשבר יותר מהר, או שמדובר שהוא לא נתן להם לקום, וכו'.

אולם המעניין הוא, שהרמב"ם מעתיק את ההלכה הזאת, בהלכות חובל ומזיק [פרק ו' הלכה ט"ו], ומה שכתוב בגמ' 'חמשה שישבו על הספסל', הרמב"ם מעתיק 'חמשה שישבו על הכסא'. וגם מרן השו"ע העתיק כך, כמו הרמב"ם.

שאלה נוספת, מובא בירושלמי במסכת ברכות [פ"ד], וכן במסכת תענית, גירסא אחרת, כמה ספסלים היו שם? רבי יעקב בר סיסי אמר, שמונים ספסלים היו שם של־תלמידי חכמים, חוץ מן העומדים לאחורי הגדר. ויוסי ברבי אבהו אמר, שלוש מאות היו שם, חוץ מהעומדים אחרי הגדר. ישנו פה מספר אחר. מד"א אחד אומר, שמונים ספסלים. ומד"א שני אומר, שלוש מאות.

אולי אפשר ליישב זאת, בכדי שהדבר לא יסתור את הגמ' בבבלי, כי כאן אמרו 'שמונים' שישבו על הספסלים, אולם השאר היו עומדים. א"כ אולי מה שכתוב בגמ' 'ארבע מאות תלמידים', כללו גם את אלו העומדים. דהיינו, הויכוח היה, האם הם עמדו, או שהם ישבו. בכל אופן, כתוב בירושלמי במפורש, 'שמונים ספסלים היו שם של־ת"ח, חוץ מן העומדים לאחורי הגדר'. משמע, שהם עצמם היו יושבים על הספסלים, ולא שהספסל שימש להנחת הספרים, כהבנת האבן ספיר.