כל תיבה של־תלמוד תורה היא מצוה ונוצר ממנה מלאך, אפילו שקלא וטריא על־פה

מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א

פוסק עדת תימן

כל תיבה של־תלמוד תורה היא מצוה ונוצר ממנה מלאך, אפילו שקלא וטריא על־פה

לק"י, אלול ה'תשע"ו, ב'שכ"ז.

א) ראיתי בספר אורח דוד הלכות תלמוד תורה הכולל תולדות אחד מגדולי ירושלם תובב"א בדור שלפני־פנינו, הוא הג"ר דוד בהר"ן זצ"ל דף קס"ז סימן שכ"ה, כאשר יצא לאור ספר תורת הבית להחפץ חיים, וראו שם דבריו בפרק ב' אות ג' בעניין התמדת הלימוד, שיכול אדם ללמוד כמאתים מלים בדקה, ומכל תיבה נברא מלאך טוב המליץ עליו יושר דברי אמת וז"ל, כי ראיתי בכיוון על מורה־שעות, שבשיעור מינוט אחד יכול לאמור מאתים תיבות, שכל תיבה ותיבה היא מצות עשה בפני עצמה, ועל־ידי זה נברא לו כמה אלפים מלאכי זכיות ע"כ, שאלו את רבינו, אם צדקו דברי החפץ חיים [ולא שדוקא מעניין שלם נברא מלאך. יב"ן] נמצא שאם התעכבנו על דיבור תוספות שיש בו פחות מחמש עשרה תיבות במשך שבוע, נבראו לנו רק חמשה עשר מלאכים, הרי הפסדנו רבבות מלאכים מליצי יושר. וענה רבינו בחכמה, אכן צדק החפץ חיים שנברא מכל מִלה מלאך, אמנם הוא מלאך קטן. אבל כשאנו לומדים בעיון ובהעמקה רבה, נברא מלאך שהוא גדול ועצום פי כמה מרבבות מלאכים קטנים. מפי הר"י משה הלל שליט"א, בשם הר"א דוד סלאטקי שהיה חברותא של־רבינו ושאלו, וכן מובא בקובץ מקבציאל חוברת י"ט דף רי"ג, עד כאן לשון הספר אורח דוד הנזכר לעיל:

וכל עובר ישוֹם וישרוק, וכי כל מאי דשקלו וטרו אינהו מדנפשייהו בדברי התוספות אינו נחשב דברי תורה, ולא נברא מכל תיבה שלהם מלאך. וגם הרי חזרו על לשון התוספות כולו או מקצתו לצורך פלפולם פעמים רבות, ומדוע החליט שנבראו רק חמשה עשר מלאכים ותו לא. וכן כל כי האיי גוונא, כגון אדם הלומד איזו משנה או סוגיא בתלמוד או מימרא או הלכה וכיוצא בהן פעמים רבות, או משנן על־פה שלא מתוך הספר, היתכן לומר שלא הוכפל והושלש שכרו לפי כל פעם שחוזר, על כל מלה ומלה. אתמהא. ואפילו הם שהיו שוהים בשתיקה, כי עיינו והעמיקו אז במחשבתם איך לתרץ מאי דקשיא להו וכו', הרי לדעת הגר"א שעליו בנויים דברי החפץ חיים הללו (כיעו"ש, ובמ"ש בס"ד בנפלאות מתורתך הפטרת וזאת הברכה על פסוק והגית בו יומם ולילה ד"ה וכתב, וד"ה ועל־פי) גם בהרהור בדברי תורה יש מצות תלמוד תורה כדאיתא בביאור הגר"א על שלחן ערוך אורח־חיים סימן מ"ז, ולכן דעתו שאין להרהר בדברי תורה בלא ברכות התורה דלא כמרן השלחן ערוך שם. ואם כן פשיטא שנברא גם מזה מלאך, מכל מלה ומלה שהרהרו. ובלאו הכי הרי רק בחֵלק מן הזמן לא הוציאו המלים בפיהם אבל רוב הזמן אינו כן, ואיך כתב שנבראו אז מאותו לימוד בתוספות רק חמשה עשר מלאכים:

ב) ואולי הדברים לא נכתבו בדקדוק, וכפי שאכן בחוברת מקבציאל שציין בעצמו בסוף דבריו נכתבו בשינוי קצת, ולכן נביא מהם, החל מדף רי"ב שם וז"ל, הרב כסא מלך על תיקוני הזוהר הקדוש תיקון מ"ג כתב וז"ל, ממנו יוודע גודל החיוב וגודל השכר למי שלומד הקבלה. כי לימוד הזוהר בגירסא בעלמא, בונה עולמות. וכל שכן אם יזכה ללמוד ולהבין פירוש מאמר אחד, יעשה בו תיקון למעלה בשעה אחת, מה שלא יעשה בלימוד הפשט שנה תמימה. ואין צורך להאריך בראיות לזה, המפורשים מפי גבורות קדוש־עליון האר"י זלה"ה עכ"ל [ועיין עוד למהרי"ץ בעץ חיים חלק א' סדר מנחה דשבת דף קמ"ד ע"א, חסידים הראשונים נהגו תחילה לקרוא מעט בספרי הקבלה, כגון זוהר או תיקונים או חייט ז"ל. ואף אם לא ידע הבין, יש בו סגולה נפלאה, מה שלא יעשה באלף אלפי דרושים ורבבות פשטים, עיין חמדת ימים פרק י"ד. יב"ן]. הרי דלפי זה לא פלא הדבר שהעוסקים בחכמת האמת, עולה להם כל שעה בלימודה, כשנה ויותר בלימוד הנגלה. ובודאי שכן הוא גם בלימוד הנגלה עצמו, שיש בו איכות וכמות. דהלומד בגירסא, לא יעשה תיקון אחד מאלף מה שיעשה הלומד בעיון וביגיעה. והוא הוא הדבר אשר דיברנו, שהיגע בתורה זוכה להשלים עצמו מכל המוטל עליו לעשות ולקיים במעט זמן, מחמת הערך האיכותי של־תורתו ומצוותיו:

וסיפר לי חד מן חברייא, הלא הוא הרה"ג אליהו דוד סלאטקי, שבצעירותו היה לומד בחברותא עם הגאון הירושלמי כמהר"ר דוד בהר"ן, והיו לומדים בעיון גדול מתון מתון, וישבו שבעה נקיים על כל דיבור ודיבור של־תוספות. והנה אז בימים ההם יצאו לאור ספרי החפץ חיים זצ"ל, וראה שם הרא"ד סלאטקי מה שכתב בעניין התמדת הלימוד, שיכול אדם לקרוא כמאתים תיבות בדקה, ומכל אחת נברא מלאך אחד טוב, המליץ עליו יושר דברי אמת. ושאל להגאון הר"ד בהר"ן, והלא אם הצדק כפי דברי הרב חפץ חיים, אזי הם שהתעכבו על דיבור תוספות אחד שאין בו אפילו חמש עשרה תיבות למעלה משבוע ימים, הרי הפסידו אלפים ורבבות של־מלאכים מליצי יושר. ענה לו הר"ד בהר"ן בחכמה, אכן צודק החפץ חיים, ואכן נבראים המונים המונים של־מלאכים בדקה אחת אפילו כשלומד בגירסא, אלא שהם מלאכים קטנטנים. ונכון שאנו למדנו משך שבוע תוספות אחת בת חמש עשרה תיבות, אבל המלאכים שנבראו מלימודנו בעיון ויגיעה, המה מלאכים גדולים ועצומים, שערכם פי כמה יותר מאותן הקטנים וכו' יעו"ש [ועל פי זה ביארנו בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת כי תצא על פסוק כי תצא למלחמה על איביך ד"ה ובאופן, טעם המקומות שלמדו לפני תקיעת שופר בראש השנה, בספר קצות החשן וכיוצא בו יעו"ש. יב"ן]:

הרי בעל השמועה, לא הזכיר שנבראו להם רק חמשה עשר מלאכים. אלא עיקר הכוונה שאם היו גורסים, היו מרויחים טפי, ודוק:

ג) ומצאתי און לי גם־כן מדברי הגרי"ז מבריסק, לפי מה שראיתי מובא שהגאון הנזכר, אשר נודע בגאונותו ובעומק עיונו, בבהירותו ובחקירותיו העמוקות ובחידושיו הנפלאים, בראש השנה לאחר סעודת החג הקדוש, היה יושב וקורא תהלים במשך שעה ושעתיים בלא הפסק. מה לגאון המופלא ולתהלים. אף שהוא בודאי לא קרא קריאה בעלמא מבלי להבין, אלא הבין כל מלה וכל פסוק, מכל־מקום הלא הוא היה יהודי של־גמרא, גאון השקוע בעמקה של־הלכה, שואב את חיותו מעיון בסוגיא, ומדוע בראש השנה שינה ממנהגו וקרא תהלים. שאלוהו על כך, ולא הקפיד. אדרבה, הסביר ואמר, אני רוצה ללמוד גם ביום זה גמרא, אלא שכאשר אני לומד גמרא ועולה לי קושיא, או כשאיני מבין דבר לאשורו, איני יכול להמשיך, אלא אני מתעכב לעיין בעניין מכל צדדיו כדי ליישב את הקושיא. כך היא דרכה של־תורה, ומקבלים על כך שכר של־לימוד תורה, ולא משום כך אני נמנע בראש השנה מעיון בסוגיא. ברם לפתע עולה סברא נפלאה ויש לבחון אותה ולאשר את נכונותה, ולשם כך עלי לקום וללכת אל ארון הספרים כדי לעיין בסוגיא אחרת וברמב"ם. אמנם גם זה נחשב לימוד תורה, אבל בראש השנה חבל לי על זמן הקימה וההליכה לארון הספרים, אף שזהו זמן קצר ביותר, רגע אחד או פחות. שהרי ביום זה הכל נשקל במאזניים, ומי יודע כמה מועמס על הכף של־תלמוד תורה, שערכה ככל תרי"ג המצוות גם יחד. לכן אני קורא תהלים בלא הפסקה, כדי לנצל כל רגע ורגע ע"כ:

שמע מינה כי דוקא על הקימה וההליכה (והוא הדין החיפוש בדפי הספר) אין שכר כלימוד תורה עצמו:

ובסגנון שונה, הובא העניין בספר הרב מבריסק חלק ב' דף תקפ"ב, ובפניני ירח האיתנים דף שנ"ד וז"ל, כאשר נשאל הרב מבריסק לפשר מנהגו לקרוא פרקי תהלים בראש השנה, והאם לא עדיף תחת זאת ללמוד גמרא. השיב, משל לסוחר שהיה ברשותו הון רב, ולפתע פשט את הרגל ונותר בחוסר כל. במצב כזה מובן כי התנאי הראשון להעמידו על רגליו, הוא לחדש את מלאי המזומנים, ואין ספק כי ההון המשמעותי ביותר זהו לימוד הגמרא. וכך אכן נהגתי בצעירותי בימי ראש השנה. אולם לימוד בעיון, מטבע הדברים מעורר במהלכו קושיא. וכשהיא מתעוררת, יש לגשת לארון הספרים ולעיין בספרים שונים כדי ליישבה. בדרך אל הארון וממנו, נגרם בדרך כלל ביטול זמן שאינו רצוי כלל ביום הדין, ובשל כך החילותי לנהוג לומר תהלים בימי ראש השנה, כך אין חשש של־ביטול זמן, שכן את פרקי התהלים אומרים ברציפות ללא הפסקות ובטלה עכ"ל:

ובחר הגרי"ז בקריאת תהלים, יותר מבשאר נביאים וכתובים וכדומה, לא רק מפני שביקש דוד המלך ע"ה שייחשב לקורא בהם כעוסק בנגעים ואהלות, שהרי ידועה טענת הגר"ח מולאזין דמי יודע אם הסכים הקב"ה לכך, ומסתמא הגרי"ז הולך בשיטתו, הגם שרוב גדולי ישראל סבירא להו שהסכים (כיעויין מה שציינתי בס"ד בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר הלכות תפילת ערבית סימן נ"א אות ג'), מכל־מקום אף אם לא הסכים שייחשב כעוסק בנגעים ואהלות שהן הלכות חמורות, לכל הפחות נחשב כעוסק בתורה בעלמא, אלא שזה ביטול תורה באיכות. אבל יש עדיפות לתהלים בראש השנה מצד ההתעוררות על ידיהם לעבודת השי"ת ולדבקה בו, הנחוצה בפרט ביום הדין, ולכן כתבו בכמה ספרים להרבות בקריאת תהלים בראש השנה וכן הוא מנהגינו כמ"ש בס"ד בשלחן ערוך המקוצר הלכות ראש השנה סימן ק"י סעיף כ'. ונמצא שהרויח הגרי"ז בכך תרתי, א' קריאת תהלים ברציפות שיש בזה שכר תלמוד תורה על כל תיבה, ב' התעוררות ליראת שמים:

חיזוק לכך מן המובא שם בספר הרב מבריסק לעיל מינה בדף תקפ"א, שסיפר בעל המעשה כהאיי לישנא, כאשר נקלעתי לראשונה בחיי לבית הרב מבריסק ביום ראש השנה וראיתי אותו ואת בניו שקועים כולם באמירת תהלים בהתעוררות עצומה וברגש רב, שאלתי מיד האם יש איזה חולה מסוכן חלילה. השיבו לי, לא, אבל ראש השנה היום ע"כ:

אמנם אם סבירא ליה שאינו נחשב כ"עוסק" בנגעים ואהלות, אזי צריך לומר דלא נחת לסברת הגר"ד בהר"ן שמלימוד בעיון נוצרים מלאכים גדולים ועצומים:

ד) ואעיקרא יש לדון ולעיין אם מלימוד במחשבה ובהרהור, נוצר גם־כן מלאך מכל תיבה ותיבה, או לכל הפחות מכל עניין ועניין. ואף לדעת הגר"א שבהרהור מקיימים מצות תלמוד תורה כדלעיל אות א' ד"ה וכל, אפשר לומר דדיבור שאני. ולפי מה שהצצתי בספרים, בעניינים כגון דא, נראה שהדבר שנוי במחלוקת. ונביא מקצתם:

באגדות אליהו (למהר"א הכהן בעל מדרש תלפיות ושבט מוסר) חלק ב' דף ס"ח על הירושלמי פאה פרק א' הלכה א', לגבי מה שאמרו שם מחשבה טובה המקום מצרפה למעשה, מחשבה רעה אין המקום מצרפה למעשה, כתב וז"ל, נראה דטעמו של־דבר לפי שממעשה המצוה נברא מלאך, כנודע מרבותינו ז"ל (זוהר חדש רות מאמר נר"נ דף ע"ה עמוד א'). וכיון שהקדושה לעולם ידה על העליונה, יש בה כח לברוא מלאך גם מהמחשבה. וזהו מחשבה טובה המקום מצרפה למעשה, כלומר כיון שהיא טובה מצד הקדושה, מצרפה כאילו עשה מעשה ממש ונברא מלאך. אבל מחשבה רעה אינה מצטרפת למעשה, כיון שמחשבה רעה היא מסטרא דמסאבא, אין כח בה לברוא שטן כמו מהעבירה עצמה. ובאומות העולם אין מחשבה טובה מצטרפת למעשה, דכיון שהם באותה סטרא הם שקר ומחשבתם שקר, שהרי פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר (תהלים קמ"ד, ח'. י"א), אם דיבורם שקר, מחשבתם לא כל־שכן. אם כן אין כח במחשבתם הטובה לקבל עליה שכר כמעשה הטוב אם עושים וכו' יעו"ש. ולקמן אות ה' ד"ה והנה:

ובמהרש"א מכות דף י: ד"ה בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו, לא קאמר שמוליך אותו הקב"ה, אלא מוליכים אותו. והוא על פי מה שכתבנו בכמה מקומות, שכל מחשבה ודיבור ומעשה האדם, הנה הוא בורא לו מלאך לפי עניינו, אם לטוב אם לרע. ועל כן אמר בדרך שאדם רוצה לילך, שהרשות בידי האדם ממנו יתברך, שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. אבל כפי רצונו ודעתו של־אדם, מוליכים אותו אותם המלאכים הנבראים מאותו רצון ומחשבה אשר בו וכו' ע"כ:

ואיתא נמי בספר אוהב ישראל, דכשאדם עושה מעשיו בקדושה ובטהרה ובמחשבה טובה, הוא בורא מלאך קדוש וכו', כמו שהבאנו בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת אחרי מות על פסוק מכל חטאתיכם לפני י"י תטהרו ד"ה וקרוב:

מאידך ראיתי בביאור ברכת השיר על הגדה של־פסח למהרא"ל צינץ דף רצ"ה בשם עמק המלך, דלפי שנאמר ביום הראשון ויהי ערב ויהי בקר יום אחד (בראשית א', ה') ולא כתיב ראשון, מפני שלא נבראו מלאכים אלא בשני, כדאיתא במדרש (בראשית רבה פרשה א' אות ג') שלא יאמרו מיכאל מותח בדרומו, גבריאל בצפונו. לכן לא היה רק אחד מיוחד לבדו. והנה איתא (חגיגה דף יד.) מכל דיבור של־הקב"ה נברא ממנו מלאך. ואם כן אילו דיבר בפירוש, היה נברא ממנו מלאך והיה מקום לטעות חס ושלום. ולזה לא היה מאמר בפועל רק מחשבה, שלא יהיה ממנו מלאך, ואז לא היה אפשר (לברוא) [להיברא] שום מלאך וכו' יעו"ש. הא קמן שאפילו ממחשבת הקב"ה לא נברא מלאך. כל־שכן קרוצי חומר:

ואולי יש לעשות פשר דבר, על פי מה שכתב ההפלאה לפרש דברי הגמרא בקידושין דף מ' ע"א מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, דמכל מצוה שהאדם עושה נוצר מלאך. ואם עושה המצוה במעשה לבד אבל שלא בכוונה ומחשבה טהורה, נוצר רק גוף המלאך ולא הנשמה [אעפ"י שאין למלאך גוף ממש כמונו. יב"ן]. ולהיפך אם חושב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, נוצרת נשמה של־מלאך אבל לא הגוף. ועל כן אם אדם חושב מחשבה טובה, הקב"ה בורא ממנה נשמה של־מלאך, ומצרף נשמה זו לגוף של־מלאך שנוצר ממעשה מצוה שנעשית שלא בכוונה, ועל־ידי זה נשלם המלאך בגוף (ובמחשבה) [ובנשמה], הובאו דבריו בברכת אברהם (וייס) דף מ"ח יעו"ש. כן הדבר הזה נמי בנדון דידן:

ה) והנה מסתברא כי ההיפך, הוא להיפך. דהיינו כי מדיבור אסור, או אפילו רק מחשבה אסורה, נוצר מלאך המקטרג עליו רח"ל. כגון דאשכחן בהדיא כי מכל דיבור ודיבור של־חולין בבית־הכנסת, נברא משחית אחד וכו', כמו שהעליתי בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת בראשית על פסוק גדול עוני מנשֹׂא ד"ה וכבר. ולפי האמור לעיל אולי זה מכל תיבה ותיבה, ויתכן אפילו מכל מחשבה ומחשבה. והא דלעיל אות ד' ד"ה באגדות, שאין כח במחשבה רעה לברוא שטן, היינו במחשבה לעשות עבירה. והכא עסיקינן במחשבה האסורה מצד עצמה:

ממילא כל אחד יקח מוסר לעצמו, אנה אני בא. אֵלִי אֵלִי, אל תרחק ממני, כי צרה קרובה:

ו) והיום הזה כ"ו תשרי ה'תשע"ז ב'שכ"ח, ליל ערב שבת קודש בראשית, שזכיתי לבקר את מופת דורנו הגר"ח קנייבסקי שליט"א בביתו, בין שאר הדברים [והכל מוקלט] שאלתי את חוות־דעתו אודות פתגמא דנא, האם גם כל מלה שנושאים ונותנים על פה נחשבת מצוה, ונוצר ממנה מלאך, לפי דעת הגר"א והחפץ חיים דלעיל. והשיב בפשיטות ומיד שכן. והוספתי לשאול עוד, האם זה גם כשלומדים בכל ספרי המפרשים, אפילו האחרונים [ועיין לקמן אות ח' ד"ה ונראה], וכן ברמב"ם הלכות קידוש החודש, אף שלקח דבריו מספרי חכמי אומות העולם כמפורש שם, האם גם־כן מכל מלה נוצר מלאך, וכן מספרו מו"נ. והשיב, שהוא הדין בספרי האחרונים, וכן ברמב"ם קידוש החודש. מו"נ, אינני יודע. אבל כל מה שכתב הרמב"ם בהלכה, כן:

אז שאלתיו, אם־כן איך יובן הסיפור על הג"ר דוד בהר"ן (הנזכר לעיל) הסובר כי לא נבראו זולת חמשה עשר מלאכים. וענני, שמעתי מזה. יכול להיות, נזכה ונראה עכ"ל. כוונתו דכשיגיע הזמן, יתברר לנו אמיתות הדבר, אכי"ר:

ועיקר דבריו אלו, בנוי על מה שכתב כבר בהקדמת ספרו שקל הקדש (ד"ה והנה) כי הרבה מן הראשונים נקטו בדעת בעל הלכות גדולות כפשוטו שמצות עשה דאורייתא לחשב תקופות ומזלות ופסקו כן. ולפי זה יש מצות עשה מן התורה ללמוד עניינים אלו, ולדעתם הוא מלבד מצות תלמוד תורה שיש בזה. ואמרו בשם מרן החזון איש כי אעפ"י שהרמב"ם העתיק החשבונות שבפרקים האחרונים של־קידוש החודש מהגויים כמו שכתב בסוף פרק י"ז, מכל־מקום אחר שהרמב"ם כתבם, נעשה תורה ממש, והלומדם לומד תורה. וגם אמרו שכל הפתקאות שכתב עליהן החזון איש את החשבונות של־קידוש החודש, ציוה לגנזם אחר־כך, כי אמר שיש עליהן קדושה יעוש"ב:

והגם כי החזון איש עצמו אורח־חיים סימן ס"ד ס"ק י"ד כתב דכל הסכמת חכמי אומות העולם היא לסימנא בעלמא, ואין ראוי כלל להכניסה לבית־המדרש בזמן שדנים בהלכה יעו"ש, מכל־מקום סבירא ליה שבכח רבינו הרמב"ם היה להכניסם בכלל תורתנו הקדושה, וזאת אם בבחינת גיור, אם בבחינת הא דמגילה דף ט: יפת אלהים ליפת וגו' (בראשית ט', כ"ז) יפיפיותו של־יפת תהא באהלי שם. והשתא קא משמע לן תלמידו וקרובו הגרח"ק שליט"א חידוש נוסף לפי הבנתו דסבירא ליה שזה אפילו לעניין שכל תיבה מהלכות קידוש החודש היא מצוה, ואפילו תיבה של־שקלא וטריא בהן:

[ובאילת השחר פרשת וזאת הברכה (מהדורא חדשה דף רל"ד) מִד"ה והנה, דן אם גם סיפורי צדיקים וכיוצא בזה נחשבים תלמוד תורה, הגם שאין בזה משום ביטול תורה, כשיש מהם תועלת ליראת־שמים יעו"ש. וכיון שהחזון איש היה אומר שסיפורי צדיקים הם כספרי מוּסר, כמובא בכמה ספרים, מסתברא אם־כן שהרי הם כתלמוד־תורה. ועיין עוד מ"ש בס"ד לעניין מדרגת קדושתם ודין הנחתם על גבי שאר ספרים, בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר חלק יורה־דעה הלכות ספרי קודש סימן קס"ו אות י"ט ד"ה וספרי:

ומסתברא בפשיטות שאפילו לימוד כללי ופרטי דקדוק לשון הקודש, הנקודות והטעמים וכו', כגון מלעיל ומלרע, שואים נחים ונעים, דגושים ורפויים, גם־כן נחשבים תלמוד תורה, וכל תיבה נחשבת מצוה, כי אף הם ניתנו למשה מסיני. מהם יתד ומהם פינה לפירושי המקרא פרד"ס. והעסק ושקלא וטריא בהם, ובכלל זה שינויי נוסחאותיהם, הוא כמו בשאר חלקי התורה. לא מיבעיא מה שנידון בזה בפירוש רש"י ושאר מפרשים, אלא אף בספרים המיוחדים לכך, ובכללם מחברת התיגאן וחלק הדקדוק למהרי"ץ ומנחת שי, וכל כי האיי גוונא. ועיין עוד פירוש המשנה להרמב"ם ריש מסכת תרומות, ופרק ב' דאבות ריש משנה א'. ומה שהרחבתי עוד בס"ד בשערי יצחק]:

ז) אלא שעיקר העניין אינו מוסכם מכמה וכמה גדולים, כיעויין בשו"ת שבות יעקב חלק ג' סימן כ' שם מבואר בהיפך הגמור, דכיון שהלכות קידוש החודש נלקחו מספרי חכמי יון אין ללמדם. כי שם דן באדם שהוא תותרן, דהיינו שאין לו חוש הריח, כיצד יעשה לעניין הבדלה בברכת בשמים. והעלה בכלל תשובתו מה שהביא הבית יוסף אורח־חיים סוף סימן רצ"ז בשם ארחות חיים, דיש אומרים אעפ"י שאינו נהנה מהריח שאין לו חוש הריח, מברך. דאעפ"י שאינו מרגיש בריח, הנאה יש לו, שמחזק ראשו וגופו עכ"ל, וכתב עליו שכן מסתבר, דהא אמרינן בפרק כיצד מברכין דף מ"ג ע"ב אמר רב חמא בר טוביה אמר רב, מניין שמברכין על הריח, שנאמר (תהלים ק"נ, ו') כל הנשמה תהלל יה, איזה דבר שהנשמה נהנית ואין הגוף נהנה, הוי אומר זה הריח ע"כ. הרי דאין נפקותא במה שאין הגוף נהנה ממנו, אם־כן אף שגופו אין לו חוש הריח, מכל־מקום הנשמה נהנית ממנו, אלא שמהגוף חסר אחד מחמשה חושים וכו'. ואף שחקרתי אצל איזה חכמי רופאים, ואמרו שבספריהם ספרי רפואות מבואר דמי שאין לו חוש הריח אין לו הנאה של־כלום, מכל־מקום כיון שעיקר ספריהם הוא מחכמת אומות העולם אריסטו וחביריו, אין לסמוך על דבריהם לדינא, כמו שכתבו היפה מראה בברכות פרק ט' דף ע"א ע"ב ובתשובות חוות יאיר סימן רי"ט, עיין שם שכתבו מהאיי טעמא אפילו קידוש החודש אין ללמוד, רק חשבון א' י"ב תשצ"ג וכדומה, לפי שהרמב"ם עצמו בפרק י"ז מהלכות קידוש החודש מעיד שם שהכל הוא מספרי חכמי יון, אבל הספרים מחכמי ישראל לא הגיעו אלינו. ואף שהרמב"ם ושאר גדולי[ם] חקרי לב למדו קידוש החודש ועשו חיבורים על זה, מכל־מקום כמה גדולים שהיו בזמנינו מנעו ולא למדו כלל, ושב ואל תעשה עדיף, דכתיב (דברים ד', ו') כי היא חכמתכם, מכלל דאינהו לא ידעו הדבר על בריו ואיך נלמד מספריהם וכו' יעו"ש. ומפורש שגם מנעו אחרים מללמוד, אלא אם־כן היא טעות הדפוס וצ"ל נִמנעו:

כמו־כן יש להעיר (אף שהוא מצד אחר) ממה שהובא בספר מסורת משה חלק א' דף רפ"ו בשם הגר"מ פיינשטיין בזה"ל, צריכים לידע כי מי שמקבל ללמוד כל הרמב"ם, אי אפשר להגיד שנכלל קידוש החודש, שגם הראב"ד [עיין שם בהשגתו לפרק ז' הלכה ז'. יב"ן] כתב שלא הבין באמת, וכמה פרקים בהלכות דעות [אולי צ"ל יסודי התורה. כי רק פרק רביעי מהלכות דעות, מקורו של־רובו הוא חיצוני, מסִּפרי רופאי האומות. ועל־כל־פנים ארבעת הפרקים הראשונים של־יסודי התורה, אתו במכל־שכן לדידיה. יב"ן] לא נכלל. כל זה יש ללמוד סתם כפי שאפשר, אי אפשר ממש להבינם ע"כ. ועיין עוד מ"ש בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת ויחי על פסוק אל נא תקברני במצרים ד"ה ולגבי:

לאידך גיסא נראה דתניא דמסייעא ליה להחזון איש, בהקדמת ספר לחם שלמה למהר"ש הכהן דף קס"ט שם כתב, שלא ישתדל אדם בחכמה חיצונית שהן כחות הטומאה, וגם חכמת הכוכבים והמזלות, בלתי קידוש החודש כי הוא מצוה עלינו ע"כ. ועיין עוד מ"ש בס"ד במאמר שיר המעלות לשלמה, הנדפס בתחילת ספר מפי חכמים, דף י"ב י"ג:

ח) וחזות קשה הוגד לי (כעת בחודש אדר הראשון ה'תשע"ט ב'ש"ל) או על־כל־פנים המה דברים הצריכים ביאור וסייג, בספר אמת ליעקב (קמינצקי) על מסכת אבות פרק ששי אות ג', גבי הא דאיתא התם הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד וכו' בזה"ל, הנה הגר"א בשנות אליהו ריש פאה כתב, דתלמוד תורה אין לו שיעור למטה, והרי לפי זה כל מלה ומלה מצות עשה היא [והרחבנו על זה בס"ד בנפלאות מתורתך הפטרת וזאת הברכה על פסוק והגית בו יומם ולילה, כמצויין לעיל אות א' ד"ה וכל. יב"ן]. ולכאורה לפי זה אם ילמוד האחד פרק משניות של־שנים אוחזין (פרקא קמא דבבא מציעא), והשני ילמוד איזו תשובה מאחרוני־אחרונים, וכשנבוא למניין נמצא שבתשובה זו ישנן מלות כמו בפרק שנים אוחזין הנזכר לעיל, הרי ששניהם קיימו מניין מצוות שווה. וזה קצת קשה מצד ההרגש. ואי נימא לחלק בין משנה לגמרא או בין ש"ס לראשונים או בינם לאחרונים, הלא צריך להגדיר את זה. ואם נאמר דזה דוקא בראשונים, אם־כן לא יקיים כלל מצות תלמוד תורה על ידי לימוד האחרונים, וזה תמוה:

והנראה לי להגדיר דכלל זה דכל מלה ומלה מצות עשה, היינו כשהמחבר מנה התיבות כשכתב ספרו, וכדמצינו באמת אם נקח לדוגמא משנה זו שזכרנו. שנים, שקלו וטרו בירושלמי איך יהיה הדין בשלושה [לא מצאתי בירושלמי בשום מקום, לא על המשנה התם, ולא בכתובות פרק ב' הלכה ב' שם הובאה משנת שנים אוחזין באגב. אך בכמה ספרים נזכר ונידון הדבר, כגון ביפיק תבונה קובץ ח' מִדף ק', מפורסמת שאלת מהרי"ל דיסקין, שברוב גאונותו השכיל להעמיד שאלה בשלושה אוחזין בטלית, זה אומר כולה שלי, ושנים אומרים כל אחד לחוד חציה שלי וכו' יעוש"ב. ובאוצר מפרשי התלמוד ריש בבא מציעא דף ט' הערה ס"ב ציינו להרבה ספרים שדנו בזה. יב"ן]. אוחזין, פירש רש"י דוקא אוחזין [שם ריש דף ב' בתחילת העמוד, לפי שאז שניהם מוחזקים בטלית יעו"ש. והריצב"א חולק, והרחיבו בזה המפרשים שם. יב"ן]. בטלית, ואיך יהיה בכלי, כתב הרמב"ם [עיין פרק ט' מטוען ונטען הלכה ז', ומגיד משנה שם. יב"ן] שישתנה הדין, ובשטר גם־כן שונה, וכן (להלן) [הלאה]:

ואמרתי כי בעל חפץ חיים זכה בשכר שמירת לשונו, שמשנה ברורה שלו מדוקדק בלשון כל־כך עד שאפשר לדקדק בו כמו בראשונים, ומדה כנגד מדה היא. [בהערה שם נוסף, שנשמע מפי רבינו - הגר"י קמינצקי - משום גדולתו של־חפץ חיים בהלכות לשון הרע, זכה לדקדק בדבריו עד שאפשר לדייק ממנו הלכה למעשה. שכתב בסימן תקס"ו ס"ק י"ד ויש אומרים שבתענית ציבור של־ארבעה צומות וכו' אפילו אין שם מתענים רק שבעה והשאר אינם מתענים דאניסי שהם חולים, יכולים לקבוע ברכת עננו ולקרות ויחל עכ"ל, שדוקא שלושה שאינן מתענין מחמת אונס או חולי מצטרפים, שהם בכלל רצו מתענין. אבל אדם קל שאינו מתענה, הוא בכלל רצו אינן מתענין, ואצלו אינו [תענית] שבעה עשר בתמוז ואינו מצטרף]:

וכאשר אמרתי דבר זה לידידי הרב הגאון רבי דוד וכו', שהוא נכד אחיו ולמד אתו מסכת סוכה בצוותא כשחיבר את המשנה ברורה על הלכות סוכה, ודרכו היתה שהיו מבררים איזו הלכה ואז היה כותב, וכשכתב (איזו משפט) [איזה עניין] העירוֹ הגר"ד הנזכר לעיל, שאפשר יהיה לטעות בלשון, מיד תיקן הוא ז"ל ואמר לו, מי"י מענה לשון (משלי ט"ז, א'). לזה צריך כל מחבר רחמי שמים שלא יכתוב דבר־מה, ואחרים יליטו בכוונת דבריו מה שלא עלה בדעתו, עכ"ל ספר אמת ליעקב:

ט) ונראה שהדברים נכתבו על־ידי השומע ממנו שלא בדקדוק, ויותר נכון לומר שהמה בדרך גוזמא, כי מדוע לדון אפילו בדרך אפשרות שדוקא בלימוד ראשונים מקיים מצות תלמוד תורה בכל מלה ומלה, מה שאין כן בלימוד אחרונים אינו מקיים מצוה כלל (כדלעיל אות ח' ד"ה וחזות), קיצוניות זו למה. הרי אפשר לחלק בין איכות לבין כמות, כדלקמן בסמוך ד"ה ושורש. אי נמי לחלק כגון בסגנון דלעיל אות א' בין מלאכים קטנים למלאכים גדולים. ולעיל אות ו' ד"ה והיום, הבאנו דלהגרח"ק פשיטא ליה לאידך גיסא, דבאחרונים נמי כל מלה ומלה נחשבת מצוה:

ושורש החילוק בין איכות לכמות דקא אמרן (לעיל ד"ה ונראה) נובע מכמה רבוותא בתראי דשייך ביטול תורה אף באיכות הלימוד. דהיינו אף כשלומד בפועל, מכל־מקום יכול היה יותר ללומר אז ביתר עיון והבנה. כל־שכן אם תמורת לעסוק בתורה, קורא מזמורי תהלים וכדומה. והוכיחו זאת מהא דמגילה דף ג. משפחה ומשפחה (אסתר ט', כ"ח) למאי אתא וכו' מכאן סמכו של־בית רבי שמבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה, כי מה הלשון אומרת מבטלין תלמוד תורה, הלא גם המגילה היא דברי תורה. ושקלו וטרו בזה בשו"ת בית אפרים אורח־חיים סימן ס"ח, ובהגהות הרש"ש ומהר"ץ חיות על הגמרא במגילה שם. ובשו"ת חיי הלוי חלק א' אורח־חיים סימן מ"ט אות א' כתב ששמע ליישב קושיא זו בשם הגאון רבי חיים מבריסק, דמכאן מוכח דביטול תורה אינו דוקא אם הולך בטל ואינו עוסק בתורה, אלא אפילו אם עוסק בתורה אלא שהיה יכול ללמוד ביתר עיון והעמקה, והוא לומד באופן שטחי, גם זה נכלל בכלל ביטול תורה. ולכך אי לאו קרא דמשפחה ומשפחה, לא היו רשאין של־בית רבי לבטל מלימודים שהיו לומדים בעיון, ולילך לשמוע מקרא מגילה שהוא לימוד התורה באופן שטחי עכת"ד. כמו־כן ראיתי בספר ישועת דניאל אורח־חיים סימן תרפ"ז סעיף א' דף רכ"ה הערה ג' בשם ספר בניין עולם פרק ז' סעיף י"ב שעל ביטול תורה באיכות יש דין שמים, ואם כן הוא הדין כאן הרי מקרא מגילה אין בו עיון רב, והוי ביטול תורה באיכות. ונסתייע מדברי הגר"ז פרק ב' מתלמוד תורה הלכה ה', שמי שאפשר לו להרבות ולהוסיף בלימודו ואינו מוסיף, אעפ"י שאינו מתבטל מלימודו אלא שחוזר על הראשונות שלא מפני חשש שכחה, אלא מפני שנוח וקל לו יותר לחזור על הראשונות מלטרוח בלימוד חדש, הרי זה מתחייב בנפשו ממש וכו' יעו"ש, ובמועדים וזמנים חלק ב' סימן קס"ט ושאר ספרים. ואין לומר שבשעת קריאת המגילה יתן ליבו לדקדק ולהעמיק בענייניה, כי הרי על־ידי זה יפסיד מלשמוע מפי הקורא, וקיימא לן שאפילו תיבה אחת ממנה שלא שמע, לא יצא ידי חובתו כנודע:

י) והא דכתב (בד"ה והנראה) להגדיר שדוקא כשהמחבר מנה התיבות כשכתב ספרו, פלא בעיני להגזים כל־כך, שהרי לא מצינו מניין תיבות כי אם בתנ"ך, ויש אומרים גם בתפילות ובברכות כנודע. אבל מסתמא איהו נמי לא נתכוון לומר אלא שהמחבר דקדק שלא תהיה בדבריו מלה יתירה, אלא אם־כן יש בה לימוד מחודש, כבדוגמא שהעלה ממשנת שנים אוחזין בטלית. וכגון דא רגילים המפרשים לדקדק אף מלשונו הזהב של־ רמב"ם, ומשינויי הסגנון, ועוד כהנה וכהנה. אבל בשאר ספרי רבוותא ואפילו משנה ברורה, לא ידענא אם עד כדי כך. [כל־שכן כלפי מה שכתב מהר"י בירב, שנהגו לישב על טיפת דיו של־רמב"ן שבעה נקיים, כדאיתא במבוא רחד"ש לפירוש הרמב"ן על התורה דף י"א סוף אות א'. ובהוספות למהדורא שנייה שם בסוף הספר דף תקמ"ז שהעלה החיד"א בשו"ת חיים שאל חלק ב' סימן מ"ב אות כ"ו בשם תלמיד הרב הגדול מהר"י אבוהב שכתב כללים בחידושי הרמב"ן הפלא ופלא לדקדק אותיותיו. ולגבי גאון עוזנו מהרי"ץ זיע"א, עיין מ"ש בס"ד בתשובתנו דלעיל חלק ב' סימן ע"ט אות ז' ד"ה ובעץ]. ועיין עוד מ"ש בס"ד בנפלאות מתורתך ריש מגילת שיר השירים על פסוק שיר השירים אשר לשלמה ד"ה ובשו"ת:

ולכאורה בהיפך מדברי האמת ליעקב כתב מהר"א הכהן בעל מדרש תלפיות, בספרו שבט מוסר, לשבח כפילות הלשונות במלים אחרות וכו' כדי שיירשמו הדברים בדעת האדם, והרחבתי על זה בס"ד בהשלמות לנפלאות מתורתך פרשת מטות על פסוק איש כי ידֹּר נדר לי"י:

ולא מצינו דקדוק עצום כזה [על־כל־פנים בספרי האחרונים] עד כדי שאין מלה יתירה, אלא לגבי הרמח"ל בספרו מסילת ישרים, שאמר הגר"א עליו כך, וגם זה רק עד פרק י"א כנודע. ובספר חיים באמונתם דף ר"ס הערה ב' איתא בשם הר"א דסלר בעל מכתב מאליהו, שבעיר קלם היו אומרים כי מה שאומרים בשם הגר"א שאין מלה מיותרת בספר מסלת ישרים עד פרק י"א, באמת זה נאמר גם על כל הספר, ורק שבפרק י"א ישנם כמה פסקי הלכה אשר שייך לחלוק עליהם יעו"ש. ועיין מה שכתב שם בגודל שבח הספר מסילת ישרים, ובהקדמת ספר יסודי הדעת:

ועומק כוונת הגר"א בזה נראה לענ"ד שהיא תתבאר היטב לפי הידוע שהרמח"ל רב־חילו מאד בנסתרות, וכתב בהם כמה ספרים. וגם הספר מסילת ישרים אף שנראה שהוא על־דרך הפשט בלבד, מכל־ מקום הוא מכוון על־דרך הקבלה, עמוק עמוק מי ימצאנו, כיעויין בספר השמים ממעל מאמר כ"ד דף קמ"א, ובספר צמאה נפשי פרק ד', הלכך גם כשיש בספר זה מלה שנראית יתירה, בדק הגר"א ומצא שזהו רק לפי הנגלה, אבל לפי הנסתר היא נצרכת. וזה כעין שנמצא במקראות ובדברי חז"ל דברים שאין להם פשר המתקבל על הדעת, זולת לפי דרכי חכמת האמת, שהלבישו בהם בהעלם. ובזה יובנו היטב דברי אנשי עיר קלם הנזכרים לעיל, ודוק:

יא) צא ולמד גודל דיוק לשון המשניות, ממה שהובא בספר המאור הגדול (ירושלם ה'תשס"ד) דף תרפ"ב בשם הגר"א בזה"ל, רבינו הקדוש סידר שיתא סדרי משנה בחכמה נפלאה, עד שבדיבור אחד נכללין כמה עיקרים וכמה סברות בקוצר לשון. ולכן האמוראים שהיו אחר חתימת המשנה, לא היה להם רשות להוסיף ולא לגרוע, אלא לפרש דבריו כל אחד כפי מה שקיבל מרבו. ומה שאמרו לפעמים חסורי מחסרא והכי קתני, אין במשנת רבי שום חסרון בלישנא. ומה שהוסיפו, הוא מובן בזך הלשון של־רבינו הקדוש ז"ל. אפס כדי להסביר לעיני המון הרואים בהשקפה ראשונה לפניהם, צריך להסביר יותר. והמעיין בדבריו, יראה שהוא כלול בדבריו ביתרון אות אחת. ואחוה לך אחד לדוגמא מה ששמעתי ממנו נר"ו (בהא דביצה דף ח.) שאפר כירה מוכן הוא, אפר כירה מאן דכר שמיה. חסורי מחסרא והכי קתני, ואפר כירה מוכן הוא וכו' יעוש"ב:

ויש להעיר דלשון חסורי מחסרא, ליתיה בגמרא התם. ועיין עוד אוצרות תימן סימן א' דף ד' אות כ', ומ"ש בס"ד בתשובתנו דלעיל חלק ג' סימן י"ד אות י"א ד"ה וקשה:

ובדף תרפ"ג שם איתא בסגנון נוסף וז"ל, שהרי אמרו בגטין דף ס' ע"ב מהכתוב (שמות ל"ד, כ"ז) כי על פי הדברים האלה וגו', דדברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב. וכל ההיתר האידנא, הוא משום עת לעשות לי"י הפרו תורתו (תהלים קי"ט, קכ"ו). לכן לא הותר לכתוב המשנה אלא במדה המצומצמת ביותר, בכדי שיהא ניתן לעמוד על ההלכה ותו לא. ולכך במקומות שניתן ללמוד ההלכה גם על־ידי חסורי מחסרא, ליכא היתרא לפרש יותר ע"כ. עוד כתוב שם שידע הגר"א כל התוספתות מכל הש"ס, היכן מרומזין במשניות יעוש"ב:

ומפליא מה שכתב מה"ר עמונאל חי ריקי בספרו הון עשיר פרק ג' דבבא מציעא משנה ה', גבי הא דתנן התם, שני כלים אחד יפה מנה ואחד יפה אלף זוז וכו' וז"ל, הרויח התנא בלשון זה, שתי אותיות היתירות בעשרה מנים. ובמאתים דמתניתין דלעיל, אות אחת היתירה בשני מנים וכו' יעוש"ב. ובעניין חסורי מחסרא דלעיל, הרחבתי בס"ד במאמר משנת מהרי"ץ פרק ששי דף ט', מכמה וכמה ספרים וסופרים:

ולבל יחסר המזג, אביא גם־כן דרך הבעש"ט בזה שנזדמנה לי כעת בספר ליקוטי שארית ישראל (מווילדניק) דף שפ"ז, והם דברים מחודשים ומיוחדים לו לעצמו וז"ל, אסור לתקן ולהגיה בספרים, כי כל טעות שנשתלשלה לאותיות הספר יש שורש בעליונים. ואפילו טעות דמוכח אסור למחוק, אלא רק לכתוב מן הצד שזו טעות הדפוס. כי יש נשמות שתיקונן יכול להגיע להן רק על־ידי טעותו של־צדיק בלימודו, חסורי מחסרא והכי קתני, וכך תיקונן [לשון נופל על לשון. יב"ן]. לפי־כך צריך הצדיק האמת לומר בשעת לימודו את כל הנוסחאות והגירסאות הכתובות בספר שלפניו וכו' יעו"ש, נהרא נהרא ופשטיה. ועיין עוד בעניין הגהות הטעיות, מה שכתב הרמ"א בשלחן ערוך יורה־דעה סימן רע"ט סעיף א' ובאחרונים שם, ושדי חמד אסיפת דינים מערכת ה"א אות א', ועטרת משולם מִדף קל"ט, ומשמרת המועדות סימן תקט"ו דף תס"ח הערה ל"א:

יב) ומה שהוסיף באמת ליעקב (שם) לדקדק מלשון המשנה ברורה דדוקא שאינם מתענים מחמת אונס וכו', נראה דאשתמיטתיה שאין זה לשונו עצמו, ומאיש לוקחה זאת, הוא מהר"ם בן חביב בשו"ת קול גדול סימן י"ד והביאוהו הברכי יוסף ועוד רבים מהאחרונים. והובא בשערי תשובה הנדפס באותו הדף שם. ועוד יש להעיר שאמנם רבים דקדקו מסגנון זה כמו שדקדק הוא מהמשנה ברורה, או על־כל־פנים קרוב לכך, ברם איכא דלית להו דקדוק זה, וכאשר הרחבתי בס"ד בתשובה בדין אמירת עננו בחזרת השליח ציבור וקריאת ויחל בתענית ציבור וכו':

גם בעובדא שסיים להביא (בד"ה וכאשר) שתיקן החפץ חיים את לשונו בהלכות סוכה, כמעט לכאורה הוא מעשה לסתור, דלא אסתייעא מילתא מן שמיא לעמוד על כך הוא מעצמו, זולת על־ידי שנתעורר ממי שלמד עמו. אף דאי משום הא לא איריא, כי יד הדוחה נטויה לומר שזה גופא בזכות שמירת הלשון, וסיבבו מן השמים כך, כדי לגלגל זכות על־ידי זכאי וכדומה. אבל אף אלולא זה, אין הכי נמי היו מסבבים באופן אחר, שהרבה דרכים למקום:

אמנם יש לאידך גיסא לשבח, שהמחבר לא נתכוון לדבר זה בעת כתיבתו, אבל מן השמים שׂמו בקולמוסו מלה מסויימת או כמה מלים לכוונה נוספת, או שמתורצת על־ידי כך קושיא על דבריו, כמו שהעליתי בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת פינחס על פסוק יום תרועה יהיה לכם ד"ה וחיזוק, בשם הגר"ח מולאזין, שיש לומר פירוש בלשון הרמב"ם והשלחן־ערוך, אם הוא עולה על פי ההלכה, אף שבודאי לא כיוונו לזה. משום שרוח הקודש נזרקה על לשונם וכו' ע"כ. ושכמו־כן כתב התומים בחושן־המשפט בקיצור תְּקָפוֹ כהן סימן קכ"ד, ובשו"ת חתם סופר אבן־העזר חלק ב' סימן ק"ב, שהרבה פעמים מצינו שמקשים האחרונים על דברי השלחן־ערוך מגמרא או מסברא ומתרצים, ואחרי העיון אנו מוצאים שהתירוץ רמוז כבר בלשון השלחן־ערוך עצמו. ולא שהוא כיוון לזה, כי לא היה זמנו מספיק לכל זה לרגל גודל המלאכה אשר היתה לפניו. אלא רוח ה' דיבר בו ומלתו על לשונו, שיהיו דבריו מכוונים לאמיתה של־תורה יעו"ש. וכיוצא בזה כתבו בשם הבעש"ט, כמ"ש בס"ד בנפלאות מתורתך על מגילת אסתר, גבי פסוק ויאמר המלך להמן הכסף נתון לך וגו' ד"ה ורמזים. וברוך ה' נותן התורה, חכם־הרזים: