בעניין קריאת ויחל בתענית וברכת עננו בשמונה עשרה כאשר אין עשרה מתענים

מה ההלכה וגם כיצד הוא מנהג תימן בעניין קריאת ויחל בתענית וברכת עננו בשמו"ע כאשר אין עשרה מתענים.

מתוך "שערי יצחק" - השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק כי תשא התשע"ט

נשאלה שאלה נוספת, הקשורה לימי הפורים שיבואו אלינו לטובה, אותה שאל ידידנו הרב נתנאל מדמון יצ"ו, מעיר מודיעין עילית קרית ספר. השאלה היא לגבי התעניות, והיא אירעה בביהכ"נ שלהם בתענית הקודמת בעשרה בטבת.

וזה לשונו במכתבו, מהו מנהג תימן בתענית ציבור, לקריאת פרשת ויחל, וברכת ענינו בחזרת הש"ץ, האם צריך עשרה מתענים כדברי השו"ע (סי' תקס"ו סעיף ד'), או שדי בששה מתענים?

ואם די בששה מתענים - האם שאינם מתענים צריכים להיות אנוסים, (יעויין חזון עובדיה תעניות עמ' פ"ד שפסל לצירוף את שאינם מתענים שלא באונס)?

שואל הרב נתנאל מדמון, מהי ההלכה ומהו המנהג, לגבי קריאת ויחל בתעניות, בזמן שאין בבית הכנסת עשרה מתענים. כלומר, ישנם עשרה מתפללים, אבל רק חלקם הם מתענים. ונשאלה השאלה לגבי הוצאת ספר תורה, האם אפשר להסתפק ברוב מתענים ולהוציא ס"ת, או שלא?

לגבי ברכת עננו בחזרת הש"ץ, אשר בד"כ נוקטים שאומרה כברכה רביעית בפני עצמה, משמע מדברי הש"ע [סי' תקס"ו סעיף ד'], שאין לברך אותה באופן שאין עשרה מתענים, אלא הש"צ אומרה בתוך ברכת 'שומע תפילה' בלא חתימה. כך גם לגבי הוצאת ס"ת. הרי בתעניות קוראים ויחל משה וגו', מטעם שכתוב בפרשה זו תפילה על עם ישראל, ויש בה גם י"ג מדות המעוררים את הרחמים ואת הזכיות וכו'. מפשטות דברי הש"ע משמע, שצריכים עשרה מתענים.

מוסיף עוד השואל הנ"ל ואומר, כי אפילו אם נסכים להוציא ס"ת כאשר אין עשרה מתענים, מה יהיה הדין אם האנשים המתפללים שם אינם חולים, הם לא אנוסים, ואין להם שום סיבה מיוחדת אחרת שלא להתענות. ומה שאינם מתענים, אין זאת אלא מתוך שאינם מכירים בחשיבות התענית.

השואל אומר עוד, כי יש שהתירו זאת, ויש שפסלו.

וכך הוא כותב, שאלה זו - מעשית אצלינו במושב, וגרמה לרעש גדול, כיון שהיו הרבה מקרים שנסתמכו על ששה מבלי לבדוק את שאינם מתענים האם מחמת אונס או מחמת שלא בא להם להתענות רח"ל.

בברכת התורה, נתנאל מדמון. בית המדרש בית אל – אחיעזר.

הייתי מעדיף שלא לקרוא את שלושת המלים הללו – "לא בא להם"... זהו ביטוי ישראלי רחובי חדש, האומר הרבה מאד. אנשים כיום כבר לא מחפשים לעבוד על עצמם. הכל נמדד אצלם, האם מתחשק להם, או שלא. הסגנון מראה, את מה שעובר במחשבתם, רחמנא ליצלן. אין ריסון עצמי.

אבל כפי שנראה תכף, נפקא מינה מכך להלכה, וצריך לברר מדוע אינם מתענים. כי אם זה מפני שלא "מתחשק" להם, וכאמור, הרי שאין להם איזו רשעות מיוחדת. וישנו חילוק בהלכה, בין אדם שאינו צם מפני שהוא מזלזל בדברי התורה רח"ל, לבין אדם העושה זאת לתיאבון.

מסופר שיהודי אחד שאל את הגרי"ש אלישיב זצ"ל, אני מחפש מנין לתפילת מנחה, והנני יוצא לרחוב לחפש אחר אנשים. והנה ראיתי ברחוב מישהו הנראה חילוני, שאינני מכירו. האם אפשר לבקש ממנו להשלים להם מנין, או שלא?

תשמעו את התשובה של הגריש"א. הוא השיב לו ואמר, אתה צריך לדעת, האם הוא אשכנזי, או ספרדי. אם הוא אשכנזי, אל תצרף אותו למנין. אבל אם הוא ספרדי, מסתמא יש לו אמונה וכו', ואפשר לצרפו למנין. בהמשך נראה בעז"ה מאי הנפקא מינה מן הדברים הללו.

אותם האנשים שלא התענו, הם לא נהגו כן אלא מתוך קלות דעת. דהיינו, אינם כופרים או רשעים, אלא שהם לא הבינו את חשיבות הדבר, והתענית היתה להם לעמל וטורח. לצערנו, דרך החיים שלהם, בה הגיעו למצבים כאלו, היא צריכה תיקון.

אנחנו מדברים על תימנים, לא על ספרדים, ולא על אשכנזים. צריכים לדעת, האם התימנים הם מימין, או שמא משמאל... כנראה שהתימנים הם באמצע. יש כך ויש כך.

למעשה, כבר דיברנו בשו"ת עולת יצחק חלק שלישי [סי' קנ"ז], על עיקר שאלה זו. הבאנו שם בס"ד את שיטת מה"ר משה בן חביב ז"ל, בעל שו"ת קול גדול [סי' י"ד], שהכריע כי מה שהצריכו דוקא עשרה מתענים, לא אמרו כן אלא בצומות שאינם חובה, אלא בצומות שהם רשות, אשר גזרו אותם הציבור על עצמם, כגון תענית על עצירת גשמים, או על איזו צרה אחרת. בתעניות האלו, צריכים דוקא י' מתענים. אבל לגבי ארבעה הצומות, שהם מדברי קבלה, כעשירי בטבת, וי"ז בתמוז, מספיק אפילו ששה או שבעה מתענים.

מהר"ם בן חביב, הוא גוברא רבא. מחבר הספרים הידועים, כפות תמרים על מסכת סוכה, תוספת יוהכ"פ עמ"ס יומא, גט פשוט, ועוד ספרים. בעל פני יהושע כתב עליו, שהוא 'גדול שבאחרונים'.

ומה שסיים מהרמב"ח, כי צריכים ששה או שבעה, משמע שלכתחילה רצוי שיהיו שבעה, אך בדיעבד אפשר להוציא ס"ת אפילו בששה מתענים. דהיינו לכאורה לא ברור מדבריו, האם מספיק ששה מתענים, או שצריכים דוקא שבעה? אבל נראה, כי גם אם ישנם ששה מתענים, יכולים להוציא ס"ת. ולכתחילה, ראוי שיהיו שבעה, כדי שבכך הם יהיו 'רובא דמינכר'.

מהרמב"ח לא אומר את החידוש הזה, כנגד פסק הש"ע, אלא הוא אומר כך בדעת הש"ע. אבל מאידך, חידושו איננו מוכרח. בפשטות הכוונה אינה כדבריו, אך אי אפשר להוכיח לא כך בהחלט. רבים מן האחרונים, פסקו כדעתו, וכך גם נתקבל המנהג בכל תפוצות ישראל, הן אצל האשכנזים והן אצל הספרדים. גם הברכי יוסף [סי' תקס"ו סק"ב] והשערי תשובה [שם סק"ד] הביאוהו להלכה. לעומת זאת, המשנה ברורה [שם] ג"כ הביאו, אבל סייג את דבריו, והביאו בלשון 'יש אומרים'. מאידך הוא ציין, כי הפרי מגדים והאליה רבה לא סוברים כך, וגם משמעות החיי אדם אינה כן.

אבל אעפ"י כן, נתקבל בכל תפוצות ישראל להקל בדבר, ולהסתפק אפילו בששה מתענים. וזאת, הן לגבי קריאת פרשת ויחל, והן לגבי ברכת עננו בחתימתה בחזרת התפילה.

וכך כתבנו בס"ד בתשובה שם, לנמק מדוע פוסקים כדעת מהר"ם בן חביב. זוהי סברא ממוצעת, כי יש אומרים דדוקא בעשרה, ויש אומרים על־כל־פנים בשבעה שהם רובא דמינכר, מכל־מקום הרי יש מקילים אפילו בשלושה (כשיטת המאירי במגילה דף ב. בשם רבותיו המובהקים, ועוד) ויש מצדדים אפילו כשכולם אינם מתענים מחמת חולי, (עיין שו״ת חתם סופר חלק א׳ סימן קנ״ז, ושו״ת זכרון יהודה סימן קצ״ט, ועוד).

דהיינו, החת"ס נוקט להקל, להוציא ס"ת לקריאת ויחל, אפילו אם כל הקהל הם חולים הפטורים מהתענית רח"ל. החת"ס טוען, כי ברכת עננו וקריאת התורה אינם תלויים באותם המתענים, אלא היום הוא זה שמתחייב בכך. ומה שהקהל אינם מתענים מפני חולשתם וחליים, או מפני שאר אונס, אין זו סיבה לפטור מברכת עננו.

וגם מה שאומר הש"צ, "את יום התענית הזה", אין זה נחשב שקר ח"ו, כי אכן יום זה הוא יום תענית מצד עצמו, ואין כוונתו דוקא לגבי הקהל הנמצא כאן. כך גם לגבי קריאת ויחל, אין הציבור כאן מחייב את הקריאה, אלא יומא הוא דקא גרים.

ופסקנו שם, כי אפשר לסמוך על שיטת מהרמב"ח. כיון שישנם האומרים, שאין צריך אפילו אחד שיתענה, וישנם המצריכים שלושה מתענים. ישנם שהוסיפו עד שבעה, וישנם שהצריכו דוקא עשרה מתענים. לכן אמרנו, ששיטת מהרמב"ח היא ממוצעת, ומספיק ששה מתענים.

וכך הוספנו בתשובה שם, אם־כן שפיר דאמי להקל על־כל־פנים בששה כדעת מהר״ם בן חביב בשו״ת קול גדול סימן י״ד והברכי יוסף בסימן תקס״ו סק״ב וסיעתם. ולא עוד אלא שמבואר בשדי חמד מערכת בין המצרים סימן כ׳ אות א׳, ובעוד הרבה אחרונים, הן ספרדים והן אשכנזים, שכך נוהגים להקל בששה מתענים יעו״ש, וקיימא לן דבמקום מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל.

והגם שבקהילותינו אין מנהג ידוע בזה, כי לא היה מצוי שלא יהיו עשרה מתענים, מכל־מקום מסתברא דנילף מינייהו, מאחר שאין סתירה לכך מהפוסקים שאנו הולכים בעיקבותיהם, כגון הא דכתבנו בס״ד בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר אורח־חיים הלכות בישול בשבת סימן נ״ו אות כ״ד.

אח"כ ראיתי  כי גם מה"ר שלום יצחק הלוי ז"ל פסק כן [בקונטריסו הבדלי מנהגים], ושמחתי על כך. וזאת לפי מצב זמנינו. גם הרשי"ה לא פסק כן מחמת המנהג, אלא העתיק את דברי השערי תשובה, ומובן שדבריו נתקבלו בעיניו.

ומה שאמרנו כי אין בכך תורת מנהג, כיון שבדורות שעברו לא היה מצוי שהאנשים לא יתענו בביהכ"נ, אבל כנראה היום האנשים נחלשו. אינני יודע, מה בדיוק נחלש? האם הגוף נחלש, או אולי השכל נחלש, או אולי הנפש נחלשה?

הסיבה האמתית הנראית היא, שירדה חולשה רוחנית, לכן השאלה הזו מצויה יותר בזמננו זה. בעוה"ר.

אבל טוען הרב השואל הנ"ל, כי בספר חזון עובדיה, פסל לצרף את אותם שאינם מתענים מחמת אונס, וצריכים להתייחס אל הדבר. אמנם שאלה זו סובלת אריכות, ואין כאן המקום לדון בכל הנושא. בל"נ עוד נדפיס תשובה על כך, ונשלח לו, אבל עתה נאמר רק את הנקודות העיקריות.

לכאורה הסברא להתיר להסתפק רק בששה מתענים, היא משום הכלל הידוע, ראוי לבילה. הרי אמרו חז"ל בכמה מקומות, כל הראוי לבילה, אין בילה מעכבת בו. אבל יש מקום לומר מסברא, כי אין לטעון כך אלא באותם שאינם מתענים מחמת ירידה רוחנית, אבל אותם הפטורים מתענית מחמת אונס וחולי, לא שייך לצרפם משום 'ראוי לבילה', שהרי אינם יכולים להתענות, והם לא בגדר "ראויים לבילה".

ברם הגר"מ פיינשטיין זצ"ל בשו"ת אגרות משה [ח"ד סימן קי"ג] מביא סברא מופלאה, שאפשר לצרף אפילו את האנוסים מדין 'ביטול ברוב'.

וז"ל שם, הנה בדבר תענית צבור מאלו שחייבין להתענות, איכא מחלוקת ביני רבוותא, דהחת"ס חאו"ח סימן קנ"ז סובר דהוא יום שנתחייב בקריאת התורה, שאפילו אם ליכא כלל מתענים שכולם קצירי ומריעי חייב בקה"ת, אך למעשה כתב שצריך מיתון קצת, וכנראה שהוא רק מחמת שאין נוהגין כן ולא ידע לזה טעם שלכן כתב שרק מיתון קצת צריך, משום דיותר נוטה דעתו שצריך לקרות אף כשליכא מתענים כלל והוא מנהג טעות. אבל בשערי תשובה סימן תקס"ו סק"ד הביא ממח"ב בשם מהר"מ בן חביב דאין קורין בתורה אא"כ יש רוב מתענים והכי נהוג עלמא.

וטעמם נראה דאין הימים שנקבעו בהם התענית חשובים יותר מסתם ימי השנה שלכן לא שייך שיהיה חיוב בקריאת התורה מצד היום ובהכרח שהקריאה היא בשביל התענית, ואף שגם תענית צבור שגוזרין על כל צרה שלא תבוא צריך לקבוע מקודם כדאיתא בתענית דף כ"ד דבי נשיאה גזור תעניתא ולא אודעינה לר' יוחנן ולר"ל ואמר ר"ל הא לא קבלינן מאורתא והשיב ר' יוחנן אנן בתרייהו גררינן וכוונתו דבי נשיאה הא גזרו קודם להיום, ואף תענית יחיד אמר שמואל כל תענית שלא קבל עליו מבעוד יום לאו שמיה תענית שם בדף י"ב, וכתב הרי"ף שהוא מקרא דקדשו צום, הרי חזינן שלא שייך חשיבות תענית אלא כשמתחלה מקדישין היום לענין זה שא"כ משמע שליכא ענין תענית בסתם יום אלא ביום המשונה מסתם יום בזה שנקרא קודם שבא היום שהוא יום צום, וכ"ש בימים הקבועים מהנביאים להתענות שקדשו אותן הימים לחשיבות יום צום שא"כ שייך שקה"ת יהיה מצד היום וזה צריך לומר בשיטת החת"ס, סבר מהר"מ בן חביב שנוהגין כמותו שכיון שלא נעשה היום באיזה קדושה אלא לענין שיקובל ביום זה לרצון התענית והתפלות לפני השי"ת הוו כל הדינים שייכים להצום ולא להיום.

ולמה שכתבתי דכל תענית אף מאלו שגוזרין הוא תענית רק מצד שנקבע היום מקרא דקדשו צום א"כ דמי ממש לד' התעניות ושייך למילף ממהרי"ק שרש ט' דאיירי בבה"ב שאחר פסח וסוכות לד' הצומות שלא יקרא מי שלא מתענה ורק שיש לחלק דבתענית בה"ב מי שלא מתענה אינו בכלל התענית כלל ובד' תעניות הוא תענית דכל ישראל מחיוב דרבנן וגם אסור לאכול יותר מהצורך כדאיתא גם זה בחת"ס, שלטעם זה הוא חלוק מהרמב"ח שבד' תעניות סגי ברוב כי המיעוט הרי ג"כ נחשבו מתענים דאל"כ תענית כזה לא היה מחייב בקה"ת שלכן ע"כ לומר שמיעוט שאינם מתענים נתבטלו ברוב ונחשב שכל הציבור מתענים מאחר שכולם חייבים, אבל בבה"ב שהמיעוט אינו בכלל המתענים לא שייך להתבטל דלא נעשה בבטול רוב יותר מכפי שהיה המספר לכן צריך שיהיו כל העשרה מתענים, וכיון שהמנהג הוא כמהרמב"ח לכן כשליכא רוב מתענים צריך לקרא בשחרית כשהוא בבו"ה פרשת השבוע ולא ויחל ובפרט שי"א בטור שלעולם קורין בשחרית פרשת יום. ידידו, משה פיינשטיין.

אומר הגר"מ פיינשטיין, בד' תעניות סגי ברוב כי המיעוט הרי ג"כ נחשבו מתענים דאל"כ תענית כזה לא היה מחייב בקה"ת שלכן ע"כ לומר שמיעוט שאינם מתענים נתבטלו ברוב ונחשב שכל הציבור מתענים מאחר שכולם חייבים. זהו חידוש גדול.

ביאור הדבר הוא כדלקמן. הרי בביהכ"נ, ישנם ששה מתענים, וארבעה שאינם מתענים. אותם שאינם מתענים הם חולים, וגם הם אינם אוכלים כל שבעם, אלא מעט בכדי סיפוקם. מפני כן, הם נחשבים כאילו הם ג"כ מתענים, ומתבטלים ברוב המתענים. ישנה סברא קרובה לזה, בשו"ת פרי השדה [חלק ג' סי' קס"ח וסי' קע"ט], יעו"ש.

אולם עיקר הדבר, אינו מובן לי. מה שייך במנין האנשים, ביטול ברוב? וכי הם מעורבים יחד בתערובת? הרי כל אחד הוא בריה בפני עצמו, ומה שייך לערבבם? מה גם, שאפשר להקשות עוד, וכי ישתנה הדין אם יהיו בבית הכנסת י"ב אנשים, ומתוכם ששה מתענים, וששה שאינם מתענים? הרי באופן זה, כבר אין ביטול ברוב. וכי במצב הזה, לא יקראו ויחל? וגדולה מזו יש לשאול, אם יהיו בביהכ"נ חמשים אנשים, ומתוכם רק ששה מתענים, וכי אז לא יוציאו ס"ת משום שהדבר לא ייחשב לביטול ברוב? הדבר אינו מסתבר, ואיננו מובן.

שאלה מהקהל: כאשר רוב המתפללים אינם צמים, ורוב עשרה כן צמים, אולי נקבע את הקריאה לפי רוב המנין?

תשובת מרן שליט"א: אבל ביטול ברוב, אין כאן. לכן אני תמה. ראשית, הרי אין כאן תערובת, שנוכל לטעון שהם בטלים ברוב. וכי נתערבבו האנשים? הרי כל אדם חשוב בפני עצמו?

שאלה מהקהל: זכורני לגבי סנהדרין, שבזמן שאמרו רוב חכמי הסנהדרין את דעתם, בטלים המיעוט אל הרוב. וזה ממש כיוצא בזה.

תשובת מרן שליט"א: וכי יש דין ביטול ברוב לגבי הסנהדרין? לכאורה אני מבין, שהדבר כפי שכתוב בתורה [שמות כ"ג, ב'], אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת. אמנם דין ביטול ברוב בנוי על דין 'אחרי רבים להטות', אבל ההגדרה היא שונה. אם מצאת אחרת, אשמח לשמוע. לגבי דיני נפשות, צריכים  רוב של שנים. אבל לגבי דיני ממונות, מספיק שיהיה חכם אחד יותר מחביריו, בכדי לקבוע לזכות או לחובה. ולגבי עיקר הדבר שאתה אומר, וכי יתר חכמי הסנהדרין מתבטלים אל הרוב? לא ידועה לי סברא כזו. אם תמצא סברא כזאת, לפי הלומדס', אדרבה, אשמח אם תגיד לי. וכפי הנראה, עליה הסתמך הגרמ"פ. אבל לפי הפשטות, מה שידוע לי, הדבר מדין 'רובו ככולו', לכן הולכים אחר הרוב.

[שוב נזכרתי, כי אכן הראשונים מפלפלים בזה, ויתכן לומר כי על כך נסתמך הגרמ"פ. אכן הינך צודק. עיין פירש"י בביצה דף ג ע"ב ובבא מציעא דף נ"ג ע"א, ועוד מקומות, תוספות בעבודה זרה דף ס"ח ע"א, ומרדכי ורמב"ן בחולין דף צ"ח ע"ב, מהר"ץ חיות ברכות דף נ"ג ע"א, מנחת אשר (סוכות) סימן ל"א מדף קנ"ט, חמדת יחזקאל חולין מדף ק"ב, ועוד].

אפשר לומר, פירוש אחר. לא מדין ביטול ברוב, ולכן מתבטלים המיעוט ברוב, אלא מדין רובו ככולו, דהיינו שהולכים אחרי הרוב.

וביאור ההבדל הוא, שלגבי ביטול ברוב, המיעוט מתבטל אל הרוב. אבל לגבי רובו ככולו, המיעוט אינו מתבטל אל הרוב, אלא שכך היא ההלכה, לדון כפי הרוב. ממילא בנ"ד, כיון שרוב הציבור הם מתענים, אזי הרוב הוא הקובע.

בספר חזון עובדיה [תעניות שם], סמך על דברי הרב פרי השדה. וז"ל, ודע שבשו״ת פרי השדה ח״ג (סי׳ קס"ח אות ב סי׳ קעט) כתב, שאף לדברי המהר״ם בן חביב והברכי יוסף דס״ל דסגי ברוב מתענים, דוקא אם אותם שאינם מתענים הם אנוסים מחמת חולי, אז אמרינן רובו ככולו, אבל אם אותם שאינם מתענים אינם חולים אלא שמזלזלים בתענית, הוי כאילו ליכא עשרה כלל, וכמאן דליתנהו דמי. ולא שייכא התם קריאת ויחל. ע״ש.

וכ״כ בשו״ת זכרון יהודה ח״א (סי׳ קצ"ט), מחברו הוא הרב גרינוולד. ובשו"ת יד יצחק ח״ב (סי׳ ל"ה סוף אות א), להרב פרבר, ובשו״ת אפרקסתא דעניא ח״ב (סי׳ פו). וכ"כ בשו״ת מנחת יצחק ח׳׳א (סי׳ סה אות ז). ע״ש. וכ״כ בשו״ת זכר שמחה (סי׳ ע), בשם שו״ת שערי צדק פאנעט. ע״ש. ודבריהם נכונים, ודלא כמ״ש בספר עשה לך רב (סי׳ טז עמוד מ),שאפילו אם אלה שאינם מתענים בריאים, אלא שתענית זה קל בעיניהם, אין לבטל אמירת עננו וקריאת ויחל. ומ״ש מהר״ם בן חביב שהמיעוט חולים שצריכים לאכול, לאו דוקא. ע״ש, דליתא. ואשתמיט מניה דברי האחרונים הנ״ל. ובפרט שראינו לכמה אחרונים שחולקים על המהר״ם בן חביב, האליה רבה, והפרי מגדים, והחיי אדם, אף דלא קי״ל כוותייהו, מ״מ הבו דלא להוסיף עלה. [ונראה שכל מי שלא מתענה מחמת אונס, ואכל פחות פחות מהשיעור, מצטרף למתענים. וע׳ בשו״ת עטרת יצחק (סוף סי׳ קא].

החזון עובדיה מביא כמה ספרים האומרים, כי אין מצטרפים להשלמת עשרה, אלא אותם שאינם מתענים מחמת אונס. אבל אם אותם שאינם מתענים, עושים כן מחמת זלזול, אינם מצטרפים להשלמת עשרה. זאת לעומת שיטת ספר 'עשה לך רב', האומר שאפילו בכה"ג הם מצטרפים לקריאת ויחל.

קצת לא מובן מה שטוען כנגדו בחזון עובדיה בזה"ל, ליתא, ואשתמיט מניה דברי האחרונים הנ״ל.

אני תמה עליו, כי במקום שידון בעיקר הסברא שלו, הוא דן בכמות הספרים, הוא מצא שמונה ספרים שכתבו בהיפך, ובעל 'עשה לך רב' לא ראה אותם. אבל למעשה, הגם שבעל 'עשה לך רב' לא ראה את כל הספרים הללו, אולם עכ"פ הוא טען סברא נכונה, והיה מן הראוי לענות לו תשובה על גוף הדברים, ולא להסתפק רק במה שמעתיקים את הספרים האומרים אחרת.

בעל עשה לך רב [חלק שמיני דף מ'] האריך בדבר, ונביא כעת בפניכם רק את הנוגע לעניינינו כעת. וז"ל, ועוד אני אומר, שגם חולים וגם אנוסים שכתב מרן החיד״א, אינו בדוקא, אלא משום שכך היא המציאות שכל מי שיכול להתענות מתענה אא״כ הוא חולה או אנוס, אבל גם אם יהיו בבית־הכנסת אנשים שאינם מתענים אף שאינם חולים ואינם אנוסים, היינו שאינם עובדים עבודה קשה, ויכולים להתענות, ואינם צמים משום שתענית זה קל הוא בעיניהם או שהם סתם מפונקים וכדומה, אעפ"י כן אין לבטל אמירת עננו וקריאת ויחל, משום שהיתר זה טבע מכח המתענים, שכיון שתענית זה הוא מדברי קבלה (כדברי מרן החיד"א בשם המהר״ם בן חביב) די ברוב מתענים. מעתה מה איכפת לן ביתר המנין מאיזה סבה אינם מתענים. כך נראה לי נכון, ופוק חזי מאי עמא דבר.

בספר עשה לך רב, מוסיף ואומר נקודה מעניינת. פוק חזי מאי עמא דבר. וזהו ג"כ מה שאמר השואל דלעיל, כי במושב שלו נהיה רעש מכך. והוא אכן צודק, כיון ש'העולם' אינם מחלקים בדבר. לא הולכים לבדוק ולחקור אחר אותם שאינם מתענים, מהי הסיבה לכך, האם היא מחמת אונס, או מחמת זדון.

עוד יש לומר, כי מהר"ם בן חביב והחיד"א, אשר דיברו על אותם הנמנעים מלצום רק מחמת אונס, אין זאת אלא מפני שאנשי דורם היו יראי שמים, וגם מי שהיה חולה או חלש, היה מתאמץ ומשתדל לצום, אלא אם כן לא היתה לו ברירה. דהיינו, לא היה מצוי חוסר יראת שמים גדולה כ"כ, כפי המצב בזמננו, שרואים אנשים המזלזלים בתעניות אלו כ"כ, ובשאט נפש אינם צמים.

מאידך, גם כיום אותם שאינם צמים, הרי אנו רואים שהם עכ"פ באים לתפילה בבית הכנסת. מוכח מכך, שאינם פורקי עול. למרות זאת, הם לא רוצים לצום. אם נשאל אותם, מדוע אינכם צמים? הם כנראה יאמרו, זה לא חובה גמורה מן התורה. וגם בלאו הכי כבר נחרב הבית, ומה אנחנו יכולים להועיל. מובן מזה, כי מה שנמנעו אותם אנשים מלצום, אין זאת אלא מפני שהם עמי ארצות, או מחוסר יראת שמים, ולא מתוך רשעות ח"ו, או שהם בדוקא אינם צמים, כגון להכעיס.

זו הסיבה שסיפרתי לכם מקודם את הסיפור על הגרי"ש אלישיב, לחלק בין האשכנזים לספרדים.

כעת תשמעו דבר מעניין. הרב חזון עובדיה, כאשר הוא כתב על כך בעבר בחוברת קול סיני [גליון ע"ב דף 366], הוא בעצמו הרגיש את החידוש שבדבר. הרי בחזון עובדיה, הוא נגד שיטת בעל עשה לך רב, לכן הוא התקיפו ואמר, כי כל האחרונים אינם סוברים כמותו. אבל כאשר הוא בעצמו הביא את דבריו שם ב'קול סיני', הוא ראה דבריהם כחידוש. זה עוד מלפני שראה את הספר עשה לך רב, כיון שספר זה יצא לאור בשנת ה'תשמ"ח, לפני שהירחון קול סיני יצא לאור.

מפליא גם לראות, כי בשאלות ששאלו אותו אח"כ, אחרי חזון עובדיה, ונדפסו בספר מעין אומר [חלק ג' דף קמ"ח], מובא דבר מעניין. שאלוהו, מה הדין אם אנשים אינם צמים במזיד, יוציאו ספר תורה? תשובה: פשטות דברי מהר"ם בן חביב, שאין חילוק. ומי שמחלק, אלו הם אחרונים אשכנזים. ומי שרוצה להוציא, יש לו על מי לסמוך.

הרי שבעל חזון עובדיה בעצמו מרגיש ומבין, כי כל החילוק הזה, הורתו ולידתו מחכמי האשכנזים. ומעתה ראוי לחקור, וכי ישנו הבדל בין האחרונים האשכנזים, לבין האחרונים הספרדים? הרי התורה ניתנה במדבר, ומה זה משנה בכלל, האם החילוק יצא מחכמי האשכנזים, או מחכמי הספרדים?

במלים אחרות, צריך לברר זאת, כיון שההסתכלות כאן נראית מוטעית. הם אומרים, כי רק האשכנזים אוסרים, ולא הספרדים. וכי בגלל כך, הדבר אינו מחייב אותנו?

ובעצם, עיקר הדיוק הרי מתחיל מלשונו של מהר"ם בן חביב האומר, חולים או אנוסים, ונתעורר הויכוח, האם דוקא אנוסים, או ה"ה גם מזידים? א"כ מה איכפת לנו, האם האשכנזים אומרים כך או אחרת, הרי נתעוררה כאן שאלה שהיא מהותית?

לכן בעצם חושבני, כי כאן בדיוק טמון החילוק. דהיינו, אותם שאינם צמים אצל האשכנזים, פירוש הדבר הינו, שהם נתקלקלו ופרשו לגמרי מן הציבור. אבל אצל הספרדים, גם מי שאינו צם, אינו נחשב כפורק עול לגמרי, אלא הוא עדיין נשאר עם מעט אמונה. ולכן אפשר עדיין לצרפו לעשרה, לקריאת פרשת ויחל.

וכפי שאמרנו, יתכן להסביר זאת בשני טעמים, או כפי שאמר הגרמ"פ מדין ביטול ברוב, (וזאת כמובן בתנאי שסברא זו מובנת ומקובלת). או כפי שאמרנו מקודם, מצד דין רובו ככולו.

שאלה מהקהל: מהו ההבדל בין ביטול ברוב, לרובו ככולו?

תשובת מרן שליט"א: ביטול ברוב פירושו, שהמיעוט הוא כאילו לא קיים, וכל התערובת כעת כדבר אחד, כי אנחנו דנים את האיסור כאילו נהפך להיתר. אבל בדין הלך אחר הרוב, אין מבטלים את הרוב ממציאותו, אלא מתייחסים ודנים רק על הרוב, כי איננו צריכים את המיעוט, ואינו נידון כמבוטל. זו ההבנה המקוצרת של העניין.

למעשה, גם בעל ציץ אליעזר [חי"ד סי' נ"ו אות ד'] נוקט כך. הוא מתווכח עם בעל פרי השדה וטוען, כי אם הסברא להוציא ספר תורה היא משום שהיום גורם, מה אכפת לנו אם המיעוט שאינם מתענים עושים זאת מפני שהם אנוסים, או מפני שאינם רוצים לצום בזדון? והרי היום הוא הגורם המחייב את הברכה והקריאה, ולא האנשים.

זאת אנו אומרים, כלפי הנקודה הזו. כי עדיין נשארה לאותם אנשים זיקה וחיבור ליהדות, ולכן אפשר לצרפם להוציא עמם את הספר לקריאת ויחל.

ישנה נקודה נוספת, הכתובה בספר 'הקריאה בתורה והלכותיה' [פרק פ"ד דף תרנ"ו], לפי האגרות משה, שהסברא היא שאותם שאינם מתענים בטלים ברוב המתענים, גם אם אותם שאינם מתענים הנם אנוסים, מ"מ הרי הם בטלים כלפי רוב הציבור שמתענים. כלומר, אם הסברא היא מצד ביטול ברוב, לא משנה לנו מהי הסיבה שאינם מתענים.

לכן, נסכם את העניין. כיון שמדברים על הלכה רופפת, ופוק חזי מאי עמא דבר, כי העולם נוהג לא לחלק, ממילא חושבני לסכם ולומר, 'הנח להם לישראל'. והן אמת שלכתחילה צריכים עשרה שמתענים, ואין להסתפק אפילו בשבעה, אבל עכ"פ אותם המצרפים את האנשים שאינם צמים במזיד, עם ששה שצמים, יש להם על מי לסמוך.

וכבר אמרתי מקודם, כי בעז"ה ובל"נ נכתוב ונדפיס את הדברים בצורה ברורה יותר, מושלמת ומדוייקת וכו', ונשלח זאת אל השואל.