עניין זמן הדלקת נרות חנוכה, סמוך לפני צאת הכוכבים, וכבוד המצוה לשבת חצי שעה עם בני־ביתו ליד הנרות.

עניין זמן הדלקת נרות חנוכה, סמוך לפני צאת הכוכבים, וכבוד המצוה לשבת חצי שעה עם בני־ביתו ליד הנרות.

מתוך השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק וישלח שנת התשע"ו

אבל הדבר החשוב לנו, הוא עניין זמן הדלקת נר חנוכה. תשמעו מה הוא כותב [הרב"צ צדוק] במכתבו, בעץ חיים פסק, שזמן הדלקת נר חנוכה בצאת הכוכבים, וידוע שהמנהג אינו כן, אלא מדליקים קודם. ויש נוהגים בשקיעה, וזהו גם פשט לשון הרמב"ם. ונראה בפשטות, שפסק כן משום שזמן זה אליבא דכולי עלמא. גם לשיטת מרן וגם לשיטת הרמב"ם שסובר שאם לא הדליק בשקיעה מדליק והולך עד חצי שעה, אלא שלפי הרמב"ם זה בדיעבד, ואם כן הפשרה שרצה לעשות מהרי"ץ, אינה פשרה שפירתא.

לאור האמור, היה צריך מהרי"ץ לחזור בו מעניין זה, ומעוד כמה עניינים. ואפשר שהשעה החמיצה לו, מרוב טרדות הציבור, והוא לא הספיק לתקן. האמת שאני לא סובר כמו אלה שהגזימו כיום, והם טוענים כי הוא היה חוזר בו מכל הדברים, זה בכלל לא נראה. ואיך אפשר להוכיח דבר כזה?

נפקא מינה לגבי מי ששכח ולא הדליק תוך חצי שעה. שלדעת הרמב"ם, אינו מדליק. ולדעת מרן, הולך ומדליק כל הלילה, וכן פסק מהרי"ץ. מן הסתם הוא לא יחזור בו מזה. כי למה יפסיד את מצות ההדלקה, אם יכול לסמוך על מרן? ועוד, אין כאן מנהג ברור שנהגו בזה כהרמב"ם עכ"ל.

לפי דעתי, כמעט כל הדברים כאן אינם נכונים, וברצוני להסביר זאת.

ראשית, מהרי"ץ זיע"א, לא פסק כי יש להדליק 'בצאת הכוכבים', אלא שיש להדליק 'עם צאת הכוכבים'. כבר הסברתי זאת בקונטריס הנרות הללו [עמוד 17, וכן בשיעור מוצש"ק ויצא ה'תש"ע], ושבמהדורת הדפוס של־תכלאל עץ חיים, טעו וכתבו 'עד צאת הכוכבים', אבל צריך לגרוס 'עם צאת הכוכבים'.

הלכך, לגבי מה שהוא כותב, כי זמן ההדלקה הוא בצאת הכוכבים, ובמציאות נוהגים להדליק מקודם, יוצא כי אדרבה, המנהג הוא בדיוק כפי שכתב מהרי"ץ, 'עם צאת הכוכבים'. זהו כעין מה שכתוב במשנה [שבת פרק ב' משנה ז'], שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה. שפירושו, סמוך לחשיכה. ממילא אותו הדבר, כאשר אתה אומר, 'עם צאת הכוכבים'. ובעצם, זאת גם דעת מרן השו"ע. והדבר אינו נוגד את דעת הרמב"ם.

אמנם רבים מפרשים את דעת הרמב"ם, שכוונתו להדליק בהתחלת השקיעה. אבל מי שיעיין טוב בבית יוסף, ימצא כי הוא הבין שגם הרמב"ם התכווין על סוף השקיעה, ולא על התחלת השקיעה. הרי לשקיעה, ישנם שני חלקים. התחלת השקיעה, וסוף השקיעה. מי אמר שהרמב"ם מדבר על ההתחלה? הדבר אינו מתקבל על הדעת, כיון שאדרבה, שְׂרגא בטהרא למאי מהני? אלא הכוונה היא, לסוף השקיעה. א"כ, מה שאומר הרמב"ם, כי זמן ההדלקה הוא בשקיעת החמה, הבינו מרן הבית יוסף ומהרי"ץ, כי כוונתו היא סמוך לשקיעה, וזהו מה שאבותינו נהגו.

אלא מאי? חושבני כי התבלבל המנהג בדורות האחרונים, בגלל סיבה אחרת. כוונתי לדור האחרון, לפני שעלו לארץ ישראל. כי בדור שלנו, כאן בארץ ישראל, היה בלבול נוסף, שהוא הרבה יותר גרוע. זהו מבול, ולא בלבול. אבל חושבני כך.

בדורות הקדמונים, כולם הדליקו לפני תפילת ערבית. והסיבה היא, כי בעבר לא התפללו מנחה וערבית סמוכות. אבל בדור האחרון, הרבה מדקדקים הלכו להדליק בין תפילת מנחה לתפילת המעריב. דהיינו, התפללו מנחה וערבית סמוכות, והלכו להדליק בינתיים. או שלחו את בניהם הגדולים. ובבית הכנסת נשארו הזקנים, אשר היה קשה להם ללכת, והם אמרו תהלים עד שהציבור יחזרו. כך היה המנהג של־מדקדקים, אשר רצו לקיים את ההדלקה בעיקר הזמן. וישנם רבים, ההולכים להדליק לאחר תפילת ערבית. אבל מתחילה, המנהג הקדום היה, להדליק לפני תפילת ערבית, כיון שלא היו מתפללים מנחה וערבית סמוכות.

מי שיראה את לשון התכלאל במנחה, כתוב שם, לאחר תפילת שמונה עשרה, ונפילת פנים, וקדיש, ואם יש שהות אומרים מזמור לדוד, ונפטרין. הם הלכו לביתם, לאחר תפילת מנחה.

שאלה מהקהל: אולי הכוונה נפטרים מן המצוה, דהיינו שיצאו ידי חובתם?

תשובת מרן שליט"א: לא יעלה על הדעת. גם לשון רבינו הרמב"ם, אשר ממנו המקור [בפרק ט' מהלכות תפילה סוף הלכה ח'] הוא, נפטרין למעשיהן. [יתבאר בס"ד ביתר הרחבה בשיעור מוצש"ק ויחי ה'תשע"ו].

כך היה המנהג בעבר. ממילא, הדליקו נרות חנוכה בזמן, ובאו לבית הכנסת להתפלל תפילת ערבית. אבל הקושי והסיבוך נהיה, בדורות האחרונים, שהתפללו מנחה וערבית סמוכות, כיון שנהיו טרדות גדולות, בגלל טורח הפרנסה, וכיון שנכנסו לשאלות רבות, כגון סעודה לפני תפילת מנחה, וכדומה. יש על כך תשובות רבות, בעז"ה בשו"ת עולת יצחק חלק ג', ביררתי את הנושא הזה, מכל הכיוונים. הבאתי שם מקורות רבים, אשר אינם ידועים. דהיינו, בגלל דוחק הפרנסה, נהגו בכל ערי תימן בדורות האחרונים, להתפלל מנחה וערבית סמוכות, ולסעוד לפני מנחה. למרות שלכאורה בפשטות, לפי דעת הרמב"ם והשלחן ערוך, הדבר אסור. הרי לפי ההלכה, אסור לאכול סעודה קטנה לפני מנחה קטנה. אבל כיון שזה היה שעת הדוחק, לכן הם נהגו להקל בכך, והם סמכו על סברת הרמ"א [בסימן רל"ב סעיף ג'], כי כיון שישנו זמן הקבוע לתפילה, אזי אין את החשש שמא ימשך. ממילא, כיון שהתפללו מנחה וערבית סמוכות, כעת כבר ישנו קושי, לצאת בין מנחה לערבית, להדליק את מנורת חנוכה.

דבר זה, גרם את השינוי, עד שישנם כבר רבים המדליקים בכלל לאחר תפילת ערבית. וכנראה לפי דעת הרמב"ם, הם לא יצאו ידי חובה, כיון שכבר עברה חצי שעה מתחילת הזמן. אבל המדקדקים נהגו, שההדלקה היא בין מנחה לערבית. אבא מארי זצ"ל העיד לי על המנהג אצלם, שכך הוא היה. זכורני כי כאשר שאלתי אותו על כך, הוא ענה לי, הנה, כפי שאתה רואה כעת. הוא הראה לי את הזמן, ואמר לי, בדיוק בזמן הזה, יצאנו להדליק. עדיין זה היה בין השמשות. כמו כן אני יודע כי כך היו נוהגים במקומות נוספים, כגון בעיר צנעא, ובעוד מקומות.

הערה מהקהל: ישנם מקומות שבהם התפללו ערבית מוקדם, כאשר עדיין היה קצת אור.

תשובת מרן שליט"א: יפה. נכון. שמעתי גם שיש שדקדקו ונהגו כך. הזדרזו ויצאו מיד להדליק בבתיהם. אבל אין להכחיש, כי ישנם כאלה אשר סמכו, שיש להם זמן להדליק אפילו במשך כל הלילה. ישנם אשר בכל מקרה, כבר הפסידו את זמן ההדלקה. בפרט בימות החורף, שבהם הימים קצרים. הם לא הזדרזו.

אם־כן, לגבי מה שהוא כותב במכתבו, כי המנהג אינו כדעת מהרי"ץ, הדבר איננו נכון. אדרבה, המנהג הוא בדיוק כפי דעת מהרי"ץ, רק שצריך להבין את כוונת דברי מהרי"ץ.

לגבי מה שהוא כותב, כי יש הנוהגים להדליק בשקיעה, מי שאומר כך, זהו דבר שקר. בארץ תימן, אין מי שנהג להדליק בהתחלת שקיעת החמה, אלא רק אדם אחד, שהיה דרדעי ידוע ומפורסם בעי"ת צנעא, אשר עשה כל מיני דברים "מהפכניים", שמו יחיא גיאת. מהיכן אני יודע זאת? הנכד שלו, שמו שמואל גיאת, היה גר כאן בשכונה, והוא סיפר לי לפני שנים רבות, סבא שלי היה מדליק בשקיעה, אבל אף אחד לא הדליק באותו הזמן. רק הוא היה היחידי, אשר הדליק בשקיעת החמה. אם כן, אתה שומע מהם עצמם, כי בעצם הוא היה יוצא דופן.

צריכים לדעת, כת הדרדעים ניסו לעשות הרבה מהומות ושינויים, כולל שינויי נוסחאות. וכל דבר שבא דרך מחלוקת, הוא לא הולך. מי שיודע, שיטת מהרי"ץ התקבלה ללא מהומות ומחלוקת, גם באותם דברים ששינה מן הנהוג, והחזיר עטרה לישנה, אלא בשלום ובשלוה, כי כך היתה דרכו. זו דרך תוה"ק, לשם שמים. אבל הם, עשו בכוח. ניסו להכניס דברים רבים בכוח. כמעט לעקור את הכל.

תראו למשל, יש בידי כתב־יד, של 'ספר תרגום', עם שינויי הנוסחאות שהם עשו. כידוע, הם חידשו הרבה שינויי נוסחאות, ועשו על כך הרבה מהומות. ואפילו בזמנינו, זכורני שסיפר לי זקן אחד, כי ישנו מישהו אצלם בבית הכנסת, שהיה מעיר כל הזמן, על שינויים משונים בתרגום, כגון במקום 'גֻּבְרָא', 'גְּבַר', או בהיפך, וכדומה, כל מיני דברים. למה הוא עושה מהומות ומחלוקת, מכל דבר קטן? רק בשביל שנדפס שם בכתר תורה שזה נ"י, דהיינו נוסחא ישנה.

בכל אופן, אותו שכתב את ספר התרגום, לפני קרוב לשמונים שנה, על חומשים ויקרא במדבר ודברים, והוא כותב בסוף בין השאר כך [מצורף צילום בדף 24], דע לך ידידי, כי נכתבו על פי "פרשה" של רבינו הישיש, כך הם קראו לרב שלהם, כנראה מפני שכל התלמידים שלו היו צעירים, לכן הוא יכל לזרוע בהם את שרשי המינות ההשכלה והמחלוקת וכו', המתרגמים בה בבית כנסת שלו, מימי חייו ועד עכשיו, כפי מה שהגיהה בידו, שהעיר והגיה בה קצת נוסחאות ישנות המוכרחות.

מובן כי הוא בעצמו, לאחר שראה כי הוא כבר איבד את השליטה, כיון שנהיה מכך מחלוקת, א"כ הוא החליט, טוב, נשאיר רק דברים מסויימים. ועזב שאר נוסחאות ישנות שאינן מוכרחות. ואני הלכתי בעיקבותיו, בלא חסר ובלא יתר... די לנו להלך בעיקבות הישיש, מלהרבות הֲבָרָה בשעת קריאת ספר תורה, מובן כי נגרמו מהומות ומחלוקות ודיבורים מיותרים מכל העניינים הללו, בשביל קצת נוסחאות ישנות, שאינן מעכבות. ונשלמה [הפרשה] ביום וכו', צעיר הכותבים, ער"ס [עפר רגלי סופרים] חלשא ומסכינא, שלום בן א"א מ"ו יחיא בן מורי זקיני מהר"ר חיים ... קורח. הוא הסופר שכתב זאת. (שהעתיק וכתב גם את תכלאל קדמונים, במגמה לחזק ולהשריש את הנוסחאות והמנהגים ששינו בני קבוצתם וכו'). הם בעצמם מעידים, כי כל השינויים שהם עשו, גרמו למחלוקות. וזאת כמובן רק דוגמא אחת.

לא ידוע לנו איך נהגו אבותינו בדורות הקודמים, בזמן שהתפללו מנחה וערבית בלתי סמוכות. אולי הדליקו בתחילת השקיעה? א"א לדעת. אין לנו מקורות. מה שידוע בבירור הוא על הדור האחרון. והדעת נותנת שאם היו רוצים להדליק נ"ח בתחילת השקיעה, דהיינו אם הם היו סוברים שזה הידור, היו משתדלים להקדים למשך שמונת ימי חנוכה את תפילת מנחה, באופן שיספיקו לגמור את התפילה, ולהדליק מיד בתחילת השקיעה. ולמעשה לא עשו כן, רק סמוך לפני צאה"כ כמה דקות. שמע מינה.

למעשה, כאן בבית הכנסת ובית המדרש "פעולת צדיק", יש לנו כיום את האפשרות, לפי התנאים שלנו, להדליק את נר חנוכה בזמן, בלי לחץ. בלי מירוץ מיותר. דהיינו, זמן ההדלקה הוא בערך בשעה 4:50, לפי שיטתנו, שזה בערך חמש או עשר דקות לפני צאת הכוכבים. לא בשקיעה ממש, ולא בצאת הכוכבים, אלא כמה דקות לפני כן.

[אמנם ידוע מה שכתוב בספרים רבים, כי בין השמשות בארץ ישראל הוא 13.5 דקות אחרי השקיעה, וזאת על־פי חשבון הילוך שלשת רבעי מיל, הנזכר בגמרא פסחים ובפוסקים. אבל לפי המציאות, אין רואים את הכוכבים אלא אחרי 20 דקות, או 25 דקות. ואולי יש סיבות צדדיות לכך, כגון אורות החשמל, שנתחדשו בדורות אלו, או הפוך שזמן השקיעה הוא לא מדוייק. וכבר דנו בזה בספר אור לציון, ובספרים נוספים. עכ"פ אנחנו נוקטים, שהזמן הממוצע מהשקיעה לצאת הכוכבים, הוא כעשרים דקות. ובתימן זמן בין השמשות, היה בערך כמו כאן בארץ ישראל, כפי שנודע לי מפי תלמידי חכמים בקיאים].

אבל, קבענו את זמן תפילת ערבית, לשעה 5:30. וזאת בכדי שיספיקו לשבת בבית עם בני ביתו ועם הילדים, לספר בנסים ובנפלאות אשר נעשו לאבותינו, וכו'. היום ברוך ה' יש את החוברת "מאי חנוכה", זהו הלימוד של מגילת בני חשמונאי וכו'. חוזרים לערבית, ואח"כ כולל ערב. ברוך הוא וברוך שמו.

אבל צריכים לדעת, כי ישנם שני דברים עיקריים, הגורמים למי שנוהגים כיום (בפרט ליטאים) להדליק בהתחלת השקיעה. או מפני שכך היא שיטת הרמב"ם, אמנם הדבר איננו כתוב ברמב"ם במפורש, אבל ישנם מפרשים רבים הסוברים כי הרמב"ם שכתב כנז' להדליק "עם שקיעת החמה", מתכווין לתחילת השקיעה, ולא לסופה. או מפני שכך היא דעת הגר"א. מפורסמת שיטתו, כי ההדלקה היא, בזמן השקיעה.

ראיתי דבר חידוש, בספר מנוחה וקדושה, לאחד מבאי בית מדרשו של הגר"א. תשמעו מה שהוא אומר. הוא מעיר על כך, שיש בזה שגיאה גדולה, כיון שהאנשים מדליקים את המנורה, ועוזבים את הנרות, וזה אינו כבוד המצוה. הוא כותב [בשער התורה חלק ב' דף 52] כך, עוד רגע אדבר, על עניין הדלקת נר חנוכה, שנחפזים להקדימו, עבור שכן כתוב בהנהגת הגר"א, ויש שתחילת הוראתם לקלקולא, להקדים ק"ש דערבית לפני זמנה שהוא מדאורייתא, עבור מנהגם שאין לו סמך. כי אף לפי פסק הגר"א בש"ע, סוף השקיעה הוא לילה. ומשמעות הפוסקים, כמו שבזמן שהיו מדליקין בחוץ, היה המצוה קודם שיתפזרו בני השווקים, כמו כן עתה כשמדליקים בפנים, המצוה בהיפך, בזמן שבני הבית מקובצים יחד, עיין במג"א סימן תרע"ב ס"ק ה'. הרי רואים כי בזמן חז"ל, פירסמו את הנס לפני שתכלה רגלא דתרמודאי.

ואפי' אותם שמקדימים להדליק קודם תפילת ערבית, הוא מדבר לפי המציאות, כי רצו לעשות כדעת הגר"א, להדליק בשקיעת החמה, מ"מ נחוצים תכף אחר ההדלקה למהר לביהכ"נ להתפלל. גם זה אינו נכון. כיצד אתה מדליק את הנרות, ועוזב אותם? הא למה זה דומה, למי שבא אצלו אורח הגון וחשוב ונתן לו שלום ואח"כ הניחו והלך לו לדרכו. אורח בא אליך, ואתה עוזב אותו? הלא מדה היא בתורה, ללמוד סתום מן המפורש. ומצינו שהיו עוסקים ביציאת מצרים, עד שבאו תלמידיהם וכו'. הלא בחנוכה ג"כ מברכים שעשה נסים, ובצד אחד היה הנס גדול יותר מיציאת מצרים. צריך להתבונן, אלו נסים היו לנו בתקופה הזאת. כי גזירת נס חנוכה היה להשמיד ולהרוג למי שיחזיק בתורת משה, דבר זה לכשעצמו, הוא אסון גדול. ועוד דבר גרוע, וכל בתולה הנכנסת לחופה תיבעל לטפסר תחילה. זה איום ונורא. תראו כיצד היוונים שלטו בעם ישראל, רח"ל.

הדין נותן להתעכב איזה זמן אחר ההדלקה עם בני ביתו או בעצמו, להכין לבבו לשמוח על פטרוננו העומד לנו בעת צרותינו, ולפחות כל זמן שהנרות דולקות. בזמנם, לפני מאה חמשים שנה או מאתיים שנה בערך, כולם היו מדליקים, בשיעור של חצי שעה. רק מקרוב בארץ ישראל, התחילו להדליק בשיעור של כמה שעות. והגר"א בודאי היה ממתין הזמן הזה קודם מעריב.

ואפשר לומר הטעם על הקדמתו ההדלקה ידוע (בהקדמת ספרא דצניעותא) מגודל קדושת כוונתו בתפילה. ואם היה מאחר ההדלקה, היה לו טירדא בתפילתו. הגר"א רצה להדליק מלפני כן, כיון שאם היתה בראשו תכנית להדליק לאחר התפילה, מרוב מחשבתו על המצוה, הוא לא היה יכול להיות מרוכז בתפילה, מפני שהוא חשב כל הזמן על ענייני הדלקת נר חנוכה. הלא לפנים, היה חתן פטור מק"ש, מטעם טרדא דמצוה.

וכן כל מנהגיו שהיה נוהג, אי אפשר לידע טעמו של דבר. אינך יכול להבין, את הנהגות הגר"א. ואני יודע פחיתות ערכי מלחוות דעת בפני ת"ח, אבל לכם בָּנַי אני כותב את כל זה. הוא כותב זאת לבני משפחתו. האחרים, אינם חייבים לשמוע לדברי. ואתם מחוייבים לשמוע לי. ונר חנוכה תדליקו אחר מעריב. וח"ו להקדים ק"ש עבור זה. וכן היה מנהג אבותינו ואבות אבותינו, זולת מי שדר בכפר, עי' במג"א סי' הנ"ל.

רואים מכאן, את חשיבות העניין. וכל אחד, לפי מצבו, ידאג לכבד את נרות חנוכה. בזמן בעל מנוחה וקדושה, עדיין לא היה אור חשמל בעולם, לכן לא יכלו לאחר קצת את תפילת ערבית, כמו שאמרנו לגבינו בשעה 5:30. לא העיקר להתפטר ולצאת ידי חובת המצוה, אלא לשבת על יד הנרות עם כל המשפחה. ללמוד, לשיר ולשמוח. ישנם הסוברים, כי יש עניין מיוחד להסתכל על הנרות, וכי יש בהם רמזים. הדבר אינו 'סתם'.

דרך אגב, זהו גם ראשי תיבות, ל֗הדליק נ֗ר ש֗ל־ח֗נוכה, לנח"ש. דהיינו, הרי הפתילה, נשרפת ע"י השמן. הדבר רומז ליצר הרע, אשר נשרף באור התורה. השמן, הוא רמז לחכמה, כידוע. והפתילה נשרפת, על ידי השמן. זאת בכדי לבטל, את הנחש הקדמוני. א"כ זהו ר"ת, לנח"ש, 'להדליק נר שלחנוכה'. דהיינו, זאת הסגולה בהתבוננות הזאת, לבטל את כוח היצר הרע.

וזה גם ראשי תיבות, נחל"ש. כלומר, שע"י כך מחלישים את כוח הטומאה מן העולם.