מנהג תימן לגבי אי אמירת ברכת מעין שבע בליל פסח שחל בשבת

לקטע ממאמרו של הרה"ג אהרן גבאי בקובץ הנ"ל - לחץ כאן

דברי מרן שליט"א בשיעורו השבועי בעניין זה

מתוך "שערי יצחק" - שיעור מוצש"ק ויקהל ה'תשע"ט:

כיון שזמננו תם, הזמן המוקצב לשיעור הוא שעה בלבד, נעיר בקצרה על שני דברים, מכיון שהבטחתי לנוגעים בדבר לדבר עליהם. הראשון נוגע לשנתנו זו, בה יוצא ליל הסדר בליל שבת, כי ישנו נדון גדול בהלכה לגבי ברכת מעין שבע.

דיברתי בעבר [מוצש"ק תולדות ה'תשע"ט] לגבי כת הדרדעים, כי נשמע מפיהם לפעמים כי הם מחזיקים במנהגי תימן הקדומים, וגם בנושא דידן הם חושבים כי הם תופסים במנהג העתיק.

כך כתב מהרי"ץ [בעץ חיים חלק ב' דף ו' ע"ב], לגבי אם חל פסח בשבת, אומר ברכת ויכולו, ואינו אומר ברכה מעין ז'. הטעם שתיקנו אותה, משום עם שבשדות, שמאחרין לבוא כדי שיגמרו תפילתם עם הציבור ולא יישארו שם יחידים, משום דשכיחי מזיקין. אבל לילה זו משומר ובא מן המזיקין וכיוצא בהם. רד"א, וכ"כ הש"ע, וכן מנהגינו.

אחד מתלמידי החכמים דיבר עמי בעניין, והראה לי מה שפירסם מישהו, כי הדרדעים משמרים את המנהג הקדום, לומר גם אז ברכת מעין ז', כיון שסופרי התכאליל לא חילקו בדבר, וגם הרמב"ם לא חילק, מובן כי גם בליל הסדר אומרין אותו.

זו למעשה דעת הרש"ש [רבי' שלום שרעבי זיע"א] כידוע, וקצת מוזר, שהדרדעים נהיו פתאום בזה כמו המקובלים...

שיטת הרש"ש היא כי מחמת שמהתלמוד לא נראה שישנו חילוק, וגם הרמב"ם אינו מחלק, משמע כי גם בשבת אומרים אותו. זה גם קשור למה שדיברנו קודם לגבי קיפול הטלית, שהאריכו בזה בספרים רבים, ועי' שו"ת וישב הים ח"א סי' ז'.

רצוני להסביר כעת את הנקודה הזו. הרבה פעמים נדמה בטעות, כביכול ישנם מנהגים קדומים שנשתנו במשך השנים, הנלמדים מהתכאליל העתיקים. אבל צריכים לדעת כלל יסודי חשוב, מהתכאליל הקדמוניות המועטים הנמצאים כיום בידינו, אין אפשרות לדעת דברים ברורים על מנהגי יהדות תימן בזמנם.

אם נמנה את הספרים הנמצאים עמנו כיום, נער יספרם, בקושי. אולי נותרו לפליטה שמונה או עשרה תכאליל מהתקופה הקדומה, לפני כחמש מאות או שש מאות שנים. וכיון שהם מעטים כ"כ, אי אפשר ללמוד מהם דברים ברורים. כוונתי על מה שלא נכתב בהם בהדיא.

כיון שאין אפשרות להאריך בנושא, לא נציין כעת אלא דוגמא אחת מני רבים, אשר ממנה כבר אפשר להבין את מה שאנו מחדשים כעת, ובל"נ נמשיך בשבוע הבא.

מנהג הבלדי בקריאת פרשת "ויבוא עמלק" בפורים, שאינם חוזרים על הפס' [שמות י"ז, ט"ז], כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ. למרות שדעת הש"ע [סי' תרצ"ג סעיף ד'] לכפול את הפסוק, בכדי להשלים את הקריאה לעשרה פסוקים, ומנהג השאמי כמותו.

וז"ל מהרי"ץ [בעץ חיים ח"א דף קס"ה ע"א], ומוציאין ספר תורה, וקורין בפרשת ויבא עמלק [שמות י"ז, ח'] עד סוף פרשת בשלח. ואף על פי שאינן אלא תשעה פסוקים ותנן [מגילה דף כ"א ע"א] אין פותחין בתורה פחות מעשרה פסוקים, הני מילי היכא דאפשר, אבל הכא הא סליק ליה עניינא (כן כתבו הפוסקים. ועיין שלחן ערוך סימן קל"ז סעיף ד' וסימן תרצ"ג סעיף ד'). ובשלחן ערוך סימן תרצ"ג [שם] מסיים, ואף על פי שאין בה אלא תשעה פסוקים, כופלים פסוק אחרון כדי להשלים לעשרה פסוקים. ובבית יוסף [סימן תרצ"ג] מפורש שזה הוא על פי המנהג, והיכא דנהוג נהוג.

ולזה תמצא שהגיה רמ"א [שם], ואין מנהג לכפול פסוק האחרון של הפרשה. ואני הצעיר ראיתי המנהג עכשיו לכפול, וחיפשתי בכל התכאלי"ל ולא מצאתי גם אחד מהם שידבר שצריך לכפול, מורה שלא היו נוהגים לכפלו. וכן דעת התוספות מגילה דף ד' ע"א. ושוב מצאתי בעל תקון יששכר בסדר המנהגים דף ס"ט ע"ב, שאינו אלא מנהג בעלמא, שאינו צריך. וע"ש בסדר פורים, שכן דעת הרד"א. ולכן אין להשגיח על המנהג הזה האחרון, שהוא נגד התלמוד.

מדברי מהרי"ץ הללו אפשר ללמוד דוגמא קטנה למה שאנחנו מדברים. כי אף שבתכאליל לא כתבו לחזור על הפסוק האחרון, מאידך גיסא, נמצאו תיגאן עתיקים שכתבו במפורש לכפול את הפסוק [שמות י"ז, י'], וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ.

ממילא מובן כי אין ראיה להכריע בהחלט על מנהג הקדמונים, מתוך מה שאנחנו מוצאים כיום ספרים קדמונים.

זו בעצם טעותם של הדרדעים, בהרבה תחומים, שהם מחליטים בשרירות ליבם על המנהג הקדום, לפי מה שרואים בספרים מסויימים כיום, ונתמעטו הספרים מאד. ניכר במציאות, לגבי קריאת התורה בפורים, כי יש מעט או הרבה מקדמונינו נהגו אחרת, ולמרות שבספרי התכאליל אכן לא חילקו בזה, ישנם ספרי תיגאן שכתבו לקרוא עשרה פסוקים, ולחזור על הפס' 'ויעש יהושע'. וגם בביהכ"נ 'בית אלשיך' נהגו כן, וזו גם דעת מה"ר סעדיה עדני בפירושו כת"י על הרמב"ם. וכך נהגו בקצת מקומות מדרום-מזרח תימן. אפילו בתאג כת"י מה"ר שלמה הסופר ראיתי שכתב בהערה להכפיל את הפס' 'ויעש יהושע', וגם יש לכך מקור במסכת סופרים.

הרי לנו בוודאות גמורה, כי היה בעבר מנהג לקרוא עשרה פסוקים. לכן נמצאנו למדים כדלקמן. היום, אי אפשר לדעת בבירור מה נהגו אבותינו לפני כארבע מאות או חמש מאות שנה בצורה ברורה, כיון שאין לנו מספיק ספרים מהתקופה ההיא.

עוד דיברנו בעבר [שיעור מוצש"ק קורח ה'תשע"ה] כי מקובל לחשוב על מנהג הדרדעים לחבר את קורח וחצי חוקת, כי כן הוא מנהג הקדמונים. עד שהתבררה לי האמת, על־פי כת"י מהר"י ונה, שאומר כי אינו מנהג כולם, אלא רק ישנם נוסחאות כאלו. משמע כי גם אצל קדמונינו היו מנהגים שונים.

כעת דיברנו רק על קצה המזלג, ובל"נ נרחיב יותר על פרט זה עד שנבררו יותר. הכלל הוא, דבר שאינו מפורש בספרים, כיצד נהגו הקדמונים, מי שקובע מדעתו כיום, לפי עיונו הדל, בספרים שנותרו לנו לפליטה, אין זו אלא קביעה שרירותית, ואינו מוכרח כלל.

דברי מרן שליט"א בשיעורו השבועי בעניין זה

מתוך "שערי יצחק" - שיעור מוצש"ק ויקרא ה'תשע"ח (לא הוגה עדיין ע"י מרן שליט"א): 

ידוע שישנו נדון גדול האם ברכת מעין שבע אומרים גם כשיו"ט ראשון של פסח חל בשבת. הש"ע פסק שלא אומרים אז ברכת מעין ז', כיון שהוא לילה המשומר ובא מן המזיקים. ברכת מעין ז' נתקנה כי התפללו אז בשדות, והיתה סכנה מצויה ח"ו. אבל גם בזמנם, בליל פסח שהוא לילה המשומר ובא מן המזיקים, לא תיקנו לאמרו. מהרי"ץ העתיק את שיטת הש"ע, ואחר סיים, כי כן הוא מנהגינו.

מאידך גיסא, ידוע שהרש"ש נוקט שיש לברך ברכה זו גם כשחל בשבת. כי לא חילקו בין הפסח לשאר ימים טובים. ואומר עוד הרש"ש כי אותו חילוק שאמר הר"ן [עליו התבסס הש"ע], אינו אלא מסברא. הרש"ש אינו מקבל את החילוק הזה, וממילא נחלקו בזה גם המנהגים עד לזמננו. אלו ההולכים בדרך הרש"ש, נוהגים לברך ברכת מעין ז'. ורבים נוהגים שלא לברך ברכה זו, כיון שהש"ע פסק שלא לברך, ובפרט שיש בזה שאלה של ברכה לבטלה.

לא כל הנוהגים עפ"י הסוד קיבלו את שיטת הרש"ש, כיון שהאר"י לא גילה דעתו בזה במפורש. אלא שהרש"ש עכ"פ נחשב כפה שני של האר"י. מקובלים רבים אומרים לברך ברכה זו אפילו שהיא נוגעת לברכה לבטלה, כיון שהרש"ש אומר לברכה. יש בזה הרבה חילוקי דעות. אומרים כי לצערנו בכל שנה שחוזר עניין זה, נוצר מחלוקת בזה בבתי כנסיות. אצלינו כפי שהקדמנו המנהג פשוט שלא מברכים ברכה זו, וכפי שהעיד מהרי"ץ.

זיכה אותי ידידנו הרב דוד תאם יצ"ו ממושב אחיעזר, וידידו הרב ביטון יצ"ו, והשאילו לי את ספר שו"ת בית נאמן. שם מובא כי הרב עובדיה יוסף והרב מאיר מזוז אומרים דבר מעניין, כיון שהרש"ש שמקורו מתימן אומר לברך ברכה מעין ז', אין זאת אלא מפני שבתימן נוהגים לאמרו אפילו בשבת. הראשון שהבין והדפיס כן לצערנו הוא הגרע"י בספר יביע אומר. הוא מצא איזה חכם תימני דרדעי שאמר לו שהתימנים אומרים ברכה זו, ואפילו שחלה בשבת, כיון שהרמב"ם לא חילק. הרב עובדיה יוסף האמין לו, והעתיק הדברים בשם אומרם.

לכן ברצוני עתה להעמיד הדברים על דיוקם, לומר שזה טעות מעיקרו. כבר כתבתי בעיני יצחק על ש"ע המקוצר שזה לא נכון בכלל, ואין אף אחד שנוהג כך, ולא מברכים ברכה זו. וכך כתוב בבית נאמן דף ו', בשו"ת יביע אומר חלק ד' הביא שמועה נאמנה מהרב וכו', שמנהג עיר שרעב וצנעא ושאר ערי תימן לומר ברכת מעין ז' בליל פסח שחל בשבת. ממש פלא עצום. כותבים דברים כנגד המציאות. ועפ"י זה כתב הראשון לציון שכנראה היה קשה על רבינו הרש"ש לנטוש את מנהג עירו שרעב אשר בתימן. אבל לדידן, נקיטינן כפסק מרן והגאונים שלא לאמרו.

הרב מזוז מביא אח"כ, "שמעתי מהרב רצאבי, שהוא חקר ודרש במנהגי תימן, והוא לא מצא שנהגו לברך ברכת מעין ז' בליל פסח שחל להיות בשבת. ובכלל לא מצינו לכך שהרש"ש הושפע ממנהגי תימן בכל ספריו". אכן, זהו אמת ויציב. רבינו שלום שרעבי זיע"א בא לארץ ישראל. פה כולם היו ספרדים. לא מוצאים אצלו שום זכר לאיזה מנהג ומסורת שנשארה אצלו מתימן. הרש"ש נטמע פה בין הספרדים, ולא נשאר אצלו זכר ממנהגי תימן. עתה הספרדים רוצים להרחיק אותו, לכן הם טוענים שלא לפסוק כמותו, כי הוא תימני... הם אומרים כי את המנהג הזה הביא הרש"ש מתימן מקום הולדתו, ואין זה מחייב אותם...

הרב מזוז אינו מקבל את דברינו, וטוען כי - מכל מקום אין לא ראינו ראיה, ויתכן מאד שהיו מקומות בתימן שנמשכו אחר סתימת דברי הרמב"ם שאומרים ברכת מעין ז' אף בפסח שחל בשבת. וכך נהגו בספרד וכו'. האמת שדברים בסגנון אלו, אין אפשרות לא לקבלם, ולא להכחישם. אי אפשר לדעת אם נהגו באיזה מקום אחרת. אבל הסברא הישרה אומרת שזו טעות. מהרי"ץ אומר שמנהגינו שלא לומר ברכה זו. עוד לפני שהרש"ש נולד, לפני שלוש מאות וחמשים שנה, מאה שנה לפני זמן מהרי"ץ, כבר מה"ר יצחק ונה העיד על כך בתכלאל פעמון זהב, שזכינו שהוא נדפס זה מקרוב. שם [בדף ל"ז] הוא מביא בפשיטות כי כשחל ליל פסח בשבת אין אומרים ברכת מעין שבע. נראה לי שלא תיקנו מפני המתאחרים שיבואו לידי סכנה, כי בליל פסח אין סכנה. ליל פסח הוא שמור, כמו שנאמר ליל שמורים הוא לי"י.

פשוט היה לחכמי תימן עוד מלפני כשלוש מאות וחמשים שנה שאין  מברכים ברכה זו. לבוא ולשער כל מיני השערות שאינן מבוססות, זה בגדר חלומות באספמיא. אלו דברים שאין להם בסיס.

דברי מרן שליט"א בשיעורו השבועי בעניין זה

מתוך "שערי יצחק" - שיעור מוצש"ק שמיני ה'תשע"ח:

חושבני שצריכים גם אנו לעשות בימים אלו חשבון הנפש, לתקן הפגמים הללו בעצמנו, כמה דוגמאות. אני רואה שהציבור מחולקים למחנות מחנות, וכל אחד מנסה להכתיב ולהשליט את דעתו ושיטתו את על השני, ואין אחד שחושב שזה בעיא של חוסר כבוד זה בזה. כל אחד חושב ואומר, "אני אמלוך", ורק אני צודק, ואחרים בטלים ומבוטלים.

אתן שלוש דוגמאות לכך, וכמובן שישנם עניינים נוספים, שאין כאן המקום לפרטם כי רוכלא. השנה חל יו"ט דפסח בשבת, וידוע שנחלקו הדעות לגבי אמירת ברכת מעין שבע בשבת זו. איני מתכוון להיכנס במסגרת זו לגופי ועיקרי הנדון, רק לבחון מן הצד את הסתכלות הדברים.

בשו"ת יביע אומר חלק ב' סימן כ"ה, נכתבה בירושלם בשנת אביעה אננות (ה'תש"ו), לפני שבעים ואחת שנה, כבר אז הוא נשאל לגבי ברכת מעין שבע, אם לאמרה בליל פסח שחל בשבת או לא?  הגרע"י מאריך בתשובתו כמה דפים, ומסיק בזה הלשון, סיומא דהאיי פיסקא, בהא נחתינן ובהא סלקינן, שאין לזוז מדברי הפוסקים ומרן ז"ל שכתבו שאין לומר ברכת מעין שבע בליל פסח שחל בשבת. ובפרט בארץ ישראל וגלילותיה שנהגו שלא לאמרה. ודלא כאיזה חכמים שרוצים להנהיג לאמרה, שמכניסים עצמם בחשש איסור ברכה לבטלה. (ולפי עניות דעתי, אין לענות אמן אחר ש"צ האומרה.

כך נכתב גם בשו"ת יחוה דעת [חלק א' סימן י"ג], לגבי אותה השאלה, בפסח שחל להיות בשבת, האם ש"צ רשאי לומר ברכה מעין שבע. ומסיק בהאיי לישנא, יש להורות ברבים, שאין לומר ברכת מעין שבע בליל פסח שחל בשבת, ושלא כמו שכתוב בטעות בקצת מחזורים שיש לאומרה, כי חלילה לעשות מעשה להיכנס באיסור ברכה לבטלה לדעת גדולי הפוסקים, ועל צבאם מרן השלחן ערוך אשר קבלנו הוראותיו. ואם עבר איזה שליח צבור ואמרה, אין לענות אחריו אמן. וכפי שמתבאר בשו"ת יכין ובועז חלק א' (סי' קי"ח) בשם הרשב"ץ והרשב"ש וכו'.

מה דברים אלו גרמו? לכך שבשו"ת וישב הים [חלק א' סימן ח' דף קכ"ו] כתב הגר"י הלל תשובה ארוכה (קרוב לחמשים עמודים), לבטל את כל הפסק הזה מעיקרו כעפרא דארעא. ומובא שם סיפור בזה"ל, נפשי לשא'ול הגיעה בעניין ברכה אחת מעין שבע בליל פסח שחל להיות בשבת כמו שחל בשנתינו זו ה'תשמ"ח. ומעשה שהיה כך היה:

בבית הכנסת שהתפללתי בו התחיל החזן לברך ברכת מעין שבע, וכפי המסודר לפניו בסידור שהכל מתפללים בו. והנה קמו לעומתו וניצבו ונעמדו לנגדו איזה אנשים בצעקותיהם, והבהילו והפריעו לו באמצע הברכה, באמרם שאסור לברך ברכה זו בליל פסח שחל בשבת, והמברך ברכתו לבטלה, ואין לענות אחריו אמן. ומרוב הבלבול והשערורייה הפסיק החזן באמצע מלברך, ולא סיימה, ואז פרצה רוח סערה בבית הכנסת, אלו מפה ואלו מפה, זה אומר שכן צריך לברך, והוא על פי הקבלה, וזה אומר שזו היא דעה חיצונית ומנגדת פסק השלחן ערוך ודעות כל הפוסקים. ורבתה המחלוקת איש ברעהו. ועדיין לא נחה ולא שקטה הארץ מסערת הרוחות. לכן שאלתי ובקשתי מכת"ר שיבאר לי מהו הדין בזה, ואיך צריך לנהוג למעשה, ואם אכן דעת רבותינו המקובלים סוברת שצריך לברך, ואם זו הוראה לכלל או לפרט בלבד, וממילא ישפוט כת"ר אם טוב עשו אלו שמחו והפריעו לחזן, ואם החזן היה עליו להמשיך הברכה עד סיומה, או טוב עשה שהפסיק באמצע, ואודה לכת"ר אם ישיבני בכתב ובהקדם, כי אני וחברי נבוכו מאד מכל הנעשה והנשמע, ובפרט שטרם נתקררה הסערה מסביב, ותשקוט האר'ש, ושכמ"ה.  

הגר"י הלל מאריך בדברים וכך כתב, וכבר ביארנו שהדעה המוסכמת והמקובלת בקביעת שיטתו ודעתו של האר"י ז"ל היא דעת מרן רבינו שלום שרעבי ז"ל, ומאחר שהשיב תשובה להלכה ולמעשה להצריך על דרך הסוד לברך ברכת מעין שבע בליל פסח שחל בשבת, בלי ספק שכן המוכרח בכוונת האר"י ז"ל, מלבד כמה מגדולי מעתיקי שמועותיו שכתבו להדיא כן בדעתו. וכן הנהיג בבית מדרשו של ש'ם בית אל ימצאנו, וכך נמשך המנהג עד דורנו, מלבד איזה הפסק לזמן קצר. ומנהג זה שיש לו סמוכים הן על פי נגלה והן על פי נסתר נתקבל ונפשט בכמה בתי כנסיות בארץ ובגולה, ובפרט בכל מקום שהיה מצוי רב ומורה צדק אשר קבע מנהגים ישרים טובים ומתוקנים לקהל עדתו לזכותם להיות מן המהדרים ומדקדקים בקיום המצוות כסברת המקובלים במסילה העולה בית אל וכו' וכו'.

והגם שדברי מרן הרש"ש ז"ל אינם צריכים שום חיזוק, דקביעי וקיימי בזכות עצמם, וכל המהרהר אחריו כמהרהר אחרי השכינה, מכל מקום מאחר שמשך הדורות קמו עליו איזה עוררים וכנ"ל, והוחלף המנהג בבית אל לתקופה קצרה, לכן טוב שמצאנו אילן גדול להשען עליו בביטול כל טענות המערערים, ולהצדיק פסקו של הצדיק דמעיקרא הוא מרן הרש"ש ז"ל.

האילן הגדול הוא מה"ר חיים פלאגי. וכך כתב בהמשך התשובה שם, וזה לשונו בסיום תשובתו שבספר לב חיים הנ"ל, וכדמותו וכצלמו כתב בספרו חיים לראש על ההגדה של פסח, וז"ל שם (בדף ל"ז ע"א), במקום שהמנהג פשט לומר ברכת מעין שבע בליל ראשון של פסח שחל בשבת, אין לבטל המנהג, וחייבים לאמרה, ובמקום שהמנהג ברור להם שאינן אומרים לא יאמרו. ואם אירע מעשה שהתחיל הש"ץ ובירך, אין משתיקין אותו ויסיים הברכה. ובמקום שלא נתברר להם המנהג לאמרה ושלא לאמרה, אזי אם יסכימו כולם לאמרה בלתי שום מחלוקת יאמרוה, הא לאו הכי שיש מחלוקת שב ואל תעשה עדיף. ולענ"ד נראה לאמרה גם במקום שנהגו שלא לאמרה, כל שלא יצא בהם מוחה אפילו אחד יכולים לשנות המנהג כדי לאמרה, הא לאו הכי גדו"ל השלו"ם, עכ"ל. עד כאן סיום תשובת הגר"י הלל. ובהגדלת המלים גדו"ל השלו"ם, רצה לרמוז להגדיל שבחו של מה"ר שלום שרעבי.

הגר"ח פלאגי אוחז להלכה כמו הרש"ש, וסבירא ליה שגם הנוהגים שלא להגיד, ראוי להם שישנו מנהגם ויאמרו. אבל אין לתקן זאת אלא בהסכמה כללית של הציבור. ואם יקום אפילו אחד מן הציבור שאינו מסכים לשנות המנהג, שלא ישנו, וימשיכו שלא לומר ברכה מעין שבע. הכלל הזה מובא בספר שדי חמד, שאם נהגו הציבור באיזה מנהג השנוי במחלוקת, ויותר ראוי לנהוג אחרת ממנהגם, וכל הציבור ניאות ומרוצה לשנות המנהג, ואין אף אחד שחולק ומתווכח, יכולים לשנות כרצונם. אבל אם אפילו אחד אינו מסכים, אין להם לשנות, כי כל המשנה ידו על התחתונה, וימשיכו את המנהג שנהגו עד עתה. בשביל לשנות את המנהג צריכים הסכמה כללית.

מה שקורה בסופו של דבר, שעד ימינו זה, בכל בתי הכנסיות, ובעיקר אצל הספרדים, ישנן מחלוקות מכח הדברים האלו. חושבני שאצל התימנים אין חילוקי דעות בכך, וכולם לא אומרים ברכת מעין שבע, כפסק מהרי"ץ וכדעת הש"ע.

זה דבר שאני משתמש בו בתורת דוגמא למושג שלא נהגו כבוד זה בזה.