שו"ת: בעניין פסוק י"י שפתי תפתח וגו' שבתחילת שמונה עשרה, שאמרו חז"ל כי הוא כתפילה אריכתא, אם יש לו דיני התפילה ממש

בעניין פסוק י"י שפתי תפתח וגו' שבתחילת שמונה עשרה, שאמרו חז"ל כי הוא כתפילה אריכתא, אם יש לו דיני התפילה ממש

לק"י, יום שנכפל בו כי טוב ראש חודש אדר הראשון ה'תשע"ט, ב'ש"ל.

א) יש לחקור האם האיסור לעבור לפני המתפלל (כדקיימא לן בשלחן ערוך סימן ק"ב סעיף ד') שייך תכף ומיד, דהיינו כבר מעת שמתחיל בפסוק (תהלים נ"א, י"ז) י"י שפתי תפתח וגו', או רק משמתחיל ברוך אתה. ואשכחן לרבותינו האחרונים שדנו כשסיים תפילתו ועדיין לא פסע, אם עדיין שייך האיסור כיון שהשכינה עודנה עומדת לנגדו, הגם דלא שייך ביטול כוונתו בתפילה (כיעויין משנה ברורה סימן ק"ב ס"ק ג' ט"ו, וכף החיים ס"ק כ"א, ובשו"ת בצל החכמה חלק ו' סימן ל"ב, ובשו"ת אז נדברו חלק ג' סימן מ"ו וחלק ו' סימן מ"ז, ושאר ספרים. ובמ"ש בס"ד בתשובותי הקצרות ??) אבל בנדון דידן לא מצאתי הדין מפורש בשום ספר. ושורש הספק אם פסוק זה שאמרו חז"ל עליו בברכות דף ד: ודף ט: שהוא כתפילה אריכתא, ולכן אינו הפסק בין גאולה לתפילה יעוש"ב, הוא נחשב כהתחלת התפילה ממש ככל חוקותיה וככל משפטיה, או אינו אלא כהקדמה אליה:

וכעין זה נסתפק המשנה ברורה בביאור הלכה סימן קי"א אם אמירת פסוק זה הוא לעיכובא, דהיינו שנתנו לו דין ברכה ממש כאחת מברכות התפילה, אעפ"י שהוא פסוק [כיון שהוא עניין שלם בפני עצמו. ודוקא לעניין זה, שהרי ודאי לא ייחשב ברכה לבטלה אם יאמרנו יותר מפעם אחת]. ודבריו חונים גבי מה שהעלה מרן השלחן ערוך שם בסעיף ב' שכשמתחיל החזן - שליח ציבור - שמונה עשרה בקול רם, חוזר ואומר י"י שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך [וכן הוא מנהגינו, כמ"ש בס"ד בשלחן ערוך המקוצר סימן י"ח סעיף ב'] והמשנה ברורה שם בסק"י העלה בשם האחרונים דטוב שיאמרנו בלחש יעו"ש [וכן מנהג האשכנזים שאינו אומרו בקול רם. אבל מנהגינו שאומרו בקול רם, כדבר האמור לעיל] והוסיף על זה שם בביאור הלכה, יש לעיין אם האדם שכח לומר י"י שפתי תפתח, אם זה מיקרי חסרון בעצם התפילה, כיון דקבעוהו רבנן בתפילה, או לא. ואין להביא ראיה מכאן דכתבו האחרונים שיאמר החזן בלחש, אם־כן השומעים [היינו שאינם בקיאים. יב"ן] חסר להם זה הפסוק, ואפילו הכי יוצאין ידי התפילה. שאני הכא דלא שייך גבייהו כלל זה הפסוק די"י שפתי תפתח וגו', כיון שאינם מתפללים בעצמן, מה שאין כן בעלמא. ויותר מסתברא דלא אמרו כתפילה אריכתא דמיא רק לעניין שלא יהא הפסק בין גאולה לתפילה, אבל לא כתפילה ממש עד שיצטרך לחזור בשביל זה. תדע דהא אמרינן נמי לעניין השכיבנו [בברכות שם] כגאולה אריכתא דמיא, ואפילו הכי קיימא לן דברכות אין מעכבות זו את זו, ואם החסיר השכיבנו יוצא בברכת אמת ואמונה [כברכות דף ט' ע"א]. ואם־כן על כרחין דלא נאמר רק לעניין דלא הוי הפסק בין גאולה לתפילה. והכי נמי לענייננו עכ"ל:

ב) והגם שאינו צריך לדידי העני, מכל־מקום לקוצ"ד נראה שיש לסייע ולחזק דבריו (בסיפא דמילתיה, מדאמרו לעניין השכיבנו וכו') דאתי בקל וחומר, וזאת בהקדים שיותר יש סברא שנמשך דבר אחרי דבר, מאשר להתחיל אותו מלפניו. ר"ל שהשכיבנו הרי באה אחרי אמת ואמונה וכו' גאל ישראל, ואם־כן שפיר י"ל שנמשכת ונגררת הגאולה להשכיבנו והויא כגאולה אריכתא, יותר מאשר י"י שפתי שהוא לפני התפילה להָחִיל עליו שם תפילה. וזה קשה טפי לומר דהוי כתפילה אריכתא, מאחר שעדיין לא התחילה התפילה עצמה. וסברא זו הדעת נותנת אותה, ולא עוד אלא שמצינו לה בס"ד יסוד ושורש בעירובין דף לו. היום חול ולמחר קודש, מספיקא לא נחתא ליה קדושה. היום קודם ולמחר חול, מספיקא לא פקעא ליה קדושתיה מיניה יעו"ש [כן נראה לענ"ד לפום רהטא שזו הכוונה שם. ושוב ראיתי דשקלו וטרו רבוותא בעומק העניין, כגון בחידושי הרשב"א שם, וחידושי הגר"ח על הרמב"ם והחזון איש בגליונותיו, ולא נפניתי כעת לעיין בהם. ועיין מ"ש בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת תולדות על פסוק איש תם יֹשב אהלים ד"ה אלא]. ובגמרא ברכות דף ד: ודף ט: שדנו אם זה הפסק, משום דהוו כגאולה אריכתא וכתפילה אריכתא, הנה מצד זה של־הפסק לא נפקא מינה מה ראשון ומה אחרון. ומהשתא מאחר דאפילו הכי חזינן שאין השכיבנו מעכבת אמת ואמונה, כמו שהוכיח הביאור הלכה, קל וחומר י"י שפתי:

חיזוק נוסף, מדנקטו רז"ל זאת בכא"ף הדמיון, כגאולה אריכתא, כתפילה אריכתא, שמע מינה דמיון־ מה ולא לגמרי. וכדאשכחן דכוותה ששני ימים טובים של־ראש השנה קדושה אחת הן וכיומא אריכתא הוא, כדאיתא בפירוש רש"י ביצה דף ד: ד"ה אסורה, דאי אפשר לומר שהן כיומא אריכתא ממש, שאם־כן לא נתקע בשופר אלא יום אחד, ולא נקדש על היין ביום שני. אלא לא אמרו חכמים דהוי כיומא אריכתא אלא לעניין ביצה ומחובר, כדאיתא בספר המנהגים לר"א קלויזנר דף י"ט סוף אות כ"ב. ועוד דלשיטת הראב"ד רק לחומרא הם קדושה אחת, מה שאין כן לרמב"ם והרשב"א קדושה אחת הם אפילו לקולא, ולכן הם מתירים לבשל מיום ראשון דראש השנה ליום שני, דהוא ממש כיומא אריכתא. ולא נקיטינן כוותייהו, ויעויין שלחן ערוך סימן תק"ג ומגן אברהם והגר"א שם, ומ"ש בס"ד בשלחן ערוך המקוצר הלכות מוקצה ביום טוב סימן צ"ה סעיף ה', והלכות ראש השנה סימן ק"י סעיפים כ"א וכ"ב. אמנם בנדון דידן הוא בהיפך, דכגאולה אריכתא וכתפילה אריכתא הוי לקולא שאינם הפסק:

ואשכחן נמי לרבוותא שהרחיבו מדנפשייהו מושגים אלו לעניינים נוספים שלא נזכרו בגמרא בהדיא, כגון שחיטה אריכתא, דהיינו שנכלל בזה כיסוי הדם והפשט הבהמה וכו', כגון שהובא בזבח תודה למהרי"ץ סימן י"ט ס"ק כ"ח. יש מהם שכתבו כך, ר"ל בלי כא"ף הדמיון, ויש עם כא"ף הדמיון, דהיינו כשחיטה אריכתא, ובכללם מהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק חלק ב' סימן קי"ז ד"ה סימן י"ט, בשם ראשי בשמים. והוספת פיוטים תוך סדר הקדושה שבתפילת העמידה, התיר הרדב"ז בתשובותיו חלק ג' סימן תקל"ב מטעם דהוי כקדושה אריכתא, וכן כתב השיירי כנסת הגדולה בסימן קי"ב דכקדושה עצמה דמו, כי היכי דאמרינן י"י שפתי משום דכגאולה אריכתא דמיא, ואזיל בשיטת הטור וסיעתו דלקמן אות כ"ג ד"ה והנה. ולכן אין צורך למה שהגיה בבארות משה על פסקי מהרי"ץ הלכות ימים נוראים דף רס"ט ס"ק קס"ב דכתפילה. ועיין מה שכתב במילואים שם דף ת"ג אות ד' ד"ה והראוני, לעניין מי שטעה בתפילת יום הכפורים באופן שצריך לחזור לראש אם הוא הדין שיחזור כל הוידוי, והביא דברי הגר"ש קלוגר דכיון שתיקנו חז"ל לומר וידוי הוי כתפילה אריכתא יעו"ש. ומהרי"ץ בעץ חיים חלק א' דף קפ"ג ע"ב ד"ה ודע, העלה לעניין אמירת הא מכשטא ושאר פסוקים אחרי שבע ברכות הנישואין, דלא הוו הפסק משום דכברכה אריכתא דמיא יעו"ש, והארכתי על זה בס"ד בתשובתי דלעיל חלק א' סימן קכ"ד. ובכולם ועל־כל־פנים ברובם דהני מילי, ברור ופשוט נמי שלא באו להשוותם ממש זה לזה לכל הלכותיהם ופרטיהם:

ג) ושמעתי מקצת תלמידי חכמים שרצו להוכיח שאין י"י שפתי מעכב, מדכתב הרמב"ם בסדר התפילות שבסוף ספר אהבה בזה"ל, נוסח ברכות התפילה וסידורן, ברוך אתה ה' וכו' יעו"ש. ונומיתי להם שזו טעות, כי עניין י"י שפתי כבר הביא הרמב"ם בגוף ספרו בהלכות תפילה פרק ב' הלכה ט' וז"ל, בכל תפילה מן התפילות, פותח קודם לברכה ראשונה ואומר י"י שפתי תפתח וגו' יעו"ש. ולכאורה לפי שזהו דינא דתלמודא, הביאוֹ בגוף ההלכה, והנוסח של־ ברכות התפילה שלא נזכר בתלמוד הניח לבסוף. אמנם הלא מצינו שהביא נוסחאות של־ברכות ועניינים אחרים בגוף ההלכה, אף שלא נזכר נוסחן בתלמוד, כגון ברכה מעין שבע (פרק ט' מתפילה הלכה י'). ואם־כן יותר נראה שרק את כל הברכות והעניינים הארוכים מאד, הניח לבסוף:

וזאת היא דרכו של־הרמב"ם דרך הקודש, לכל מי שעקב אחריו ובדק הדק היטב, שכל מה שהביא כבר בהלכות, אינו כופלו בסדר התפילות, ונהג בזה בדקדוק עצום. ועיין עוד מ"ש בס"ד בשערי יצחק שיעור מוצאי שבת־קודש יתרו ה'תשע"ו ב'שכ"ז. לאפוקי שלא להבין כוונתו בסדר התפילות לומר שזהו עיקר הנוסח והשאר טפל. אלא שבא רק להשלים מה שחסר בהלכות. וסמך כאן על מה שכתב שם, ושם על מה שכתב כאן, ויחדיו יהיו תמים:

ד) וחידוש נפלא המזריח אור לענייננו, מצינו למה"ר סעדיה עדני (שעלה מתימן לארץ ישראל, בזמן רבינו עובדיה מברטנורה) בפירושו על הרמב"ם שם בפרק ב' בזה"ל, למה פותחין בתפילה בזה הפסוק, והוא י"י שפתי, וחותמין בפסוק יהיו לרצון אמרי פי (תהלים י"ט, ט"ו). התשובה, אמרו רז"ל (בסנהדרין דף קז.) אמר דוד לפני הקב"ה, למה אומרים אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, ולא יאמרו ואלהי דוד. אמר לו הקב"ה, אֵלו בחנתים ונסיתים ועמדו בנסיון, ואין אתה יכול לעמוד. אמר (שם כ"ו, ב') בחניני [י"י] ונסיני. בחנו באשת אוריה, ולא עמד. אמרו לו ישראל, אנחנו נתחיל ונחתום בדבריך עכ"ל. ומשמע שמצא כן במדרש שלפניו. ר"ל תוספת זו שאמרו לו ישראל אנחנו נתחיל ונחתום בדבריך, מה שלא נזכר בגמרא סנהדרין שם:

וכבר זכינו בס"ד לבאר וללבן דבריו הללו, בנפלאות מתורתך פרשת קדושים על פסוק לא תקֹם ולא תטֹר מִד"ה מצורף, ומשם תדרשנו, ותמצא נחת בטוב טעם ודעת לנפשך ינעם. ונזכיר כאן רק דבר אחד, שהשם בפסוק י"י שפתי לא נכתב הוי"ה אלא אדנות, ונמצא אם כן שנרמז בתיבות אדנ"י שפתי וגו' א֗להי ד֗וד, כתמורה למה שלא נזכר בהדיא בתפילה עם האבות, שיזָּכר שמו לכל־הפחות בדרך רמז, סמוך להם, ולא עוד אלא לפניהם יעוש"ב. ומכל־מקום עדיין אין הוכחה לנדון דידן לומר שנקבע הפסוק הזה כחֵלק מן התפילה ממש. ולקמן נוסיף בס"ד ללמוד לקח טוב ציצים ופרחים היוצאים מדבריו אלו, מה שנוגע לדינא לענייננו:

ה) ולבוא בס"ד אל תכלית חֵקר שאלתא דקמן, נקדים מתוך דברי הגר"מ פיינשטיין שישב על מדוכה זו בספרו הנכבד איגרות משה אורח־חיים חלק ה' סימן כ"ד אות ח' מִדף פ"א דאזיל כל קביל איפכא ממסקנת הביאור הלכה דלעיל אות א' ד"ה וכעין. וכמעט שעברתי על דבריו, נוכחתי בעניי לראות במחכת"ה שמקצתם מופרכים, ומקצתם בלתי מוכרחים, ומקצתם יש להשיב ולהעיר עליהם, באופן שאין לבנות עליהם יסוד לעניין הלכה. כי אף שהם אולי נראים מקופיא נחמדים מצד הלמדנות, מכל־ מקום למשדד עמקים ניכרים הם כפורחים באוויר ואין להם על מה שיסמוכו. על כן אמרתי להביא בקצרה מתוך דבריו (בכתב עבה) ובצידם מה שנראה לענ"ד תשובתם, אבינה לאחריתם. ואגב אורחא לשלמות העניין נצרף חידושים שלמדנו מדברי מהר"ס עדני שהקדמנו לעיל אות ד' ד"ה וחידוש, השייכים לדבריו, הגם דפשוט דמזה אין שום תלונה עליו כי לא הגיעו לידיו:

בדיבור המתחיל בדבר, כתב באמצע בזה"ל, אף כשהציבור לא ידעו להתפלל בעצמן [דהיינו עמי הארצות בזמן חז"ל שלא ידעו להתפלל בלחש. יב"ן] ויוצאים בתפילת השליח ציבור, יכול היחיד לומר פסוק י"י שפתי וגו', וממילא היו הציבור אומרין בעצמן כל אחד ואחד פסוק זה. ולכן לא שינו לשון הקרא מלשון יחיד ללשון רבים, כמו ששינו בקרא דרפאני י"י וארפא (ירמיה י"ז, י"ד) שאומרים אותו בלשון רבים רפאנו ה' ונרפא [עיין למהרי"ץ בעץ חיים חלק א' דף מ"ה ע"א ד"ה רפאנו, ובמ"ש בס"ד בתשובתנו לעיל חלק א' סימן קנ"ח אות ד'. יב"ן] משום דהתפילה ניתקן לומר בלשון רבים אף כשמתפלל ביחיד. שאם־כן מוכרחין לומר דבכל זמן, אף כשהיו היחידים יוצאין תפילתם רק בשמיעה מהשליח ציבור, ניתקן שכל אחד יאמר בעצמו י"י שפתי ויהיו לרצון. והשליח ציבור גם־כן אומר זה בעצמו, שלכן אינו אומר זה בקול רם אלא בלחש [לפי מנהגם וכדלעיל אות א' ד"ה וכעין. יב"ן], כבזמן שהציבור לא היו מתפללין בעצמן שהשליח ציבור לא היה אומר זה בקול רם וכו' יעו"ש:

ויש מקום להעיר דאליבא דמהר"ס עדני בשם חז"ל שישראל אמרו לדוד אנחנו נתחיל בדבריך כדלעיל אות ד' ד"ה וחידוש, נראה דאתי שפיר מדוע לא שינו פסוק זה לאמרו בלשון רבים, כי אמירתו נקבעה לכבוד דוד לפייסו על שאין אומרים אלהי דוד, על כן לא רצו לשנות מלשונו עצמו בדיוק, שבזה ניכר הדבר טפי:

כל־שכן שהדבר מתורץ אליבא דהטור הסובר שפסוק י"י שפתי וגו' אינו כתפילה אריכתא אלא כגאולה אריכתא דומיא דהשכיבנו, ר"ל המשך חתימת הברכה גאל ישראל, שיש אומרים כי זהו טעם הסוברים שהשליח ציבור בתחילת החזרה אינו צריך לומר פסוק זה, וכדלקמן אות כ"ד ד"ה לולא, על כן להיכר זה לא רצו לאמרו בלשון רבים, שלא להשוותו לתפילה שנתקנה בלשון רבים:

ו) עוד כתוב שם באיגרות משה בשלהי ד"ה וגם, לא שַׁיֵיך לומר דהוא רק לישנא בעלמא זה שאמר רב אשי לשון כתפילה אריכתא דמיא, אבל בעצם כוונתו שהוא התפילה ממש. דהא מדמה הגמרא שני הדברים, ברכת השכיבנו וקרא די"י שפתי, לעניין דלא נחשב הפסק מגאולה לתפילה. דבדף ד' ע"ב מוכיח סתמא דגמרא לדחות קושיית מר בריה דרבינא, שהקשה שאי אמרת דבעי לסמוך גאולה לתפילה גם בערבית, איך אמרינן השכיבנו בין גאולה דערבית לתפילה. ודחתה הגמרא מי"י שפתי, דכיון דתקינו רבנן כתפילה אריכתא דמיא, דכן הוא בהשכיבנו שאינה הפסק משום דכגאולה אריכתא דמיא. ורב אשי בדף ט' ע"ב מוכיח מהשכיבנו דאינו הפסק משום דכגאולה אריכתא דמיא, לי"י שפתי שהוא כתפילה אריכתא. ואם י"י שפתי היה נחשב מהתפילה עצמה, לא היה שייך להוכיח ולהביא מהשכיבנו שודאי הוא דבר אחר. אלא מוכרחין לומר דגם י"י שפתי לא שייך להחשיב מהתפילה עצמה, אלא שהוא פסוק שנאמר בתהלים, שהצריכו לומר קודם התפילה בסמוך ממש, שהוא הפסק בעצם, אבל כיון דתקינו רבנן אינו הפסק עכ"ל:

וצריך להעיר כי ממאי דפשיטא ליה למר דהשכיבנו ודאי הוא דבר אחר, נראה דאשתמיטתיה מה שביאר תלמיד רבינו יונה בזה, וכן יוצא מדבריו שנביא לקמן אות י"ג, וכמו שנכתוב שם בס"ד בד"ה תמהני. ולעניין מה שעורר אגב הילוכו, שבדף ד: למדו השכיבנו מי"י שפתי, ובדף ט: למדו י"י שפתי מהשכיבנו, עיין בדברינו לקמן אות ט"ז ד"ה הוכחה:

ז) ובדף פ"ב ע"א כתב, ולכאורה מסתבר דכיון דחיוב שתיקנו אנשי כנסת הגדולה להתפלל לחובה תפילה שמונה עשרה הברכות בלא אמירת פסוק י"י שפתי, סגי לנו לומר שרבי יוחנן ורבנן שבדורו שתיקנו לחייב לומר י"י שפתי ויהיו לרצון, לא תיקנו לבטל ולומר שלא יצאו בתפילה בלא זה. אלא נאמר רק שהוסיפו לתקן שיאמר קודם התחלתו בתפילה פסוק י"י שפתי, וכשלא אמר לא קיים תקנת רבי יוחנן ובית דינו. אבל תקנת חיוב אנשי כנסת הגדולה לקיים מצות התפילה דשמונה עשרה ברכות הרי קיים, ואין צורך לו לחזור התפילה בשביל שיאמר פסוק י"י שפתי. דליכא חיוב בעצם על האדם לומר הפסוק י"י שפתי כמה פעמים בכל יום, אלא לומר הפסוק דוקא קודם תפילתו. והרי כיון שכבר התפלל, אין לו שוב המקום שתיקנו לומר שם, ולא שייך שוב לאמרו. דהא אין טעם לומר שיפלגו רבי יוחנן ובית דינו על אנשי כנסת הגדולה שתיקנו שהוא תפילה שיוצא בה גם בלא קרא די"י שפתי. אבל אפשר לומר שמה שתיקנו רבי יוחנן ובית דינו או גם איזה דורות שלפניו לומר קודם התפילה פסוק י"י שפתי ולא תיקנוהו אנשי כנסת הגדולה, היה זה משום שמתחילה לא הוצרכו לזה, דגם בלא אמירת פסוק זה היו מוכנין כל הציבור להתפלל תפילה המחוייבת. ובדורות הרבה אחר־כך נתחדש צורך באמירתו, שיש לנו לומר שאם היו אנשי כנסת הגדולה בדור ההוא היו גם־כן ודאי מסכימים. וממילא שייך לנו לומר שתיקנו רבי יוחנן ובית דינו גם לעיכובא, שיצטרך לחזור כששגג והזיד ולא אמר, שהרי אין בזה סתירה מתקנת אנשי כנסת הגדולה עכ"ל:

דהיינו שנתחדש בירידת הדורות וחולשתם הצורך לתקן אמירת י"י שפתי, כדי להתכונן לתפילה. אמנם מדברי מהר"ס עדני בשם חז"ל שהבאנו, נתגלה לנו חידוש גדול שזה נהג בישראל כבר מזמן דוד המלך ע"ה, דהיינו דורות רבים אפילו מקודם אנשי כנסת הגדולה. ואעפ"י שאז עדיין לא היה נוסח קבוע כידוע, מכל־מקום כשהיו מתפללים כל אחד כפי צחות לשונו (עיין רמב"ם פרק א' מתפילה הלכות ב' ג') היה מקדים י"י שפתי, וחותם יהיו לרצון, אם־כן ממילא זה נמשך גם כשתיקנו אנשי כנסת הגדולה שמונה עשרה ברכות. [ולפי זה, כל־שכן שהיו אומרים כבר אז אלהי אברהם וכו']. והגם שמדברי רבינו יונה מתבאר שנתקן לומר י"י שפתי אחרי החרבן, כדלקמן אות ט' ד"ה ועכשיו, מכל־מקום הרי מובן שדבריו הם מסברא דנפשיה. ואילו נגלו לו דברי חז"ל הללו, פשיטא שהיה מנענע ראשו במודי"ם דרבנן. ועיין עוד מ"ש בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת עקב על פסוק ולעבדו בכל לבבכם ד"ה אך:

ח) אגב נראה כי עניין ירידת הדורות, הוא הסיבה לעיקר תיקון נוסח שמונה עשרה ברכות התפילה על־ידי אנשי כנסת הגדולה אליבא דחובות הלבבות, שכן יוצא מדבריו בשער חשבון הנפש (חשבון ט') וז"ל, ראוי לך אחי שתדע, כי המגמה בתפילה אינה כי אם כלות הנפש אל האלהים, וכניעתה לפניו, עם רוממותה לבוראה ושבחה והודאתה לשמו, והשלכת כל יְהָבֶיהָ עליו. ולפי שהיה כבד על הנפש לזכור כל זה בלי חיבור וסדר, יסדו רבותינו [אנשי כנסת הגדולה. מרפא לנפש] את העניינים שצריכים להם רוב כתות בני אדם, הנראה חסרונם בהם אל האלהים, וכניעתם בעבורם, והם ענייני התפילה לפי סדר ונוסח, שתקבל בה הנפש פני בוראה, ולא תבוש בהתנפלה. ויֵרָאה ממנה בסדרה מענייני התפילה בלבה, הכניעה והשפלות לאלהים. ולפי שהיתה מחשבת הלב מתהפכת הרבה ואין לה קימה, למהירות עבוֹר ההרהורים על הנפש, היה קשה עליה לסַדֵּר ענייני התפילה מעצמה, תיקנו אותם רז"ל במלים מתוקנים, יסדרם האדם בלשונו, מפני שמחשבת הנפש הולכת אחר המאמר, ונמשכת אל הדיבור. והיתה התפילה מלות ועניינים וכו' יעו"ש:

ואין זה עולה בקנה אחד עם הטעם המפורסם שכתב הרמב"ם בפרק א' מתפילה שזה מפני שבגלות נתבלבלה שפתם וכו' והארכנו על דבריו בקונטריס מילי דברכות הנדפס בפסקי מהרי"ץ תחילת כרך שני מִדף של"ב, ובשאר ספרים, ובתשובתנו דלעיל חלק ג' סימן י' אות ה' מִד"ה אולם. ושם במילי דברכות דף של"ג (ד"ה ושיטה) הבאנו דעת הר"ש מגרמיזא כי זה עקב שנתבטלו הקרבנות תמידין כסדרן, לכן הוצרכו לתקן התפילות תמורתן יעוש"ב, ובבית תפילה למהר"ש חראזי עמוד שביעי דף פ'. נמצאו בידינו שלושה טעמים:

ובמרפא לנפש על חובות הלבבות שם ראיתי שפירש בזה"ל, ואין לה קימה למהירות וכו' כלומר אפילו המשכיל היודע בטיב לשון הקודש ואפשר לו לסדר ענייני התפילה, מכל־מקום לרוב ההרהורים שיעברו על לבו תמיד, על כן אין לו פנאי להתבונן ולסדר בפיו ענייני תפילה כראוי. ולכך תיקנו חז"ל ענייני תפילה במלות מתוקנות, כדי שתהיינה ערוכות בפי הכל בשווה. ועיין ברמב"ם ריש הלכות תפילה בביאור יותר ע"כ, אבל לפי קוצ"ד נראה שאין הרמב"ם מבאר יותר, אלא הוא טעם בפני עצמו, ולא קרב זה אל זה:

ט) ועכשיו הגיע האיגרות משה לעיקר חידושו (שם בד"ה אבל) וז"ל, עיין בתלמיד רבינו יונה לדף ד' (דף ג' ע"א מדפי הרי"ף) ד"ה כיון, דמשמע שמפרש שבזמן הבית לא הוצרכו לומר פסוק י"י שפתי, משום שדוד לא אמרוֹ אלא על המזיד שלא מתכפר בקרבן, כמפורש אחר פסוק זה (תהלים נ"א, י"ח) כי לא תחפוץ זבח ואתנה. ואנשי כנסת הגדולה שתיקנו נוסח התפילות הוא כנגד קרבנות, דאינם על דבר שאין הקרבנות מכפרין. ועל דברים שהקרבנות מכפרין, הא ליכא צורך באמירת פסוק י"י שפתי, שהרי תיקנו התפילות בעצם כמו כפרת הקרבנות. ואף שהקריבו גם הקרבנות, מכל־מקום הא חייבה תורה גם תפילה, והם תיקנו שגם התפילה יצטרף לַכַּפרה שעל־ידי הקרבנות. ואף שדוד התפלל גם על המזיד, לא שייך ללמוד מדוד לסתם אינשי, ואף לא לגדולים ביותר, ולא שייך שגם אינשי אחריני יתפללו שיתכפר להם בתפילה גם המזיד. ואף שודאי יש לכל אדם להתפלל שימחול לו הקב"ה כששב בתשובה שלימה, ותועיל להתכפר לו יחד עם יום כיפור, ויש איסורין שלא מתכפר בלא יסורין, ויש גם דוקא במיתה, עיין ברמב"ם סוף פרק א' דתשובה, אבל מכל־מקום הא יש לו להתפלל על זה, דלפעמים מרחם הקב"ה מצד צירוף מעשים טובים וצדקה ולימוד התורה. אבל לא רצו לתקן זה גם בלשון התפילה שהוא לרובא דאינשי. שלכן בחיוב התפילה שהוא לכולי עלמא, לא שייך לתקן נוסח תפילה על זה, אלא באלו החטאים דשוגג שמתכפרים בתשובה ובתפילה, שלכן לא תיקנו לומר קרא די"י שפתי לתוספת כפרה, שהרי התפילה עצמה כמו שהיא, מכפרת בצירוף הקרבנות שמקריבין הציבור. ואולי גם היחידים כשמביאין קרבנות בנדר, שמתכפרין בו על עשין, מסייעא להו גם התפילה בעצמה, ואין צריך להוסיף קרא די"י שפתי לא לציבור ולא ליחידים:

אבל עכשיו שאין לנו בית־המקדש, שלא אפשר להביא קרבן, שאם־כן צריכין לנו שבַּתְּפילה עצמה תהיה הכפרה, מה שלא היה זה בעצם התפילה מצד עצם כוחה שרק בצירוף הקרבנות היתה מכפרת, למדנו מדוד שבהוספת פסוק י"י שפתי תפתח שייך להתפלל. אבל ודאי שרק על עשין ועל דברים שהיו מתכפרים בעולות וחטאות, ולא על מזיד. דודאי שלא שייך למילף מדוד שהתפלל על מזיד. ונמצא שלאחר חרבן בית־המקדש דליכא קרבנות, למדנו מדוד שבלשון י"י שפתי תפתח יכולין להתכפר בתפילה עצמה אף דליכא קרבנות. לכן תיקנו בזמן הזה דליכא מקדש וקרבנות, שיאמר י"י שפתי תפתח:

ומסתבר שאף שרבי יוחנן אמרהּ בגמרא, נהגו כן גם [כבר לפני כן] תכף משחרב המקדש. ואף אם נאמר שרבי יוחנן תיקנה, לא קשה על מה שלא תיקנו תכף כשחרב המקדש, שהיו עוד הסנהדרין והנשיאים הראשונים שתיקנו כמה תקנות, כמו כל התקנות שעברו כמה שנים שלא תיקנו מתחילה. זהו מסתבר בכוונת תלמיד רבינו יונה:

ולפי זה שאחר החרבן נעשה צורך גדול לומר קרא די"י שפתי קודם התפילה, מה שלא היה מתחילה, מסתבר שאם לא אמר י"י שפתי יש לו לחזור כשלא אמר. לא מיבעיא אם נימא שתכף אחר החרבן שנעשה הצורך התחילו לומר י"י שפתי, אלא אפילו היה משך זמן עד רבי יוחנן שלא אמרו, ורבי יוחנן וחכמי דורו התקינו, נמי מסתבר שהוא גם לעיכובא. ובפרט שיותר משמע דתכף אחר החרבן נתקן זה. דמלשון רבי יוחנן נראה שהוא בא לומר הדין אחרי שכבר נתקן התקנה. ואם־כן יש לנו להורות כן למעשה לכאורה, כשלא נמצאו חולקים עליו עכ"ל:

ובלתי מובן לקוצ"ד מדוע משנעשה צורך גדול לאחר החרבן לומר י"י שפתי מסתבר שצריך לחזור לאמרו אם לא אמר, הרי זה רק המקור והסיבה לכך. ואפילו אם לא היינו אומרים אותו כלל, ר"ל אפילו לכתחילה, מה חסרון יש בכך. ואעיקרא יש לשאול וכי בלא האיי קרא דדוד, לא היה שייך להתפלל. קרא דלעבדו בכל לבבכם (דברים י"א, י"ג) שדרשו חז"ל עבודה שבלב זו תפילה, להיכן הלך. אתמהא. ומה שתיקנו התפילות כנגד תמידין, זה רק כלפי מספר התפילות וזמניהם שיהיו מכוונים לנגדם, ולא על עיקר התפילה:

י) והניף קולמוסו בדף פ"ג ע"א ד"ה אבל, לכתוב בזה"ל, פשוט שמי שטעה בתפילתו באופן שצריך לחזור לראש, כשהוא עדיין עומד בתפילה, שלא עקר רגליו, שלא יצטרך לחזור אלא לתחילת ברכה ראשונה שהוא מברוך אתה ה', ולא מי"י שפתי. מאחר דהתפילה עצמה מתחלת בברכה ראשונה, שהוא מריש הברכה, שהתחלתה הוא מברוך אתה ה' דברכת אבות. ולא הופסק חשיבות עמידתו בתפילה מצד החיוב שעליו לחזור לראש, וממילא נשאר חשיבות אמירתו פסוק י"י שפתי, מאמירתו י"י שפתי קודם לפעם הראשון שהתחיל הברוך אתה ה', אף שהוצרך לחזור עליו פעם שני. ומפורש דין זה בריטב"א תענית דף ג' ע"ב ד"ה ושמעתי, שכתב, והא קיימא לן דכל שטעה בשלוש ראשונות חוזר לראש, והיינו לברכה ראשונה, ואינו צריך לחזור ולומר י"י שפתי תפתח. והוא פשוט [דאע"ג דשלוש ברכות ראשונות חשובות כאחת, היינו משום הקשר ביניהן שהן שבח, מה שאין כן י"י שפתי תפתח שהוא הכנה לכל התפילה, דהיינו אף לאמצעיות שהן שאלת צרכים, ולאחרונות שהן הודאה, הלכך עומד בפני עצמו. ומה שכתוב בסופו ופי יגיד תהלתך, משום שפותח בתהילתו. כן נראה לענ"ד בס"ד. ועיין עוד לקמן אות י"ד ד"ה והגם. יב"ן], ולית מאן דפליג עליה:

ובאם כבר פסק תפילתו, דהוא כשעקר רגליו, ונזכר שלא הזכיר ראש חודש או חול המועד, דצריך לחזור להתפלל, שלא שייך להחשיבה תפילה אחת עדיין, מאחר שכבר גמרהּ, אף שלא הפסיק בדיבור, וכל־שכן בהפסיק, צריך לומר י"י שפתי קודם, משום שהופסק בהכרח כבר תפילתו הראשונה שאמר לפניה י"י שפתי. ועל חזרה זו נראה מה שכתב בסידור רב סעדיה גאון (הוצאת מק"נ דף כ"ג) דחוזר גם לי"י שפתי, דהא כתב דינו על מי ששכח יעלה ויבוא בראש חודש, שרק אחר שעקר רגליו וכדומה חוזר לראש התפילה, שפיר סובר שצריך לחזור גם לי"י שפתי. וליכא שום סתירה וקושיא מסידור רב סעדיה גאון למה שכתב הריטב"א שאינו צריך לומר י"י שפתי, והוא לענ"ד פשוט וברור. וכתבתי זה, מפני שראיתי בספר עינים למשפט על ברכות, לאדם גדול מארץ ישראל, הרב הגאון רבי יצחק אריאלי זצ"ל, דמשמע שסובר דפליגי, שהוא דבר תמוה שיפלוג הריטב"א על רב סעדיה גאון, דודאי היה ידוע סידורו להריטב"א ולכל רבותינו הראשונים. ולְמה שכתבתי ניחא, דליכא שום מחלוקת בין הריטב"א לסידור דרב סעדיה גאון. אלא שבלא גמר תפילתו כעובדא דבריטב"א, לכולי עלמא חוזר לתחילת ברכה ראשונה ואינו צריך לומר י"י שפתי. ובגמר תפילתו כעובדא דנקט רב סעדיה גאון, לכולי עלמא חוזר גם לי"י שפתי עכ"ל:

והוא פלאי, כי הן אמת שבעינים למשפט שם כתב מעיקרא דפליגי רס"ג והריטב"א, אבל תכף ומיד הדר תבריה לגזיזיה, ולא עוד אלא שהסביר הדברים ביתר שאת, ואיך לא ראה האיגרות משה את אשר לפניו. כיוצא בזה תמצא לקמן אות י"ב ד"ה וחוזרת, לגבי הביאור הלכה. לפי־כך נביא מתוך דברי העינים למשפט שם (והוא בדפוס ישן בדף י"ב ע"ב) וז"ל, מבואר בדברי תלמיד רבינו יונה שכתב די"י שפתי הוא בקשה על כוונת התפילה ושתהא מקובלת. ומפני שנתקן על עניין התפילה, אמרו דכתפילה אריכתא דמיא. וכן המנהיג כתב דהוא נטילת רשות ופתיחת התפילה, ואינה הפסק, דהוי כתפילה אריכתא [כדלקמן אות כ' ד"ה והא. יב"ן], והיינו שאינה כתפילה אלא לגבי הפסק. ולפי זה יש לומר שאם שכח י"י שפתי, אף אם רק כבר אמר ברוך אתה ה', אינו חוזר עליו, ועיין ביאור הלכה סעיף ב' [הם הדברים שהבאנו בשמו לעיל אות א' ד"ה וכעין. יב"ן]. והוא הדין בטעה באופן שצריך לחזור ולהתפלל, אין צריך להתחיל מי"י שפתי, כיון שכבר ביקש על הכוונה כמו שכתב תלמיד רבינו יונה, או נטל רשות כמו שכתב המנהיג. ואפשר שהוא הדין בתפילת תשלומין שאחרי תפילת חובה, ואעפ"י שהיא תפילה אחרת. [וצריך לעיין האם זה גם לפי מה שכתבו הפוסקים שצריך לומר תחילה אשרי. איתמר]. ואמנם כן כתב הריטב"א בתענית דף ג: בטעה בשלוש הראשונות שחוזר, דאינו צריך לחזור ולומר י"י שפתי. ואם אין צריך, הרי גם לא נכון, והוי גם הפסק. ודלא כדפסק הערוך השלחן בסימן קי"ד, ועיין בסמוך. ואולם רס"ג בסידור שלו בהלכות ראש חודש [דף כ"ג. יב"ן] כתב דבשכח יעלה ויבוא או שאר דבר שצריך לחזור, מתחיל מי"י שפתי. ויש לומר דלא פליג על הריטב"א. דדוקא בטעה בשלוש הראשונות שעדיין לא התפלל כלל, ובקשתו או הנטילת רשות במקומה עומדת. מה שאין כן בגמר כל התפילה. ולדעת התוספות ודעימייהו לקמן דף כו: דבטעה דצלותיה הוי צלותא, ועתה כשחוזר ומתפלל הוי כתפילה חדשה, ועל כן חוזר גם בי"י שפתי, ודלא כמו שכתבנו. אלא אי סבירא להו כהרי"ף שם דלא הויא תפילה כלל ע"ש, הרי דמי כטעה בשלוש הראשונות, ועל כרחין דלא סבירא ליה כהריטב"א. ולדעה זו נימא שאמנם הוא מעיקר התפילה, וכשם שבטלה כל תפילה כיון שלא אמר כתקנת חכמים, בטל גם אמירת י"י שפתי יעו"ש:

ועיין נימוקי יוסף על מסכת ברכות דף כ"ט ע"ב, ובר"י מלוניל שם, ובהערות ברכת משה שם אות י"ג, שלפי האמור לעיל יש להעיר על דבריו שאין מחלוקת בינו לבין הריטב"א. ועיין עוד מקור חיים (לבעל שו"ת חוות יאיר) סימן קכ"ב סק"א, ושערי תשובה סימן תכ"ב, ונימוקי הגרי"ב על שלחן ערוך אורח־חיים סוף סימן רצ"ד, נדפס בכלל מפרשים מכת"י בטור ושלחן ערוך השלם הלכות שבת חלק ב' דף ג':

יא) ומה שכתב הגרמ"פ שהוא דבר תמוה שיחלוק הריטב"א על רס"ג, דודאי היה ידוע סידורו להריטב"א ולכל רבותינו הראשונים, יש לתמוה על תמיהתו, כי הן אמת שלא יחלוק עליו הריטב"א בלא ראיה ברורה, אבל מסתמא לא היה בידו הסידור הזה כלל ועיקר כמו שגם לא היה לרבים מרבותינו הראשונים, וכמו שמתבאר גם למעיין במבוא המוציא לאור את סידורו לראשונה מכת"י בשנת ה'תש"א מִדף ל"ג, מי הביאוהו ומי לא הביאוהו:

ובעיקר הדבר נראה שיש הוכחה שאין דברי רס"ג והריטב"א עולים בקנה אחד, לפי מה שכתב כבר המוציא לאור ספר איגרות משה שם להעיר עליו בזה"ל, לכאורה צ"ע דבנוסח סידור רס"ג שמכת"י הוצאת מק"נ דף כ"ב ד"ה ומי שהתפלל, איתא שאם שכח לומר משיב הרוח ומוריד הגשם במקומו או המלך הקדוש בזמנו, ואחר־כך נזכר כשהוא עודנו בתפילה, צריך לחזור מתחילת י"י שפתי תפתח וכו'. אבל אם שכח לומר את ההבדלה במקומה, אינו צריך לחזור מתחילת י"י שפתי, אלא מן אתה חונן יעו"ש. ואשתמיטתיה לבעל עינים למשפט, וכל־שכן להאיגרות משה שניכר שלא הגיע לידו הסידור כלל. ומה שהוסיף המוציא לאור שאולי כוונתו בנוסח הערבי שבכתה"י אינה שחוזר לתחילת י"י שפתי תפתח, אלא שחוזר לתחילה למקום י"י שפתי תפתח, והיינו לראש הברכה וכו' יעו"ש, אין לו מקום למי שמבין הלשון הערבי עצמו, שהוא שווה ממש, בין לגבי ראש חודש בין לגבי משיב הרוח:

ואפשר לענ"ד בס"ד להטעים סברת רס"ג דאית ליה דלעולם צריך לחזור ולומר י"י שפתי, משום דאדרבה כיון שנכשל בתפילתו זו צריך לבקש על כך טפי מן הרגיל, ושלא ישוב עוד לכסלה. ולכן על־ כל־פנים יחזור על כך, אעפ"י שעדיין לא גמר תפילתו. ונצרף לזה מתוך דברי החתם סופר, שממנו נלמד כי המגמה במה שתיקנו לומר פסוק זה היא כדי שלא יתבלבל האדם בכוונתו, וממילא כל־שכן כשטעה במלותיו וז"ל (בפירושו לפרשת שופטים דף פ"ו ע"ב ד"ה השנייה) היותר קרובים אל אלהים, הוא שהקב"ה רוצה בתפילתו [של־כל אחד מהם. יב"ן] ועושה רצונו ושומרו מבלבול ומכשול. ועל זה כתיב (ישעיה ס"ה, כ"ד) והיה טרם יקראו ואני אענה, שטרם שיתחיל לקרוא אל ה' צריך הוא שיענהו השי"ת כדי שיוכל להתפלל בכוונה, כדי שעוד הם מדברים ואני אשמע. ועל זה אנו מתפללים תחילת תפילתנו י"י שפתי תפתח כדי שפי יגיד תהלתך יעוש"ב. ועוד יש ליתן בדברי רס"ג נופך ותבלין, לפי דברי מהר"ס עדני כדלקמן אות כ"א ד"ה ויתכן, וסעדיה מסייע לסעדיה. סעדני ואוָּשעה:

יב) מהשתא אתא האיגרות משה להביע מסקנתו כיצד ההלכה, לפקפק ולחלוק על דברי הביאור הלכה וז"ל (מובלע שם בדף פ"ג ע"ב תוך ד"ה אבל עדיין) כיון שלא מצינו חולק על תלמיד רבינו יונה, יש לכאורה לעשות כן למעשה ולחזור אם שכח י"י שפתי. ועיין במשנה ברורה בסימן קי"א סעיף ב' בביאור הלכה, דמסתפק בשכח לומר פסוק י"י שפתי אם יצא. ומשמע שיותר נוטה דעתו שיצא ואינו צריך לחזור. ולפי מה שכתבתי, הוא דלא כתלמיד רבינו יונה. ואיני רואה (שם) [שום] הכרח לדבריו בזה. דמה שהביא ממה דסברי האחרונים דהשליח ציבור אומר י"י שפתי רק בלחש, לא מובן. דאם בזמננו שכל אחד מהציבור כבר התפלל בעצמו ושום אדם אינו יוצא כלום בתפילת השליח ציבור, ודאי לא שייך לַציבור שיאמרו זה הפסוק כלל, דהא כבר יצאו כל התפילה בתפילת עצמן, שאמרו גם י"י שפתי. והרי היה טעם שגם השליח ציבור אין צריך לאמרו, והוא חידוש מהשלחן ערוך שמכל־מקום כיון שמתפלל השליח ציבור צריך לומר י"י שפתי, משום דכיון דעל־כל־ פנים הוא צריך להתפלל, הצריכו לו שיאמר גם פסוק י"י שפתי, אף שלציבור אין צורך בזה. דשייך לומר קדושה ומודים, ואף ברכנו בברכה המשולשת וכו' יעוש"ב:

וחוזרת וניעורה פליאתנו דלעיל אות י' ד"ה והוא, כמו שלא ראה כי השגתו על העינים למשפט יתירה כיון שהעינים למשפט עצמו דחה כך, גם בנדון דידן הביאור הלכה דחה כך. דהא פשיטא שזוהי כוונתו גופא בכתבו כיון שאינם מתפללים בעצמם (כדלעיל אות א' ד"ה וכעין) שנכלל בזה שהתפללו ואמרו זאת בתפילתם בלחש. ועיין שו"ת נחלת בנימין (ברויאר) סימן ל"ח:

גם לשון האיגרות משה דמשמע שיותר נוטה דעת הביאור הלכה שיצא, לענ"ד הוא טפי ממשמע. שהרי נקט יותר מסתברא. ושוב ראיתי שבפסקי תשובות דף תתמ"ה נקט שבביאור הלכה מצדד שיצא יעו"ש, וזה נכון:

יג) והאחרון הכביד, מה שכתב באיגרות משה בדף פ"ד ריש ע"א להשיג בזה"ל, ומה שהביא המשנה ברורה בביאור הלכה שם עוד ראיה מהשכיבנו, דכגאולה אריכתא דמיא, ואפילו הכי קיימא לן דברכות אין מעכבות זו את זו, ויוצא בברכת אמת ואמונה אף אם לא אמר השכיבנו כלל, דכמו־כן הא די"י שפתי כתפילה אריכתא דמיא הוא נמי רק לעניין שלא יהא הפסק, אבל לא שיהיה עיכוב בתפילה. ואינו מובן, דהא לא שייך לומר שאחרי שתיקנו לומר השכיבנו, לא נתחשב ברכת אמת ואמונה להחשיבות אמירת גאולה, משום שתיקנו השכיבנו והחשיבוה לברכת גאולה לעניין סמיכתה לתפילה. דהא הוא נגד דברים המפורשים בלשון ברכת אמת ואמונה, שכל עיקרו הוא אמירת הגאולה, שנגאלנו ממצרים, והעבירנו בים סוף ביבשה, ושנטבעו בהם המצרים, ונגאלנו מהם בנסים ונפלאות, שהוציאנו וגאלנו מהם, וגם חותמין בזה, ולא שייך לתקן נגד דברים ברורים. וכל עניין דהשכיבנו שמתחשב כגאולה אריכתא, אינו במקום גאולה דאמת ואמונה, אלא היינו רק לעניין שלא תתבטל חשיבות גאולה מברכת גאל ישראל דאמת ואמונה. לכן שייך לומר דהוא רק לעניין שלא יתחשב הפסק בין גאולה דברכת אמת ואמונה לתפילה. וטעם מה שאינה הפסק, אינו משום דהשכיבנו היא גאולה בעצם. אלא רק מאחר דצריכין לומר אותו לברכה השנייה דקרית שמע דערבית, שצריכין להתפלל על זה שיהיה בלילה בשעת השכיבה, שיהיה השי"ת שומרנו ומצילנו בזכות האמונה בהשי"ת ובאחדותו, כדמייחדין אנחנו אותו בקרית שמע. אבל אין לומר מצד זה שיהיה עיכובא בלא השכיבנו, כיון שבברכת אמת ואמונה אמר כל עניין הגאולה שצריך להזכיר. אבל י"י שפתי תפתח שמצינו בתפילת דוד, שהיו דברים שהוצרך לומר י"י שפתי תפתח כדי שיתכפר בתפילתו, וראו רבנן צורך לתקן לנו, לאחר החרבן דבית־המקדש שאין לנו קרבנות אלא התפילה לבד, שנֹּאמר י"י שפתי קודם התפילה, כמו שאמר זה דוד על דברים שלא מתכפרין בקרבנות כדביאר תלמיד רבינו יונה, הרי מסתבר שיש לתקן שיהיה לעיכובא עכ"ל:

תמהני בעניי על גאון גדול ועצום שכמותו, שיוצא מדבריו שלא ראה רק מה שכתב תלמיד רבינו יונה לגבי י"י שפתי, ולא את המוקדם לזה לגבי השכיבנו. דהיינו שהביט בדפוס וילנא המצוי במה שכתוב בדף ג' ע"א, ולא במה שכתוב לפני כן בדף ב' ע"ב. שאם לא כן היה נוכח לדעת דהשכיבנו נמי היא גאולה בעצם, שכן כתב שם בזה"ל, אע"ג דצריך לומר השכיבנו בגאולה, כגאולה אריכתא דמיא. והטעם שאינו הפסקה, מפני שהשכיבנו מעין הגאולה הוא. שבשעה שעבר השם לנגוף את מצרים, היו מפחדין ומתפללין לבורא לקיים דברו, ושלא יתן המשחית לבוא אל בתיהם, שדרך הצדיקים שיראים תמיד שמא יגרום החטא. וכנגד אותה התפילה, התקינו לומר השכיבנו, שיצילנו השם מכל דבר רע, וישמור צאתנו ובואנו. וכיון שהתקינו לאמרו כנגד מה שהיה בשעת הגאולה, אמרו דלא הוי הפסקה, דכגאולה אריכתא דמיא עכ"ל. ועיין עוד לעיל אות ו' ד"ה וצריך:

יד) והגם שלא סיים התלמיד בנדון דידן שזה מפי מורי הרב נר"ו, דהיינו רבינו יונה, כמו שסיים לגבי י"י שפתי. סוף סוף הוא אותו בית־מדרש, ואותו ספר, ואותו מחבר, ולא יוכל הגרמ"פ להתעלם מזה. ולא עוד אלא שנראה לענ"ד כי מה שלא ציין התלמיד בזה לרבינו יונה, הוא מפני שפירוש זה היה מקובל כבר בלאו הכי מפי גדולים שלפניו, ורבינו יונה הוסיף עליהם מדנפשיה הביאור לגבי י"י שפתי. ואותם גדולים, לא הוזקקו להגיע לפירושו המחודש, אלא סברו שמובנים הדברים כפשוטן טפי מדוע זה נחשב כתפילה אריכתא [וכגון שיבין המעיין ממה שנכתוב בס"ד לקמן אות כ' ד"ה והא. ונראה לענ"ד שרבינו יונה לא הונח לו בפירושם, משום דלדידהו אין הוכחה דמיירי האיי קרא בתפילה, ובפרט שסיים בתיבת תהלתך, איכא למימר דהיינו מזמורים כגון תהלים, אי נמי שאר שירים ותושבחות דאמרינן בעלמא, כגון לומר שבח אל חי אשר ברא לכל חי, שיסד מהר"ש שבזי. ולדידיה ניחא שזה במקום קרבנות. ומאי דקאמר תהלתך, צריך לומר מפני שפותחים התפילה בשבחים להקב"ה, כדאיתא בברכות דף לב. לעולם יסדר אדם שבחו של־הקב"ה ואחר־כך ישאל צרכיו וכו' ועיין מ"ש בס"ד בבארות יצחק על פסקי מהרי"ץ כרך א' הלכות תפילה סק"ט דף קצ"ט מִד"ה ומה שכתב] מה שאין כן לגבי השכיבנו לא מובן מה הקשר לגאולה [שהקשר נראה קלוש, ויעיד הגרמ"פ עצמו שביאר זאת בכלל דבריו דלעיל אות י"ג ד"ה והאחרון, שיהיה השי"ת שומרנו ומצילנו בזכות האמונה וכו'. ועיין עוד לקמן אות כ"ו ד"ה ואף, בשם מעדני יום טוב] לכך העמיקו ופירשו כנזכר לעיל:

והראיה שפירוש זה מוקדם לרבינו יונה, ממה שמצינו קרוב לכך בשבלי הלקט סימן נ"א בשם הראב"ד, ששמע מר' יצחק בן מרן לוי זצ"ל, שהיה אומר דרך אגדה, מפני מה אמרו רבותינו השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא, מפני שאבותינו כאשר הזהירם משה ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר (שמות י"ב, כ"ב) והיו מובטחין על הגאולה, והיו אוכלין הפסח כמו שכתוב (שם י"א) וככה תאכלו אותו, והיו מבקשין רחמים ואומרין השכיבנו ה' אלהינו לשלום וכל הברכה שהוא רחמים של־שמירת המקום. ולכך אמרו כגאולה אריכתא דמיא, שבעת הגאולה אמרוה, והיו צריכין לומר ושמור צאתינו ובואנו מעתה ועד עולם ע"כ. וכתוב בתו"ש פרשת בא חלק י"ב דף י"א הערה תמ"ח שמקור הדברים בספר האשכול חלק א' הלכות תפילה דף י"ז וכו' יעו"ש. ולפי זה העניין מובן ביתר שאת ויתר עז. וכל זה אשתמיטתיה מעיניו הבדולח:

טו) קושטא קאי דאליבא דתלמיד רבינו יונה אִכַּתִּי יש חילוק בין החשבת י"י שפתי כתפילה אריכתא, שזו ממש בקשה שתהיה תפילתינו מקובלת ורצויה, לבין החשבת השכיבנו כגאולה אריכתא שאין זה ממש עניין הגאולה שהיתה בזמנם, רק בעקיפין. דכמו שאז בהיות אבותינו במצרים לפני גאולתם התפללו שלא יבוא המשחית, כמו־כן אנחנו מתפללים כעת על עצמנו שיצילנו השם. ומלבד דלא משמע שהאיגרות משה נתכוון לחילוק זה, סוף סוף חז"ל השוו לנו את שני העניינים הללו להדדי. וכל־שכן לפי סגנון האשכול ושבלי הלקט דלעיל דאתי שפיר טפי, כי אנחנו אומרים כעת, מה שהם אמרו אז בעת גאולתם. מה־גם שגאולתם היא גאולתנו, כי אנחנו בני־בניהם. ועל־דרך שביאר מהרי"ץ בעץ חיים חלק א' דף קס"א ע"ב טעם שאנו אומרים בנוסח על הנסים, שעשית עמנו ועם אבותינו, דנס שנעשה לאבותינו, שייך גם לנו. כי לולי שנשארה להם פליטה, לא היינו אנחנו נמצאים בעולם. דאם אין שורש, ענף מניין יעו"ש:

תוספת נופך לזה, מהטעמים המחודשים והנפלאים שמצאתי עכשיו לכך בר"ד אבודרהם גבי ברכות קרית שמע של־ערבית דף קמ"א וז"ל, כתב אִבְּן הירחי, למאן דאמר תפילת ערבית חובה ובעי למסמך גאולה לתפילה, אמרינן בפרקא קמא דברכות כיון דתקינו רבנן למימר השכיבנו בגאולה, כגאולה אריכתא דמיא. הטעם הוא, דבהשכיבנו יש בה ופרוס עלינו סוכת שלומך, שהוא לשון גאולה, כמו (יחזקאל ט"ז, ח') ואפרוש [כנפי] עליך, וכתיב (רות ג', ט') ופרשת כנפיך על אמתך כי גואל אתה. והראב"ד כתב דהיינו טעמא דעבידנא גאולה אריכתא בערבית יותר משחרית, משום דמחצות הלילה התחילה גאולת מצרים ונמשכה עד הבוקר (ברכות דף ט' ע"א) והוי אריכתא. אבל גאולת הבוקר, תכף הוי. וכי תקינו השכיבנו, כדי לשמרם מן השטן המשחית במצרים, שנאמר בה שבור שטן מלפנינו וכו' יעו"ש. וז"ל רבינו מנוח על דברי הרמב"ם סוף פרק ז' מתפילה (שנביא בס"ד לקמן אות י"ח ד"ה שוב) עשו גאולה אריכתא בערב ולא בשחר, משום דמחצות לילה התחילה הגאולה, כדכתיב (שמות י"ב, ל"א) למשה ולאהרן לילה, ונמשכה עד הבוקר, דכתיב ביה (במדבר ל"ג, ג') לעיני כל מצרים, וכתיב (שמות שם מ"א) בעצם היום הזה יצאו וגו', וגאולת הבוקר תכף הויא. ועיקר ברכת השכיבנו תיקנוה ז"ל כנגד ישראל שהיו מתפללים להקב"ה בליל מכת בכורים, והיו ישראל מתייראים, אעפ"י שהבטיחם הקב"ה באמרו (שם כ"ג) ולא יתן המשחית וגו', ודרך הצדיקים להתפחד מהפורעניות שמא יגרום החטא, ועל כן תיקנו לומר השכיבנו וכו' והסר שטן מלפנינו וכו' ע"כ. ועיין עוד שו"ת הרשב"א חלק א' סימן נ"א:

טז) הוכחה חזקה לדברינו דלעיל נראה לפענ"ד בס"ד ממה שלמדו בגמרא י"י שפתי מהשכיבנו. דאם תמצי לומר שהקשר של־השכיבנו לגאולה הוא קלוש טפי, אי אפשר ללמוד זה מזה. דהכי איתא התם בברכות דף ד: מְתִיב מָר בריה דרבינא, בערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה. ואי אמרת בעי לסמוך, הא לא קא סמך גאולה לתפילה, דהא בעי למימר השכיבנו. אמרי, כיון דתקינו רבנן השכיבנו, כגאולה אריכתא דמיא. דאי לא תימא הכי, שחרית היכי מצי סמיך, והא אמר רבי יוחנן בתחילה אומר י"י שפתי תפתח, ולבסוף הוא אומר יהיו לרצון אמרי פי. אלא התם כיון דתקינו רבנן למימר י"י שפתי תפתח, כתפילה אריכתא דמיא. הכא נמי כיון דתקינו רבנן למימר השכיבנו, כגאולה אריכתא דמיא ע"כ. ואמנם בדף ט: הוא בהיפך, ששם לפי עניין השקלא וטריא בסוגיא, למד רב אשי י"י שפתי מהשכיבנו יעו"ש, הא מיהת נילף ששקולים הם:

וכבר הרגיש מהרש"א שם בדף ט: בעיקר הדבר וז"ל, יש ליישב [אולי צ"ל לדקדק. יב"ן] דהכא מייתי מהשכיבנו אי"י שפתי תפתח דלא הוי הפסק, ולעיל מייתי בהיפוך מי"י שפתי תפתח אהשכיבנו, וק"ל ע"כ. וכמה מפרשים אחריו הרחיבו בזה. והאיגרות משה עצמו הרגיש בכך הרגשה בעלמא אגב הילוכו מזוית אחרת, כדלעיל אות ו' ד"ה עוד:

יז) ועל־דרך זה הוא מה שמוסיפים פסוקי ושמרו בני ישראל את השבת וגו' (שמות ל"א, ט"ז. י"ז) בליל שבת אחרי השכיבנו, כמו שכתב הטור בהדיא בסימן רס"ז וז"ל, ונוהגין לומר ושמרו בני ישראל וגו', לומר שאם ישמרו שבת, אין צריכין שמירה. והוא גם־כן מעין גאולה וכו' שאם ישמרו ישראל שתי שבתות, מיד נגאלין ע"כ. הרי דאף שעניין הגאולה הוא בעקיפין, סבירא ליה דלית לן בה. אמנם מהאיי טעמא גופא, יש מי שכתב שהוא נדחק בזה, וכדלקמן ד"ה ובכנסת הגדולה. ועיין עוד לקמן אות כ"ח ד"ה ואחרי. ובעיקר עניין גאולתנו בזכות שמירת שבת, הרחבתי בס"ד בנפלאות מתורתך ריש פרשת בראשית על תיבת בראשית מִד"ה והוסיף. וכן העלה טעמו זה הלבוש שם סעיף ג'. ובסימן תקפ"ב סעיף א' כתב הלבוש, אומרים פסוק (תהלים פ"א, ד') תקעו בחדש שופר וגו'. ואין זה הפסק בין גאולה לתפילה, כי פסוק זה מעין גאולה היא וכגאולה אריכתא דמיא, על שם ביום ההוא יתקע בשופר גדול וכו' (ישעיה כ"ז, י"ג) המדבר בגאולה העתידה. ולפי שעתה מתחיל חודש שתוקעין בו, אומרים זה הפסוק שהוא מעין המאורע. ומטעם זה בעצמו נראה לי שאומרים בשאר ימים טובים הפסוק (ויקרא כ"ג, מ"ד) וידבר משה את מועדי י"י וגו', משום דכל המועדים הם זכר לגאולת מצרים, כמו שנאמר בפירוש בכל אחד זכר ליציאת מצרים. וביום הכפורים שאומרים פסוק (שם ט"ז, ל') כי ביום הזה יכפר עליכם וגו', הוא זכרון הגאולה האמיתית הוא גאולת הנפש, ואין לך גאולה אריכתא גדולה מזה, כן נראה לי. ומה שאומרים פסוק ושמרו בשאר שבתות השנה, כבר נתבאר בפנים לעיל סימן רס"ז עי"ש. ואם־כן הכי נמי הוי זה הפסוק דתקעו וגו' כגאולה אריכתא עכ"ל:

ובכנסת הגדולה בריש סימן תפ"ז כתב, נוהגין לומר אחר השכיבנו בלילי ימים טובים, אלה מועדי י"י מקראי קדש (שם כ"ג, ד'). ובלילי ראש השנה, וביום שמחתכם ומועדיכם (במדבר י', י'). ובליל יום הכפורים, כי ביום הזה יכפר עליכם וגו'. ובעל אות אמת כתב שראה מתמיה דמאין נתפשט מנהג זה, שלא נמצא בשום פוסק. דאפילו בפסוק דושמרו בני ישראל את השבת, נדחק רבינו יעקב [בעל הטורים כדלעיל ד"ה ועל־דרך. יב"ן] לתת טעם שלא יהיה הפסק, עד כאן. ואני אומר, מנהגן של־ישראל תורה היא. וכי היכי דכתב רבינו בעל הטורים על פסוק ושמרו בני ישראל, דלא הוי הפסק דהוי מעין גאולה, (לומר שאם ישמרו שבת אין צריכין שמירה) [שאם ישמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין], הכי נמי אלה מועדי י"י וביום שמחתכם ומועדיכם וגו' וכי ביום הזה וגו', הוי מעין גאולה, שאם שומרין את המועדים ומקיימין מצות תקיעת שופר ועושין כיפור, הם מקיימין מצות ה', ובזכות זה הם נגאלין. ואגב שתיקנו בלילי שבתות לומר ושמרו, תיקנו לומר ביום טוב ובראש השנה ובכיפור מעין קדושת היום וכו' עכ"ל. וכן כתב הפרי חדש שם וז"ל, נוהגין לומר אחר השכיבנו בליל יום טוב, פסוק דאלה מועדי ה'. ובלילי ראש השנה, וביום שמחתכם ובמועדיכם. ובלילי יום הכפורים, כי ביום הזה יכפר וגו'. ואף לדעת רוב הפוסקים שסבירא להו דצריך לסמוך גאולה לתפילה ואף בתפילת ערבית, הני קראי הוו מעין גאולה וכגאולה אריכתא דמיא, וכמו שכתב הטור בסימן רס"ז על פסוק ושמרו בני ישראל דלא הוי הפסק, לפי שאם ישמרו שבת אין צריכין שמירה, והוא ג"כ מעין גאולה [שאם ישמרו ישראל שתי שבתות, מיד נגאלין], והכי נמי אם ישמרו ויקיימו את המועדות, וכן אם יעשו תשובה ויתכפרו להם העוונות, הרי נגאלין מיד, וכדאמרינן בסוף פרק בתרא דיומא (דף פו:) גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה עכ"ל. וכן העלה מהרי"ץ בעץ חיים חלק א' דף ק"ו ע"א ד"ה ונהגו, וחלק ב' דף ד' ד"ה כתב, קיצור הדברים דלעיל יעו"ש, ובספרי עוד רבוותא:

יח) ואעיקרא נמי לא הבנתי מהלך מחשבת הגרמ"פ והבנתו שהנדון הוא כאילו שעל־ידי ברכת השכיבנו תתבטל חשיבות הגאולה מגאל ישראל שחותמת ברכת אמת ואמונה, וכאילו היא באה במקומה. כי במחכת"ה נראה שלא זו הדרך ולא זו העיר. הכוונה רק שהשכיבנו נחשב המשך עניין הגאולה שבאמת ואמונה. אם כפשוטו ששמירתנו והצלתנו הן כמו גאולה, וכן מתבאר מהמאירי שכתב בזה"ל (דף י"ג ד"ה וסמיכת) הואיל ותיקנו השכיבנו סמוך לגאולה, הרי היא כגאולה, והרי גאולת מזיקים נזכרה בה, והסר מעלינו וכו' ע"כ. אם כדברי רבוותא דלעיל, שזה כמו בשעת הגאולה שבמצרים וכו'. נמצא אף שעניין הגאולה של־נסים והנפלאות נגמר בגאל ישראל, אך מה תועיל כל הגאולה הזאת אם חס ושלום יבוא המשחית עכשיו אל בתיהם. הרי שהשכיבנו היא קיום והעמדת הגאולה, שבלעדיה לא נשלמה הגאולה. ומובן גם־כן מדוע לא כללו השכיבנו בברכה אחת עם אמת ואמונה, כי סוף סוף הם שני עניינים:

שוב ראיתי שכן הוא מבואר בעליל בלשון הרמב"ם סוף פרק ז' מתפילה שברכת השכיבנו נחשבת כהמשך, מדמייתי לה בזה"ל, אעפ"י שמברך השכיבנו אחר גאל ישראל, אינה הפסקה בין גאולה לתפילה, והרי שתיהן כברכה אחת ארוכה ע"כ. וכתב עליו רבינו מנוח בפירושו שם, לשון הגמרא כגאולה אריכתא דמיא. ועשו וכו' והבאנו בס"ד שאר לשונו, לעיל אות ט"ו ד"ה תוספת:

יט) ולסיומא דהאיי מילתא, כתב הגרמ"פ שם בזה"ל, ואף אם הוא מטעם אחר, שנמצא באיזה גאון טעם אחר לאמירת י"י שפתי, גם־כן יש לנו לומר שיהא לעיכובא, וליכא שום טעם לדמות להשכיבנו. וצ"ע טעם המשנה ברורה בביאור הלכה שמדמה להשכיבנו. ובפרט שמשמעות תלמיד רבינו יונה שהוא לעיכובא כדכתבתי לעיל, ולהריטב"א ולסידור רב סעדיה גאון נמי מסתבר שהוא לעיכובא עכ"ל:

ומלבד שהרואה יראה ויבחין דליכא הכרע של־ממש מתלמיד רבינו יונה והריטב"א ורס"ג, וכל־ שכן שתלמיד רבינו יונה לא כתב זה לעניין דינא רק דרך ביאור, וכיון שאין לזה יסוד מהגמרא עצמה מסתברא שהוא עצמו יודה שאין לבנות על כך לעניין הלכה למעשה. ואעיקרא מה שפירש רבינו יונה שפסוק י"י שפתי דבוק לפסוק שאחריו כי לא תחפוץ זבח ואתנה וגו', ואמר אותו דוד כשהיה מתפלל על חטא בת שבע שחטא בו במזיד, ועל המזיד אין מביאין קרבן, שאין קרבן בא אלא על השוגג, ועל כן היה מתפלל לבורא תסייעני שאוכל לכוון בתפילתי ולספר מעלליך, כדי שתהא תפילתי מקובלת. שכיון שלא תחפוץ זבח על המזיד, תהיה תפילתי כפרה במקום קרבן וכו' יעו"ש, אינו מוכרח. ובעיון קל ראיתי שרס"ג ומצודת דוד פירשו שם באופן אחר, כל־שכן כשנפשפש בספרים רבים. קל וחומר שכבר דחינו שאין מקום ללמוד מדבריו, כדלעיל אות ט' ד"ה ובלתי. עוד זאת תימ"ה תימ"ה אקרא מה הבטחון הזה אשר בטח הגרמ"פ שאף אם ימצא באיזה גאון טעם אחר הוא יהא לעיכובא. איככה ידע מר מה בחשוכא. הנגלות לנו, והנסתרות לי"י אלהינו:

כ) והא קמן נַיְתֵי ספרים ונחזי. והנה עינינו רואות להראב"ן בספר המנהיג דיני תפילה אות מ"ג שכתב בזה"ל, י"י שפתי תפתח שתיקנו חכמים, הוא נטילת רשות ופתיחת התפילה. ואינו הפסק, דהויא תפילה אריכתא. והאומר בסוף אמת ויציב בגלל אבות תושיע בנים ותביא גאולה לבני בניהם בא"י גאל ישראל, דבר שלא תיקנוהו חכמים, וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, לא יצא ידי חובתו עכ"ל. האם יש שמץ ראיה ממנו שיהא לעיכובא. וכן הבין מדבריו בעינים למשפט, וגם מדברי תלמיד רבינו יונה, כדלעיל אות י' ד"ה והוא:

וביתר הרחבה כתב מהר"ש חראזי בבית תפילה חלק שני דף צ' וז"ל, אד' שפתי תפתח, תיקנו אותו בתחילת התפילה, לפי שהוא בקשת הרשות מלפני שומע תפילה יתברך, ובקשת הרשות כדי שתקובל התפילה. וקל וחומר ממלך בשר ודם, שאין נכנסים לדבר לפניו אלא ברשות. (ע"ש) [כל־שכן] שאין ראוי לבקש רשות ממלך מלכי המלכים, שהוא מבורך ומתנשא על הכל. והוא רמז למה שפירש עטרת ראשנו המאור הגדול רש"י זצ"ל, יהיה לי פתחון פה להגיד תהילתך. ולכך לא הוי הפסק בין גאולה לתפילה. ויש לומר אותו בתחילת התפילה. בתחילה הוא אומר י"י שפתי תפתח. כיון דתיקנוהו בתפילה, כגאולה אריכתא דמי עכ"ל. ומה שכתב שהוא כגאולה, הוא כדעת הטור וסיעתו וכדלקמן אות כ"ג ד"ה והנה:

כמו־כן לגבי טעם נוסף שהעלה הר"ד אבודרהם בדף צ"ד בשם חידושי רב"ש, שלכך קבעו רז"ל י"י שפתי תפתח בתחילת התפילה, מפני שהתפילות כנגד תמידין תיקנום כמו שפירשנו למעלה, ופסוק זה הוא כתוב קודם זבח, שנאמר אחריו כי לא תחפוץ זבח ואתנה וכו' יעו"ש. ובלבוש סימן קי"א סעיף א'. ולעיל אות י"ד ד"ה והגם. [ואולי בכוונה נקט הגרמ"פ גאון, לפי שדברי הגאונים דברי קבלה]:

כא) וחדשות אני מגיד, בעזר המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית ואחרית מראשית מגיד, לפי דברי מדרש רז"ל שזכינו ונתגלו לנו באמצעות מהר"ס עדני, שאמרו ישראל לדוד המלך ע"ה שאנחנו נתחיל ונחתום בדבריך, דהיינו כדי שיוזכר שמך לכל־הפחות בדרך רמז בתחילת התפילה, סמוך לפני ברכת אבות שבה אומרים אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב כדלעיל אות ד', ממילא נתבאר לנו בס"ד טעם חדש ונפלא למה שאמרו בגמרא שהוא כתפילה אריכתא [ונמצא שיש בידינו ארבעה טעמים לכך. א' רבינו יונה. ב' המנהיג. ג' ר"ד אבודרהם בשם רב"ש. ד' מהר"ס עדני], דר"ל שזה משלים את אברהם יצחק ויעקב האמורים בתפילה. ואעפ"כ נראה לענ"ד שאין לנו לומר שזה יהא טעם לעיכובא, דסגי שבדרך־כלל אומרים זאת ולא שכיח שישכחו. ואדרבה י"ל כיון דהקב"ה לא הסכים שיאמרו אלהי דוד, אין נכון לעשותו חובה כמו אברהם יצחק ויעקב. [משמע שאם שכח ולא אמר אלהי אברהם וכו' לא יצא ידי חובתו. ולכאורה כן נראה מדברי הרמב"ם פרק א' מתפילה סוף הלכה ט'. איתמר]:

ויתכן ללמוד מזה טעם לסברת רס"ג שגם כשטעה ולא גמר התפילה צריך לחזור מן י"י שפתי, כדלעיל אות י"א ד"ה ובעיקר, דכיון שמזכירים אלהי אברהם יצחק ויעקב אין לקפח את דוד:

כב) וכבר אפשר היה לסייע מסקנת האיגרות משה, ממה שנדפס בזמנינו סידור חסידי אשכנז (עם סידור רבינו שלמה מגרמיזא) ואיתא התם בסוף דף ק"א, אמר רבי יוחנן, בתחילה אומר י"י שפתי תפתח, ולבסוף אומר יהיו לרצון אמרי פי (ברכות דף ד' ע"ב). והתחלה דתפילה הוא, ולא הוי הפסק בין גאולה לתפילה יעו"ש. הרי שתמורת לשון הגמרא כתפילה אריכתא דמיא, נקטו לשון התחלה דתפילה הוא, דרך ביאור. אלא דהאיגרות משה עצמו, לא סבירא ליה האיי דיוקא, שכן כתב בעצמו בכגון דא לעיל מינה בדף פ"ב ד"ה והא, כי מה שהביא המגן אברהם בסימן קי"א סק"א בשם הלחם חמודות, דבמוסף ומנחה יכול לומר פסוקים קודם י"י שפתי אבל לא אחר־כך, דפסוק זה מכלל התפילה הוא, לא דייק בלישניה. דהא גם קרא די"י שפתי, אינו מכלל התפילה. אלא כוונתו דפסוק י"י שפתי הוא מכלל דיני התפילה שחייבו חכמים לאמרו, ודוקא סמוך ממש לַתפילה. ושאר פסוקים אף השייכין לתפילה, ורשאי לאמרן קודם למוסף ומנחה, אף דליכא חיוב, מכל־ מקום גם הפסק מן הקדיש שאמר השליח ציבור קודם התפילה נמי ליכא, כגון הקרא דכי שם י"י (דברים ל"ב, ג'), ורשאין לומר זה, ובמדינותינו נוהגין לומר זה במוסף ובמנחה [אבל בקהילותינו לא נהגו זאת. יב"ן], וכמו־כן רשאי לומר עוד פסוקי רצון כאלו. אבל זה דוקא קודם שאמר פסוק י"י שפתי, דאחריו אסור לומר שום דבר אף במוסף ומנחה וכו' עכ"ל. ועיין לקמן אות כ"ג ד"ה ואם, בשם חיי אדם:

מיהו יש להעיר ממה שהקרה ה' לפני כעת בקובץ הנקרא בשם ליקוטי טעמים נחמדים, כת"י זקיני מהריק"א ראב"ד ומאריה דאתרא עיר ד֗מאר בזה"ל, מפי חכמים גדולים שמעתי שיש בתפילת שמונה עשרה מן י"י שפתי תפתח, עד סופה, תרי"ג תיבות. וכן משה רבינו גימטריא תרי"ג עכ"ל. שמע מינה כי החשיבו פסוק זה כחלק מן התפילה ממש. וצריך לבדוק לפי איזה נוסח מנו את התיבות. ואחר החיפוש והעיון, מצאתי שאפשר להתאימו לכל הנוסחאות שבזמנינו, אף כי כל אחת בדרך שונה, וכמו שהארכתי בס"ד על כך, וגם בטעמא דמילתא, בנפלאות מתורתך פרשת עקב על פסוק ולעבדו בכל לבבכם. איך שיהיה לעניין דינא, אין הרמזים מכריעים, אבל על־כל־פנים מסייעים לחוש לזה לכל־הפחות מדרך חומרא:

כג) ובשו"ת תורת יקותיאל (רוזנברגר) מהדורא תניינא סימן נ"ג, ונכפלו הדברים שוב שם במהדורא תניינא סימן ע"ה, נקט נמי בדעת תלמיד רבינו יונה שאינו לעיכובא. ונדונו שם בשאלה דומה לענייננו וז"ל, טעה ולא אמר י"י שפתי תפתח קודם התפילה, ונזכר לאחר שכבר אמר ברוך אתה ה', אם צריך שם להפסיק ולומר י"י שפתי תפתח כיון דהוא מעניין התפילה, ואם לא אמר י"י שפתי לגמרי יהיה כאילו לא התפלל כלל כתפילה אריכתא הוי וכו' ע"כ. והשיב כי על פי דברי תלמיד רבינו יונה נראה לפענ"ד שעד כאן לא החשיבוה לאמירה זו כתפילה עצמה, אלא לעניין הפסק. מה שאין כן להיחשב כעיקר תפילה ולומר דאם חיסר אמירה זו לא יחשב התפילה, פשיטא דלא. ועל פי האמור ברבינו יונה דהוי רק תפילה, שהתפילה תיחשב כקרבן. ואטו אם לא אמר התפילה המוקדמת, לא תיחשב התפילה. זה בודאי אינו, דמבואר ברבינו יונה דאינו עיקר התפילה, רק תפילה לפני תפילה, אבל אינה עיקר התפילה לומר שממנה מתחלת התפילה. ופשיטא דאסור להפסיק באמצע הברכה לומר תפילה זו, דעיקרו לא נתקן רק קודם התפילה. והיינו דדייקי כתפילה אריכתא דמיא, מוכח דבאמת אינו תפילה אריכתא רק דמיא:

והנה לשון הטור כגאולה אריכתא דמיא. והבאים אחריו [בית יוסף ופרישה. יב"ן] הגיהוהו דצ"ל כתפילה אריכתא, ורק דלעיל בהשכיבנו נקט גאולה אריכתא, נקט נמי הכא. ולפענ"ד י"ל דליכא טעות סופר כלל, רק כוונת הטור להודיענו דלא נימא דהוי ממש כתפילה, ממילא נימא בחסר האמירה הלזו יוצרך לחזור ולהתפלל, לזה קאמר דהוי רק כגאולה אריכתא, והיינו דשייכות יש לאמירה זו קודם התפילה, וכאמור בלשון רבינו יונה. אבל אינה מעיקר התפילה לומר שאם חיסר אמירה זו יוצרך לחזור ולהתפלל, זה אינו. וזה נראה לפענ"ד נכון בס"ד, וספק [ברכות] להקל:

ואם אמנם כי לכאורה נראה מלשון החיי אדם כלל כ"ד דכתב דפסוק זה שייך לתפילה, משמע לכאורה דבחיסר אמירה זו כחיסר עיקר התפילה דמי, לזה קאמר דזה אינו, דשייך לתפילה, ממילא מוכח דהוי המשך, אכן עדיין אני על משמרתי אעמודה, דכוונתו רק המשך לתפילה, דכתפילה קודם התפילה הוי, וכפירוש רבינו יונה, אבל מעיקר התפילה לא הוי [ועיין לעיל אות כ"ב ד"ה וכבר. יב"ן] וזה נראה לפענ"ד פשוט בס"ד. על כן לענ"ד אין נכון להפסיק, כגון שהתחיל ברוך אתה ה', לומר אחר־כך י"י שפתי תפתח ולהפסיק, דהוי כמזכיר שם שמים לבטלה. וביותר דזה רק מכלל התפילה לאמרו קודם התפילה, אכן לא להיות מותר להפסיק בו בין שם ומלכות. וזה מסתבר דרק לעניין שלא יהיה הפסק בין גאולה לתפילה אתאמר זה. ועיין טורי זהב סימן קי"א סק"ב דכיון דקבעוהו רבנן בתפלה הוי כתפילה אריכתא, לענ"ד גם־כן כמש"כ כתפילה ולא תפילה אריכתא ממש. ונפקא מינה לעניין הפסק:

על כן נראה לפענ"ד כיון דלא נמצא בשום מקום לומר דבחיסר תפילה זו כחיסר עיקר התפילה, בודאי דאין צריך לחזור ולהתפלל, הכי נמי דאסור להפסיק באמירתו הבקשה. וזה דבר המסתבר, וספק ברכות להקל וכו' עכ"ל:

ופירושו בדעת הטור (כדלעיל ד"ה והנה) שכתב כי י"י שפתי כגאולה אריכתא, הדוחק גלוי. ולפום רהטא אין העניין מובן כלל, איזה קשר ושייכות יש ביניהם. ולא מצאתי למי מהמפרשים שעמד לבאר זאת. ולכאורה אם־כן האמת יורה דרכו שזו אינה אלא טעות המעתיק, וצ"ל כבטור דפוס ישן (פייבי די שאקו) כתפילה אריכתא:

כד) לולא שנמצאו חברים נכבדים לגירסא זו, ולכן צירף זאת בספר הלכה ברורה חלק ששי דף קי"א קי"ב לסייע דברי המשנה ברורה וז"ל, ולענ"ד נראה שהעיקר כמו שכתב הביאור הלכה. שמלבד שנראה שאין הכרח למה שכתב האיגרות משה לדייק מדברי תלמיד רבינו יונה, כאשר עיני המעיין תחזינה, הנה בסידור רבינו סעדיה גאון דף מ"ד מוכח ששליח ציבור החוזר תפילת החזרה, אינו אומר פסוק י"י שפתי תפתח כלל וכו'. ועיין להגאון רבי יוסף חיים בבן איש חי פרשת ויקהל אות י', שאם שמע קדיש וקדושה במנחה אחר שאמר פסוק י"י שפתי, יפסיק ויענה ואחר־כך יחזור ויאמרנו קודם שיתפלל. ובספרו שו"ת רב פעלים חלק ד' אורח־חיים סימן ד' כתב דהוא הדין בזה לעניין מוסף, וע"ש. ומשמע גם־כן דסבירא ליה דלא הוי ממש כתפילה, דהא אי הוי ממש כתפילה, מאחר שהתחיל תפילתו אינו רשאי להפסיק [אפילו] לדברים שבקדושה, ודו"ק. ויש עוד להוסיף ולסייע להמשנה ברורה ממה שכתב הטור כאן, דכיון דתיקנו פסוק זה בתפילה, כגאולה אריכתא דמיא. ומשמע שאין פסוק זה חלק מן התפילה, אלא חלק מן הגאולה, ולפי זה פשוט שאינו מעכב התפילה. ועיין בפרי מגדים משבצות זהב סק"ב שכתב שלגירסת הטור כגאולה אריכתא, אין השליח ציבור אומר פסוק זה בחזרה [ועיין לעיל אות ה' ד"ה כל־שכן. יב"ן]. ואמנם מרן הבית יוסף דייק מדברי תלמיד רבינו יונה הנזכר לעיל שיש לגרוס כתפילה אריכתא דמיא, ושכן גירסת הספרים שלנו, והטור שכתב כגאולה אריכתא לא דק, וע"ש. וכן הסכים הפרישה שם סק"ג. וכן גירסת רבים מרבותינו הראשונים כתפילה אריכתא דמיא. ועיין בהגהות והערות על הטור [בדפוסים החדשים] שאף בטור יש ספרים שכתוב בהם כתפילה אריכתא. אולם הנה בפירוש רבינו חננאל הנדפס מחדש לברכות דף ט: כתב שצריך להתחיל י"י שפתי תפתח, דכיון דתקינו רבנן למפתח הכי כגאולה אריכתא היא. וכן נראה שגרס הראבי"ה חלק א' סימן כ"ה. ועיין עוד בראבי"ה סימן ג'. ובודאי יש לצרף זאת לעניין דיעבד אם לא אמר פסוק זה, שאינו חוזר. ועיין במחזור ויטרי סימן פ"ט וסימן שמ"ז וסימן שנ"א שכתב פסוק כי שם י"י אקרא אחר פסוק י"י שפתי תפתח. ומשמע דאעפ"י שבגמרא לא אמרו שאומר קודם התפילה אלא פסוק י"י שפתי תפתח, ורק על פסוק זה אמרו דהוי כתפילה אריכתא (וכמו שכתב המחזור ויטרי עצמו בסימן ב' דהוי כתפילה אריכתא), מכל־מקום אין באמירת פסוק כי שם י"י אקרא אחריו משום הפסק בין י"י שפתי תפתח לבין התפילה. ועל כרחנו לומר גם־כן דסבירא ליה דפסוק י"י שפתי תפתח לא הוי כחלק מן התפילה ממש. ולכן יש להצדיק ולקיים דברי המשנה ברורה בזה וכו', עכ"ל ההלכה ברורה:

ברם יש להעיר קצת על הסיוע להמשנה ברורה מדברי הגרי"ח בעניין קדיש וקדושה, דהנה המשנה ברורה עצמו סימן ס"ו ס"ק ל"ה כתב בשם אליה רבה לגבי עניית אמן שאין לענות אם התחיל י"י שפתי, דמשם ואילך הוי כתפילה, ובפסקי תשובות סימן קי"א אות ב' והערה י"ד נקט בפשיטות לשיטתו שאין לו לענות לשום דבר שבקדושה ואף לא במנחה ומוסף היפך הגרי"ח, והביא שבמקור חיים (לבעל שו"ת חוות יאיר) סובר שיענה יעו"ש. וצריך לומר לשיטת המשנה ברורה דשכח שאני, שאין לומר דהוי כתפילה ממש עד כדי שיצטרך לחזור. אמנם הגרי"ח שמתיר אפילו לענות, לכאורה פשיטא דאתי בקל וחומר דבשכח לא יצריכנו לחזור:

כה) ובעבודה ברורה על מסכת ברכות חלק א' במילואים לדף ד: בדפוס דף ת"ו סימן כ"ו העלו גם־כן שגירסת כמה ראשונים די"י שפתי תפתח הוי כגאולה אריכתא, שכן באו' הגאונים מובא בשם רבינו חננאל דגרס הכי, י"י שפתי תפתח כגאולה אריכתא דמיא. וכן היא גירסת הטור סימן קי"א, והמנורת המאור [עניין] תפילה פרק ב' תפילת ערבית [אין המדובר במנורת המאור המפורסם שחיבר מה"ר יצחק אבוהב, אלא בזה שחיבר מה"ר ישראל אלנקאוה, וז"ל שם בדף ק"מ, אעפ"י שאומר השכיבנו, ופסוקים שאומרים בלחש, עד יראו עינינו ועד תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד ועל כל מעשיו, וקדיש, אין זה הפסק, ודומה כגאולה ארוכה. והוא הדין בפסוק י"י שפתי תפתח שאומר אחר גאל ישראל, אינו מפסיק, וכגאולה ארוכה דמי. ויסמוך גאולה לתפילה, ושכרו הרבה מאד וכו' ע"כ. יב"ן]:

וכן מבואר במאירי במגן אבות סימן א' וז"ל, מנהג קדום בארצות הללו מימי קדם בימי הרבנים הגדולים, וכן בארץ צרפת ואשכנז, שאומרים אחר ברכת אהבת עולם כשבאים להתחיל בקרית שמע, אל מלך נאמן. שכל דבר האמור בתקנת חכמים, אינו הפסק וכו', שהרי בסמיכת גאולה לתפילה אמרו הכי, והא אמר רבי יוחנן בתחילה אומר י"י שפתי תפתח וכו', כלומר והוה ליה הפסק לסמיכתו. ותירץ כיון דתקינו ליה רבנן כגאולה דמי עכ"ל בקיצור. אכן גירסא זו צריכה ביאור, מה עניין י"י שפתי תפתח אצל גאולה, ומהיכי תיתי להחשיבו כגאולה אריכתא עכ"ל. ועיין עוד אור תורה טבת ה'תשנ"א סימן נ"ה דף רנ"ד רנ"ה, ושם הובא בשם יוסף אומץ שי"י שפתי אינו מעיקר התפילה וכו' עדיין לא התחיל יעו"ש:

כו) ובקובץ בניין אב חלה דף צ"ח ראיתי בזה"ל, בדברי הגמרא כיון שתיקנו רבנן השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא, יש לעיין האם על (גוף) [ִאף] שאין שייכות להשכיבנו עם עצם הגאולה, מכל־מקום כיון שתיקנו לומר עם הגאולה הוי כגאולה אריכתא ואין זה הפסק. או דילמא דאף בהשכיבנו יש מעניין הגאולה, ורק על כן תיקנו רבנן דהוי כגאולה אריכתא. ואפשר שבזה נחלקו התוספות ורבינו יונה. דהתוספות ד"ה דאמר רבי יוחנן, [כתבו] שאומרים יראו עינינו (כתבו), הואיל ותיקנו להו רבנן הוה ליה כגאולה אריכתא, דתקינו לומר זה שבתוך כך יתפלל חבירו גם הוא, ולא ילך מבית־הכנסת עד שיגמור כל אחד תפילתו. ומבואר דאף שאין לזה שייכות עם ברכת הגאולה, הוי כגאולה אריכתא. אמנם רבינו יונה על דברי הגמרא דהשכיבנו אינו הפסק כיון דהוי כגאולה אריכתא, כתב משום שהשכיבנו מעין הגאולה, שבשעה שעבר ה' לנגוף את מצרים היו מפחדין ומתפללין לבורא לקיים דברו ושלא יתן המשחית לבוא אל בתיהם, שדרך צדיקים שיראים תמיד שמא יגרום החטא. וכנגד אותה תפילה תיקנו לומר השכיבנו, שיצילנו ה' מכל דבר רע וכו'. נמצא דלדעת רבינו יונה התקנה היתה מענין הגאולה. ועל פי זה אולי אפשר לומר בדעת הטור הנזכר לעיל כהתוספות, דעצם זה שקבעו להשכיבנו על אף שאין בו שייכות לגאולה, שפיר הוי כגאולה אריכתא. ועל כן נקט הטור די"י שפתי תפתח הוי גאולה אריכתא ולא הוי הפסק, על אף שאין לו שייכות לגאולה. ומכל־מקום לא נקט הטור דהוי כתפילה אריכתא, דסבירא ליה דאינו ממש מגוף התפילה. מה שאין כן הבית יוסף סבירא ליה כרבינו יונה דבעינן מעין, ועל כן לא דמי לגאולה אלא לתפילה. ולפי זה אפשר לומר דאף הטור יודה שבחזרת השליח ציבור, חוזר ואומר י"י שפתי תפתח, ושלא כהפרי מגדים, דהרי אינו שייך כלל לגאולה, והוי רק הכנה לתפילה. וכפי שנתבאר לעיל יש מקום לומר שאף שאינו מעצם התפילה, יש לשליח ציבור לחזור ולאמרו עכ"ל:

ואף גם זה דוחק גדול לפרש כך בכוונת התוספות וממילא הטור. ואשתמיטתיה שכבר ביאר יפה במעדני יום טוב אות ש' את דעת התוספות, שיש שם בפסוקים וביראו עינינו מענייני הגאולה והשמירה כמו בהשכיבנו יעו"ש, ובדברינו לעיל אות י"ד ד"ה והגם. ובתשובתנו בעניין חתימת ברכת השכיבנו, דלעיל חלק שלישי סימן פ"ז אות ג' מִד"ה ואמנם:

כז) מהשתא כל־שכן שזה נמשך לקדיש שהוא ממש גאולה, ולא רק כגאולה אריכתא, שכן מתפללים בו שיתגדל ויתקדש שמו יתברך בעולם, שזה לימות המשיח, שכן נאמר אחרי מלחמת גוג ומגוג (יחזקאל ל"ח, כ"ג) והתגדלתי והתקדשתי וגו', אעפ"י שבשחרית אין אומרים אותו שם אלא לפני יוצר, כדי שלא להפסיק בין גאולה לתפילה. ועיין עוד בתוספות ברכות דף ד: ד"ה דאמר, ושאר מפרשים:

ונצרף לזה פרפרת שמצאתי בכלל חידושי הר"ש כ֗ריף שנתגלו מקרוב וז"ל, מְנָא הא מלתא דאמור רבנן י"י שפתי תפתח וכו' כתפילה אריכתא דמיא. את מוצא אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתיך, ראשי תיבות וסופי תיבות עם אותיותיו ותיבותיו, עולים בגימטריא תפל"ה אריכת"א דמי"א. וּמְנָא הא מלתא דאמור רבנן השכיבנו וקדיש דבערבית כגאולה אריכתא דמיא. את מוצא השכיבנו ה' אלהינו עד לעילא, עולה בגימטריא כגאול"ה אריכת"א דמי"א עם שלוש תיבות. ושמא תאמר דלמנהג שאומרים השכיבנו ה' אלהינו [נוסח בלדי. יב"ן] תינח, אלא לדגרסי [נוסח שאמי ושאר קהילות. יב"ן] השכיבנו אבינו, מאי אית לִי למימר. יש לי לומר הכי, את מוצא מהשכיבנ"ו אבינ"ו עד אמ"ן, עולה בגימטריא גאול"ה אריכת"א דמי"א עם שלוש תיבות עכ"ל:

כח) ואענה גם אני הקטן חלקי, שאולי יש ליישב גירסת הטור (ואף כי גם זה הוא בדוחק, מכל־מקום אינו אלא למעט) דכשם שרבינו יונה ביאר שי"י שפתי תפתח וגו' דבוק לפסוק שאחריו כי לא תחפֹץ זבח וגו' כדלעיל אות ט' ד"ה ועכשיו ואות י"ט ד"ה ומלבד, וקרוב לזה וביתר פשטות העלה הר"ד אבודרהם בשם חידושי רב"ש כדלעיל אות כ' ד"ה כמו־כן יעו"ש, כן על־דרך זה י"ל להטור, אלא דלדידיה סבירא ליה שנקשר עד פסוק שלישי ורביעי שאחריהם (כ'. כ"א) היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלם, אז תחפוץ וגו' ר"ל שכאשר תיטיב את ציון, אזי תפתח את שפתי שיגיד פי תהילתך על כך, נמצא שמדבר הפסוק על גאולה העתידה. ואף שגָּאל ישראל קאי על גאולת מצרים שעברה, מכל־ מקום ידוע שגאולה האחרונה תהיה מעין הגאולה הראשונה וכו' כמו שכתב רבינו בחיי, והארכתי על זה בס"ד בנפלאות מתורתך ריש פרשת בשלח על פסוק ??. מה־גם שבגוף הברכה קודם לכן אנו מבקשים על העתיד, באמרנו גואלנו וגאל את אבותינו וכו'. ומסיימים לפני החתימה, י"י ימלך לעולם ועד, ונאמר גואלנו י"י צבאות שמו וגו'. כל־שכן להגורסים החתימה בלשון הווה גּוֹאֵל ישראל, שלשון זה כולל את העבר והעתיד, כמו שהרחבנו בס"ד באגדתא דפסחא פרי עץ חיים מהדורא שנייה אות רס"ה מִדף שכ"ה:

ואחרי ראותי דברי הטור וסיעתו שגם כשהעניין בעקיפין שפיר מיקרי כגאולה אריכתא, לגבי הפסוקים שאומרים בלילי שבת וימים טובים אחרי השכיבנו, וקבעתי מָדוֹר להם לעיל אות י"ז ד"ה ועל־דרך, נתעוררתי שאפשר לתרץ בריוח גם בנדון דידן שאלתא דקמן, דהטור לשיטתיה אזיל (ונמצא אדרבה מהכא יליף איהו להתם) בצירוף חלק מתוך מה שכתב רבינו יונה, שבפסוק י"י שפתי ביקש דוד שתהיה תפילתו כפרה במקום קרבן כדלעיל אות ט' ד"ה ועכשיו ואות י"ט ד"ה ומלבד, ואילו לא מחל לו הקב"ה על אותו עוון לא היה דוד המשיח, או מזרעו כדאמרינן משיח בן דוד (עיין מ"ש בס"ד בנפלאות מתורתך הפטרת ויגש על פסוק ודוד עבדי נשיא להם לעולם ד"ה ?) הלכך שפיר הוי פסוק זה מעניין הגאולה, שבזכות זה זכה דוד שיבוא הוא ותהיה הגאולה באמצעותו. [ואפשר להוסיף, שעניין הגאולה נִקְשר גם־כן עם הברכה הראשונה של־תפילה, שכן אומרים בה לשְׁבָח המקום ברוך הוא, זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם. ולא עוד אלא מזה שנקבע הדבר בשלהי נוסח הברכה, יש משמעות שזוהי תכלית מגמת הזכרתם של־אבותינו אברהם יצחק ויעקב עתה]. כל־שכן לדברי רד"ק בפירושו לאותו מזמור שם שכתב בזה"ל, היטיבה ברצונך את ציון, בשני הפסוקים האלה האחרונים, נראה ששבה אליו רוח הקודש בעודו מתפלל בזה המזמור שאמר השיבה לי ששון ישעך (לעיל מינה התם פסוק י"ד). וכן היה ששבה לו, כי אלה הפסוקים הם נבואה עתידה, כי ראה ברוח הקודש שעתיד בית־המקדש להיחרב, ראשון ושני, על העוונות. ואעפ"י שהיו מקריבים קרבנות תמיד, כיון שהיו מעשיהם רעים בזה האל הקרבנות והחריב המקדש. ובימי המשיח יהיו הקרבנות רצויים, שיהיו כל ישראל בלב אחד לעבוד את ה'. לפי־כך אמר היטיבה ברצונך את ציון ע"כ. אכי"ר בקרוב במהרה בימינו:

העולה מכל האמור שאין מקור וסעד של־ממש להחשיב מצד הדין את פסוק י"י שפתי כעצם התפילה וגופה, רק כהכנה וכהקדמה אליה. הלכך אף כי המחמיר והמהדר תבוא עליו ברכה, אבל מעיקר ההלכה אפשר להקל אז עדיין ולעבור לפני המתפלל. [וכמובן צריך לעשות זאת בזריזות גדולה, כי הוא זמן קצר מאד]:

ומי שדילג פסוק זה, אינו צריך לחזור כל התפילה. ואם התחיל כבר ברכת אבות, דהיינו שאמר ברוך אתה ה', ימשיך. ואם עדיין לא הזכיר את ה' בברכה זאת, דהיינו ברוך אתה ה', יש אומרים שיפסיק לעניית קדיש או קדושה או ברכו, ויחזור לומר שוב י"י שפתי וגו'. והיינו דוקא במנחה או במוסף שאין איסור מצד דבעינן להסמיך גאולה לתפילה. [ופשיטא דמי שחשב להתפלל כעת שמונה עשרה בטעות ולא התחיל אלא את הפסוק ועדיין לא הזכיר את ה' בברכת אבות, שיפסיק. כגון במנחה של־תעניות, שאמר שליח ציבור קדיש והוא נעמד מיד להתפלל שמונה עשרה כרגיל, והנה אזניו שומעות שמוציאים ספר תורה לקריאת ויחל]:

מיהו אם טעה אפילו בברכות הראשונות באופן שהדין לחזור לראש, ישוב מן י"י שפתי וגו' מאחר דנפק מפומיה דרס"ג, כיון שאין בזה שום הפסד, ואדרבה יש תועלת בכך להתעורר ולבקש מאתו יתברך שלא ישוב לכסלה כמו שביארנו לעיל אות י"א ד"ה ואפשר: