ניחום אבלים בשבעה שאחרי הרגל

ניחום אבלים בשבעה שאחרי הרגל

א) הקובר את מתו בחול המועד פסח או סוכות, שלאחר הרגל הוא מתחיל שבעת ימי האבל, שייכים אז בו כל דיני האבילות ממש, ובכללם מנחמים אותו הציבור כדרכם עד תום שבעת הימים, וברגל עצמו אינו נוהג שום אבילות ובכלל זה דברים שבצינעא, כמבואר בהרחבה על־ידי גאון עוזנו מהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק חלק א' סימן נ"א שזה על פי דעת רבינו הרמב"ם פרק י' מאֵבֶל הלכה ח', כפי הגירסא שהביא מהרמב"ם כת"י וכפירושו שם בכוונתו. וכך העליתי בס"ד להלכה ולמעשה בשלחן ערוך המקוצר חלק יורה־דעה הלכות אבילות במועדים סימן קצ"ה סעיף ח'. וכן הוא מנהגינו. ועיין לקמן אות ג' ד"ה אמנם:

ובשלחן ערוך אורח־חיים הלכות חול המועד סימן תקמ"ח סעיף ו' העלה מרן שלא כדעת הרמב"ם וז"ל, לאחר הרגל כשיכלו שבעה למיתת המת, אעפ"י שעדיין לא כלה האבילות, מלאכתו נעשית על־ידי אחרים בבתיהם, ועבדיו עושים לו בצינעא בתוך ביתו. ואין צריכים לנחמו אחר הרגל מניין הימים שניחמוהו ברגל יעו"ש. וכן פסק גם ביורה־דעה סימן שצ"ט סעיף ב'. והעלו כך להלכה בספרי הפוסקים האחרונים האשכנזים והספרדים בעיקבותיו, וכן בזמנינו בשמירת שבת כהלכתה (ירושלם ה'תשמ"ט) פרק ס"ד סעיף ל"ח ריש דף שכ"ח וז"ל, מנחמים את האבל כל שבעת הימים שאחרי הקבורה - גם בחול המועד ואפילו ביום טוב עצמו. ומסתבר שיאמר "יום טוב הוא מלנחם, ונחמה קרובה לבוא", וכן גם בחול המועד - ועם תומם אין צריך עוד לנחמו, אעפ"י שהוא נוהג עדיין אבילות עכ"ל. ובשולי הדף שם הערה קפ"א ציין לספר מקור חיים מבעל החוות יאיר, על שלחן ערוך שם בסימן קמ"ח, בקיצור הלכות שם, דשוגין המון עם ומנחמים כל שבעה שאחר הרגל. ושמעתי מהגרש"ז אויערבך שליט"א, דמכל־מקום המנהג הוא שמנחמים כרגיל כל שבעה [ומתוך המובא בכמה ספרים, הבנתי כי זה לא רק אצל האשכנזים, אלא גם הספרדים. יב"ן], אך מסופקני אם זה מנהג ותיקין עכ"ל. ומובן שסובר שלהלכה צריך להורות כמו שפסק בפנים וכדלעיל:

כמו־כן בספר פני ברוך (ירושלם ה'תשמ"ו) סימן כ"ח סעיף י"ט דף ש"ו העלה להלכה שאין צריך לנחמו אחר הרגל מניין הימים שניחמוהו ברגל יעו"ש. ולא עוד אלא שבסוף הספר שם דף תפ"ט הובא בכלל הערות הגר"ש דבליצקי (שליט"א) [זצ"ל], נוסף בזה"ל, נראה דבבא לנחמו לאחר כלות שבעה מהקבורה, דלא נוהג אז הדין שלא יפתחו המנחמים עד שיפתח האבל. וכמו־כן הגם שמי שבא להתפלל אצלו כל ימי השבעה צריך לנחמו כל יום שבא, מכל־מקום כאן כבר אינו צריך לנחמו אחר שניחמו פעם אחת וכו'. ובדין דאין מנחמים אותו אחר הימים שניחמוהו ברגל, יש לומר וכן הוא בפשיטות, דר"ל אחר הימים שהיה ראוי לנחמו ברגל, אף שלא ניחמוהו בהם ממש, בין מצד המנהג שאין אנו מנחמים בשבת ויום טוב, ובין מחמת שלא ידעו הדין וסברו דגם בחול המועד אין לנחמו, לא משום זה נוציא הימים ההם מהחשבון ונצריך לאחר הרגל עוד מספר ימים כאלה שלא ניחמוהו בפועל. אלא כל שהיה ראוי לנחמו מצד הדין, הרי עלו לו, וכן הוא לכאורה סתימת הפוסקים עכ"ל. ר"ל דלא גרע מסתם אבילות דשאר ימות השנה, שאם אירע שלא באו כמה ימים לנחמו, וכי יש לזה תשלומין. הגם שיש מקום לחלק דשאני הכא שעדיין הוא יושב באבילותו:

ב) מאידך בפסקי תשובות (ירושלם ה'תשנ"ז) הלכות חול המועד סימן תקמ"ח דף ס' אות ח' העלה שבזמנינו המנהג שמנחמים כרגיל אחרי הרגל כל שבעה ימים, ואפשר משום שאין נוהגים כיום לנחם בחול המועד או ביום טוב, שאפילו נוסח יום טוב הוא מלנחם וכו' אין אומרים. ובהערה כ"ז שם העלה תחילה הערעור על כך שבשמירת שבת כהלכתה הנזכר לעיל אות א' ד"ה ובשלחן, אך סיים דלפי מה שכתב מובן שפיר המנהג יעו"ש:

ברם לפי הסברא המובאת בפני ברוך כנזכר לעיל אות א' ד"ה כמו־כן, לא הועיל בתירוצו, הגם שיש לדון בעיקר הסברא. ובלאו הכי כנראה שהגרשז"א בזמנו ראה שניחמו בחול המועד, כי כן כתוב בגשר החיים להגרי"מ טוקצינסקי (שהגרשז"א היה עמו במחיצתו בירושת"ו כידוע) פרק כ' דף ר"ט סוף סעיף ב' שבחול המועד ובפורים וכו' מנחמים גם האשכזים יעו"ש:

שבתי ואראה שכבר כתב כזאת הרג"א מארבר בספר דרכי החיים (בילגוריי ה'תרצ"ז) הלכות אבילות סימן ד' סעיף י"ד. מתחילה הביא שם כפי שורת ההלכה בזה"ל, הקובר מתו ברגל או בחול המועד, אף שהשבעה מתחיל לנהוג לאחר יום טוב, מכל־מקום רבים מתעסקים בו ברגל לנחמו, ולאחר הרגל אין צריכין לנחמו מניין הימים שניחמוהו ברגל. למשל, כשחל עליו אבילות שלושה ימים לפני צאת הרגל, אז יהיה הדין שאין מנחמין לו רק ארבעה ימים אחר הרגל. אף שנוהג שבעה ימי אבילות אחר הרגל, מכל־מקום אין צריכין לנחמו רק ארבעה ימים הראשונים של־ימי השבעה ע"כ. אך סיים במוסגר בזה"ל, ומנהגינו שלא לנחם אבלים לא בשבת ולא ביום טוב ע"כ. ושייך לזה מה שכתוב שם בשולי הדף סוף אות י"ג בזה"ל, וזה שאנו מנחמים אבל כזה כל ימי השבעה אחר הרגל, מחמת שאין אנו נוהגין לנחם אבלים ברגל עכ"ל. משמע שכבר אז בזמנו ובמקומו לא ניחמו, ולא רק ביום טוב כפי שהזכיר לעיל, אלא אף בחול המועד:

ובנטעי גבריאל הלכות אבילות (ירושלם, ניו יארק, ה'תש"ס) חלק א' פרק קי"ט סוף דף תר"מ סעיף כ' סיים גם־כן בזה"ל, אך המנהג שמנחמים כרגיל כל שבעה שלאחר הרגל. ובהערה ל"ו שם כתב דאפשר לומר הטעם כיון שבזמן הגמרא היו רגילין לנחם האבל ביום טוב, מה שאין כן בדורות האחרונים אין המנהג כלל לנחם ביום טוב, לכן המנהג לנחם כל ימי האבל. אך כפי הנראה מהפוסקים דדין דאין מנחמים אותו אחר הימים שניחמוהו ברגל, שאין הכוונה באותם ימים שניחמו בפועל, אלא אותם הימים שהיה ראוי לנחמו ברגל עלו לו לחשבון, ואין צריך לנחם אחר־כך, דלגבי ניחום אבלים הקילו דחשבינן שבעה ימים מיום המיתה. וכן כתב המאירי מועד קטן דף (י"ט ע"ב) [כ' ע"א] וז"ל, ומכל־מקום אין רבים [נראה שצ"ל הָרבים בה"א. ור"ל הציבור. יב"ן] חייבים להקיפו בשורות של־ תנחומים, שכבר נתעסקו בו ברגל. שאין הרגל מונע את המנחמים מלהקיף את האבל לנחמו יעו"ש. משמע דהעיקר תליא בהא דהיה אפשר לנחמו, אף שבפועל אין הולכים לנחם, וצ"ע [עיין לקמן ד"ה אמנם. יב"ן]. אך אם לא הלך, יכול לנחם אחר־כך. נהי דדין ניחום אבלים ליכא, מכל־מקום לא גרע מניחום תוך שלושים לשאר קרובים ושנים עשר חודש לאביו ולאמו כמבואר בסימן שפ"ה סעיף ב' שאם לא ניחמם תוך שבעה שיכול לנחם אז. אך דיני ניחום אבלים, כגון שאין להתחיל לדבר עד שיתחיל האבל תחילה וכדומה, ליכא בזה [עיין לעיל אות א' ד"ה כמו־כן]. ולמעשה יש להתנהג לכתחילה שילך לנחם בתוך שבעה ימים מהמיתה. ומצאתי כן [חוזר למעלה, שמצא סייעתא למנהג לנחם גם אז כל ימי האבל. יב"ן] במנהגות וורמייזא [שנתחברו לפני כארבע מאות שנה. יב"ן] דף שי"א וז"ל, ואז מתחילין השבעה והשלושים, כי אין אבילות שייך ביום טוב, ואין מנחמין עד אחר יום טוב עכ"ל, מוכח שגם ניחום אבלים שייך לאחר יום טוב. וכן כתב בדרכי החיים סימן ד' ס"ק י"ג [הבאתי דבריו לעיל ד"ה שבתי. יב"ן] עכ"ל נטעי גבריאל:

אמנם מה שנסתייע מלשון המאירי, לענ"ד אינו מוכרח כלל. ולמען יובן היטב, נקדים כל לשונו, ובפרט יען כי הדין הזה שהעתיק בנטעי גבריאל, לא מיירי ממש בנדון דידן, אלא כשנשלמו שבעת ימי התנחומין בסוף הרגל, כמו שכתב בתחילת העניין בזה"ל, מי שמת לו מת וקברוֹ משנכנס הרגל [היינו שנקבר ביום טוב ראשון, עיין ביצה דף ו' ע"א. יב"ן], אין אבילות חלה עליו כלל עד שיעבור הרגל. ולכשיעבור הרגל, מתחיל באבילות שבעה, שלא עלו לו ימי הרגל כלל אחר שלא חלה בהם אבילות. ואעפ"י שנוהג אבילות בדברים שבצנעה, מכל־מקום עיקר אבילות אינו נוהג בו כלל, ומונה שבעה אחר הרגל [בכלל הערת המוציא לאור שם כתוב, אבל מדברי הרמב"ם פרק י' מהלכות אבל הלכה ג' משמע דאינו נוהג ברגל שום דבר מדברי אבילות, וכן כתב רמב"ן בדעתו ע"כ. ועיין לעיל אות א' ד"ה מנהגינו. יב"ן] וכו'. שבעה אלו שהוא מונה לאחר הרגל, הואיל ואינן אלא תשלומין, יש מי שמיקל בהם להיות מלאכתו נעשית בהם על־ידי אחרים אפילו במה שאינו אבד, וכן שיהיו עבדיו ושפחותיו עושין לו בצנעה בתוך ביתו. ואין הדברים נראין, אלא שהם בדין שבעה לגמרי. ומכל־מקום אין רבים חייבין להקיפו בהם בשורות של־תנחומין [משמע שמנהג מקומו להקיף שורות לא רק אחרי הקבורה, אלא כל השבעה, וצ"ע בברכות דף י"ז ע"ב, וכתובות דף ח' ע"ב, וסנהדרין דף י"ט ע"א. יב"ן], שכבר נתעסקו בו ברגל, שאין הרגל מונע את המנחמין מלהקיף את האבל לנחמו, שכל שהוא משום אבל רגל מפסיקו [ר"ל מה שאין כן ניחום שאינו אֵבֶל, לית לן בה. ולשון הקיצור שלחן ערוך סימן רי"ט סעיף ט', אין בניחום משום אבילות, כיון דאבל לא מידי קא עביד ע"כ. ולכאורה אין צורך לזה, ולא עוד אלא דלכאורה זה שייך דוקא למנהגם שהם אשכנזים שאין האבלים עונים אמן על הניחום כמנהגינו. יב"ן]. ואם מת בתוך הרגל בכדי שלא יעברו לו שבעה ברגל, צריכין להקיפו בתנחומין אחר הרגל עד שיכלו שבעה לתנחומין מיום קבורתו ואילך, ומכל־מקום לעניין אבילות מונה שבעה גמורים לאחר הרגל עכ"ל. ואדדייקת מסיפא דלישניה שאין הרגל מונע וכו' דהעיקר תליא בהא דהיה אפשר לנחמו, דוק מרישא דלישניה דנקט שכבר נתעסקו בו ברגל, דמיירי שנתעסקו בפועל בניחום. ואם־כן מה שכתב שאין הרגל מונע וכו' אינו אלא תוספת ביאור ליתן טעם מדוע הדבר מותר:

ג) וכולם על־כל־פנים לא ראו ולא ידעו את דברי מהרי"ץ שצייננו לעיל אות א' ד"ה מנהגינו, ואילו ראו מסתברא שגם המערערים היו נסוגים אחור. ואעיקרא לא ידענא מאי קשיא להו להחוות יאיר ולהגרשז"א וסיעתם, הלא מרן השלחן ערוך דייק לכתוב בסגנון אין צריך לנחמו, שמע מינה כי אין שום איסור בכך, שזוהי פשטות הלשון אין צריך. הגם דאשכחן אין צריך במובן אסור, כמ"ש בס"ד בתשובה בדין טעות בהמלך הקדוש אות א' ד"ה ואל תתמה, מכל־מקום כל דבר מתפרש לפי עניינו ומקומו. וכן הוא לשון המאירי אין הרבים חייבים וכו' כדלעיל אות ב' ד"ה ובנטעי וד"ה אמנם. הלכך הגם שביורה־דעה נקט מרן גופיה בלשון אין, וכן האחרונים בהלכות חול המועד הנז"ל כתבו בלשון אין לנחם אבל בערב שבת שאחר הרגל קודם ברכו וכו' כמובא במשנה ברורה שם ס"ק כ"ה, וכף החיים ס"ק ל"א יעו"ש, י"ל שסמכו על המבין, וילמד סתום מן המפורש:

הלכך אעפ"י שהעולם אינם יודעים כי מן הדין הם פטורים (לדידהו דאזלי בתר הוראות מרן גם בדין זה) והם אינם אלא מתנדבים, מכל־מקום אתי שפיר מה שגדולי הדורות ראו ושתקו ולא מיחו. דלא גרע מהא דקיימא לן ביורה־דעה סימן שפ"ה סעיף ב', המוצא את חבירו אבל בתוך שלושים יום, מדבר עמו תנחומין וכו' יעו"ש:

אבל אולי דעתם דנדון דידן שאני, כי זה בגדר הפטור מן הדבר ועושהו, שנקרא הדיוט כדאיתא בירושלמי פרק ב' דברכות סוף הלכה ט' ובדוכתי טובא, מפני שהעולם סוברים בדעתם כי זהו חיוב. על־כל־פנים נראה לענ"ד בס"ד, כי בצירוף דברי מהרי"ץ על פי דעת הרמב"ם, תנוח ותשקוט הארץ. ובכי האיי גוונא שיש מחלוקת, גם לדידהו דנקטי להקל על־כל־פנים לא מיקרי הדיוט, על פי המבואר בשדי חמד מערכת כא"ף כלל ט"ז אות ד'. כל־שכן לפי החילוק שהובא שם בסימן א' דבדברים שבין אדם לחבירו כל העושה לפנים משורת הדין תבוא עליו ברכה, וכך הוא בנדון דידן לגבי ניחום אבלים. וכן יש לדון לפי חילוקים נוספים שהובאו שם. ועיין עוד מה שציינתי בבארות יצחק על פסקי מהרי"ץ כרך ששי הלכות שחיטה סימן כ"ח דף ק"מ אות ז'. כמו־כן שייכה בנדון דידן סברת המאירי שלא נקרא הדיוט בדבר שיוצא ממנו שֵׂכֶל או מוסר או סלסול וכיוצא בזה, כמו שהבאתי בס"ד בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר חלק יורה־דעה הלכות מזוזה סימן קס"ז אות נ"ד ד"ה ולכאורה. וכן מה שהבאתי שם מעולת שמואל דלא אמרינן שהפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, אלא במה שיש בדבר צד איסור, שהחומרא מביאה לידי קולא יעו"ש, והכא לית לן בה:

גם יש מקום לצרף סברת דרכי החיים ופסקי תשובות ונטעי גבריאל דלעיל אות ב', הַכָא השתא שבפועל אין מנחמים בחול המועד, ודוק. כל־שכן בהגלות נגלות שמבואר כך במנהגות וורמייזא כדלעיל התם ד"ה ובנטעי, שמע מינה כי זהו המנהג בארצותיהם לכל הפחות מזה כמה מאות שנים:

*