דברי חיזוק והתעוררות לימי השובבי"ם

דברי חיזוק והתעוררות לימי השובבי"ם, וביאור גירסתנו 'שובו בנים, שובבים', ולא כמופיע בספרי הדפוסים 'שובו, בנים שובבים'.

מתוך "שערי יצחק" – השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק בא התשע"ח.

ישנו רמז כל־כך יפה, לגבי הפסוק 'שובו בנים שובבי"ם'. בנביא ירמיהו [ג', י"ד] כתוב, שׁ֣וּבוּ בָנִ֤ים שֽׁוֹבָבִים֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה. וישנו פסוק נוסף, שׁ֚וּבוּ בָּנִ֣ים שׁוֹבָבִ֔ים אֶרְפָּ֖ה מְשׁוּבֹתֵיכֶ֑ם [ירמיהו ג', כ"ב]. הדבר כתוב שם פעמיים. כנראה לכן כתוב, כי ישנה בת־קול או התורה המכריזה כך, צועקת זאת בעולם. הכפילות בפסוקים רומזת על כך. כתוב שזה בכל יום, וק"ו בשבועות הללו.

כל אחד צריך לראות כיצד לחזק את בדק ביתו. איננו יכולים לתקן את כלל הציבור, בעוונותינו הרבים, אבל כל אחד יכול לתקן את עצמו, ואת בני ביתו, ללמוד ולדבר בבית על ענייני הקדושה והצניעות, כל אחד בארבע אמותיו, ובעז"ה כן יוסיף וימשיך. ישפיע מרשות היחיד לרשות הרבים.

חשבתי לומר, שהרי לגבי הפסוק 'שובו בנים שובבים נאום י"י', לכולי עלמא קוראים זאת ביחד. שלושת התיבות נקראות ברציפות, כפי הטעמים. אבל לגבי הפסוק השני, בדפוסים כתוב, 'שובו, בנים שובבים', המלה 'שובו' ביתיב מוקדם, והאות בי"ת של־מִלה 'בָּנים' היא ממילא בדגש. אבל מהרי"ץ כותב בחלק הדקדוק, כי במלה 'בנים', יש טעם פשטא. וממילא יוצא, כי האות בי"ת של־מִלה 'בָּנים', היא רפויה. יוצא א"כ, כי בשני הפסוקים, האותיות בי"ת של־מִלה 'בָּנים' הן רפויות, לדידן.

אבל לכאורה, מצד הסברא, צודקים הספרים, והיה עדיף לומר 'שובו, בנים שובבים', כי המלה 'בנים' והמלה 'שובבים' קשורות ביחד. שובו, בנים שובבים. למה אתה מפריד? 'שובו בנים, שובבים'? יש יותר קשר, בין המלה 'בנים' למלה 'שובבים', מאשר למלה 'שובו'. לכאורה, הגירסא שבספרי הדפוס, היתה יותר מתקבלת על הדעת. למה בכל זאת, גירסת ספרי התיגאן היא, 'שובו בנים, שובבים'?

חושבני, כי הם רצו שבשני המקומות, המלה 'בנים' תהיה בבי"ת רפויה. שיהיה 'שובו בנים'. לחבר ביניהם, למרות שהעניין מפריד. והסיבה היא, כי רחמנא ליצלן ישנם אנשים, שהצעקה הזאת אינה נשמעת להם, יש להם לב אבן. לכן, המלה 'בנים' בבי"ת רפויה, שהיא נשמעת כמו 'אבנים'.

הגמרא [חגיגה דף ט"ו ע"א] מביאה לגבי אלישע, שיצאה בת־קול, הוא שמע אותה, 'שובו בנים שובבים חוץ מאחר'. מסבירים בספרים, מה הפירוש? חס ושלום, הרי אין דבר כזה שמונעים תשובה מן האדם? אפילו אלישע אחר, למרות שירד לשאול תחתית, הוא יכול לחזור בתשובה. א"כ מה הפירוש 'חוץ מאחר'? וכי לא יקבלו אותו בתשובה?

אלא פירושו, בודאי שהוא יכול לחזור בתשובה, אבל לא מעוררים אותו לכך. ישנה בת־קול בעולם אשר מכריזה, לא לאזנינו הגשמיות, אלא לאזניים הרוחניות. לפעמים האדם מתעורר, באות לו מחשבות טובות. לכן אנחנו עושים את המודעות, 'שובו בנים שובבים', לכל הפחות שנראה זאת מול עינינו, להזכיר את ההכרזה הזאת. אבל ישנם אנשים, שהם לא מתעוררים. וישנם אנשים, המתעוררים לדקה או שתים, ואומרים לעצמם, אה, טוב, מחר או מחרתיים, ובינתיים הוא מצטנן, עבר זמן והוא שכח לגמרי מכך. לפעמים יש לאדם איזו מחשבה לתקן את עצמו, להתקדש ולהיטהר וכו', אם הוא לא תופס זאת מיד, הוא עלול לאבד את הדבר.

מה שמעורר את המצפון שלו, זאת הבת־קול המכרזת בעולם, אשר הגיעה לאזניו הרוחניות. זה מה שמעורר את בני האדם. בלי זה, גם לא היו מתעוררים בכלל. אולם לגבי אלישע אחר, הוא היה במצב כזה, שלא מעוררים אותו. אם הוא יתעורר מעצמו, שיתעורר ויקבלו אותו בתשובה. אבל אין לו את הזכות הזאת, שיעוררו אותו.

ישנם בעוה"ר הרבה אנשים, שהלב שלהם הוא לב אבן. לצערינו, היום בזמנינו זה לא 'חוץ מאחר' אחד, אלא 'חוץ מאחרים'. ישנם הרבה אחרים... הם לא שומעים בכלל. הדבר בכלל לא מזיז להם, אפילו לא מתחיל. א"כ, אלו 'אבנים'. כפי שנאמר לגבי פרעה, וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה [שמות ז', ג']. הלב קשה כמו אבן. לכן האות בי"ת היא רפויה, 'שובו בנים שובבים', כך בדוקא, בכדי להזכיר את המלה אבנים.

אבל מצד שני, ישנן אבנים טובות ומרגליות. כל נשמה של יהודי, היא חצובה מכיסא הכבוד, זאת נשמה קדושה וטהורה. הקב"ה אוהב אותנו, פונה אלינו. כתוב, כי הקב"ה מחכה ומצפה שעם ישראל יחזור בתשובה, יותר ממה שהאשה מצפה לבעלה או אב המצפה לבנו שיחזור (עי' תנא דבי אליהו פרק ל"א, ומועד לכל חי סימן ט"ו אות ג'). הקב"ה מצפה ומחכה לתשובה שלנו, כדי לגאול אותנו.

'שובו בנים'. בָּנִים אַתֶּם לַיְ"יָ אֱלֹהֵיכֶם [דברים י"ד, א']. אבל ח"ו, שלא יהיו אבנים קשות, אלא אבנים טובות ומרגליות. כי אחרי שהם מתקנים את עצמם, אזי אין ערך ואין גבול למעלות שיכולים להשיג.

דברי בעל שבט מוסר בעניין קיום מצוות שהם סגולות ללא תעניות וסיגופים.

הגאון רבי' אליהו הכהן, מחבר ספר שבט מוסר, שהוא ג"כ בעל מדרש תלפיות, כותב [פרק י"ט דף קמ"ד] דבר נחמד. הוא אומר, כי ישנם הרבה דברים לתקן. אבל ישנן שתי אפשריות של תיקון. ישנו תיקון בדרך קשה, וישנו תיקון בדרך קלה. כפי שהדבר כך, ברפואות הגשמיות.

ישנו אדם חולה, שעושים לו בדיקות ונותנים לו תרופות, זה לא פשוט, הוא סובל עד שהוא מתרפא. אבל ישנן תרופות, שהוא מתרפא בקלי קלות. אלו הסגולות, שאוכלים איזה עשב מסויים, ומתרפאים. הרי חז"ל אומרים [הובא במדרש הגדול], אין לך כל עשב ועשב בעולם שאין בו רפואה. אם היינו יודעים, מה הקב"ה ברא בעולם, אין דבר בעולם שאין בו רפואה. יודעים רק חֵלק מן הדברים, מי שיודע מכך. הקב"ה ברא בכך רפואה, לכל המחלות שבעולם.

והוא מביא [שם בספר שבט מוסר] מעשה שהיה, במלך אחד שנשך אותו שועל, הוא אפילו לא הרגיש בנשיכת השועל, לא התייחס לכך, ולאחר יום פתאום המקום התחיל להתנפח וכמעט הלך לאבדון. לולי שגוי אחד הביא לו איזה עשב, ומיד הוא נתרפא. הוא אומר (השבט מוסר), כי אותו הדבר, הנמשל, יש מצוות שהן מרפאות את האדם מן הבחינה הרוחנית, כמו סגולה, יותר בקלי קלות.

וז"ל בעל שבט מוסר, יראה המשכיל ויבין המבין מ"ש הרב בעל ספר החרדים בסוף ספרו דף פ' ע"א וז"ל, יש לנו לבקש רפואות בדמים קלים, אחר שנמשלו חולי הנפש לחולי הגוף, ולפעמים שיעשה הרופא חכם רפואה במאה פרחים הוצאה מכמה מיני רפואות יקרות הערך, ופעמים ימצאו מיני רפואות בכסף אחד או בחצי כסף של מיני עשבים מרפאים בדרך סגולה.

ושמעתי מפי מגידי אמת שאירע בקשטיליאה שאחד משרי המלך הפרתמים, בלכתם לצוד ציד להביא, כך דרך השרים הגויים, הם מחפשים שעשועים. תוך כדי שהוא רודף אחרי איזה חיות וכו', בא לרדוף אחר שועל אחד ללכדו, ועקץ השועל את רגל השר עקיצה קטנה, לא הרגיש בה. ביום השני, התחיל רגלו לצבות. התחילה להתנפח. ביום השלישי, צבתה מאד עד סוף הירך. מהעקיצה הזאת, כל הרגל נתנפחה. ורופאי המלך נלאו לבקש מיני רפואות משונות בדמים יקרים מאד, כל התרופות הכי יקרות שבעולם לא הזיזו כלום, ולא יכולו, ונתייאשו ממנו. והיה מצוה מחמת מיתה. הוא הרגיש שהוא כבר גוסס, הולך לעולמו. וכל בני ביתו בוכים.

והנה נכנס ערבי אחד ממשרתיו שהיה מביא לו דורון כמנהגו, מידי פעם הוא היה בא ומביא למלך זה מתנות וכדו', וירא את הצרה הגדולה ואת החולי שאירע לאדוניו, וישאל מהם, מה החולי הרע הזה פתאום בא לאדוני, והיום שלשה ראיתיו שאנן ושלו. רק לפני שלשה ימים, ראיתי אותו בריא לגמרי, שקט ושליו, איך קרה כך בבת אחת? ויאמרו לו, עקיצה קטנה של שועל הביאה לו את המות הזה. ויאמר להם, אל תיראו, כי בעזר האל אני מרפא אותו.

וילך הוא במהירות אל השדה, וילקט מיני עשבים ידועות לו, וירץ ויבא אל בית אדוניו, ויכתוש את העשבים כמכתש, וישם על רגל אדוניו פעמים ושלש. מיד התחיל להירפא. ביום השלישי, נתרפא והלך ברגליו. וישתוממו הרופאים. הרופאים התפלאו והשתוממו. כל החכמות והידיעות שלהם לא עזרו, כפי שעזר דבר קטן כזה, שהוא אפילו בלא כסף ובלא מחיר, עשבים הגדלים שם. ויהללו את האלהים, אשר ברא מיני סגולות בעשבים. אה, אם היינו יודעים מה הקב"ה ברא.

אומר בעל שבט מוסר, ובזה אנו מבינים מה שאמר רבי אליעזר בפרקי אבות [פרק ב' משנה ט"ו], שנשיכתן נשיכת שועל. כתוב בפרקי אבות, הוי זהיר מגחלתן שלא תכוה, שנשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת עקרב וכו'. מה הפירוש, 'נשיכת שועל'? מה המיוחד בשועל? המפרשים שם מסבירים, כי שיני השועל הן חדות ועקומות, וכאשר הוא נושך לא מרגישים בכך, אבל כשהוא מוציא הוא מושך את הבשר, וממילא זה עושה נשיכה עקומה ועקושה אשר קשה להתרפא ממנה. בא כעת ומסביר לנו השבט מוסר, כי עפ"י הסיפור הזה, הדבר מובן בצורה אחרת. הנשיכה שלהם היא כמו נשיכת שועל. אם אתה חושב, אם האדם אינו נזהר בדברי חז"ל, מזלזל במשהו קטן, אם זאת הלכה, אזי רחמנא ליצלן, הדבר הקטנטן הזה, וכדומה. דע לך, כי זו כמו נשיכת השועל, שאינך מרגיש את העקיצה, והולך עד שח"ו זה מאבד אותו לגמרי.

וכן שמענו כמה מיני חֳלאים, שנמצא להם רפואות בעולם בדמים קלים, בדרך סגולה.

ועל דרך זה יש לנו לבקש, בשדה אשר ברכו ה', הוא הגמרא, מיני סגולות ורפואות קלות לרפאות חולי הנפש החלושים, שאין בה כח לסבול הרפואות הקשות. נחפש בש"ס, את הרפואות הקלות. ישנם אנשים, אשר קשה לחפש להם רפואות קשות. לא יקבלו. לא יעשו.

והנה מצאנו לרז"ל [שבת קי"ט], כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו, אפילו היה בו שמץ מינות, מוחלין לו. פְּשְׁשְׁ, הנה יש לי פה איזו סגולה. מה? זה הכל? כבר מוחלים לו? אם הוא רק עונה אמן יהא שמיה רבא בכל כוחו? והחמירו בזה בזוהר [חלק ג' דף ר"כ], ואמרו שצריך שיזעזע כל אבריו, ולענות בקול רם. ומי שירגיל לעשות כן, הנה הוא מבושר שנמחלו לו עונותיו, אם לא ישוב לכסלה. הרי סגולה אחת. סגולה ב', אמרו וכו'.

בלי סיגופים ותעניות, ללא צער או שום עינוי. רק תעשה את זה, ומבושר לך שנמחלים לך כל עוונותיך.

בעל שבט מוסר ממשיך ומביא שם עוד חמש סגולות, בסה"כ שש סגולות, דברים קלים. הדבר כפי התרופה הזאת של־עשבים, שהיא בעל צער ובלי מאמצים גדולים.

שאלה מהקהל: אפילו בפעם אחת, או רק אם הוא רגיל לענות כך?

תשובת מרן שליט"א: משמע דוקא שהוא רגיל בכך. הרי כתוב, 'כל העונה', לא 'מי שענה' פעם אחת. אינני יודע אם יגידו לו שזה תמיד, אבל הרבה פעמים. יש ביום, שבעה קדישים, לכל הפחות, חֵלק מהם.

שלשה תירוצים ממרן שליט"א מדוע אין חשש להוסיף את תפילת יהי רצון וכו' המיוחדת לתיקון עון קרי וניצוצות שז"ל, בתוך ברכת תקע בשופר גדול וכו' שבשמונה עשרה.

לפני שאמשיך, ידידנו הרב בצלאל דבליצקי שליט"א הפנה את תשומת ליבי למה שכתב סבו, הרב הגאון המפורסם שריה דבליצקי שליט"א, בספרו זה השלחן [סימן קי"ט], זהו דבר מעניין וחשוב הקשור לימי השובבי"ם שלנו.

ישנם סידורים, שבברכת תקע בשופר גדול לחירותנו, מוסיפים איזו תפילה, בכל ימות השנה. וכמובן שבפרט הדבר חשוב, יותר ויותר, בימי השובבי"ם.

מרן שליט"א פונה לציבור: אתם מכירים את זה?

הציבור עונה: כן. עם השם חב"ו.

תשובת מרן שליט"א: נכון, עם השם 'חיל בלע ויקיאנו'.

הערה מהקהל: פעם מרן שליט"א נתן הסכמה על קונטריס של תפילת העמידה עם כוונות בתפילה, ושם ג"כ מופיעה התפילה הזאת. הוציא זאת הרב עידן.

תשובת מרן שליט"א: זכור לי שיש בנוסח בלדי, כמדומה אני. ומי שערך זה הרב אפרתי, שהוציא לאור גם את הספר שערי קדושה הלכות נדה להר"י עוזירי.

בכל אופן, בספר זה השלחן דן לגבי ההלכה הידועה בש"ס ובפוסקים, שמותר להוסיף בתפילת שמונה עשרה, מעין כל אותה ברכה. הדבר אפשרי. כגון, אם לאדם יש ח"ו חולה בתוך ביתו, מותר לו לבקש על כך בברכת רפאנו. להוסיף מלים משלו. כל ברכה, לפי עניינה. ובברכת שומע תפילה, אפשר לבקש את כל הבקשות.

כותב בעל זה השלחן כך, מפשטות הלשון משמע, שרק מעניין אותה ברכה מותר להוסיף בכל ברכה, אבל לא מעניין אחר. אתה לא יכול לבקש בברכת רפאנו, על כך שהבן שלך יתקבל לישיבה טובה, וכדומה. כי זה לא מעין הברכה, זה לא אותו הנושא. אפשר לבקש, רק באותו העניין.

ולפיכך יש ליזהר, שלא לומר בברכת תקע בשופר, היהי־רצון שנדפס באיזה סידורים, אשר בו מבקשים על קיבוץ ניצוצות הקרי ושז"ל. הגם שדבר זה נזכר בפרע"ח שער העמידה פרק י"ט לאמרו בברכה זו, מ"מ כיון דעל דרך הנגלה אין לבקשה זו שום שייכות לברכת תקע בשופר, א"כ הגם דעפ"י הקבלה יש לה שייכות, מ"מ הדרינן בזה לכללין דבכל מקום שהקבלה חולקת על הנגלה אזלינן בתר הנגלה, וכמ"ש [המשנ"ב] בסימן כ"ה סקמ"ב.

הרי הפוסקים אומרים, שאם ישנה מחלוקת בין הפשטנים לבין המקובלים, ההלכה היא כדעת הפשטנים. אם המדובר לגבי דבר הכתוב בספר הזוהר הק', אזי ההלכה היא כדעת ספר הזוהר הק'. אבל אם הדבר כתוב רק בספרי 'מקובלים', אזי הוי דרגא אחרת.

ועל כן, הרוצה לאמרו, יאמרו בשומע תפילה או באלהי נצור.

זהו חידוש גדול מאד. לפי דבריו, אין לומר זאת בברכת תקע בשופר גדול, את הנוסח 'יהי רצון מלפניך שכל טיפה וטיפה שיצאה לבטלה וכו' תחזירן למקומן, בא"י מקבץ נדחי עמו ישראל', כיון שזה לא שייך לברכה. נכון שלפי הקבלה זה שייך.

רק תזכרו, שהגר"ש דבליצקי בעצמו, הוא מקובל. זה לא שהוא מסתכל מן הצד. הוא גם פשטן, וגם מקובל. והוא אומר, כך נראה לו, שלא לומר זאת אז. הביקורת שלו היא לא מבחוץ, אלא מבפנים.

גם בספרו לנפש תדרשנו [חלק ב' דף קמ"ב אות ג'], כתב בזה"ל, היהי רצון שנדפס בכמה סידורים לתיקון ניצוצי שז"ל, אבל זה דוקא להתפלל במחשבה ולא בדיבור, היות ועל פי הנגלה אין בזה שייכות לברכת תקע בשופר, א"כ הרי זה כהפסק באמצע הברכה, על כן אין להתפלל זה רק במחשבה. תחשוב על כך, בהרהור הלב, אבל אל תאמר זאת בפה.

ובירחון יתד המאיר [150 דף 12], הוא שוב הפעם העלה את הנושא הזה, אבל שם הוא קצת הסתייג. לאחר שהביא את כל מה שהבאנו לעיל, כי הכלל הוא שבכל מקום שישנה מחלוקת בין הנגלה לבין הנסתר הולכים לפי הנגלה, ולכן שרק יהרהר זאת בליבו ולא יאמרנה בפה, בסוף הוא מוסיף כך, וצריך עיון על מה העולם סומכין בזה להפסיק ולאמרו בפיהם.

כאן הוא הוסיף, את המלים האחרונות הללו. הוא כבר לא החליט שזו טעות, אלא שהדבר 'צריך עיון'. שהרי 'העולם' כן נוהג לומר זאת בפה. א"כ, מה עושים? ר"ל, שנראה כי שינה מעט את דעתו, ומחפש תשובה לשאלה זו.

בסייעתא דשמיא, ברצוני לומר על כך שנים-שלשה תירוצים, בכדי ליישב את העניין הזה, להסביר את הדבר מן הבחינה ההלכתית. שלשה תירוצים, כל תירוץ יותר טוב מקודמו.

כאשר ישנם שלשה 'אי נמי', ג' תירוצים, התירוץ האחרון הטוב ביותר. שהרי אם ישנו תירוץ כ"כ טוב, מדוע צריך לומר עוד תירוצים נוספים? אלא, כל התירוצים טובים, אבל אם יש קצת קושי או חולשא בתירוץ הראשון, אזי יבוא השני והשלישי וימלא את החסר. כל אחד מן התירוצים, יותר טוב מחבירו. א"כ נתחיל כך, בבחינת 'בקטון החל ובגדול כילה'.

תירוץ ראשון, שדבר זה לא גרע ממה שאומרים בעשי"ת 'זכרנו לחיים', או 'ובכן תן פחדך'. אסביר בעזרת ה' את הדברים. הרי התוספות שמוסיפים בעשי"ת, שתיקנו אותן הגאונים, 'זכור רחמיך' במודים, 'ובספר חיים' בשים שלום, הן אכן מתאימות לברכות. לדוגמא, 'ברכה ושלום', מתאים ל'שים שלום'. 'זכור רחמיך', 'האל הטוב', זה מתאים. 'הטוב כי לא כלו רחמיך'. אבל לכאורה, כיצד אנחנו מוסיפים בברכה הראשונה 'זכרנו לחיים אל מלך חפץ בחיים כתבנו בספר חיים למענך אלהים חיים אל חי'? כיצד זה קשור לברכה? מה הקשר? אלא מאי, ישנו קשר רופף מאד, והיא המלה 'זכרנו'. כיון שכתוב 'זוכר חסדי אבות', הכניסו 'זכרנו לחיים'. זה מעין הברכה, אבל לא ממש אותו הנושא. כי לכאורה, מה הקשר ביניהם? וכי בגלל שכתוב 'אל עליון', מתאים לומר 'אל מלך חפץ בחיים'? אלא רואים, שהתפיסה הקלה, כיון שכתוב 'זוכר חסדי אבות', אגב כך הכניסו 'זכרנו לחיים', למרות שזה לא ממש מעין הברכה.

כמו־כן לגבי הברכה השלישית, אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך סלה, מוסיפים 'ובכן יתקדש שמך על ישראל עמך', למרות שזה לא הנושא. אמנם בנוסחאות שלנו, זה עוד טוב, כי סוף סוף אנו אומרים 'ובכן יתקדש', וזה מתאים לברכת 'אתה קדוש'. אבל לפי נוסח האשכנזים, אין בכלל את הפיסקא 'ובכן יתקדש שמך', הם מתחילים 'ובכן תן פחדך', וממשיכים 'ותמלוך' וכו'. א"כ בכלל מה זה קשור? גם בנוסח רבינו הרמב"ם, בסדר התפילות, הדבר כך. הפיסקא שאנחנו מוסיפים, 'ובכן יתקדש וכו', הם לא כתבו זאת בכלל. הרי הם אינם גורסים זאת בכלל. אם כן, כיצד זה קשור לברכה? אלא, כיון שבסוף הפיסקא, לאחר כל האריכות, 'וחפרה הלבנה ובושה החמה וכו', בסוף אנו אומרים, 'ויגבה י"י צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה, בא"י המלך הקדוש'. בסדר. אבל שאר כל האריכות הזאת, איננה קשורה בכלל לברכה. מה נאמר על כך?

על כרחך, שזה לא חייב להיות ממש קשור, אלא אפילו אם זה בעקיפין.

שאלה מהקהל: ולגבי ברכת תקע בשופר, איזה קשר ישנו לתפילה הנז'?

תשובת מרן שליט"א: תכף בהמשך הדבר יהיה מובן יותר טוב. לאחר שתשמעו את כל התירוצים, יהיה מענה לכל מה שחסר.

תירוץ שני, בסייעתא דשמיא.

ברכת 'תקע בשופר גדול', נביא את מה שמהרי"ץ זיע"א כותב על כך בעץ חיים [דף מ"ו], אקצר בכך, אבל הכל יהיה מובן מתוך מה שכותב מהרי"ץ בע"ח. הרי בנוסח שלנו, נוסח ק"ק תימן יע"א, לא גורסים 'וקבצנו מארבע כנפות הארץ'. בנוסחאות האחרות, גם האשכנזים וגם הספרדים, גורסים כך, 'לקבץ את כל גליותינו, וקבצנו וכו'. לכאורה, זהו כפל לשון.

כותב על כך מהרי"ץ בזה"ל, לא גרסינן עוד 'וקבצנו מארבע', דבחדא סגיא. בשביל מה צריך פעמיים? ואם תאמר, מה נעשה עם דעת האר"י? ואם נפשך ולבך למה שכתב מורינו האר"י ז"ל, דחדא לקבוץ הגופים, וחדא לקבוץ הניצוצות. לדעת האר"י, הטעם שיש כאן כפל לשון, מפני שישנה כאן כוונה. 'לקבץ את כל גליותינו', זהו ה'קיבוץ גליות' כפישוטו, שיחזרו לארץ ישראל מכל העולם, כיון שבעוה"ר נתפזרנו. והמלה 'וקבצנו', היא כלפי קיבוץ הניצוצות, שצריך שיחזור הכל לשרשו בקדושה. לכן צריך זאת פעמיים.

משיב על כך מהרי"ץ, הא מיהא יאות לכוין כל זה במלת "כל גליותינו". דהיינו, אנחנו נכווין על כך, במלים 'כל גליותינו'. דמאי מרבה? אלא האיי מרבה.

מדוע אנו אומרים, 'את "כל" גליותינו'? מה באה לרבות המלה 'כל'? אם נאמר רק המלה 'גליותינו', וכי חלק מהם לא יתקבצו? אלא, המלה 'כל', באה לרבות גם את הכוונה הזאת, לקיבוץ הניצוצות. ממילא הדבר מובן, כי גם לפי נוסחתנו נכללת הכוונה הזאת. אבל האשכנזים והספרדים, אינם גורסים את המלה 'כל', ממילא מובן שכל אחד הולך לשיטתו. היגענו לאותה המטרה, רק כל אחד בדרך שלו.

וכבר אינני מדבר לגבי חתימת הברכה, 'מקבץ נדחי עמו ישראל', שמהרי"ץ זיע"א אומר כי השם הקדוש 'חיל בלע ויקיאנו', דהיינו חב"ו, רמוז במלים 'הוי"ה מקבץ נדחי'. זהו חב"ו הפוך. יש על כך אריכות בהמשך דבריו, וכבר דיברנו על כך בעבר באריכות [שיעור מוצש"ק ראה ה'תשע"ד].

יוצא כי בעצם עפ"י האר"י ז"ל, בנוסח הברכה בעצמה, כבר ישנה מלה האומרת את הדבר, 'וקבץ' – 'וקבצנו'. ממילא, אי אפשר לומר כי התפילה יהי רצון וכו' איננה קשורה לברכה, כיון שישנה כאן מלה נוספת. אמנם הדבר אינו כתוב במפורש, זהו איננו הפשט, אבל ישנה כאן מלה מיותרת, 'וקבצנו'. או לפי מהרי"ץ, המלה 'כל' גליותינו, באה לרבות. א"כ יוצא, כי בעצמם רמוזה כאן גם הכוונה הזאת. כי אחרת, לפי הפשט, הדבר אינו מובן.

ממילא יש מקום להוסיף גם את התפילה הזאת, כיון שזה נקרא 'מעין הברכה'. זה נמשך.

התירוץ השלישי, עפ"י המובא בספר בית תפילה, לבעל פלא יועץ. אה, מסתברא לא לחנם קראו לו בשם, הר"ר אליעזר פאפו. כפי שכתוב לגבי רב פפא (דרשת הרמ"א להדרן, המובאת בים של שלמה בב"ק סוף פרק מרובה), שהיתה לו מעלת משה רבינו, שדיבר עם הקב"ה 'פה אל פה'. אה, איזו חסידות, איזו קדושה יש בספריו.

הוא כותב כך, תקע בשופר גדול לחרותנו וכו', בברכה זו יתאמץ לבקש על ניצוצי הקדושה, שנתפזרו בין הקליפות על ידי עון קרי והוצאת שז"ל, שיתבררו ויצאו לאור וישובו למקומם מקום הקודש, כי בזה תלוי קבוץ הגליות.

אה, אשרינו מה טוב חלקינו. כלומר, הא בהא תליא. העוון הזה, גורם את המשך הגלות והרבה צרות של עם ישראל. קיבוץ הגליות, תלוי בקיבוץ הניצוצות. ממילא, זהו ממש עניין הברכה. הפלא ופלא.

חושבני, כי הדבר מיושב היטב.

דרך אגב, לפעמים רואים דברים בברכות, שאפילו שזה לא הפשט, מ"מ זה נכנס. למשל 'מחיה מתים אתה', בעל פלא יועץ [שם בספרו בית תפילה] אומר זאת לפני כן, עיקר תחית המתים, הוא מה שחותר חתירה מתחת כסא כבודו, להחזיר בתשובה לפושעים שהם כמתים בחייהם, ועל ידי התשובה חוזרים וחיים. רואים שיש כוונות נסתרות.

לכן אני אומר, כי לפי זה, שייך אפילו דברים שהם בדרך רמז, אולי גם כל כי האיי גוונא נחשב מעין הברכה.

כמו־כן לגבי 'רפאנו ה' ונרפא', הוא אומר כך, באמירת ברכה זו יכוין שאין עיקר מגמתו על רפואת הגוף, שעל הגוף אינו מקפיד אם יהיה לו פצע וחבורה ומכה טריה וכו', אבל עיקר מגמתו על חלאי ומכאובי ומומי הנפש, שנעשים על ידי העונות, וגורמים כי רחק ממנו זיו השכינה. כדכתיב [ויקרא כ"א י"ח] כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב. על זה אנחנו מבקשים הרפואה. על דרך דכתיב [תהלים מ"א, ה'], רְפָאָה נַפְשִׁי כִּי חָטָאתִי לָךְ.

שאלה מהקהל: הלא כתוב כי בקושי התירו להוסיף את ההוספות הללו, 'זכרנו לחיים' ו'מי כמוך' וכו'. וישנם דברים שאנחנו לא מוסיפים, כגון ה"א במלה 'עושה שלום', איננו אומרים 'השלום'. א"כ כיצד אפשר להוסיף תפילה קבועה בתוך ברכת שמו"ע?

תשובת מרן שליט"א: שם ישנה בעיא נוספת, כיון שאלו ג' ברכות ראשונות וג' ברכות אחרונות, לכן זה 'בקושי', כי לא מוסיפים עליהן. אם כבר להוסיף, אז זה בברכות האמצעיות. אבל רק הבאתי ראיה לעניינינו, שגם בקשר רופף מותר להוסיף. הרי הגאונים קבעו להוסיף זאת בעשי"ת, למרות שאין זה ממטבע אנשי כנסת הגדולה.

לגבי עושה "ה"שלום, אדרבה דעת מהרי"ץ לומר כך, להוסיף ה"א, על־פי רבינו האר"י, ודוקא בסוף שמונה עשרה. לא בקדיש. והתעוררנו לאחרונה להנהיג כך בס"ד, וכבר דיברנו אודות העניין בציבור.

שאלה מהקהל: אנחנו התימנים, יכולים להוסיף זאת בתוך התפילה?

תשובת מרן שליט"א: כן. טוב מאד להוסיף. למה לא?

שאלה נוספת מהקהל: הבעיא היא, כי בנ"ד זהו בגדר 'נוסח תפילה'. זה לא שהאדם מבקש כפי צחות לשונו, אלא זהו נוסח תפילה מיוחד וקבוע.

תשובת מרן שליט"א: אכן. זאת שאלה נוספת. זהו משהו אחר. לעשות נוסח קבוע, אין הכי נמי. אי אפשר לעשות משהו קבוע. גם אם האדם מוסיף תפילה, כגון אם יש לו חולה, שלא יגיד את אותו הנוסח כל הזמן. כי אם הוא אומר זאת כל הזמן, זה כביכול נהיה חלק מן התפילה. לכן, אין הכי נמי, שלא יאמר זאת בקביעות, אלא מדי פעם. לדוגמא, פעם אחת ביום. או פעם בשחרית, ופעם במנחה. אבל אה"נ, לא בצורה מסודרת.

שאלה מהקהל: לפי המחמירים, יהיה אסור גם לבקש על הפרנסה בברכת 'ברכנו'?

תשובת מרן שליט"א: לגבי הפרנסה, הם אכן אומרים זאת ב'ברכנו', אבל כנראה בגלל שכתוב בברכה 'מעושר מתנות ידיך' וכו', כנראה שאלו אכן דברים מעין הפרנסה. כי על ידי הגשם, ישנה פרנסה. אי אפשר לומר שזהו קשר רופף, אלא זהו ממין העניין ממש.

שאלה מהקהל: את היהי רצון וכו' בברכת תקע בשופר וכו', צריך לסיים סמוך למלים בא"י מקבץ נדחי עמו ישראל, או כמה מלים מלפני כן?

תשובת מרן שליט"א: תמיד עדיף להוסיף בין נוסח הברכה לבין החתימה.

שאלה מהקהל: אבל הסוף, אין לו קשר לחתימה?

תשובת מרן שליט"א: לא משנה. האמת היא, קיימא לן שתמיד בעינן מעין החתימה סמוך לחתימה, אבל המדובר הוא לגבי המטבע של חז"ל. אבל כאשר האדם מוסיף תפילות, כגון שהוא מבקש על החולה, אינני יודע אם הוא חייב ג"כ בכך, כי ניכר שזו תוספת. העיקר שבנוסח הברכה, במטבע של־ברכה עצמה, זה מסודר כך. יתכן שאם יוסיף ויאמר מעין החתימה, אולי זה עוד יותר טוב. הדבר צריך עיון.