שורש עניין הדלקת נרות חנוכה גם בבית־הכנסת. וברכת שהחיינו עליהם אף למי שבירך והדליק כבר בביתו.

שורש עניין הדלקת נרות חנוכה גם בבית־הכנסת

לק"י, יום רביעי נר שלישי דחנוכה ה'תשע"ו, ב'שכ"ז.

בימי חרפי מקדמוני, לפני עשרות שנים, רשמתי דברים בביאור שורש מצות הדלקת נרות חנוכה בבית־ הכנסת, המקובל בקהילותינו ובכל תפוצות ישראל, אם אינה אלא מנהג, או היא מעיקר תקנת חז"ל, דהיינו בית־דין של־חשמונאי. אבל לא אסתייעא מילתא עד השתא להדפיס את הדברים, כי הם נכתבו מעיקרא מתוך מחשבה לכללם בספר בארות יצחק על פסקי מהרי"ץ הלכות חנוכה, ובֵינֵי ביני נכנסתי לעול ספרים אחרים ולא השלמתי אותו הספר, על כן אמרתי להביא כאן את העניין הזה בפני עצמו כמו שהיה, רק לערכו מחדש במקצת שינויים קלים ממה שהיה כדי להתאימו לספרנו זה. וזה החילי, בעזר צורי וגואלי:

א) לשון גאון עוזנו מהרי"ץ זיע"א בעץ חיים דף ק"ס ע"ב, מדליקין בבית־הכנסת ומברכין, משום פַּרְסַוְמֵי ניסא. ואין אדם יוצא ידי חובתו בנרות דבית הכנסת. שלחן ערוך סימן תרע"א [סעיף ז']. ובכל בו [סימן מ"ד] ראיתי שנהגו להדליק להוציא מי שאינו בקי ומי שאינו זריז עכ"ל מהרי"ץ שם:

מה שכתב שנהגו, מפורש שם בכל בו שהוא בכל המקומות. וכבר הראב"ד דן במנהג זה לגבי זמן ההדלקה במוצאי שבת, כנזכר שם לעיל מינה. ואף בדברי מהרי"ץ בתר הכי בדף קס"א ע"א ד"ה במוצאי שבת יעו"ש. גם בעל העיטור וספר המנהיג הזכירו מנהג זה, כדלקמן אות ג' ד"ה גם, ואות ד' ד"ה אמנם. וז"ל הטור שם, כתב אבי העזרי שאם אין מזוזה בפתח, מניחה מימין. ובסמ"ק כתב שאם מניחה בדלת עצמה, יניחנה מחציו של־כניסה לצד שמאל. ובבית־הכנסת מניחה לדרום, זכר למנורה שהיתה בדרום ע"כ. וז"ל הר"ד אבודרהם, נהגו להניח נר חנוכה באמצע בית־הכנסת, ומדליקין אותה בין תפילת מנחה לתפילת ערבית וכו' ע"כ. [בעניין זמן ההדלקה בבית־הכנסת, עיין בדברי מהרי"ץ שם דף ק"ס ע"ב ד"ה זמן]:

ואף שלא נזכר בלשונם בהדיא שמברכין על הנר גם בבית־הכנסת, כמו שהוא מפורש בלשון הכל בו, מכל־מקום מסתברא דהיינו בברכה, וכמפורש נמי בשבלי הלקט שכן המנהג כדלקמן אות ג' ד"ה גם. וכן מוכח מהבית יוסף שהבין כן דברי הטור, וכן החכם צבי דלקמן אות ה' ד"ה והנה. גם בדברי השואל להריב"ש סימן קי"א מפורש שנהגו כל ישראל להדליק שליח ציבור או השמש בבית־הכנסת בברכה יעו"ש. ועיין עוד שו"ת הרדב"ז חלק ג' סימן תק"י:

ב) ואחרי התיבות ומי שאינו זריז כמו שהביא מהרי"ץ, סיים הכל בו שם, גם כי הוא הידור המצוה, ופרסום הנס, וזכר למקדש. ויש מקומות שאין חוששין סמוך לפתח, אלא לפני ההיכל ע"כ. עוד כתב שם, בבית־הכנסת דליכא מזוזה, מדליקין בימין. ועוד דומיא דמקדש, שהיה מנורה בימין בדרום. ואנו לא חילקנו בין זה לזה, שבכולן מדליקין אותה בשמאל ע"כ. ועיין עוד ארחות חיים הלכות חנוכה אות י"ז:

ובכל בו סימן נ' כתב עוד וז"ל, אין מקדשין בבית־הכנסת בלילי פסח הראשונים, ואפילו במקומות שנהגו לקדש בשאר ימות השנה שהשאירו מנהג הקדמונים במקומו, ואעפ"י שבטלה הסיבה שעליה היתה התקנה, כמו שאנחנו עושים היום שאומרים ברוך ה' לעולם אחר השכיבנו, ואעפ"י שנראה הפסק בין גאולה לתפילה, להשאיר מנהג [ש]היה על דבר [עיין בתשובתינו דלעיל סימן ?? אות ??. יב"ן]. ואעפ"י שבטל הדבר, התקנה לא זזה ממקומה. וכן הדין בעניין קידוש בבית־הכנסת. והטעם לפי שיש בזה פרסום גדול להשי"ת וקידוש שמו כשמברכין אותו במקהלות. ואין בזה משום ברכה לבטלה, כיון שמסדרין שם הברכות בפני בקיאין ושאינן בקיאין [כן כתב רבינו יונה שטעם הקידוש בבית־הכנסת, לשאינן יודעין. והרא"ש הקשה עליו דבתלמודא (פסחים דף קא.) איתא דהטעם מפני האורחים. ועיין מה שתירצו הבית חדש בסימן רס"ט, ובספר בינה לעתים על ספר העתים דף קפ"ד. ועיין עוד שם בדף קע"ט. יב"ן]. ודומה למה שנהגו להדליק נרות חנוכה בבית־הכנסת לפרסום הנס בפני כל העם ולסדר הברכות בפניהם, גם שיצאו ידי חובתן הרואין שאין להם בית לברך שם. אבל בלילי פסחים לא נהגו לעולם לקדש בבית־הכנסת, לפי שאין שם אורחים, שאפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב וכו' עכ"ל:

והא דכתב שיצאו ידי חובתן הרואין שאין להם בית וכו', נראה שצ"ל האורחין [ועיין עוד לקמן אות ג' ד"ה גם, בשם שבלי הלקט. ואות ד' ד"ה שוב, בשם הר"ד אבודרהם] וכמו שהובא בשמו בבית יוסף סימן תרע"א וז"ל, נראה שתיקנו כן מפני האורחים שאין להם בית להדליק בו, וכמו שתיקנו קידוש בבית־הכנסת משום אורחים דאכלו ושתו בבי כנשתא, וכן כתב הכל בו. וכתב טעם אחר, שהוא כדי לפרסם הנס בפני כל העם ולסדר הברכות לפניהם, לפי שיש בזה פרסום גדול להשי"ת, וקידוש שמו כשמברכין אותו במקהלות. וז"ל הריב"ש בתשובה (סימן קי"א) המנהג הזה להדליק בבית־הכנסת, מנהג ותיקין הוא משום פרסומי ניסא, כיון שאין אנו יכולים לקיים המצוה כתקנה להדליק כל אחד בפתח ביתו מבחוץ, מפני שיד הגויים תקיפה, ומברכין על זה כמו שמברכין על הלל דראש חודש אעפ"י שאינו אלא מנהג וכו' עכ"ל הבית יוסף. ועל פי זה פסק בשלחן ערוך שמדליקין ומברכין בבית־הכנסת כדלעיל אות א' ד"ה לשון:

ג) ונראה שדעת הכל בו דתקנה זו היא כבר מזמן חכמי התלמוד, מדתלי טעמא באורחים דומיא דקידוש, דהא לא שייך האידנא האיי טעמא כמו שכתב בתחילת דבריו, וכן כתב הטור סימן רס"ט. אלא דסבירא להכל בו דאף דהטעם בטל, מכל־מקום התקנה נשארת [וכדעת הרמב"ם בתשובה והר"ן וסיעתם הובאו דבריהם בבית יוסף שם, ודלא כהטור וסיעתו, והרחבתי בס"ד במקום אחר], ודלא כהריב"ש דסבירא ליה דאינו אלא מנהג חדש שהנהיגו בזמן הזה מאחר שאי אפשר לנו לקיים התקנה כבזמנם להדליק נר חנוכה בחוץ:

ואעפ"י שלא נזכר זה בתלמוד, נראה דיצא כן להכל בו מדחזינן דמנהג פשוט בכל ישראל (כדלעיל אות א' ד"ה ואף) בלא שום מחלוקת כבשאר הרבה עניינים [ואפילו השבלי לקט שערער עליו כדלקמן ד"ה גם, מכל־מקום מודה שהמנהג להדליק ולברך]. ועניין קידוש בבית־הכנסת לא הוזכר בגמרא פסחים דף ק: כדי ללמדנו עיקר התקנה, אלא אגב אורחא להודיענו פלוגתא דרב ושמואל אי בעינן קידוש במקום סעודה כיעויין שם. הלכך מדלא נזכר בתלמוד עניין הדלקת נר חנוכה בבית־הכנסת, אין להכריח שלא נהג בזמנם. [ושמא נזכר בשאר ספרי חז"ל או בדברי הגאונים שאבדו מאתנו באורך גלותינו]. ואשכחן כיוצא בזה להרמב"ם שהביא ברכת ברוך שאמר, אף שלא נזכרה בגמרא, והלא דעתו כדעת רובא דרבוותא שאין לברך ברכות שלא נזכרו בתלמוד. ועל כרחין דממה שנתפשטה בכל ישראל מוכח דתקנת חז"ל היא, וכמ"ש בס"ד בבארות יצחק על פסקי מהרי"ץ כרך ראשון הלכות ברכות השחר ס"ק כ"ב ד"ה ועל. ועיין עוד שם ס"ק נ"ג. ונראה כי לזה כוונת דברי הרמב"ם גופיה בסוף הלכות תרומות יעו"ש. ועיין עוד במעשה רוקח פרק ז' מתפילה הלכה י"ג:

ומה שכתב הכל בו מפני האורחים, אין לומר דזה חוזר אקידוש לחוד ולא אנר חנוכה, כדמוכח מדנקט בלשונו לברך ולא כתב לקדש, וכמו דפשיטא ליה להבית יוסף שהביא דבריו אעניין נר חנוכה כדלעיל אות ב' ד"ה והא:

גם מדברי שבלי הלקט סימן קפ"ה יש להוכיח כן, דאיתא התם בזה"ל, כתב בעל הדברות [חיברוֹ הרב בעל העיטור, כמו שכתב החיד"א בשם הגדולים ע' דברות. יב"ן] ז"ל, נהגו להדליק נר חנוכה בבית־הכנסת, ויש מקומות שנהגו להניחה על הפתח, ויש שמניחין אותה באמצע בית־הכנסת עכ"ד. וגם אנו נוהגין להדליק בבית־הכנסת, ולא ידענו שורש וענף למנהג הזה. ומורי ר' יהודה אחי שני נר"ו היה נמנע מלהדליקה, שלא לברך עליה. וכן דעתי נוטה. כי מאחר שכל אחד ואחד מדליק בביתו, מה צורך להדליק בבית־הכנסת. ואילו היו אורחין ישנין בבית־הכנסת, היו הם צריכים להדליק, דקיימא לן אכסנאי חייב בנר חנוכה. ואם אין שם אורחין, מה צריך להדליק. ושמא מפני שהיא בית דירה לחזן הכנסת בבית־הכנסת נהגו כן. אם־כן השתא דלית בהו בית דירה, אין להדליק עכ"ל שבלי הלקט. מדאסיק אדעתיה דטעמא מפני אורחין, וממסקנתו שזה בשביל שבזמנם היה בית דירה לחזן [עיין עירובין דף נה: ויומא דף יא. בית־הכנסת שיש בו בית דירה לחזן] מתבאר נמי דסבירא ליה שזהו תקנת חכמי התלמוד, אלא שדעתו דבזמן הזה לא שייך מאחר דבטל הטעם בטלה התקנה, וכדעת הטור לגבי קידוש כנזכר לעיל ד"ה ונראה. וכן אמנם בשבלי הלקט הלכות קידוש, לא מצאתי כלל שנזכר עניין קידוש בבית־הכנסת. ועיין עוד שו"ת אגודת איזוב סימן א':

ונראה מדברי השבלי לקט שבקידוש בעו האורחים עצמן לקדש, שעל כן הוקשה לו הכא דהוה להו לאורחים להדליק, ולא החזן כפי שהוא המנהג [ובלשון השואל להריב"ש שהעתקנו לעיל אות א' ד"ה ואף, איתא, שליח ציבור או השמש], ולא הונח לו אלא מפני שהוא בית דירה לחזן, דאתי שפיר יסוד המנהג שהחזן הוא המדליק, רק דסבירא ליה דהשתא בזמנינו לא שייך. אמנם עיין להרשב"א בפסחים דף ק: ד"ה קידשו, דהשליח ציבור הוא דעביד הקידוש בבית־הכנסת, וכן הוא בטור ריש סימן רס"ט:

ד) שוב ראיתי להר"ד אבודרהם בסדר קידוש ליל שבת שהביא מה שמצא כתוב לאחד מן החכמים, והוא ממש כלשון הכל בו שהבאנו לעיל אות ב' ד"ה ובכל בו. ושם הלשון, ודומה לזה גם כן מה שנהגו הראשונים להדליק נר חנוכה בבית־הכנסת כדי לפרסם הנס בפני כל העם וכו' ע"כ. ומכל־מקום אין מזה שום ראיה דר"ל מנהג אחרי התלמוד, כי גם על קידוש בבית־הכנסת כתב שם לעיל מינה שהוא מנהג חכמים הראשונים יעו"ש ודוק. ויש להעיר כי גם שם כתב הרואים, לא האורחים כדלעיל (אות ב' ד"ה והא) בשם הבית יוסף, ומכל־מקום נראה דהיינו הך ודוק:

אמנם מצאתי דהראב"ן בספר המנהיג דעתו בהדיא דאינו תקנת חז"ל, וזה לשונו, ייראה לי דאין חיובא בבית־הכנסת להדליק נר של־חנוכה, כי אם בבית שאדם דר בו, מדאמרינן (שבת דף כב.) כדי שתהא מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל, ובית־הכנסת פטור ממזוזה כדאמרינן בפרקא קמא דיומא (דף י"א ע"ב), אלא אם־כן יש שם בית דירה לחזן בית־הכנסת [פירוש שאז חייב במזוזה. יב"ן]. אלא נהגו כך, על זה שהנס בא במקדש בית עולמים, ועושים כמו כן במקדש־מעט בגולה לפרסם הנס, לפי שכולם מתקבצים שם עכ"ל. וראייתו אינה מוכרחת, ואדרבה דוקא בבית מחמת המזוזה הוא דאיפליגו התם בגמרא ואסיקו משמאל. אבל בבית־הכנסת לא הוצרכו לומר דפשיטא להניחו מימין, וכמו שכתב איהו גופיה לעיל מינה בשם גאון, דכשאין מזוזה מימין, ראוי להניח נר חנוכה מימין יעו"ש. וכל־שכן דיש לדחות זה אליבא דסברת מאן דאמר דמניחין אותה לפני ההיכל, או באמצע בית־הכנסת וכו' כדלעיל, מאחר שבגמרא לא דנו בזה אלא משום דבעינן בטפח הסמוך לפתח כיעו"ש:

על־כל־פנים מדהוצרך המנהיג לבקש ראיה מן הגמרא להוכיח שאינה חובה מדינא דתלמודא, נילף מינה אנן ראיה לדברינו דמכל־מקום מזה שלא הוזכר גרידא אינו הכרח, אלא אם־כן יש לנו הוכחה מגוף סוגיא דתלמודא:

ה) והנה בשו"ת חכם צבי סימן ח"פ הקשה על השלחן ערוך שפסק שמדליקין ומברכין בבית־הכנסת, הלא לפי מסקנת השלחן ערוך עצמו בהלכות ראש חודש סימן תכ"ב סעיף ב' שלא לברך אהלל דריש ירחא, אזדא לה ראיית הריב"ש. שהרי כל ראייתו אינה אלא מברכת הלל דראש חודש (כדלעיל אות ב' ד"ה והא), וכיון שהשלחן ערוך סובר כהרמב"ם דאין מברכין על הלל דראש חודש, אמאי פסק הכא דמברכין על הדלקת נר חנוכה בבית־הכנסת. ואפשר דסמיך נמי אמה שכתב הכל בו דהכא הוא קידוש שמו יתברך לברכו במקהלות, אף שהוא דוחק כיון שאין ראיה לדבר היאך מברכינן. ולא עוד אלא שהבית יוסף סבור בקידושא דבי כנשתא שהיא תקנה שהוזכרה בתלמוד, דטוב שלא לברך ולקדש כיון דאין לנו אורחים ואין קידוש אלא במקום סעודה, כל־שכן בהדלקת נר חנוכה בבית־הכנסת שלא הוזכרה בתלמוד. ואף דאיכא למימר דהתם אזדא ליה טעמא דאורחים, והכא אדרבה נתחדש לנו צורך הפרסום כיון שאין אנו מדליקין בחוץ כבזמן התלמוד, מכל־מקום קשה לחדש מדעתנו דבר בלתי ראיה. ולא עוד אלא דלסברת הכל בו קשה למה גם בימי התלמוד לא תיקנו לנו רבותינו נ"נ [ראשי תיבות נוחי נפש. יב"ן] לברך שמו במקהלות, אף שהיה להם פרסום בהדלקתם בחוץ. וצריך לצרף הטעמים של־הריב"ש והכל בו. ואפשר שהבית יוסף סמך לו על פשיטות דברי הפוסקים שהביא הטור [דהיינו אבי העזרי וסמ"ק, הובאו דבריהם לעיל אות א' ד"ה מה. יב"ן] שמשמע שהיה מנהג פשוט לברך בימיהם. ובאמת אינה ראיה, כי כל הפוסקים ההם הם אשכנזים וצרפתים דסבירא להו דמברכין על המנהג כבהלל דראש חודש וכדברי רבינו תם. אבל להרמב"ם אין לברך, והא ראיה שלא הביא הרמב"ם מנהג זה, עכ"ל החכם צבי:

ברם לדברינו לעיל יש ליישב היטב דעת מרן השלחן ערוך, בדרך שסלל החכם צבי אבל באופן דלא קשיא מידי, והוא דאע"ג דמטעמא דאורחים שהביא הכל בו, סבירא ליה להבית יוסף דאין כדאי לברך בזמן הזה, וכמו שכתב בהדיא לגבי קידוש [בבית יוסף סימן רס"ט וז"ל, בארץ ישראל נהגו שלא לקדש בבית־הכנסת, והוא הנכון ע"כ. וכן פסק בשלחן ערוך שם], נקוט מיהא דתקנה זו מימות חכמי התלמוד [וממילא ניחא מה שהקשה החכם צבי לסברת הכל בו למה בימי התלמוד לא תיקנו וכו', דאדרבה דברי הכל בו מוכיחין דהיא תקנת רבותינו חכמי התלמוד כדלעיל אות ג' ד"ה ונראה, ותמהני על החכם צבי שלא הרגיש בזה, וצ"ע] דלא כהריב"ש שהוא מנהג אחרי התלמוד, ויש לו קיום לפי הטעם השני שכתב הכל בו דהוא משום פרסומי ניסא. וראיה לדבר מפשיטות המנהג כמו שביארנו לעיל אות ג' ד"ה ואעפ"י. [ורשום בזכרונותי דלפום רהטא יש לעיין בבית יוסף סימן תרע"ה בשם מהר"י אבוהב דנר בית־הכנסת אינו אלא מנהג, ולא העיר עליו הבית יוסף מידי]:

וקושיית החכם צבי דאין זה המנהג אלא בדברי הפוסקים דסבירא להו דמברכין בהלל דראש חודש, תימה די"ל בפשיטות דהבית יוסף בעיניו ראה המנהג פשוט לברך על נר חנוכה בבית־הכנסת גם במקומות שאין מברכין על הלל דריש ירחא, ולא רק בדברי הפוסקים. והוא שכתב בשלחן ערוך סימן תכ"ב שבכל ארץ הצבי וסביבותיה נוהגין כהרמב"ם שאין מברכין על ההלל, הוא שראה באותן המקומות שמברכין על נר חנוכה בבית־הכנסת, ועל כרחין דסבירא ליה דלא כהריב"ש. ומצאתי בס"ד שהדבר יוצא מפורש משו"ת הרדב"ז חלק ג' סימן תק"י, שהוא בן דורו של־הבית יוסף וזקן ממנו, שם דן על מנהג העולם במקום הנחת נר חנוכה בבית־הכנסת, והביא גם מנהג ירושלם תובב"א יעוש"ב. הרי שיש לנו עדות ברורה על מנהג ארץ ישראל (ירושלם) וסביבותיה (מצרים אתריה דהרדב"ז) גם לגבי נר חנוכה. ואין לדחות דמכל־מקום לא נזכר שם שבירכו על ההדלקה בבית־הכנסת, שהרי גם בדברי הטור לא נזכרה ברכה ואפילו החכם צבי גופיה פשיטא ליה דר"ל בברכה כמפורש בדבריו שהעתקנו לעיל, ועל כרחין דמסתמא היינו בברכה וכמ"ש בס"ד לעיל אות א' ד"ה ואף:

ו) וטענת החכם צבי דלהרמב"ם אין לברך, והא ראיה שלא הביא מנהג זה ע"כ, אינה מוכרחת, כי מצינו כמה מנהגים נזכרו בתשובותיו ואפילו הכי לא הביאם בחיבורו [וכמ"ש בס"ד בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר חלק יורה־דעה הלכות נדרים סימן קס"ח אות מ"א ד"ה והרמב"ם]. אמנם שמא סבירא ליה להרמב"ם כדעת שבלי הלקט שערער דבזמן הזה לא שייך כדלעיל אות ג' ד"ה גם, ובחר בשתיקה והיה העלמ"ה, אף שראה המנהג פשוט לברך, מאחר דעל־ כל־פנים בתלמוד לא נזכר אינו מוכרח להביאו. מה שאין כן לגבי קידוש בבית־הכנסת. ובמקום אחר כבר כתבתי בס"ד דאיכא עיקולי ופשורי בדעת הרמב"ם אם מקדשין האידנא בבית־הכנסת:

ולעניין ערעור השבלי לקט, איתא בברכי יוסף סימן תרע"א סק"ו בשם תשובת מהר"י לוי ואלי, אין לחוש למה שכתב בספר תניא שיש שנמנע מלהדליק בבית־הכנסת כדי שלא לברך עליה. וכמה רבנים שליחי ציבור היו מדליקין ומברכין בבית־הכנסת, ואחר־כך מברכין כל הברכות ומדליקין בביתם ע"כ. וספר תניא הלא הוא נאצל מספר שבלי הלקט כמו שכתב בשם הגדולים:

דייקא נמי כדברינו מדכתב השלחן ערוך סתם, מדליקין ומברכין בבית־הכנסת משום פרסומי ניסא, ולא כתב נהגו להדליק ולברך, שמע מינה דדינא ותקנתא קאמר, לאפוקי מסברת הריב"ש. [ברם אפשר שאין זה מוכרח, כי כיוצא בזה כתב בסימן רצ"ג סעיף א' מאחרין תפילת ערבית כדי להוסיף מחול על הקודש, ופירש המשנה ברורה לכתחילה ראוי ונכון "וכן מנהג כל ישראל" לאחר את התפילה וכו' ודוק. ועיין עוד]:

ועוד מדלא הזכיר מרן בשלחן ערוך דהאידנא מדליקין תוך הבית, אדרבה כתב בסעיף ה' כעיקר הדין להדליק בחוץ, אם־כן אין לפרש מה שכתב כאן דהוא לפרסומי ניסא על דרך הריב"ש שזה בשביל שבזמנינו אין פרסום ברבים:

ז) שבתי ואראה להפרי חדש שכתב על דברי השלחן ערוך דמדליקין בבית־הכנסת, ואפילו לאותם מקומות שנהגו שלא לקדש בבית־הכנסת וכמו שכתב בסימן רס"ט, הכא מודו משום פרסומי ניסא עכ"ל. וז"ל הגר"א בביאורו, ראיה מהלל בלילי פסחים שנתקן על הכוס, ואומרין בבית־הכנסת משום פרסומי ניסא, כמו שאמרו בירושלמי בעניין ברכה הסמוכה לחבירתה, והרי אשר גאלנו. שניא, שאם שמעה בבית־הכנסת יצא ע"כ. [מייתי מהירושלמי ראיה לעיקר העניין שאומרים אז הלל גם בבית־הכנסת, מאחר שיש מחלוקת בזה, וכמ"ש בס"ד במקום אחר. אבל הטעם שכתב משום פרסומי ניסא, ליתא בירושלמי ומדנפשיה הוא. ומבואר בברכות דף יד. דבהלל איכא משום פרסומי ניסא]:

ולענ"ד נראה כוונת הפרי חדש לקיים ביאורו השני של־כל בו דהטעם משום פרסומי ניסא על דרך שביארנו בס"ד לעיל אות ? ד"ה ?, וכמו שמורה על זה עניין קידוש שהזכיר וכתב להפריד בין הדבקים. ור"ל דבשלמא למקומות שנוהגין לקדש בבית־הכנסת, שפיר הכא המנהג להדליק בבית־הכנסת בשביל האורחים, הוא הדין והוא הטעם בשניהם. ואע"ג דהאידנא ליכא אורחים, בטל הטעם לא בטלה התקנה. וזהו הביאור הראשון של־כל בו. ואפילו לאותן מקומות שנהגו שלא לקדש, אכתי איכא טעמו השני משום פרסומי ניסא, דשייך אף האידנא. [ומדברי הפרי חדש בסימן תכ"ב נראה שדעתו נמי שלא לברך אהלל דראש חודש]:

וכן יש לפרש דברי הגר"א, אלא שהוא מביא סייעתא שמצינו כיוצא בזה. ולעולם מודו דתקנת רבותינו חכמי התלמוד היא, אבל מדנפשין אי אפשר לתקן ברכה אפילו לפרסומי ניסא. והפרי חדש והגר"א קיצרו, כי סמכו על דברי הכל בו שהובאו בבית יוסף כאן:

ח) אך בשו"ת שבט הלוי חלק א' סימן קפ"ה ראיתי שהביא קושיית החכם צבי, ואייתי עלה דברי הגר"א, ואחרי זה כתב וז"ל, ביאור העניין כי פרסומי ניסא הוא עניין שאין לו שיעור וגבול למעלה, כי כל מה שמוסיפין במצוה זו שעיקרה פרסומי ניסא בכלל תקנת חכמים הוא, אלא שלא חייבו אלא בדבר מוגבל, על־כן מצינו כאן עניין מהדרין ומהדרין מן המהדרין, על־כן אם מוסיפים כאן להדליק בבית־הכנסת ברב־עם שאין לך פרסומי ניסא גדול מזה, אין זה מנהג חדש, אלא שהוסיפו בפרסום הנס, וכל עיקר רצונם בתקנת הנר היה פרסומי ניסא, על־כן שפיר מברך על הדלקת נרות בבית־הכנסת. דכל פרסום שאפשר, בכלל תקנתם הוא ע"כ. וכעין זה בקיצור כתב הר"מ שטרן בספר שערי טהרה סימן ע"ב דף רנ"ד ע"ב בשם הגרשז"א. ועיין מ"ש בס"ד בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר הלכות עירובי חצרות סימן ע"ו אות כ"א:

ובקול סיני דף רי"א הערה מ"ז כתב לתרץ קושיית החכם צבי על השלחן ערוך, דשאני הלל דריש ירחא שאין לו עיקר כלל מדינא ביום זה, ולא שייך לומר בו וציוונו, מה שאין כן נר חנוכה דעל־כל־פנים יש חיוב באותו יום להדליק נר חנוכה בביתו. ושכן כתבו בחתן סופר חלק ב' דף קע"ו ע"ב, ובשו"ת פני מבין אורח־חיים סימן רכ"ו. ועיין עוד במועדים וזמנים חלק ב' סימן קמ"ט שכתב דשורש ההדלקה ברבים היא תקנת החשמונאים, בזמן המקדש, ואחר החרבן שתיקנו חז"ל להדליק כל אחד בפתח ביתו בטלה ההדלקה ברבים וכו' ע"כ. אבל כבר הוכחנו בס"ד בשמן למאור על מגילת בני חשמונאי דף ק"ט ד"ה לאדלקא, דהתקנה איש וביתו היתה גם בזמן המקדש יעו"ש:

ולכאורה איכא סייעתא לדברינו מדאשכחן לגאון עוזנו מהרי"ץ בעץ חיים חלק שני דף ז' ע"א ובתשובותיו פעולת צדיק חלק ג' סימן רע"ו, שפסק דהנוהגין לומר הלל בלילי פסחים בבית־הכנסת מכל־ מקום לא יברכו עליו, וקשה דהתם נמי שייך טעם פרסומי ניסא כמו שהשוה אותם הגר"א להדדי (כדלעיל אות ז' ד"ה שבתי), ואם־כן מאחר שהסכים מהרי"ץ כאן לברך אנר חנוכה בבית־הכמסת, לכאורה הוא הדין התם נמי יש לברך:

אמנם שיטת מהרי"ץ בתשובתו שם דאמירת ההלל אז אינה תקנת חכמים כלל ואין לה רמז בתלמוד, ואתי שפיר לפי דרכנו (דלא כשבט הלוי) דאף במקום פרסומי ניסא אי אפשר דנתקן אנן ברכה מדנפשין אם חז"ל לא תיקנו, ושאני הכא בנר חנוכה דאף שגם־כן אין לה רמז בתלמוד, מכל־מקום מדברי הראשונים מוכח דהיא תקנת חכמי התלמוד, ומתברר דבר זה מדפשט המנהג בכל גבול ישראל כמו שביארנו לעיל אות ג'. מה שאין כן התם בהלל דלילי פסחים, דרבים מאד מהראשונים והאחרונים העידו שלא נהגו במקומם בזה, כאשר ימצא המעיין, והוא כפתור ופרח. וגם מהרי"ץ כתב בסתם כבשלחן ערוך מדליקין ומברכין בבית־הכנסת כדלעיל אות א' ד"ה לשון, ולא בתורת מנהג, ושמע מינה דלא כהריב"ש כמ"ש בס"ד לעיל אות ו' ד"ה דייקא. ועיין עוד מ"ש בס"ד בבארות יצחק על פסקי מהרי"ץ כרך רביעי הלכות שמחת תורה דף שע"א ס"ק פ"ה ד"ה ואם:

אחר זמן ראיתי מה שכתבו בזה בשו"ת מנחת אלעזר חלק ב' סימן ס"ח, ובשדי חמד מערכת חנוכה סימן כ"ד, ובהלכות ברכות להריטב"א פרק ה' סוף הלכה ה' והערה כ"ה שם, ובשו"ת יבי"א חלק ז' סימן נ"ז, ובצפונות גליון ו' דף י"ח י"ט, ובקונטריס בשמים ראש (בסוף ספר ראשי בשמים על יורה־דעה) דף מ"ט. ולהיות שאין הפנאי מסכים כעת לעיין בדבריהם היטב, רשמתים למזכרת. ובעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר הלכות חנוכה סימן ק"כ אות ל"ו לגבי הדלקה באולמות שמחה, כתבתי שזה תלוי בטעמי ההדלקה בבית־הכנסת, ועיין עוד בספר נר איש וביתו: