"ותיראן המילדות את האלד'ים וגו' ותחיין את הילדים" (שמות א')

"ותיראן המילדות את האלד'ים וגו' ותחיין את הילדים" (שמות א'), מדוע מקום טעם האתנחא אינו במקומו בפסוק זה ובפסוקים הבאים, הבנת דברי חז"ל עפ"י פיסוק הטעמים, ודוגמאות נוספות לכך.

מתוך השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן

שנמסר במוצש"ק שמות התשע"ד

[מרן שליט"א מבקש לחלק למשתתפי השיעור תאג "תורה קדומה" פרשת שמות].

תפתחו בהתחלת פרשת שמות, [פרק א' פס' ט"ז – י"ט], ונעיין ביחד. וַיֹּ֗אמֶר בְּיַלֶּדְכֶן֙ אֶת־הָֽעִבְרִיּ֔וֹת וּרְאִיתֶ֖ן עַל־הָאָבְנָ֑יִם אִם־בֵּ֥ן הוּא֙ וַהֲמִתֶּ֣ן אֹת֔וֹ וְאִם־בַּ֥ת הִ֖יא וָחָֽיָה׃ וַתִּירֶ֤אןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְלֹ֣א עָשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אֲלֵיהֶ֖ן מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת־הַיְלָדִֽים׃ וַיִּקְרָ֤א מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֙יִם֙ לַֽמְיַלְּדֹ֔ת וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ן מַדּ֥וּעַ עֲשִׂיתֶ֖ן הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת־הַיְלָדִֽים׃ וַתֹּאמַ֤רְןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה כִּ֣י לֹ֧א כַנָּשִׁ֛ים הַמִּצְרִיֹּ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת כִּֽי־חָי֣וֹת הֵ֔נָּה בְּטֶ֨רֶם תָּב֧וֹא אֲלֵהֶ֛ן הַמְיַלֶּ֖דֶת וְיָלָֽדוּ׃

הגמרא במס' סוטה [דף יא ע"ב] אומרת על כך, ותיראן המילדות את האלהים ולא עשו כאשר דבר אליהן וגו', 'להן' מיבעי ליה? א"ר יוסי בר' חנינא, מלמד שתבען לדבר עבירה, ולא נתבעו. זה פלא עצום, מה קרה לפרעה? הוא השתגע? מה הקשר בין הדברים? הוא רוצה להרוג את הילדים, למה הוא תובע אותן כעת לדבר עבירה? מה זה נותן לו?

ממשיכה הגמ' ואומרת, 'ותחיין את הילדים', תנא, לא דיין שלא המיתו אותן, אלא שהיו מְסַפְּקוֹת להם מים ומזון. ישנם כאן, שני דברים. פרעה ציוה עליהן, שיהרגו את הילדים, כָּל־הַבֵּ֣ן הַיִּלּ֗וֹד הַיְאֹ֙רָה֙ תַּשְׁלִיכֻ֔הוּ [שמות א', כ"ב], והמילדות עוד הוסיפו והחיו את הילדים, 'היו מספקות להם מים ומזון'. 'ותאמרן המילדות אל פרעה כי לא כנשים וגו', מאי 'חיות'? אילימא חיות ממש, אטו חיה מי לא צריכה חיה אחריתי לאולודה? וכי הן לא היו צריכות מיילדת אחרת? הן יולדות לבד? הרי היא אינה יכולה לעשות זאת לבד ללא עזרה? אלא אמרו לו, אומה זו כחיה נמשלה. החיות אינן צריכות מיילדת, הן יולדות לבד. א"כ היהודיות הללו, הן כמו החיות. יהודה (בראשית מ"ט, ט') גור אריה. דן, 'יהי דן נחש'. 'נפתלי, אילה שלוחה'. 'יששכר, חמור גרם'. יוסף, 'בכור שור'. 'בנימין, זאב יטרף'.

ישנם פה כמה דברים, אשר חז"ל מאירים לנו בהם את העיניים. דיברנו מקודם, כיצד חז"ל פירשו. כאשר מתעמקים, רואים כי ההבדל ביננו לבין חז"ל, הוא 'כרחוק מזרח ממערב'. העמקות של חז"ל, איך הם אמרו בשתי מלים, דברים שאנו יכולנו לדבר עליהם שעות. אבל נלך לאט לאט, ונתחיל מהדברים הפשוטים יותר.

כידוע, ישנו טעם 'אתנחא'. איפה נמצאת האתנחא? באיזו מלה קבעו את טעם האתנחא? אני מדבר באופן כללי, בכל התנ"ך. האתנחא אינה נמצאת סתם באמצע הפסוק, אלא בין שני קטעים בפסוק. מי שיודע כלל זה, לא יהיה לו הרבה טעיות בטעם האתנחא בקריאת ס"ת. תמיד האתנחא באה, במקום הפסק העניין. זה לא משנה אם הדבר הוא באמצע הפסוק, לקראת סופו, או אפילו בהתחלת הפסוק. כגון, וַיִּסָּ֑עוּ [בראשית ל"ה, ה'], כבר במלה הראשונה ישנו טעם אתנחא. כיון שהמשך הפסוק, הוא העניין השני. במחברת התיגאן, מדובר על עניין האתנחא, וכתוב כך, אתנחא, מכל טעם נחה. ריחה נודף, כשמן המשחה. ממצעת הפיסוק, ומרויחה. טעם זה, ממצע את הפסוק, ומרווח אותה. 'ריחה נודף כשמן המשחה' היינו, שיש לה נעימה כמו שמן המשחה. זהו בלשון מליצה.

א"כ בואו נקרא את הפסוקים הראשונים בפרשתנו, ונראה כיצד הדבר מסתדר. וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֖ים מִצְרָ֑יְמָה אֵ֣ת יַעֲקֹ֔ב אִ֥ישׁ וּבֵית֖וֹ בָּֽאוּ [שם א', א']. למה לא עשו את האתנחא, במלים 'שמות בני ישראל'? כי 'הבאים מצרימה', זהו ההמשך. וכן, וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל פָּר֧וּ וַֽיִּשְׁרְצ֛וּ וַיִּרְבּ֥וּ וַיַּֽעַצְמ֖וּ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ אֹתָֽם [שם פסוק ז']. וכן בפסוק י', הָ֥בָה נִֽתְחַכְּמָ֖ה ל֑וֹ, חייב להיות אתנחא, ישר על ההתחלה. כי היכן נעשה זאת? במלה 'עַל־שֹׂ֣נְאֵ֔ינוּ', הדבר אינו מתאים. כי הרי פרעה מייעץ ואומר לעמו, בואו נתחכם עליהם. והוא מנמק, 'פן ירבה'. א"כ אמצע העניין הוא, במלה 'לו'. אותו הדבר בפס' י"א, וַיָּשִׂ֤ימוּ עָלָיו֙ שָׂרֵ֣י מִסִּ֔ים לְמַ֥עַן עַנֹּת֖וֹ בְּסִבְלֹתָ֑ם כאן האתנחא. ואז מה? וַיִּ֜בֶן עָרֵ֤י מִסְכְּנוֹת֙ לְפַרְעֹ֔ה אֶת־פִּתֹ֖ם וְאֶת־רַֽעַמְסֵֽס. הכל בסדר. אח"כ בפסוק י"ד, וַיְמָֽרְר֨וּ אֶת־חַיֵּיהֶ֜ם בַּֽעֲבֹדָ֣ה קָשָׁ֗ה בְּחֹ֙מֶר֙ וּבִלְבֵנִ֔ים וּבְכָל־עֲבֹדָ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה בסדר, פה האמצע, ואח"כ אֵ֚ת כָּל־עֲבֹ֣דָתָ֔ם אֲשֶׁר־עָבְד֥וּ בָהֶ֖ם בְּפָֽרֶךְ. אח"כ בפסוק ט"ו, וַיֹּ֙אמֶר֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם לַֽמְיַלְּדֹ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת אֲשֶׁ֨ר שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ שִׁפְרָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית פּוּעָֽה. גם פה זה טוב. אח"כ בפסוק ט"ז, וַיֹּ֗אמֶר בְּיַלֶּדְכֶן֙ אֶת־הָֽעִבְרִיּ֔וֹת וּרְאִיתֶ֖ן עַל־הָאָבְנָ֑יִם אִם־בֵּ֥ן הוּא֙ וַהֲמִתֶּ֣ן אֹת֔וֹ וְאִם־בַּ֥ת הִ֖יא וָחָֽיָה.

חושבני, כי מפסוק י"ז, לכאורה אינו מסתדר. וַתִּירֶ֤אןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים, פה היה צריך להיות אתנחא. כאן מרכז הפסוק. ואח"כ, וְלֹ֣א עָשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אֲלֵיהֶ֖ן מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת־הַיְלָדִֽים. לכאורה, האתנחא בפסוק זה, אינה במקום. דהיינו, המילדות יראו את ה', הן לא עשו את מה שפרעה אמר להן, והן החיו את הילדים. א"כ, למה הפסקת באמצע? למה שמו את האתנחא במלה 'מצרים'?

גם בפס' י"ח, וַיִּקְרָ֤א מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֙יִם֙ לַֽמְיַלְּדֹ֔ת וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ן מַדּ֥וּעַ עֲשִׂיתֶ֖ן הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת־הַיְלָדִֽים. גם כאן, חושבני כי האתנחא לכאורה אינה במקום, כך במושכל ראשון. צריך היה להיות, וַיִּקְרָ֤א מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֙יִם֙ לַֽמְיַלְּדֹ֔ת, פה היה צריך להיות טעם אתנחא. הכי הרבה, היה צריך להיות כך, וַיִּקְרָ֤א מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֙יִם֙ לַֽמְיַלְּדֹ֔ת וַיֹּ֖אמֶר לָהֶ֑ן, כאן טפחא ואתנחא. ואח"כ, מַדּ֤וּעַ עֲשִׂיתֶן֨ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה, פשטא וזקף קטן. וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת־הַיְלָדִֽים. למה עשיתן כך? ולמה החייתן את הילדים? לכאורה האתנחא אינה במקום, היא לא צריכה להיות כאן. אתם מסכימים שהדבר קצת קשה? חושבני כי זה לא 'קצת קשה', אלא זה קשה מאד.

שאלה מהקהל: זה גם משנה את המשמעות. כי משמע שאחרי שהוא אמר להם 'מדוע עשיתן הדבר הזה', אז הן 'ותחיין את הילדים'.

תשובת מרן שליט"א: נכון, אפשר גם לטעות ולהבין לא נכון. [ועיין בתרגום וברש"י שכבר עמדו על הפרט הזה].

גם פס' י"ט, לכאורה האתנחא לא במקום, וַתֹּאמַ֤רְןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה כִּ֣י לֹ֧א כַנָּשִׁ֛ים הַמִּצְרִיֹּ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת, כאן האמצע? לא. צריך להיות, 'ותאמרן המילדות אל פרעה', אתנחא. ועכשיו תגיד כל מה שהן אמרו, כִּ֣י לֹ֧א כַנָּשִׁים. הַמִּצְרִיֹּת, הָֽעִבְרִיֹּת. כִּֽי־חָי֣וֹת הֵ֔נָּה בְּטֶ֨רֶם תָּב֧וֹא אֲלֵהֶ֛ן הַמְיַלֶּ֖דֶת וְיָלָֽדוּ.

אם־כן, ישנם כאן שלשה פסוקים, אחד אחרי השני, שבהם טעם האתנחא אינו במקום. [נוכחתי לדעת אחרי זמן־מה, שיתכן כי בפסוק י"ח וי"ט אין הכרח לקושיא זו, כי ישנם פסוקים רבים כאלה בתנ"ך, שהתחלת הפסוק כאשר היא רק כמו פתיחה לעיקר העניין, אינה נחשבת לגבי דבר זה, והאתנחא באה רק לפי אמצע המשך עיקר העניין. וכמו שהובאה אריכות ודוגמאות רבות על כך בס' אם למקרא ולמסורת מהדורא חדשה (אשדוד התשע"ג) של ידידנו הרב ניסן שרוני, במאמר התגלית מדף 431. (זו לא כ"כ תגלית חדשה, כי כנראה נידון עניין זה, ועכ"פ עניינים דומים מאד לכך, בס' טעמי תורה של הרב ברד"ח שנדפס בוילנא). אך נשארת הקושיא בפסוק י"ז, וַתִּירֶ֤אןָ וגו', ואפשר עכ"פ לומר כי מזה נגרר ההמשך. וצ"ע].

אבל לאחר שנתבונן, נראה שזה אכן במקום, והכל לפי מה שחז"ל האירו את עינינו, בהסברם של פסוקים אלו.

אולם לפני כן, ברצוני לספר לכם סיפור, המובא בכמה ספרים. כמדומני כי ספר קהילת יצחק [פרשת בלק עמ' ס"ז], הוא הראשון או אחד הראשונים שמביא סיפור זה, ומשם מעתיקים זאת רבים, בקצת שינויים. גם בספר תורת הפרשה, הביא פרטים נוספים, כנראה מספרים אחרים. אולי לא נקרא את הסיפור באופן מלא, אלא רק את חלקו.

היה צדיק קדוש, שקראו לו רבי שרגא פיבל מסמארגאן זצ"ל. לצדיק הזה, רבי שרגא פיבל, היה בן, שהיה ל"א חשוך בנים. תמיד הבן היה הולך להתפלל על קבר אביו, שימליץ עליו שיזכה לבנים. לילה אחד, בא אליו אביו בחלום, ואמר לו, השנה בעז"ה תזכה בבן זכר. שמח מאד הבן, ברוך ה', אבל הוא שאל את אביו, תגיד לי אבא, מדוע דוקא השנה באת אלי? בדיוק עכשיו תפילותי התקבלו? הוא היה מתפלל תמיד בקבר של אביו, אבל הוא לא היה נגלה אליו בכלל. כעת, לאחר שנים רבות, פתאום הוא בא אליו, ומבשר לו את הבשורה הזאת. לכן הוא שאל אותו, מה קרה, שבאת כעת לבשר לי זאת? ענה אביו ואמר לו, באתי אליך, בדרך אגב. שלחו אותי מן השמים אל הגאון מוילנא, למסור לו 'שלמא מן שמיא'. וכיון שכבר באתי לעולם הזה, עברתי גם דרכך. שאל אותו בנו, מה קרה ששלחו אותך להגר"א? מה העניין? ענה לו אביו, כי זכה הגר"א לחדש חידוש אמיתי בתורה, כנראה בימים אלה או באותו היום, ולכן שלחו אותי אליו מן השמים.

ישנה גמ' כזאת [תענית דף כא ע"ב], על אבא אומנא ועל אביי, שאבא אומנא היה מקבל שלום מן השמים בכל יום, ואביי היה מקבל פעם בשבוע. וזאת בגלל שאבא אומנא, היה נזהר בעניין הצניעות. יעוש"ב.

דרך אגב, אנו צריכים ללמוד מכך, הרבה מוסר השכל. הסיפור דלעיל הוא אמיתי, לפי כל הסימנים. אנחנו חושבים, איזה גאון גדול היה הגר"א בדורו? כבר דיברנו [שיעור מוצש"ק דברים ה'תשע"ג] על כך, שהוא נקרא 'הגאון', בסתם. איזה צדיק קדוש וגאון. אבל בדורות שלהם, לפני מאתים וחמשים שנה, זה היה קל יותר. אולם שתדעו לכם, גם אז בזמנו, כלל לא היה פשוט להיות כך.

בספר עליות אליהו [אות ס"ג דף כ"ט], הביא מעשה נוסף על הגר"א, סיפור אחר. מובאת שם רשימה של תלמידי הגר"א, וכתוב ביניהם על הרב הגאון מו"ה שלמה ז"ל אב"ד דווילקאמיר, חריף ובקי בחדרי תורה, ומוכתר בענוה ויראת חטא. פעמים רבות בשנה היה דופק על דלתותיו של הגר"א, באשר שמע דברי אמת לאמיתה יוצא מפיו הקדוש והטהור, השב מלאכתו שעמל בה מספר ימי חייו למלאכה נמבזה ונמס. ובבואו לפניו אל הקודש פנימה, שאל מאתו כל דבר הקשה לו, ונתן לו די מחסורו אשר יחסר לו. הוא בעצמו היה גברא רבא, אבל לאחר שנודע על הגר"א, שמע דברי אמת לאמיתה, א"כ הוא אמר, עד עכשיו לא ידעתי כלום. כל מה שיגעתי, נמבזה ונמס. התלמיד הזה, רבי שלמה, נפטר עוד בחיי הגר"א.

מובא פה, כי בנו ראה אותו בחלומו לאחר כמה שנים, ושאל אותו, למה לא נגלית אלי עד היום? ענה לו אביו, תשמע, בעוונות הדור, האויר בעוה"ז כ"כ לא טהור, האויר טמא, ואינני יכול לרדת מן השמים לעולם הזה. עד שקשה מאוד לנשמות לירד בעוה"ז, מחשש התדבקות בהם אשר לא טהור. זה מדובר אז בזמנם. אם לפני 250 שנה, 'האויר לא טהור', מה נאמר היום? רח"ל. רק כעת שלחוהו משמיא, בשליחות אל רבו הגר"א, בעניין פירוש איזו מאמר בס"ת (בסתרי תורה). ומסרו לו שומרי טהרה אל נפשי. קיבלתי שומרי ראש, שלא תידבק בי הטומאה. זה היה דבר הכרחי, אין ברירה, היו חייבים לשלוח אותי. ולכן מדי עבר, סר אל בנו ג"כ לבקרו. אם אני כבר בא אל הגר"א, על הדרך אני יכול להגיע גם אליך, כי בלאו הכי אני נמצא בעולם הזה. בנו שומע זאת, ויהי בבוקר, ויקם ויסע לווילנא, והלך ועמד לפני רבינו ז"ל, ויספר לפניו החלום. והשיב לו רבינו, עוד ראות פני אביך לא תפלל מעתה, כי לא תוסיף ראותו עוד. דע לך, לא תראה את אביך יותר. זאת הפעם הראשונה והאחרונה. למה? פה מוסיף הרד"ל, אחד מבאי בית מדרשו של הגר"א, לפי הנראה, הקפיד על שגילה לבנו עניין שליחותו. דהיינו הגר"א הקפיד, למה האבא סיפר זאת לבנו? בגלל זאת, לא ישלחו אותו יותר. אסור היה לו לגלות, ששלחו אותו לעוה"ז בשביל דבר זה.

היום בזמנינו, מי שיהיה לו דבר כזה, ואפילו פחות מזה, הוא כבר יעשה פרסומת בכל העיתונים, ששלחו אליו שליח מן השמים. אבל הגדלות של הגר"א, שהסתיר את הדבר הזה, עד כדי כך שהוא מקפיד על שגילו זאת, ולכן לא ישלחו אותו יותר. הדבר הפלא ופלא. איזו צניעות, שלא תתגלה מדרגתו בעולם. קחו בחשבון, כמה ישנם אנשים כיום, שרק נדמה להם שיש להם קצת איזו מדרגה מסוימת, הוא באבא מסויים, כמה פירסומת הוא יעשה לעצמו. כי המטרה שלו היא הכסף. בצע כסף רח"ל. זאת רשעות. אבל צדיקים אמיתיים, מצניעים את עצמם. אנחנו במצב שכבר איננו מבינים, מדוע הגר"א הקפיד עליו עד כדי כך? אבל כך כתוב.

בכל אופן, נחזור לעיקר, לסיפור הקודם על רבי שרגא פיבל, האומר לבנו ששלחו אותו לעולם, כיון שהגר"א חידש חידוש אמיתי בתורה. זהו סיפור אחר, אלו שני סיפורים שונים. נשלחתי לעולם, למסור שלמא מן שמיא, אל הגאון רבינו אליהו מוילנא. שאל אותו בנו, מדוע בחרו דוקא אותך להישלח אליו? ענה לו אביו, כיון שגם אני חידשתי, פעם אחת בחיים, חידוש אמיתי בתורה, לכן היתה לי הזכות הזאת. שואל אותו הבן, תגיד אבא, איזה חידוש אמיתי חידשת בתורה? ענה אביו ואמר לו, אגיד לך מהו החידוש.

ישנו פסוק בסוף פרשת בלק, וַיִּהְי֕וּ הַמֵּתִ֖ים בַּמַּגֵּפָ֑ה אַרְבָּעָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים אָֽלֶף [במדבר כ"ה, ט']. לא מובן, מדוע יש טעם אתנחא, במלים 'ויהיו המתים במגפה'? לא צריך להיות פה אתנחא. הרי אמרנו, שטעם אתנחא, מפסיק בין שני עניינים. א"כ כאן זהו עניין אחד. אין משמעות למלים 'ויהיו המתים במגפה', אתנחא. הרי המלים 'ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף', זהו דבר אחד. אולי היה צריך להיות פה טעם 'זקף', אבל לא אתנחא. א"כ למה שמו פה אתנחא?

אומר האב לבנו בחלום, אמרתי פה פירוש, וכעת אומרים לי בשמים שזהו פירוש לאמיתה של־תורה. הכוונה היא כך, הרי נגזר שימותו עשרים וארבעה אלף איש במגפה. דרך אגב, אלו עשרים וארבעה אלף אנשי שכם, שחזרו בגלגול, ואח"כ אלו עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא. אבל לא ניכנס כעת לעניין הזה. הוא אומר, שהקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו, כיון שזאת היתה עת רצון, הרי כתוב שהקב"ה לא כעס באותם הימים, כמו שהגמ' אומרת [סנהדרין דף ק"ה ע"ב], מן השטים עד הגלגל. למרות שהיו ח"ו מעשים רעים, אבל הקב"ה האריך אפו, והתנהג במדת הרחמים. אם כן, למרות שנקצב סכום של עשרים וארבעה אלף, אבל הקב"ה עשה קצת 'הנחה', כי גם האנשים שבלאו הכי היו צריכים למות, כגון הזקנים, או מי שכבר נגזר עליו למות מאיזה שהיא סיבה, הוא גם יהיה בחשבון של העשרים וארבעה אלף.

זהו הפירוש, 'ויהיו המתים, במגפה'. 'ויהיו', דהיינו לא אלו אשר מתו, אלא המתים שבלאו הכי היו אמורים למות, נכללו גם במניין המתים במגפה. עכשיו מובן, מדוע ישנו טעם אתנחא, במלים 'ויהיו המתים במגפה'.

אקרא לכם את הלשון מתוך ספר קהילת יצחק, על תיבות 'המתים במגפה', בא טפחא ואתנחא. וקשה, הלא לפי משפט שימוש הטעמים, לא היה צריך לבוא בזה הפסוק טעם אתנחא כלל. דהלא ידוע דאתנח לא תבוא, כי אם בפסוק אשר הוא בעל שני מאמרים שלמים, אשר בכל אחד מהם מובן נושא ונשוא. יבוא האתנחא בסוף המאמר הראשון, והסילוק, דהיינו סוף פסוק, יבוא בסוף מאמר השני. הוא מביא למשל פסוק אחר בפרשת קורח, וַיִּהְי֗וּ הַמֵּתִים֙ בַּמַּגֵּפָ֔ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר אֶ֖לֶף וּשְׁבַ֣ע מֵא֑וֹת מִלְּבַ֥ד הַמֵּתִ֖ים עַל־דְּבַר־קֹֽרַח [במדבר י"ז, י"ד]. שם מובן, מדוע טעם האתנחא במלים 'ושבע מאות', כי שם נגמר העניין. אבל בנ"ד, הדבר אינו מתאים. לכן הוא אומר, כי גם כאן ישנם שני מאמרים, ולכן ישנו טעם אתנחא. וז"ל, עוד עניין אחד צפון ונסתר פה, חוץ מהעניין הגלוי. והוא, דנגזר מאיתו יתעלה, למות על העוון הזה, ארבעה ועשרים אלף מישראל. אך מפני שהעת ההיא היה עת רצון, כדאיתא במס' סנהדרין דף ק"ה ע"ב, לכן חס הקב"ה וכלל בחשבון הזה האנשים אשר הגיע עתם למות בלאו הכי, כדי שתתמעט המגפה. וזהו פירוש הפסוק, ויהיו המתים, ר"ל המתים כדרך כל הארץ על שהגיע עתם למות, במגפה, ר"ל בחשבון המגפה שנגזר מאת המקום ב"ה. ונשלם מאמר הראשון. כעת, זהו נושא אחר. ואח"כ אמר ארבעה ועשרים אלף, ר"ל ובסה"כ היה ארבעה ועשרים אלף. והוא מאמר השני. הדבר הפלא ופלא.

ישנה שאלה דומה, בפרשת בראשית, ביום החמישי לבריאה. גם שם ישנו פסוק, שטעם אתנחא אינו במקומו. אני אומר זאת, רק בכדי שתראו, כמה דברים ישנם בתורה, שאנו לא שמים לב אליהם. כמה וכמה דברים נסתרים ישנם, בדברים שלכאורה צריכים להיות פשוטים.

הפסוק אומר [בראשית א', כ"א], וַיִּבְרָ֣א אֱלֹהִ֔ים אֶת־הַתַּנִּינִ֖ם הַגְּדֹלִ֑ים וְאֵ֣ת כָּל־נֶ֣פֶשׁ הַֽחַיָּ֣ה׀ הָֽרֹמֶ֡שֶׂת אֲשֶׁר֩ שָׁרְצ֨וּ הַמַּ֜יִם לְמִֽינֵהֶ֗ם וְאֵ֨ת כָּל־ע֤וֹף כָּנָף֙ לְמִינֵ֔הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב. זהו מקום האתנחא? איפה היה צריך להיות אתנחא? במלה 'למינהו'. שם זה צריך להיות. דהיינו, ה' ברא את התנינים הגדולים ואת כל נפש חיה הרומשת וכו', ואז 'וירא אלדים כי טוב', פה היה צריך להיות אתנחא, במלה 'למינהו'. מדוע לא שמו זאת במקומו?

אומר בספר טעמי תורה, כי האתנחא במלה 'התנינים הגדולים', בכדי שתתפעל מכך. 'התנינים הגדולים', אתנחא. בשביל ההפלגה של העניין. חמש מאות פרסה ארכם, כמובא ברמב"ן ורבינו בחיי. ובפרט לפי מה שחז"ל אומרים, שזהו הלויתן, שהקב"ה שמרו לעת"ל. א"כ בכדי לעורר את המיוחד, ישנו פה טעם אתנחא.

שאלה מהקהל: זה יוצא מן הכלל?

תשובת מרן שליט"א: ישנם כמה וכמה היוצאים מן הכלל, ויש להם סיבות. לכל דבר, אם תמצא איזו קושיא, יש לכך סיבות. אני יכולתי להגיד סיבה אחרת, כי ישנו גם רמז בפסוק זה. חז"ל אומרים, כי 'התנינים הגדולים' אלו אומות העולם. 'וכל נפש חיה הרומשת', אלו בני ישראל. א"כ אולי רצו כאן להבדיל ביניהם. ישנם כאן כמה סודות ועניינים. רצו להבדיל בין עניין לעניין. ויכול להיות שישנן עוד כמה כוונות נוספות.

נחזור כעת לענייננו, רק בהתחלה נבין את העניין.

פרעה הרשע, תבע את המילדות לדבר עבירה, אולם הן לא נתבעו. אומר על כך הבן יהוידע [על מסכת סוטה שם] כך, אפשר כוונתו של פרעה היתה, להכשילם תחילה בטומאה זו, כדי להחליש קדושת צדקתם, ואז יוכל לפתותם בעון אחר, להמית את בני ישראל. דהיינו, הקשר בין הדברים, כי פרעה רצה בהתחלה לטמא אותן. הוא הרי לא יכל להגיד למילדות דבר כזה, לרצוח את הילדים. לכן בהתחלה, הוא רוצה להוריד מהן את הקדושה. ולאחר שכבר האדם ירד ממדרגתו, הוא כבר יכול לעשות גם פשעים אחרים. מגילוי עריות, יכול לבוא גם לידי שפיכות דמים. כבר אין לו סייגים וגדרים.

מהר"ל מפראג [גבורות ה' פרק ט"ו עמ' ע"ד], כותב משהו דומה, ומפני כי היה פרעה סובר, שלא יעשו המילדות את צווי שלו, להמית את הבנים, כי לא יקבלו גזירתו, כאשר הם אוהבים את ישראל ושונאים עם אחר, מה? היהודיות יהרגו בשביל המצרי? איך הן יסכימו? לכן, היה מפתן לדבר עבירה, שיהיו נבעלות לו. ואמרו בבראשית רבה בפרשת וישלח [פרשה פ'], אמר רב הונא, הנבעלת לערל, קשה לפרוש. לפי שנמשכת אחריו בביאה. והיה כוונתו, שבזה יהיו נמשכים אחריו מכל וכל, לעשות גזירתו שתשמענה לו. ובשביל גודל תשוקת פרעה להוציא מחשבתו בגזירה זאת אל הפועל, היה תובען לדבר עבירה. וכו'. מאחר וע"י זה הן ימשכו אחריו, בכדי לקשור אותן אליו, ובכך תצא סיבת ההתנגדות. כך הם אומרים.

אולם לפענ"ד, קצת לא הספיק לי שני הביאורים הללו. כי א"כ, למה דוקא הוא תובע אותם לדבר עבירה? אם אתה רוצה להכשיל אותם, אזי לא חייב שזה יהיה דוקא פרעה בעצמו, הרי יש לו שרים ואנשים אחרים. למה דוקא הוא תובע אותם לדבר עבירה?

לכן חושבני, כי התשובה לכך היא פשוטה. כיצד פרעה רצה להשיג את מטרתו? דבר משונה כזה, שיהרגו את הילדים התינוקות? איזו אכזריות? לכן, הוא רצה לעשות אותן מְלָכוֹת, בכדי שכעת יהיה להם כבוד גדול, שהיא כביכול תהיה אשתו של־מלך. בכך, הוא נותן להם פרס גדול. הוא תובע אותם לדבר עבירה, אבל לא בגלל שהוא צריך אותן, אלא בגלל שהוא חשב, כי ע"י זה, הן יסכימו. לאחר שכבר יהיה להם תפקיד חשוב ומכובד, שהן יהיו בבית המלוכה, ממילא הן יסכימו להרוג את הילדים.

לפי־זה גם מובן, הרי הן לא שמעו לו, א"כ למה הוא לא השתולל? כתוב רק, 'ולא נתבעו'. משמע, שהוא 'העלים עין'. כי בעצם, לא זאת היתה המטרה שלו. פרעה רצה להתנהג, כמו יפה־נפש. הוא לא רצה להראות את האכזריות שלו בהריגתם. הרי הוא חיפש תחבולות. כתוב הרי שהוא נתן להם סימן, איך תדעו מי זכר ומי נקבה? לפי הפנים, אם כלפי מעלה וכו', כידוע. הוא לא רצה שידעו, כי הוא זה שציווה להרוג את הילדים. לכן הוא רצה, שהמילדות יהרגום. ויש כאלה האומרים, כי גם בסוף, וַיְצַ֣ו פַּרְעֹ֔ה לְכָל־עַמּ֖וֹ לֵאמֹ֑ר כָּל־הַבֵּ֣ן הַיִּלּ֗וֹד הַיְאֹ֙רָה֙ תַּשְׁלִיכֻ֔הוּ וְכָל־הַבַּ֖ת תְּחַיּֽוּן [שמות א', כ"ב], היינו אפילו בן של־מצרים. לאו דוקא בן של־יהודים. הוא רצה לעשות גזירה כללית, הוא לא רצה לייחדה על היהודים, בכדי שלא להראות כלפי חוץ, שהוא כזה אכזרי. לכן הוא אומר, הנה אני אומר זאת אפילו על המצרים.

הערה מהקהל: רש"י מפרש כך.

תשובת מרן שליט"א: אכן. אבל התרגום אומר 'כל ברא דיתליד ליהודאי'. ישנה מחלוקת במפרשים על כך. אבל לפני זה, בשלב הראשון, בודאי שהוא לא רצה להראות את אכזריותו.

אם כן, נחזור לפסוק י"ז, וַתִּירֶ֤אןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְלֹ֣א עָשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אֲלֵיהֶ֖ן מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת־הַיְלָדִֽים. ואח"כ בפס' י"ח, וַיִּקְרָ֤א מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֙יִם֙ לַֽמְיַלְּדֹ֔ת וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ן מַדּ֥וּעַ עֲשִׂיתֶ֖ן הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת־הַיְלָדִֽים. הרי פרעה ביקש, שהן ימיתו את הילדים. אבל כתוב בפסוק י"ז, שהן 'לא עשו'. כביכול, ב'שב ואל תעשה'. א"כ, למה בפסוק י"ח פרעה אומר, 'מדוע עשיתן'? לכאורה מה הן עשו? הן רק לא הרגו אותם, א"כ איך קרה שזה נהפך להיות ב'קום עשה'?

המפרשים עומדים על כך, כי לכאורה בכלל מניין זאת לחז"ל, שפרעה תבע אותן לדבר עבירה? ישנם כמה פירושים על כך. בעל יפה תואר אומר, כי אין הוכחה לכך, אלא שזה קבלה. לחז"ל היתה קבלה, כי כך היה הדבר. וישנם המביאים אסמכתות לכך. כתוב, כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אֲלֵיהֶ֖ן מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם. כותב בעל מדרש לקח טוב [הנק' פיסקתא זוטרתא], מה הפירוש 'דיבר'? כתיב הכא 'דיבר', וכתיב התם 'כדברה אל יוסף יום יום'. מה להלן דבר עבירה, אף כאן דבר עבירה. 'דיבר', כמו גזירה שוה, אחד לשני.

אבל למעשה, הדבר מדוייק כאן בפסוק, שנאמר בלשון שלילה, 'ולא עשו'. עכשיו זה מובן, 'ולא עשו', הכוונה היא לדבר עבירה. דהיינו, מכניסים כאן בעצם, את הדבר הנוסף.

אולם כעת, תראו את פשט הפסוק. הרי בעצם, היו כאן שני דברים. פרעה אמר להן, להמית את הילדים. אולם הן 'לא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים'. א"כ ראשית, הן לא נתבעו לדבר עבירה, וממילא הן גם לא המיתו את הילדים. אולם בכדי שלא נטעה ונאמר, ש'ותחיינה את הילדים', זהו ההמשך של־רישא. כלומר, כי ע"י שהן לא הרגו, ממילא הן החיו. לכן באים חז"ל ואומרים, שהן החיו בפועל, ש'היו מספקות להם מים ומזון'.

לפי זה, מובן מקום האתנחא. אם לא היה אתנחא, הייתי חושב, שזהו דבר אחד. דהיינו הן 'לא עשו', כלומר לא הרגו את הילדים, ובכך הן 'ותחיינה'. אותו הדבר בפסוק י"ח, 'מדוע עשיתן, ותחיינה את הילדים'. כביכול, זהו דבר והיפוכו. אבל אומרים חז"ל, לא, אל תבין כך. אלא, אלו שני דברים. ראשית, לא הרגו את הילדים. ולא רק זאת, אלא אדרבה, בגלל שפרעה גזר דבר כזה, הן עוד השתדלו ועשו לצד ההפוך, לספק להם מים ומזון (כדי שלא יחשדו בהן, כמבואר במפרשים), ובכך להחיות את הילדים. הדבר הוא גם ברישא, וגם בסיפא. אמנם ישנם כאלה שפירשו, למשל רבי משה אלשיך, כי 'מדוע עשיתן', היינו בקום עשה, החייתן אותן. אולם לכן באים לנו הטעמים, ואומרים לנו, לא כך. אלא 'ותחינה' היינו, כפי שחז"ל אומרים, ש'היו מספקות להם מים ומזון'. ובכדי להפריד בין שני הדברים, באה אתנחא.

וכן לגבי פסוק י"ט, וַתֹּאמַ֤רְןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה כִּ֣י לֹ֧א כַנָּשִׁ֛ים הַמִּצְרִיֹּ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת כִּֽי־חָי֣וֹת הֵ֔נָּה בְּטֶ֨רֶם תָּב֧וֹא אֲלֵהֶ֛ן הַמְיַלֶּ֖דֶת וְיָלָֽדוּ. אתה חושב, כי זאת תשובה אחת, אבל בעצם ישנן פה תשובות לשתי השאלות. טעם האתנחא, באה להפריד. הרישא, זאת התשובה לשאלה הראשונה. והסיפא, זאת התשובה לשאלה השנייה. פרעה שאל אותן, אני אמרתי לכן להרוג, למה לא הרגתן? התשובה היא, 'כי לא כנשים המצרים העבריות'. זאת אנחנו עוד צריכים להסביר. וכעת ישנה שאלה נוספת, עליה הן לכאורה לא נתנו תשובה, כי לא רק שלא שמעתן לגזירה שלי, אתן עוד הולכות לספק להם מים ומזון? התשובה היא, 'כי חיות הנה בטרם תבוא אלהן המילדת וילדו'.

איך זאת תשובה? אומר תרגום יונתן בן עוזיאל, וַאֲמַרַוּ חַיָתָא לְפַרְעה, אֲרוּם לָא כִנְשַׁיָּא מִצְרַיָתָא יְהוּדַיָתָא, אֲרוּם זְרִיזָן וְחַכִּימָן בְּדַעְתֵּיהוֹן הִינּוּן, קֳדָם עַד לָא תֵיתֵי לְוָתְהוֹן חָיְיתָא, הִינִין תַּלְיָן עֵינֵיהוֹן בִּצְלוֹ, מְצַלָּן וּבַעְיָין רַחֲמִין מִן קֳדָם אֲבוּהוֹן דְבִשְׁמַיָא, וְהוּא שָמַע בְּקָל צְלוֹתְהוֹן. מִן יָד הִינִין מִתְעַנְיָן, וִילִידָן וּפָרְקָן בִּשְׁלָם. דהיינו, היהודיות, הן זריזות וחכמות. לפני שבאה המילדת, הן מתפללות, והקב"ה עונה להן. אמנם הוא מסביר זאת על הסיפא, אבל לענייננו אני לוקח זאת על הרישא. 'כי לא כנשים המצריות העבריות', למצריות, אין יראת שמים, הן לא מתפללות ולא כלום. אבל היהודיות, לפני שהן יולדות, הן כבר מתפללות. א"כ מה אתה שואל אותנו? למה לא הרגנו? התשובה היא, כי בעצם הן לא צריכים אותנו, כי עוד לפני שהספקנו להרוג, כבר הקב"ה עזר להן, והן ילדו בלעדינו.

כעת לגבי השאלה, מדוע אנו מחיות את הילדים? התשובה היא, לפי מה שהגמ' אומרת במסכת סוטה [דף יא ע"ב], שהן משולים לחיות השדה, כפי שכתוב לפני כן בגמרא, ונזקקות להן בין שפתים שנאמר (תהלים סח, יד) אם תשכבון בין שפתים וגו', וכו'. כיון שמגיע זמן מולדיהן, הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח, שנאמר (שיר השירים ח, ה) תחת התפוח עוררתיך וגו'. והקב"ה שולח משמי מרום מי שמנקר ומשפר אותן, כחיה זו שמשפרת את הולד, שנאמר (יחזקאל טז, ד) ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך ובמים לא רחצת למשעי וגו'. ומלקט להן שני עיגולין, אחד של שמן ואחד של דבש, שנאמר (דברים לב, יג) ויניקהו דבש מסלע ושמן וגו'. זהו 'והמלח לא המלחת', מה שקראנו בהפטרת שמות. וכיון שמכירין בהן מצרים, באין להרגן, ונעשה להם נס ונבלעין בקרקע, ומביאין שוורים וחורשין על גבן, שנאמר (תהלים קכט, ג) על גבי חרשו חורשים וגו'. אם כן, זהו מה שכתוב, 'כי חיות הנה, בטרם תבוא אליהן המילדת וילדו'. דהיינו, כמו חיות השדה, שיולדות בשדה. וכפי שכתוב שם בגמ', שהיה בא מלאך, ומביא לכל אחד שני עיגולים, אחד של שמן ואחד של דבש. א"כ זאת הכוונה, 'מספקות להן מים ומזון'. דהיינו, ע"י המלאכים שנתנו להם. זאת התשובה שלהן, זאת לא אנחנו עשינו, אלא באו מלאכים מן השמים, כפי שראיתם במו עיניכם, שהדבר היה בשדה.

יוצא א"כ, שפרעה קיבל תשובה מלאה, על שתי השאלות הללו. ממילא מובן, למה טעם אתנחא, נקבע פה, בכדי להפריד ולומר כי אלו הן שתי שאלות ושתי תשובות נפרדות.

מי שיתבונן בזה, הדבר ממש הפלא ופלא. אם היה לי זמן, הייתי מאריך על הנושא שדיברתי מקודם, בעניין מקום טעם האתנחא, אבל אני משאיר זאת לכם. כי מי שיתבונן בעצמו בדברים, יראה כי הם מאירים ממש.