עניין מכת הארבה במצרים, סימני כשרות החגבים, ומסורת אכלתם בתימן ובארצות צפון אפריקה.

עניין מכת הארבה במצרים, סימני כשרות החגבים, ומסורת אכלתם בתימן ובארצות צפון אפריקה.

מתוך השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק וארא התשע"ז.

בקריאת התורה היום במנחה של־שבת, התחלנו לקרוא פרשת השבוע הבא, וַיֹּאמֶר יְ"יָ אֶל מֹשֶׁה, בֹּא אֶל פַּרְעֹה, כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו וגו' [שמות י', א'], כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי, הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ. וְכִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ, וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת הָאָרֶץ, וְאָכַל אֶת יֶתֶר הַפְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִן הַבָּרָד וגו' [שם פסוקים ד'-ה']. ולאחר שהגיע הארבה, מבקש פרעה, וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה [שם פסוק י"ז].

כתוב על כך במדרש הגדול בזה"ל, למה נאמר בארבה 'רק את המות'? מפני שאפשר לנו לומר, שהארבה אינה ממיתה, פירסמה הכתוב שהיא ממיתה כשאר כל המכות. דבר אחר, 'רק את המות הזה', שרוקו ממית. היה קשה לחז"ל, כי לכאורה המלה 'רק', היא מיותרת. ועוד, וכי 'רק' את הארבה לא, והדברים האחרים כן? ועוד, מה פירוש המלה 'המות'? למה קוראים לארבה, בשם 'מות'? אלא, ישנו כאן רמז, שהרוק של־ארבה, הוא ממית. דהיינו, יש ברוק אֲרָס, הממית את מי שאוכל אותו.

דאמר רבי נחמיה, ארבעה עשר דברים, נאמרו בארבה. פיו סתום, שאלמלא פיו סתום, אין כל בריה יכולה לעמוד לפניו. רוקו ממית ומיבש, שנאמר 'ויסר מעלי רק את המות הזה'. שיניו, שיני ברזל. קרניו דומות לקרני השור.

רבינו דוד עדני, בעל מדרש הגדול, מביא כאן את דברי רבי נחמיה, האומר כי ישנם י"ד סימנים בארבה. הרי ישנם סוגים רבים, של חגבים. אבל לארבה, ישנם י"ד סימנים. א' פיו סתום. דהיינו, למרות שהוא אוכל הרבה, אבל לכל־הפחות פיו חסום. אם הוא היה פתוח, רחמנא ליצלן מה הוא היה עושה. ב' הרוק שלו ממית ומייבש. ג' שיניו שיני ברזל. דהיינו, שיניו חזקות. ד' קרניו דומות לקרני השור.

כפיו דומות לכף האריה. עיניו דומות לסלעם. כנפיו דומות לכנפי הנשר. צוארו דומה לצואר הסוס. ליבו דומה ללב האדם. גבו דומה לגב הנחש. ירכותיו דומות לירכתי גמל. שוקיו דומים למסר. לבושו דומה לשׂרק. ישנם כמה פירושים בעניין זה, אבל בפשטות הכוונה היא, שהעור שלו בצבע אדום, כמו שׂרק.

כתוב חי"ת על ליבו, מפני שהוא חילו של־מקום, שנאמר חֵילִי הַגָּדוֹל אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי בָּכֶם [יואל ב', כ"ה]. [מרן שליט"א אומר זאת בכינוי, 'אשר שילחתי בהם']. דהיינו, האות חי"ת, היא סימן לכך, שהארבה הוא 'חילי הגדול'. זהו צבאו של הקב"ה. בזמן פורענות רח"ל, הוא משמיד ומכלה את כל יבול הארץ.

מאמר זה, המובא במדרש הגדול, איננו מצוי בספרי חז"ל הידועים. אבל מכאן תשובה, לרבים אשר ערערו על כך. הם טענו, שהתימנים בדו מליבם, כי האות חי"ת שעל ליבו, זהו סימן הכשרות של־ארבה. לדבריהם, היכן הדבר כתוב? אין לכך שום מקור? מאיפה המציאו זאת? ומכך הם ערערו על כל המסורת בעניין זה. זאת אחת הסיבות. כגון, בשו"ת פאת שדך [ח"א סי' ס"ב, וח"ג סימן קכ"ט].

אולם למעשה, לא רק בארץ תימן אכלו את הארבה, אלא בכל ארצות צפון אפריקה. והתברר, כי כולם אכלו את אותו המין. ישנם שנים או שלשה מינים, שהם פחות או יותר אותו הדבר. זו הוכחה שהמסורת אמיתית, ונמשכת מדור לדור עד משה רבינו ע"ה.

הארכתי על כך בס"ד בספר שלחן ערוך המקוצר [חיו"ד סימן קל"ד סעיף ז'] בזה"ל, שמונה מיני חגבים טהורים הִתִּירה תורה באכילה וכו', ולכן לפי עיקר ההלכה, כשיש אדם הבקי בצורתם ובשמותיהם, מותר לאכלם. ואם לאו, אסור, זולת על ידי בדיקת שלושה סימנים, ואלו הם. א' שיש לו ארבע רגליים. ב' שיש לו ארבע כנפיים, והם חופים את רוב אורך גופו ואת רוב היקף גופו. ג' שיש לו שתי כרעיים, דהיינו קרסולים, לנתר בהן. אך אף על פי שיש בו את כל הסימנים הללו, עדיין אינו מותר אלא אם־כן נקרא שמו חגב, או שיש להם מָסוֹרֶת ששמו חגב וכו', יש בכך עוד פרטים נוספים.

בעבר [שיעור מוצש"ק בשלח ה'תש"ע ובהזדמנויות נוספות] כבר דיברנו על כל הנושא הזה, ועוד יש לי הרבה בכתובים על כך. ברוך ה', אני שמח, שעמלי לא הלך לריק. כיון שראיתי, כי בזמן האחרון מדברים על כך, שרוצים לתת על זה הכשר.

לפני חדשיים בערך [ל' מרחשון ה'תשע"ו] שמענו בשׂורה טובה. התפרסם כך, מיזם סטייק צרצר. חוה לגידול חגבים למאכל תוקם באיזור הכנרת. אינני מכיר את האנשים העומדים מאחורי עניין זה, ואינני אחראי על כך. אני רק אומר לכם את מה שהראו לי שפורסם, וצריך לדעת זאת, כי יכול להיות שדבר זה יעלה בקרוב על שלחן מלכים, מאן מלכי רבנן, לדון על הנושא הזה.

כתוב כאן כך, שלושה יזמים מובילים חזון לפיתוח מקור אלטרנטיבי לחלבון מן החי לתזונת בני אדם. גידול המוני תעשייתי של חגבים שיהפוך אותם לזמינים כל השנה. החווה תייצר למעלה מ-30 מיליון חגבים בשנה. דבר זה, אינו קיים בשום מקום בעולם. גם אומות העולם, אשר חלקם אוכלים זאת, הם אינם עושים זאת בצורה מסחרית. ישנם הרבה ארצות, שאוכלים זאת עד היום. אבל כנראה, בנדון דידן, כיון שישראל עַם קדושים, ישנו עניין של כשרות וכו', לכן הם עשו זאת בצורה יותר מסודרת. חווה מסחרית ראשונה מסוגה בעולם לגידול המוני של חגבים למאכל אדם, תוקם בחדשים הקרובים במושב באזור הכנרת. מדובר במיזם ישראלי שזכה לכינוי 'מיזם סטייק צרצר'. את המיזם פתחו שלושה יזמים, שמובילים חזון לפיתוח מקור אלטרנטיבי לחלבון מן החי לתזונת בני אדם. לדבריהם, מדובר במזון בריא יותר, איכותי יותר וזול יותר, המצמצם את הפגיעה בסביבה. לדבריהם, החגבים שהם יגדלו כשרים למהדרין. היזמים זיהו את היכולת לגדל ולהפיק חלבון מחרקים, כפתרון למחסור המסתמן בעולם לחלבון מהחי.

ביקוש לחגבים גבוה במיוחד במדינות ברחבי אפריקה, אסיה, מרכז אמריקה ובמזרח התיכון. בשווקים אלו נאכלים החגבים טריים ושלמים, לאחר הסרת כנפיים ורגליים, במספר סגנונות טיגון ובישול. החגבים בעלי הרכב תזונתי מצויין, שכולל 70% חלבון מלא, 7% חומצות שומן, ויטמינים ומינרלים. הבעיא היא, כי כיום המקור היחיד הוא איסוף בטבע, ולכן הם זמינים לעונה קצרה בלבד של ארבעה עד ששה שבועות בשנה. בנוסף, שינויי אקלים, ושימוש גובר בחומרי הדברה, פוגע באוכלוסייתם בטבע. מי שזוכר, לפני כמה שנים, הגיע ארבה לארץ ישראל. ורבים שאלו, האם הוא מותר באכילה? בדרך כלל, לא אכלנו אותם עד היום, כי חששנו שריססו והדבירו אותם. זה אינו כפי שהדבר היה בעבר, שהארבה היה בא כפי בריאת הבורא, והאנשים היו אוספים אותו. אם מרססים אותם, כנראה מסוכן לאכלם.

בכל אופן, הפתרון שהגו השלושה, הוא גידול המוני תעשייתי של חגבים, שיהפוך אותם לזמינים כל השנה, ובעלות נמוכה. היזמים סיימו פרק ניסיוני, שבמהלכו גודלו בהצלחה רבה, שני מיני חגבים, בסביבת גידול מלאכותית. כעת הפרויקט כולו על סף השקה של חווה מסחרית ראשונה מסוגה בעולם, שתשתרע על שטח של כשני דונמים במושב באזור הכנרת. החווה תייצר למעלה מ-30 מיליון חגבים בשנה.

בעבר כתבתי ודיברתי על הנושא הזה, וישנם עוד כמה דברים, אשר עדיין לא פירסמתי אותם. וברוך ה', חושבני כי יש שכר לפעולתנו, ויש תקוה לאחריתך. כתבתי תשובות ארוכות, ומאמרים שלמים, לגבי העניין הזה.

ישנם ארצות, אשר לא ידעו על המסורת הזאת. ואכן, הם לא אמרו שהדבר אסור. כידוע, ישנה מחלוקת בין הרשב"א להרא"ש, מקום שאין להם מסורת אם יכולים לסמוך על מסורת של מקום אחר, כמובא ביורה דעה [סימן פ"ב סעיף ה'], לא ניכנס כעת לכך, בע"ה הדברים יודפסו בשו"ת עולת יצחק חלק ג', המוכן להדפסה בע"ה בקרוב, יהי רצון. וכבר בעבר, פירסמתי על הנושא שתי תשובות, בחוברת תנובות שדה [גליון 22 ו-23] של הרה"ג שניאור רוח שליט"א, כתבתי באריכות תשובות על כל העניין הזה. אני מקוה, כי אלו המטפלים בעניין דלעיל, ידאגו כי הכשרות על כך תהיה ע"י מישהו מוסמך.

הערה מהקהל: אולי בד"צ פעולת צדיק.

תגובת מרן שליט"א: אם יפנו אלינו, נשקול זאת. בכל אופן, צריך שתהיה אחריות, שיהיה פיקוח מוסמך שלא יהיו שם תערובות, כי לפי דעתנו החגבים הללו כשרים לכל עם ישראל. גם בארצות שלא אכלו אותם שם בעבר, הרי הם לא אמרו שהדבר אסור, אלא שחסרה להם המסורת על כך. כבר דיברו על כך, בכמה ספרים, כגון הכף החיים בחלק יורה דעה [סי' פ"ה סק"ו], וכן בשו"ת ימי יוסף [בתרא, יו"ד סי' ג'], למהר"ר יום טוב ידיד הלוי. דהיינו, כיון שהיתה חסרה להם המסורת, וכמה פרטים, לכן הם לא הגיעו למסקנא ברורה. וברוך ה', שזכינו לברר את הנושא, על כל פרטיו וצדדיו. ואני מקווה, שלא יקרה כפי שקרה בעבר. הרי אין ספק, שיקומו כאלה אשר יאמרו שהדבר אסור באכילה. כך היה גם בעבר. אבל הכל מחוסר ידיעה.

אני מקוה, כי הפעם לא יקרה, כפי שקרה מספר פעמים, שלאחר שכתבתי כל מיני דברים, ישנם כאלה אשר קמו וחלקו, מבלי לראות בכלל מה שכתבתי. כך לצערינו. אפילו כאשר כתבתי, שאני מאריך על העניין במקום אחר, וזה עוד לא נדפס, כגון בעניין נר יום טוב, המלך המשפט בעשי"ת, נר חנוכה מעל עשרה טפחים, וכדומה, לא שאלו כלום, והלכו וכתבו כנגד הדברים. הרי על כגון זה נאמר, מֵשִׁיב דָּבָר בְּטֶרֶם יִשְׁמָע וגו' [משלי י"ח, י"ג]. תקותי שהפעם הדבר לא יהיה כך. יהי רצון.

לפענ"ד הדבר ברור, כי ישנן ראיות ברורות כשמש בצהרים, וישנן תשובות על כל השאלות שבנושא הזה, ואפילו שבעבר בעל האור החיים הקדוש ועוד גדולים רבים ערערו על כך, אבל ישנן תשובות מצוינות על כל השאלות. מי שילמד את הנושא, יראה כי הדבר ברור כשמש, ואין כל ספק שהדבר מותר.

חושבני, כי עד עכשיו, לא היתה לנו הזכות לאכול זאת. צריכים לדעת, כי המאכל הזה, בריא מאד ללב. בארץ צרפת, היכן שישנם חוות למירוצי סוסים, נותנים לסוסים לאכול חגבים, כיון שזה מאד בריא. זה מונע מחלות לב רח"ל.

בספר יכין ובועז, להר"ר צמח דוראן, כתב כך, זקן אחד ושבע ימים, העיד לי שהוא נאכל וכו', באו מתלמסן זקנים המה לימים, והעידו שנאכל. ושאלתי אל החכם הר' יהודה הכהן בתוניס, אם הוא נאכל אצלם, והשיב שהוא נאכל בכל אותו המחוז, וגם בגרבה ומחוזה, ובתראבלס אלגיר ומרוקו. כל ארצות צפון אפריקה, אשר בעיקר לשם מגיע הארבה, היו אוכלים זאת.

הר"ר אהרון פרץ, רבה של העיר גרבה, כותב כך, מיום שעמדתי על דעתי, ראיתי שאוכלים את החגב כל העם. ומורי ורבי מהר"ר נסים כיאט, היה אוהב את אכילתם אכילה עזה, והייתי סובר שהעם כולו אוכלים אותו. מעולם לא שמעתי מי שפקפק בזה. גם אני הייתי אוהב את אכילתו מכל מעדני עולם [גנזי שלום יו"ד סי' ה']. רק אחר כך, נכנס לו קצת ספק. הוא אומר, אולי 'טעמתי טעם חטא'. כיון שהוא ראה, כי האור החיים [גם בספרו פרי תואר] אומר, שהדבר אסור. אבל כבר כתבו על כך הרבה תשובות, בכדי להסביר כי אין בכך שום בעיא. בקיצור, הדבר חלק למהדרין, ואפילו אין מקום להחמיר. כמובן, המדובר הוא על מי שיודע, אבל מי שאינו יודע, בודאי שמתוך הספיקות הוא נמנע.

גם לגבי הנושא שדיברנו מקום, לגבי המלים 'שרוקו ממית'. ישנו ספר בשם החגבים והארבה, להר"ר יואל שוורץ, והוא כותב [בדף ק"י] כי לא אוכלים את ראש הארבה. הדבר אינו מדוייק. בדרך כלל, אכלו גם את הראש. אולי לא כולם, אבל רובם כססו גם את ראשו. יכול להיות, כי כיון שהוסיפו לכך שמן ומים וכדומה, ממילא הדבר הוציא את נזק הרוק.

הערה מהקהל: היו קולים אותם עם ראשם.

תשובת מרן שליט"א: גם זה נכון. ישנן כמה צורות לאכלם. ניתן לקלות אותם, או לבשלם, או לטגנם. ניתן לאכול אותם, בכל מיני צורות. כנראה שהדבר מזיק, רק למי שאוכלם חי. בכל אופן, בספרי כמה מחכמי תימן הקדמונים, לא כתבו כך, שרוקו ממית, אלא שהרוק שלו "היה" ממית. דהיינו, משמע כי בארץ מצרים היה נס, באופן מיוחד, ורוקו היה ממית.

כך כותב מדרש החפץ, 'רק את המות', שהיה הרוק שבפיהם ממית. ובעל אור האפילה כותב, שאותה לחלוחית שבפיהם "היתה" הרגתם, כשהיתה נוגעת בהם. כנראה זה מפני שהם ידעו, לפי המציאות, שהדבר אינו מזיק. ומה שכתוב בחז"ל, צ"ל שהדבר היה באופן מיוחד, דוקא באותו הארבה שהיה בארץ מצרים.

דרך אגב, בספר שלחן ערוך המקוצר כתבתי באריכות רבה, יש שם מספר דפים, על כל הנושא הזה, ובעיני יצחק [הערה ל'] הבאתי, כי עד היום ישנה צורה של ארבה, בקברו של פרעה מלך מצרים. זהו אותו מין ארבה. מי שמכיר את המין הזה, לא יטעה, אי אפשר להתבלבל, כיון שצורתו מיוחדת.

כנראה, שהעניין הוא, מפני שכידוע, כך כותב הרמב"ן בשם רבינו חננאל וכן רבינו בחיי, שהארבה אינו נכנס לארץ מצרים. דהיינו, אפילו אם יש מכת ארבה, הוא מגיע למצרים, ואינו נכנס לשם. ואם הוא נכנס, הוא איננו מזיק. לכן, הם עשו סימן לארבה הזה, זכר למכה המופלאה שהיתה אז.

בכל אופן, רואים כי לאורך כל הדורות, היתה מסורת לגבי מין הארבה, ובעז"ה אני מקוה שהעניין יתחדש, ושתהיה מכך תועלת, ובעז"ה שכולם יסכימה להלכה, ולא יערערו על כך מחוסר ידיעה.

שאלה מהקהל: לא צריך רצף בפועל של אכילה?

תשובת מרן שליט"א: יש רצף של אכילה. בקהילותינו, בכל הדורות אכלו זאת. אכן, ישנם מקומות שלא אכלו, בארצות אחרות. אבל הם לא אמרו שהדבר אסור, אלא שהם לא יודעים. היו כמה קושיות, כפי שישנן בכל נושא ועניין, אבל ישנם גם תירוצים. אבל לא תירוצים דחוקים, שאפשר לא לקבלם. מי שלומד את העניין בצורה הטובה, מגיע למסקנא כי הדבר פשוט וחלק. כל הקושיות שישנן, הן פשוט מחוסר ידיעה.

אינני יכול להרחיב בכך כעת, כי בכדי לדבר על כך, ולהסביר את כל הצדדים, צריך לכל־הפחות שעתיים או שלוש שעות. אבל בעז"ה הדברים כבר כתובים, אם ירצו לפרסם זאת. צריך לדעת, כך היא המסקנא, שהדבר כשר למהדרין לכל עם ישראל. זה עיקר מה שברצוני לומר כעת. חלק מן הדברים כבר מודפסים בשע"ה, וחלקם בשו"ת עולת יצחק חלק שלישי שיצא לאור בקרוב בעז"ה, וחלקם בחוברות תנובות שדה, [ובחוברות "שערי יצחק". העורך], ויש לי עוד הרבה בכתובים, ב'נפלאות מתורתך', לגבי פרטים נוספים, בכל הקשור לעניין זה. אפשר אולי לעשות ספר שלם, על עניין הארבה, רק מתוך מה שאני כתבתי. וכבר אינני מדבר, על מה שכתבו האחרים. ברוך ה' שלא עמלנו לריק. כעת הזרעים נבטו... יהי רצון שיהיה זה בקרוב הלכה למעשה, אמן.