מהו "צום העשירי", חומרת צום עשירי בטבת מיתר הצומות, והאם הוא דוחה שבת כמו תענית חלום?

מהו "צום העשירי", חומרת צום עשירי בטבת מיתר הצומות, והאם הוא דוחה שבת כמו תענית חלום. ביאור שיטת הגאונים ור"ד אבודרהם. פירוש עניין גזירה שווה.

מתוך השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן

שנמסר במוצש"ק ויגש ה'תשע"ג

הגמרא במסכת ר"ה [דף י"ח ע"ב] אומרת, תניא, אמר רבי שמעון בר יוחאי, ארבעה דברים היה רבי עקיבא דורש, ואני אין דורש כמותו. צום הרביעי, זה ט' בתמוז, שבו הָבקעה העיר, שנאמר [ירמיהו נ"ב, ו'] בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר, וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ. וַתִּבָּקַע הָעִיר וגו'. ואמאי קרי ליה רביעי? רביעי לחדשים.

הרי הפסוק אומר, כֹּה אָמַר י"י צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ [זכריה ט', י"ח]. דיברנו על כך בעבר, ולצערינו אנו צריכים לחזור על הנושא. לא נחזור על הדברים שכבר אמרנו, אולי רק אזכיר בקצרה, כי ברוך ה' הדברים כבר מודפסים, אלא נוסיף רק מה שהתחדש. בכל אופן חודש תמוז, הוא החודש הרביעי מניסן.

בהמשך הגמ' אומרת, צום החמישי זה תשעה באב, שבו נשרף בית אלד'ינו. ואמאי קרי ליה חמישי? חמישי לחדשים. צום השביעי זה ג' בתשרי, שבו נהרג גדליה בן אחיקם וכו'. לא ניכנס לזה, כי גם על כך דיברנו במיוחד בעבר.

ממשיכה הגמ', צום העשירי, זה מה שנוגע אלינו כעת, שאנו בליל עשירי בטבת, הלואי שלא היה ושלא יהיה. ואם יהיה, שייהפך לששון ולשמחה. א"כ צום העשירי זה עשרה בטבת, שבו סמך מלך בבל על ירושלם. שנאמר [יחזקאל כ"ד, א'] וַיְהִי דְבַר י"י אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר. החודש העשירי הוא חודש טבת. אחריו יש את חודש י"א וי"ב, שהם שבט ואדר.

בֶּן אָדָם, כידוע, יחזקאל תמיד נקרא בשם 'בן אדם', ויש לכך סיבות. הרי הוא היה בשמים וראה מלאכים, כך לפי הטעם הפשוט והמפורסם, אבל ישנם עוד עניינים ודברים גבוהים יותר, אולי נזכירם בהמשך.

כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם, אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלַ‍ִם, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. הרי יחזקאל היה בבבל, הוא לא היה בירושלם או בא"י בזמן החרבן, אבל הקב"ה אומר לו, תדע לך, שביום זה, מלך בבל עושה מצור על ירושלם. זה מתחיל מהיום. תכתוב זאת, ותציין את התאריך. 'סמך מלך בבל אל ירושלם' היינו שבנה עליה מצור, בנה דָּיֵיק, שפך סוללה. דייק זהו מגדל של עץ. כיון שהעיר מוקפת חומה, אי אפשר להיכנס לתוכה, השערים סגורים, לכן היו בונים דייק, אולי זה מלשון דק, כלומר מגדל צר ודק. עשו זאת כדי לדייק ולפגוע בעיר. כדי לפגוע במטרות החשובות, היו מכוונים זאת משם. וּמְשֹׁל אֶל בֵּית הַמֶּרִי מָשָׁל וגו', יש פה תוכחת מוסר. זהו עשירי בטבת.

אומרת הגמ', ואמאי קרי ליה עשירי? עשירי לחדשים. והלא היה ראוי זה לכתוב ראשון, ולמה נכתב כאן? הרי לפי סדר הדברים, המצור היה בחודש טבת, והָבקעה  העיר בתמוז, ונשרף בית המקדש בתשעה באב. א"כ צריך היה להתחיל מטבת. למה צום העשירי הוא בסוף? כדי להסדיר חדשים כתיקנן. לפי סדר השנה. נכון שמבחינת סדר הדברים היה צריך להקדימו, אבל מדברים לפי סדר הזמנים. כיון שהשנה מתחילה בניסן, א"כ אח"כ תמוז, ואח"כ תשעה באב, ואח"כ שלישי בתשרי, ובסוף י' בטבת. אבל למעשה, האחרון מבחינת השנה, הוא הראשון מבחינת סדר המעשה כפי שהיה.

אומר רבי שמעון בן יוחאי, ואני איני אומר כן. אלא, צום העשירי זה חמשה בטבת, שבו באת שמועה לגולה שהוכתה העיר, שנאמר [יחזקאל ל"ג, כ"א] וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּעֲשִׂרִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ לְגָלוּתֵנוּ, בָּא אֵלַי הַפָּלִיט מִירוּשָׁלַ‍ִם לֵאמֹר הֻכְּתָה הָעִיר. הגיעה השמועה לגולה, שירושלם נחרבה, לקח כמה חדשים עד שהדבר נודע, מחודש אב עד חודש טבת, שאז בא הפליט מירושלם והודיע זאת. ועשו יום שמועה, כיום שריפה. אומר רשב"י, ונראין דברי מדבריו וכו'.

בכל אופן, הלכה למעשה נפסק כרבי עקיבא, שהרי הלכה כרע"ק מחביריו, וזהו עשירי בטבת.

רבינו דוד אבודרהם [דף רנ"ג עמוד ב'], כותב חידוש גדול מאד. הוא מעלה את הגמ', מוסיף ומרחיב את הדברים, הוא מביא את הרמב"ן שאומר על כלל הצומות שתעניות אלו התקבלו בכל ישראל, ואסור לפרוץ גדר, רק לאנשים יחידים מותר לא להתענות, כגון חולים ומעוברות ומניקות. וכל שכן בדורות הללו, שבעוונותינו שרבו צרות בישראל ואין שלום, הלכך חייבים הכל להתענות, מדברי הקבלה ומתקנת הנביאים. ארבע צומות הללו, קשורים לחרבן. י' בטבת, י"ז בתמוז, ט' באב, וצום גדליה שהוא גם קשור קצת עם החרבן. חוץ מזה יש את תענית אסתר, שאינה קשורה לחרבן, וישנו צום יוהכ"פ שהוא מן התורה, ואינו שייך כלל לעניינים אלו.

ממשיך האבודרהם וכותב כך, חילוק יש ביניהם, שארבעת הצומות הם נדחים לפעמים כשחלו בשבת, חוץ מעשרה בטבת שאינו חל לעולם בשבת. אבל הוא חל לפעמים ביום ששי, ומתענין בו ביום.

דהיינו, יש הבדל בין ארבעת הצומות, לעשירי בטבת. כל ארבעת הצומות, אם הם חלים בשבת, אזי הם נדחים. הרי כידוע, לפעמים י"ז בתמוז חל בשבת, ונדחה ליום ראשון. וכן ת"ב כשחל בשבת, נדחה ליום ראשון. צום גדליה לפעמים חל בשבת, אם ראש השנה היה ביום חמישי וששי. הרי הכלל הוא, לא אד"ו ראש, דהיינו ר"ה לא יכול לחול בימים אד"ו, אבל בשאר ימים הוא חל. א"כ ר"ה יכול לחול ביום חמישי וששי, וממילא ג' בתשרי יוצא בשבת, ואז דוחים את צום גדליה ליום ראשון.

אבל עשירי בטבת שאני. דהיינו, אם היה חל עשירי בטבת בשבת, היו צריכים לצום בשבת, כי לא דוחים את תענית י' בטבת. מה שכן, דבר זה אינו לפי הלוח שלנו. כי לפי מה שאנו בדורות אלה, מאז שכבר איננו מקדשים עפ"י הראייה, י' בטבת בפועל אינו חל בשבת. אמנם הוא שונה משאר הצומות, כי לפעמים הוא חל בערב שבת, וצומות אחרים אינם חלים בע"ש. כמו"כ אם חל תענית אסתר בשבת, גם דוחים אותו. אבל א"א לדחותו ליום ראשון, כי זהו יום פורים, לכן מקדימים אותו ליום חמישי. אך עשירי בטבת, חל לפעמים בערב שבת.

והוא ממשיך וכותב כך, ואפילו היה חל בשבת, לא היו יכולים לדחותו ליום אחר, מפני שנאמר בו "בעצם היום הזה", כמו ביום הכיפורים. ושאר הצומות, אינן חלים לעולם ביום ששי, וכו'. ושאר הצומות כשחלים בשבת, ואפילו תשעה באב, דוחין אותם לאחר השבת. וכולם מותרים ברחיצה וסיכה ובנעילת הסנדל ותשמיש המטה, ואין צריך להפסיק בהם מבעוד יום, חוץ מט' באב.

בכל הצומות, לא נוהגים את כל העינויים הנוספים הללו. מה שהחמירו בתשעה באב, שנתנו לו דין של יוהכ"פ והוסיפו את העינויים הללו, אינם נוהגים ביתר הצומות.

בכל אופן, לפי דבריו יוצא, שאילו היה חל י' בטבת בשבת, היה צריך לדחות שבת ולהתענות. רק במציאות, בלוח שלנו, הדבר אינו יכול להיות. אבל בזמן שקידשו על פי הראייה, צריכים לצום בשבת. כך הוא אומר.

הבית יוסף [סי' תק"נ] מביא אותו וכותב, ולא ידעתי מניין לו זה. מאיפה לקח זאת רבינו דוד אבודרהם?

דרך אגב, אנחנו רגילים לומר אֲבּוּדִּרְהִם. מפני שיש סוג מטבע הנקראת דרהם. אבל מצד שני, נראה שהוא בעצמו לא קרא כך. משום שבהקדמה שלו, הוא עושה חרוז בתיבה זו, עם אברהָם, א"כ הוא קרא דרהָם. הוא בעצמו קרא כך. אמנם כנראה היה להם שייכות משהו עם מטבעות, היו ממונים על המטבע. ישנם הרי שמות כאלה, כמו אבולעפיה, אבי הבריאוּת, דהיינו הוא היה רופא. או אבוטבול, אבא של התופים. א"כ אבודרהם, הוא היה קשור למשהו עם מטבעות. נמצא מצד אחד אנו קוראים למטבע בשם דִּרְהִם, ומצד שני הוא בעצמו קרא דרהָם, כי לפי החרוזים שלו בהקדמה, מוכרח להיות עם קמץ. לכן, אני אגיד הרד"א, ואצא מן הספק. ישנם כאלה הכותבים, רדא"ד, רבי דוד אבו דרהם. דהיינו, 'אבו דרהם' בשתי מלים, רק שכותבים זאת במלה אחת. כמו שיש רבינו יצחק אבוהב, בעל מנורת המאור, כנראה צודק בעל בית תפילה שכותב 'אֲבּו וַהְבּ'. אלו שתי מלים. וַהַב, כמו שהיום אומרים. הוא לשון נתינה בערבית, לכן מתרגמים מלה זו נָתָן. על כן כשאני אומר הרד"א, כוונתי לרבינו דוד אבודרהִם, או אבודרהָם.

זוהי שיטת הרד"א המפורסמת, ומרן הבית יוסף התפלא עליה, ובשו"ע פסק שלא כמותו. בפרט שהרמב"ם ורש"י כותבים במפורש דלא כוותיה, שאם זה חל בשבת, הם אפילו אינם דנים במיוחד על י' בטבת, אלא כל הצומות אם חלו בשבת, נדחים ליום ראשון. חוץ מיום הכיפורים, כמובן.

צריכים פה להבין כמה דברים. ראשית, למאי נפק"מ? לשם מה הרד"א כתב לנו זאת? הרי בזמן הזה אין לנו לכאורה שום נפק"מ מכך?

דבר שני, אם אכן הוא התכוון שצריכים לצום בשבת, כיצד מותר להתענות בשבת? מה עם עונג שבת?

יתירה מכך, וכי עשירי בטבת יהיה חמור יותר מט' באב? הרי ט' באב, שבו נשרף בית אלד'ינו, נדחה ליום ראשון, א"כ איך עשירי בטבת לא נדחה? כיצד יש לו כח לדחות שבת?

בעל שו"ת התעוררות תשובה מבין, שאין כוונת הרד"א שיצומו בשבת, אלא שזה כעין 'חַמָּר גַּמָּל'. דהיינו, הרי בשבת אי אפשר לצום, ולדחות ליום ראשון אין אפשרות, כי כתוב 'בעצם היום הזה', א"כ לא צמים כלל. הרי הרד"א כתב, מפני שנאמר בו 'בעצם היום הזה' כמו ביום הכיפורים, הלכך הצום צריך להיות דוקא היום. ואי אפשר לצום כיון שזה שבת, ולא שייך לדחותו למחר כי זה כבר לא 'היום', א"כ נשאר שבפועל צום זה אינו קיים.

לפי דבריו יוצא, שי' בטבת יותר קל מיתר הצומות, כי אם הוא חל בשבת, לא צמים. זהו חידושו של בעל התעוררות תשובה, בכלל חידושיו על השו"ע. הוא כותב כך, אפשר לומר שגם הרד"א אינו סובר שמתענין בשבת, אלא שאינו נדחה ליום ראשון. וציין הכתוב את 'עצם היום הזה', דמשמע דוקא יום ההוא של פורענות, אבל באמת גם בשבת אין מתענין. הוא אומר, יכול להיות, או אפשר שמתענין עד חצות וכו', יתכן שצמים חצי יום. מתענין רק לזֵכר, עושים זכר לצום. לכן, תצום חצי יום, ובחצי היום השני תעשה עונג שבת. זו נקודה אחת.

דבר שני, בעל תורת חיים [על שו"ע או"ח סי' תק"נ] אומר, שלפי דעת הרד"א, בצום עשירי בטבת חייבים בכל העינויים כמו יוה"כ. גם רחיצה וסיכה וכו'. כל הדברים האסורים ביוה"כ ות"ב, נוהגים גם בעשירי בטבת, כי הרד"א השווה זאת ליום הכיפורים שכתוב בו 'בעצם היום הזה'.

אולם מהר"ם מבריסק [בשו"ת ח"ג סי' כ"ט], חולק עליו. הוא אומר לא כך. כל מה שלמדנו הוא רק שהצום עצמו הוא 'בעצם היום הזה', אבל זה לא שהשווינו את צום י' בטבת ליוה"כ לגבי כל הדינים. הוא שווה רק בדבר אחד, שהדין של היום, הוא 'בעצם היום הזה'. אבל לא שיש לו את כל דיני יוה"כ. רק מבחינת התאריך, היום חייב להיות רק ביום זה, אין אפשרות להקדימו או לאחרו. אבל שיש בו את כל הדינים הללו, לא שמענו.

בודאי שצודק מהר"ם מבריסק. כנראה הם לא ראו את הרד"א בפנים, כיון שהבית יוסף העתיק רק את חידושו, אבל את פרט זה, מי ששם לב כבר קראנו זאת קודם במפורש ברד"א. הוא כותב במפורש, וכולם מותרים ברחיצה וסיכה ובנעילת הסנדל ותשמיש המטה. הוא בעצמו כותב זאת בהדיא. לא שייך לבוא ולהגיד שהרד"א סובר, שיום זה חמור גם לגבי דינים אחרים.

מה שכן, אולי כיון שרואים שזה דין ביום, כותב בעל תורת חיים, שאביו אפילו כשהיה חלש בסוף ימיו, ומצד הדין הוא בעצם היה פטור מלצום, אבל הוא אמר שכיון שיום זה חמור כמו יוה"כ, לכן הוא צם למרות חולשתו. זה אולי יכול להיות, אולם מדברי הפוסקים לא נראה כך, כי משווים את כולם. כמובן אינני מדבר לפי שיטת הרד"א, כי בודאי שלפי שיטת הרד"א יכול להיות שיש מקום להחמיר יותר, דהיינו מבחינת לפטור מהצום, יש צדדים לחייב ולשקול זאת יותר לחומרא. אבל מהפוסקים, לא נראה שחילקו. אבל אולי זו אינה ראיה, כיון שבלאו הכי הפוסקים פסקו דלא כשיטת הרד"א.

מה שמפרש בעל התעוררות תשובה בדעת הרד"א, גם דבר זה לא יתכן. כיון שמה שהקשה הבית יוסף 'ולא ידעתי מניין לו זה', אמנם הקושיא טובה ועצומה, אבל מקור דברי הרד"א הוא בתשובות הגאונים.

בעל תיקון יששכר [דף כ"ח ריש עמוד א'] מביא את תשובת הגאונים, שהם אומרים במפורש, שביום זה צמים אפילו אם יחול בשבת. לפי זה, פירושו של בעל התעוררות לתשובה לא יתכן. הוא הביא את האפשרות להבין בדברי הרד"א, שמש"כ הרד"א 'שלא היו יכולים לדחותו ליום אחר', מכך שלא כתב 'צמים', אולי הכוונה שלא דוחים ולא צמים. אבל לפי התיקון יששכר שמביא את תשובות הגאונים, הדבר כתוב מפורש.

מחבר ספר תיקון יששכר, זהו רבי יששכר בן שושן שהיה בזמן מרן הבית יוסף בצפת, והוא כותב כך, ועוד בתשובות הגאונים ז"ל, שאפילו אילו חל זה הצום של טבת בשבת עצמו, לא היינו יכולין לדחותו ממנו כלל, לא להקדים ולא לאחר, והיינו מתענין אותו ביום השבת עצמו. כתוב זאת במפורש. הרד"א קיצר כיון שסמך על כך שיבינו. אולם כיון שבעל התעוררות תשובה רצה לדחוק ולפרש פירוש כזה, אילו ראה את מקורו של הרד"א, שהוא בתשובות הגאונים, היה נוכח לראות שהדבר ברור כשמש, והיינו מתענין אותו ביום השבת עצמו, כיום הכיפורים שחל להיות בשבת, משום דכתב בו 'בן אדם כתוב לך את שם היום, את עצם היום הזה', כמו שכתוב בתענית של יום הכיפורים 'בעצם היום הזה'.

אלא שלעולם אינו חל ביום השבת. דהיינו, לפי הלוח שלנו.

מהו הלימוד מהמלה 'בעצם'? ישנם כאלה שהבינו, שזוהי גזירה שוה. כתוב לגבי י' בטבת 'עצם היום הזה', וכתוב ביום הכיפורים 'בעצם היום הזה', מה יום הכיפורים שחל בשבת אינו נדחה, צמים בשבת, אותו הדבר לגבי עשירי בטבת.

לפי ענ"ד, אי אפשר להבין כך. לא זכור לי שישנה איזו גזירה שוה מהתורה לנביאים.

בתשובה להערה מהקהל: הדוגמא שהבאת זו אינה גז"ש, אלא גילוי מילתא. אני מדבר על גזירה שוה, לא על דברים אחרים. יש הרי י"ג דברים שהתורה נדרשת בהם, ואחד מהם זה גזירה שוה, שלומדים מפסוקים בתורה.

אמנם, ישנה גז"ש בגמ' במסכת מגילה [דף ב' ע"ב], 'פרזי' 'פרזי'. כתוב 'על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות, עושים את ארבעה עשר וכו', ומביאים זאת לגז"ש מהפסוק 'לבד מערי הפרזי הרבה מאד'. מכאן לומדים שעיר המוקפת חומה מימות יהושע בן נון, קוראים את המגילה בחמשה עשר, דילפינן פרזי פרזי. וגם מי שחולק על זה, הדבר אינו מפני שלדעתו אין אפשרות ללמוד גז"ש מנביאים וכתובים לתורה, אלא בגלל ש'לא גמיר גזירה שוה מרביה'. הרי הכלל הוא, שאין אדם לומד גז"ש, אלא אם כן קיבלה מרבו ורבו מרבו, עד הלכה למשה מסיני. כל יתר הי"ג מדות, יכול אדם לדון מעצמו. אכן יש אומרים שרק קל וחומר יכול אדם לדון מעצמו, כך דעת רש"י במסכת סוכה דף ל"א, אבל התוס' שם במקום דוחים אותו ואומרים, כל הדברים יכול אדם לדון מעצמו, גם כלל ופרט, וכלל ופרט וכלל, כל השלש עשרה מדות, חוץ מדבר אחד, שהוא גזירה שוה.

דרך אגב, ישנם הטוענים, שלא נכון להגיד גזֵירה שוה, לדעתם צריך להגיד גִיזרה שוה. מאידך, מקובל בכל תפוצות ישראל להגיד גזֵירה שוה. התאמצנו לישב זאת, למה אכן אומרים גזֵירה שוה? הרי מה הפירוש שלומדים גז"ש? למשל, 'וכתב לה', לומדים שעבד חייב במצוות כאשה, מגזירה שוה "לה" "לה". כתוב 'או חופשה לא ניתן לה', וכתוב 'וכתב לה ספר כריתות'. ישנן מאות גזירות שוות כאלה. דהיינו, ישנה אותה מלה בשתי מקומות, אפילו שהנושא אחר, אבל זה מאותה גִיזרה. לכן ישנם כאלה האומרים גיזרה שוה. כמו שבדקדוק של הפעלים יש גיזרה.

אבל מאידך, בספר מדות אהרון, זהו פירוש על ברייתא דרבי ישמעאל, הוא כותב פירוש נוסף. חוץ מפירוש זה שאמרנו, שגם אותו הוא כותב, וזהו הפירוש המפורסם והמקובל, בבית יוסף בכללי התלמוד ובספר יבין שמועה, ועוד ספרים, כולם אומרים את הפירוש הזה. אבל הוא אומר פירוש נוסף. דהיינו, שעניין זה, ללמוד מלה זאת ממלה זאת, זוהי גזירת הכתוב. הרי לכאורה, מי אמר? הרי אין קשר בין הדברים? למה ללמוד מפה לשם, כשהנושא בכלל אחר? אלא זוהי גזירה. הקב"ה גזר כך ללמוד.

לפי זה מובן, למה אומרים גזירה שוה, כי זו גזירה. ההשוואה עצמה, היא הגזירה. אין לזה הבנה בשכל. לכן גם מובן, מדוע אדם לא יכול לדון גז"ש מעצמו, כי זהו לא דבר התלוי בסברא. כל יתר המדות, הן דבר שאדם יכול לדון מסברא. אבל גז"ש, צריך לקבל מרבו ורבו מרבו עד הלכה למשה מסיני, כי זהו דבר שאינו בכוחנו, איננו יכולים להתערב בזה. אפילו חכמי ישראל הגדולים ביותר, לא יכולים לומר גזירה שוה מעצמם. אולם דברים אחרים, אם נראה להם לדון באחד משאר י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם, הם יכולים. כך היה במשך כל הדורות.

בכל אופן לעניינינו, הרי פה במגילה אנו לומדים גז"ש מפסוק בנ"ך. אבל אם כל הראיה היא רק מפה, זו אינה ראיה. משום שכידוע, מגילת אסתר נידונת כחמשה חומשי תורה. הרי כל הנביאים והכתובים עתידים ליבטל, חוץ ממגילת אסתר. במגילת אסתר כתוב 'דברי שלום ואמת', מלמד שצריכה שירטוט כאמיתה של התורה [מגילה ט"ז ב']. ישנם עוד מאמרי חז"ל, שבהם רואים שלמגילת אסתר יש השוואה מסויימת לחמשה חומשי תורה. א"כ פה אפשר להבין כיצד ישנה גז"ש מהתורה למגילת אסתר. אבל ללמוד גז"ש מיחזקאל, שכתוב 'עצם היום הזה' לגבי עשירי בטבת, כמו שכתוב ביום הכפורים 'בעצם היום הזה', לעשות זאת גזירה שוה, לפי עניות דעתי לא שייך להבין כך. אלא הפשט הוא, שהלימוד הוא מהמלה 'בעצם'. מה הפירוש 'בעצם'? עצמות וגוף הדבר. אם כן 'בעצם היום', רק היום אפשר לצום, ולא בימים אחרים.

שאלנו, כיצד יתכן שעשירי בטבת יהיה חמור יותר מט' באב? יש לי בס"ד על שאלה זאת, ארבע או חמש תשובות, בכל אופן מה שראיתי ומה שנראה לי, כפי שיבואר לקמן. זאת כדי להבין את החומרא המיוחדת שיש ביום זה, יותר מהימים האחרים.

הגאון רבינו יהונתן אייבשיץ כותב בספר יערות דבש [ח"א דרוש ב' לט' בטבת], שהסיבה היא משום ש'אתחלתא דפורענותא חמיר טפי'. זו הרי ההתחלה של כל מה שקרה אח"כ, כל החרבן נמשך מעשירי בטבת. ההתחלה היא, שמלך בבל סמך על ירושלם.

זה כמו שהגמ' אומרת בתענית [דף כ"ט ע"א], אמר רב יוחנן אילו הייתי באותו דור, הייתי קובע את תענית ט' באב, בעשירי באב, מפני שרובו של היכל נשרף בו. ורבנן למה קבעו זאת בתשיעי? מפני ש'אתחלתא דפורענותא עדיפא'. למרות שרוב בית המקדש נשרף בעשירי, קבעו זאת חכמים ביום התשיעי, מפני שהולכים לפי ההתחלה. אותו הדבר בעניינינו, הולכים לפי ההתחלה.

ישנם כמה מפרשים שלומדים כך, ולפי זה הדבר מצויין ומובן. דהיינו, הרי זה לא כמו שישנם החושבים, שהכל היה באותה שנה. המצור התחיל בעשירי בטבת, ו'הָבקעה  העיר', חומת ירושלם נבקעה בשבעה עשר בתמוז. זה לא היה באותה שנה. אלא שנה וחצי אחרי כן, לכל הפחות. כי י"א שהמצור נמשך שנה וחצי, וי"א שנתיים וחצי, וי"א שלוש וחצי שנים היה מצור על ירושלם, לא הצליחו הגויים לבקוע את העיר. לקח שלוש שנים וחצי עד שהָבקעה. בעוונותינו הרבים.

הם היו יכולים, היה להם זמן, שנה וחצי או שלוש וחצי שנים, לחזור בתשובה. אבל הם הקשו את ערפם, ה' ירחם. בכל אופן, זהו תירוצו של בעל יערות דבש.

החתם סופר [בספר תורת משה פרשת ויקרא] כותב תירוץ אחר, וזהו דבר ממש מבהיל. הוא כותב, כי לכל מה שנעשה פה בעולם הזה, ישנם בשמים דברים מקבילים. ביום שסמך מלך בבל על ירושלם, גם בשמים הבתי דין של מעלה דנו על ירושלם, והוחלט שאם הם לא יחזרו בתשובה, ירושלם תיחרב. ודבר זה חוזר בכל שנה ושנה. כל שנה יש נידון בשמים על החרבן, והוא מתחדש בכל שנה ושנה. כמו שאמרו חז"ל בסוף מסכת סוטה, 'אין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו', כך גם 'אין לך שנה וכו'. לכן עניין עשירי בטבת חמור יותר מט' באב, כי בט' באב הצום הוא על העבר, ועשירי בטבת הוא לא רק על העבר אלא גם על כעת, נידונים ביום זה על עכשיו.

כך הוא לשונו, באותו יום שסמך מלך בבל למטה על ירושלם, כמו כן ישבו בית דין של מעלה. אלו מיימינים ואלו משמאילים, עד שגברו המשמאילים ונחרב הבית. והנה, אין לך שנה שאין קללתה מרובה מחברתה, וכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו. נמצא שבכל שנה ושנה מתחדש חרבן חדש, וזהו כל פעם שמגיע יום של עשרה בטבת, שהתחיל אז למעלה משפט החרבן. כמו"כ בכל דור ודור יושבים בית דין של מעלה, וגוזרים החרבן של כל שנה ושנה.

מאיפה ידע החת"ס לומר דבר זה? לכאורה, 'מי עלה שמים וירד'? מאיפה הוא לוקח זאת? ודבר זה, מרומז בספר קרניים, עיין בפירושו הנקרא דן ידין, בעניין חודש טבת.

ספר קרניים, זהו ספר קבלה קדמון, י"א שחיברו רבינו יצחק סגי נהור, בנו של הראב"ד. הם הרי היו מקובלים, גם הראב"ד וגם בנו. ספר זה הוא סתום וחתום, אי אפשר להבין מִלה ממה שכתוב שם. עד שבא רבינו שמשון מאסטרופולי, זה שידועה סגולתו שקוראים בערב פסח, ועשה על הספר פירוש רחב שנקרא דן ידין, ומתוך פירושו כבר אפשר להבין.

כתוב שם לגבי העניין של חודש טבת, שמצד אחד חודש טבת יש בו טוב, ומצד שני בחודש זה מתעוררים דינים וגזירות קשות.

כתובים שם דברים ממש מבהילים. איננו מבינים, אין לנו מושג. בכל אופן החת"ס בנה על זה יסוד, כי כנראה החת"ס הבין את הרמזים. הוא התעמק בעניין, הבין והגיע מזה למסקנא זאת שאנו אומרים.

נראה את לשונו שם, 'לשון חכמים מרפא'. הוא כותב כך, מצד אחד, טבת, הוא סוד הטובה. וכן, מיתת אברהם אבינו האזרחי מוכיחה, והוא הבשורה טובה, כמו שנרמז בו. (פירוש, מיתת אברהם הנקרא איתן האזרחי שמת בטבת, כנודע מספרי המקובלים בסוד 'תקבר בשיבה טובה' ראשי תיבות למפרע טבת וכו'). מאידך הוא כותב אח"כ, בחודש טבת, דינין מתערין מסטרא דשמאלא, הנדבקים מכלבים עזי נפש תתקמ"ד, היונקים מכלב רע בעל צפון, אשר יש לו י"ב מאות וארבע כלבים.

אומר החתם סופר, המסקנא היא, שביום זה נידון העולם מחדש, בכל שנה ושנה. ומוסיף החת"ס, וידוע דעל צרה שעברה, כמו יום שמת בו אביו או אמו, אין אנו מתענין בשבת. אבל תענית חלום מותר להתענות, שבשבילו עונג שיש לו שמבטל צרה העתידה לבוא עליו, לא מעונה הוא.

הרי הטור מסביר [או"ח סי' רפ"ח], כיצד מותר להתענות תענית חלום בשבת? מדוע אם אדם חלם חלום ונפשו עגומה עליו, מותר לו להתענות בשבת? מתרץ הטור, זהו עונג. כיון שאדם זה, מפחד שח"ו תבוא עליו צרה, לכן הוא צריך לצום כדי לבטל את הצרה, ממילא יש לו עונג בצום שלו, שעי"ז תתבטל הצרה שח"ו עתידה לבוא עליו. אמנם, הוא צריך תענית לתעניתו, כי לא זהו עיקר העונג. זה גם עונג, אבל עיקר העונג הוא משהו אחר, לכן הוא צריך לצום אח"כ. הלכך אומר החת"ס, יש הבדל. תענית תשעה באב, דזהו רק על צרה שעברה, לא דחי שבת. אבל תענית עשירי בטבת, זהו על ביטול צרה העתידה, עונג הוא, והיה דחי שבת. דהיינו, כיון שבעשירי בטבת הנידון הוא על עכשיו, ח"ו עתיד לבוא צרה על ישראל אם לא יחזרו בתשובה, לכן צמים ביום זה כדי לבטל את הצרה.

אלו שני התירוצים היסודיים, שאומרים היערות דבש, והחתם סופר.

הגר"ח מבריסק, הגאון רבינו חיים הלוי מבריסק בסטנסיל אומר תירוץ, ומגדיר את התשובה לעניין זה.

אולם לפני כן, צריך להקדים את מה שכותב המנחת חינוך [מצוה ש"א אות ז'], שנראה לו דבר ברור, שהתקנה של הצומות, י"ז בתמוז ות"ב ויתר הצומות שנקבעו ליום מסויים, זה לא שמעיקר הדין הם נקבעו לאותו היום. כי התקנה מדברי נביאים היתה על החודש, לא על יום מסויים בחודש, לכן הם יכולים להידחות ליום אחר. הרי הפסוק אומר 'צום הרביעי', 'צום החמישי', הפסוק לא אומר באיזה יום בחודש הרביעי. חכמי הדור ביכָלתם לקבוע באיזה יום בחודש. גם בדורות הראשונים היו מנהגים שונים. בזה הוא מסביר, מה שהבאנו קודם, איך רשב"י ור"ע נחלקו על 'צום העשירי', האם זה עשירי בטבת או חמישי בטבת? וכי יתכן שנשתכח מהם מתי זמן הצום? הם הרי היו סמוך לחרבן?! כל גדולי ישראל, בית שמאי ובית הלל, היו לפני כן. אבל איך הם לא ידעו? לכאורה, פוק חזי מאי עמא דָּבַר. היום אם נשאל אפילו את עם הארץ הכי גדול, מתי הצום? האם בעשירי בטבת או בתשיעי בטבת? אף אחד לא יתבלבל. כולם יגידו לך, שהוא בעשירי בטבת. א"כ, איך גדולי חכמי ישראל הסתפקו בכך? אלא, הויכוח היה מתי לקבוע את הצום, מתי יותר ראוי לקבעו, משום שהם רצו לקבעו כעת לדורות הבאים. אולם לפני כן, אפשר היה לקבוע את הצום בכל יום שתרצה. הצום הוא בחודש העשירי, אבל מתי בעשירי? כל אחד היה באפשרותו להחליט מה שהוא רוצה. היו קהילות שנהגו כך, והיו קהילות שנהגו אחרת. אבל כעת שרצו לתקן תקנה כללית לכלל עם ישראל, רצו לבחור איזה יום הוא הכי מתאים.

בכל אופן אומר הגר"ח, הרי מותר להתענות תענית חלום בשבת, משמע ששייך לצום בשבת, כיון שזה חייב להיות דוקא היום. אין אפשרות לצום ביום ראשון, כיון שכתוב 'יפה תענית לחלום כאש לנעורת', כך הגמ' אומרת במסכת שבת [דף י"א ע"א], 'ובו ביום', 'ואפילו בשבת', הגמ' מסיימת שם. א"כ, א"א להגיד שאם אדם ראה חלום רע בליל שבת, וקם בבוקר ונפשו עגומה עליו, שיגידו לו אל תצום היום, תעשה עונג שבת כרגיל, ותצום יום ראשון, כי הדבר לא יבטל את החלום. הזמן לכך הוא רק היום, ואין אפשרות לעשות את תכלית הצום ביום אחר. הלכך אומר הגר"ח, אותו הדבר לגבי עשירי בטבת. כיון שהפסוק אומר 'עצם היום הזה', פירושו שהתענית שייכת רק ליום זה, ואי אפשר לדחותה ליום אחר.

כותב הגר"ח כך, צריך ביאור, מאי שנא (עשירי בטבת) משאר תעניות? והנה תענית חלום מתענין אפילו בשבת, וחזינן מזה דשייך תענית בשבת, רק דבכל מקום נדחה מפני השבת, משום דגם למחר יכולים להתענות, אבל בתענית חלום דאמר בגמ' דיפה לחלום כשמתענין בו ביום, לכן אינו נדחה. וזהו החילוק מכל תעניות לעשרה בטבת, דבכל תעניות מפני המאורעות תלוי בחודש, כדכתיב בקרא, ושפיר שייך שידחה. אבל בעשרה בטבת דכתיב "בעצם היום הזה", עיין ר"ה דף י"ח ע"ב, זה מה שקראנו קודם, אם כן הוא דין דוקא באותו יום, ועל כן אי אפשר לדחות למחר. א"כ עשירי בטבת שכתוב בו 'בעצם היום', הוא כמו תענית חלום, שזה דוקא היום. כך הוא אומר.

אבל חושבני, שצריכים להוסיף פה ביאור. ידוע מה שאומרים, ש'נוסח בריסק' לא שואלים למה, אלא שואלים מה? החידושים של בריסק, אינם מסבירים 'למה', אלא 'מה'. הגר"ח מבריסק הגדיר, שעשירי בטבת תלוי ביום, אבל הוא לא אמר למה.

לכן אמרתי מקודם, שזה ארבעה או חמשה תירוצים. כי בתירוץ שלו אינו עונה על למה, אלא רק מסביר מה זה שכתוב 'בעצם היום הזה', שזהו עניין היום. אבל למה?

לזאת אני חייב להוסיף את מה שאומר היערות דבש, שזהו התחלת הפורענות, או את דבריו של החת"ס. הם כן עונים על ה'למה'. אבל הגר"ח מגדיר רק את ה'מה', שזה בעצם היום.

תירוץ נוסף, חושבני לפענ"ד, שזהו הצום היחידי מכל הצומות, שהחודש והיום מתאימים אחד לשני באותו המספר. דהיינו תשיעי באב, או שבעה עשר בתמוז, בבית ראשון או בית שני, מניין הימים אינו כמניין החדשים. דהיינו, תשעה באב הוא ביום התשיעי של החודש החמישי, שבעה עשר בתמוז זה בחודש הרביעי, וכן שלישי בתשרי. רק עשירי בטבת, הוא עשירי בעשירי. דהיינו, שגם היום הוא עשירי בטבת, וגם החודש הוא עשירי, זה מצאנו רק פה.

הדבר לכאורה מדוייק בגמ', אמנם הגמ' אומרת, צום העשירי, זה עשירי בטבת, למה איקרי ליה עשירי? עשירי לחדשים. אבל בא מהרש"א ואומר, והוא הדין דהוי מצי למימר הכא עשירי, עשירי בחודש. מי אמר שעשירי בטבת נקרא 'צום העשירי' בגלל שזהו בחודש העשירי? אפשר להגיד בגלל שהוא ביום העשירי בטבת. את המלה 'צום העשירי' אפשר לפרש שזהו העשירי בחודש. אבל אומר המהרש"א, שזה לא יכול להיות, כיון שצום הרביעי והצום החמישי וצום השביעי לא מדובר על היום בחודש, אלא על מספר החדשים, ממילא לא מסתבר שכאן יהיה אחרת.

אלא דקרא ודאי דומיא דאינך, דבהאיי רביעי וחמישי ושביעי, דעל כרחך לחדשים הוא. א"כ כיון ששם חייבים להגיד שמדובר חדשים, לכן אינני יכול להוציא את עשירי בטבת מהכלל, ולהגיד שהוא זה לפי הימים. אבל מאידך, זאת האמת, פה השתווה יום העשירי עם החודש העשירי.

ודבר זה, אינו לחנם. זהו ה'בעצם היום הזה'. מספר עשר, זה תכלית המספרים, הוא המספר הכי גבוה. כל המדות העליונות כולם, הם עשר כפול עשר. עשר מדות מתחלקות כל אחד לעשר, וביחד זה מאה. א"כ פירושו, שח"ו כולם הסכימו שירושלם תיחרב. לגבי 'העשירי בעשירי' היתה הסכמה מלאה, שאין מה לעשות, חובה שירושלם תיחרב. א"כ זמן זה, הוכיח את מהות היום, שביום זה ח"ו זה מה שצריך להיות, זהו המיוחד ביום הזה. לכן הוא דוחה אפילו שבת, לדעת הרד"א.

בתשובה לשאלה מהקהל: הדבר אינו מסתדר עם דברי המנחת חינוך, כי הוא מדבר לפי שאר השיטות. אמנם גם המנחת חינוך הזכיר בתוך דבריו את הרד"א, אבל ברור שההסבר שכתב הוא לפי כל השיטות. אבל לפי הרד"א, חייבים להגיד שעשירי בטבת שאני. נכון שמצד אחד כתוב צום הרביעי וצום החמישי וכו', ומדובר על החודש. אבל היום היחידי שמצאנו שמדגישים בו את היום, זהו רק יום עשירי בטבת. אמנם בפסוק בזכריה, כללו אותו שם עם כולם, לכן כתבו עליו צום העשירי. אבל במקום אחר, בפסוק ביחזקאל כתוב 'כתוב לך את שם היום', 'את עצם היום הזה', הדגישו את היום, שהוא היום העשירי. לגבי יתר הצומות לא ברור כ"כ באיזה יום זה היה, רק לגבי עשירי בטבת כתוב היום הזה. לכן לפי שיטת הרד"א צריכים להגיד, שעשירי בטבת שאני מכולם, שזה לא דין בחודש, אלא דין ביום.

דרך אגב, המנחת חינוך כתב זאת מעצמו, אבל הדבר כבר מפורש בקדמונים. הריטב"א כותב זאת בשני מקומות, גם במסכת תענית [דף כ"ו ע"ב] וגם במסכת ר"ה [דף י"ח ע"ב], וגם הרשב"ץ כותב כך [בשו"ת ח"ב סי' רע"א].

הריטב"א כותב במס' תענית, אפשר עוד לומר שאף נביאים הראשונים שגזרו התענית, יודעין היו בחרבן שני, ולא קבעוהו בט' בו דוקא, אלא בחודש זה. הם קבעו את החודש. שלא מצינו שנקרא אלא צום הרביעי. ובמס' תענית הוא כותב, אף בתחילה לפי שהיו יודעים זה, גזרו הצום סתם בחודש זה, ולא סיימו יום מסויים.

גם הרשב"ץ כותב, אלא אם נוסיף ונאמר שהנביאים שתיקנו צום הרביעי, לא ייחדו בזה איזה יום, והניחו הדבר מסור לבית דין לטלטלו מיום אל יום, על צרה כיוצא בה וכו'. דהיינו, אפשר לטלטל אותו מצרה אל צרה.

בתשובה לשאלה מהקהל: לפי החת"ס, ההבדל בין ט' באב לי' בטבת, שט' באב זו אבילות על העבר. כמו שאדם צם ביום היארצייט, מתאבל על אביו ואמו. צמים על העבר, כי הנידון אינו על עכשיו. משא"כ עשרה בטבת, הנידון הוא על עכשיו, ח"ו כפי מעשינו. נכון שכתוב 'כל דור שלא נבנה ביהמ"ק בימיו כאילו נחרב בימיו', אבל הדבר אינו נידון בט' באב, הדין על כך הוא בעשירי בטבת. כפי שביארנו, כי בעשירי בטבת הכל התחיל, וכל היתר נמשך אחריו.

אגיד לכם תירוץ חמישי, שכותב החתם סופר במקום אחר בדרשותיו. הוא אומר, שהמצור על ירושלם התחיל בשבת. ביום שבת סמך מלך בבל על ירושלם, ואז התחיל המצור. נֹאמַר את תירוצו זה בקיצור. הרי כתוב, כל השומר שבת נותנים לו נחלה בלי מצרים, שנאמר והאכלתיך נחלת יעקב אביך. א"כ כיון שמבואר בנביא על כך שבזמנם חיללו שבת, לכן ירושלם באה במצור. הרי שבת עושה את האדם במצור, סוגר עליו, אל יצא איש ממקומו. א"כ מי ששומר שבת, יקבל שכרו בלי גבול, בלי סוף. מדה כנגד מדה. אבל כיון שהם לא שמרו שבת, נענשו ובאה העיר ירושלם במצור ביום שבת דוקא. ואנחנו נוסיף על כך עוד, שלכן יש לנו את שלשת השבועות של ימי בין המצרים.

בא בעל חזון עובדיה, ומקשה קושיא על תירוץ הגר"ח, רבינו חיים הלוי מבריסק, והוא דוחה אותו. הוא כותב, יש לדחות את דבריו. אני קורא לכם את דבריו המובאים פה בספר צום העשירי [דף ע' הערה כ"ג]. הוא כותב כך, בספר חזון עובדיה (ארבע תעניות עמ' ז' ח'), מעיר על דברי הגר"ח, שאין לדמות הדברים כלל. שהרי בתשובת רב האיי גאון (הובא בספר האשכול ח"ב ע"א) לא הותרה תענית בשבת אלא לתענית חלום בלבד, ולמי שלבו תלוי בכך, ונפשו עגומה עליו שהוא כמו בסכנה. ואם לא תתיר לו להתענות, הוא מצטער ודוה כל היום, ואינו מתענג מפני הפחד. וכן כתב הראבי"ה (הל' תענית ח"ג סי' תת"ס), שהתירו להתענות תענית חלום בשבת, משום דדמי לספק הצלת נפשות, שמחללים עליו את השבת. וכן כתב האור זרוע (סי' ת"ז). וכל זה לא שייך לגבי תענית עשרה בטבת שחל בשבת. ולכן יש לדחות דברי הגר"ח, להשוות צום עשרה בטבת לפי הרד"א לתענית חלום, כי יש מרחק רב ביניהם.

דהיינו הוא טוען, תענית חלום זה ספק פיקוח נפש, לכן אפשר להתענות אפילו בשבת, זה כמו שמותר לחלל שבת בשביל להציל נפש. אבל הדבר אינו קשור לעשרה בטבת.

אולם אמרנו כבר, שהגר"ח בעצם לא אמר את ה'למה', הוא רק את ה'מה'. הוא רק הגדיר מבחינה למדנית, מה זה עשרה בטבת, שזהו דין ביום. אבל למה? צריך להוסיף את דבריו של החת"ס.

אבל חושבני, כי גם בלי החת"ס, הדברים מבוארים. הסברנו בס"ד כבר כמה וכמה פעמים, שכל מאורע וזמן, בין לטובה ובין לרעה, דהיינו גם המועדים הרגלים והימים טובים וגם התעניות, כל מה שהיה בעבר חוזר ומתחדש ביום זה. לפי יסוד זה, גם עשירי בטבת, כמו כל יתר הצומות, מתעוררים הדינים שהיו בעבר ביום הזה. זהו יום של דין. אנו צמים, כדי לשכח את מדת הדין. אם ח"ו לא נצום, יתעוררו עלינו הדינים. לכן, כיון שיום זה כבר מועד לפורענות, ממילא חומרתו גדולה.

הדבר דומה למה שכותב הר"ן בדרשותיו, הוא מביא משל כדי לסבר את האוזן. הרי דרכו של הר"ן תמיד היא להסביר את הדברים עפ"י השכל. הרי רואים בכמה מקומות, למשל כתוב בתוס' מס' סוטה דף י"ד ע"ב, שבאותו יום שהיה מעשה השטים, מתעורר בעל פעור ומקטרג על עם ישראל, ואז יורד משה רבינו ומורידו.

אומר הר"ן, משל למה הדבר דומה, למים רתוחים ומים שאינם רתוחים. יש הבדל ביניהם. אם תיקח שני כלים עם מים, בכלי אחד המים רתחו, ובכלי השני המים לא רתחו, אותם מים שכבר רתחו פעם אחת, מקבלים רתיחה יותר מהר מהמים שאף פעם עוד לא הרתיחום. כיון שהם כבר רתחו, אפילו שבעצם הם כבר הצטננו, עברו כבר חמשה ימים, ולכאורה אתה רואה חיצונית שהם אותם מים כמו אלו שלא רתחו. אבל כיון שזה רתח כבר פעם, אזי הרתיחה מתקבלת יותר. אותו הדבר לגבי י' בטבת, כיון שביום זה כבר היתה הפורענות, ממילא בכל שנה ושנה הפורענות מועדת בו.

יוצא כך. כל התעניות אמרנו שאינם קשורים ליום, אלא לחודש. לכן אפילו אם קבעו בסוף החכמים את התענית ליום מסויים, כגון י"ז בתמוז, אבל הדבר מתרחב לכל החודש. הפורענות אינה נשפכת בבת אחת, כי העניין הוא החודש. אבל עשירי בטבת, שהכל היה באותו יום, כל החרון אף היה 'בעצם היום הזה', לכן יום זה הוא הכי מסוכן. נמצא כי זה דומה ממש לתענית חלום. בכך מיושבים דבריו של הגר"ח.