מאמר התנופה

מאמר התנופה

מתוך ספר נפלאות מתורתך

למרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א

(פרשת בהעלותך, במדבר ח', י"ג)

חילוק בין תנופת אדם לתנופת בעלי חיים, עניין מוליך ומביא מעלה ומוריד, הולכת הלויים בעזרה, כשתשיר מכה לפניהם

והניף אהרן את הלוים תנופה. א) לשון הרמה, כתרגומו וירים אהרן ית ליואי ארמא (ועיין לקמן ד"ה וכן). ורב סעדיה גאון תרגם, וִיזֻפְהֻם הַרוּן זַפַא. וכן בפסוקים דלקמן. ופירש הרע"ק בנוה שלום "אלזף" בערבי, ההליכה כדי ליכנס למקום. וכן תרגם אשר ארש אשה ולא לקחה (דברים כ' ז) ולם יזפהא, שלא כנסה לביתו. וזהו שתרגם הנפה שהיא לגבי אדם. אבל תנופה האמורה אצל בעלי חיים וזולתם, תרגם תחריך עכ"ל.

כמו־כן בפירושו עלמות שיר על דיואן השירים, כתב הרע"ק שהפיוטים שנתייסדו לאמרם בעת כניסת הכלה לחופה, נקראים אצלינו בשם "זפאת" [בלשון רבים. ובלשון יחיד זפהּ. יב"ן], שכן היא הוראת מלה זו בערבי ע"ש. והיא מלה מפורסמת עד היום, כגון כשמלווים הציבור את החתן (בשמחה ובשירים אם אין המבואות מטונפות) לביתו, אומרים "יזופו" אלחתן. וכן לגבי הנשים שמלוות את הכלה. [וזה כעין מה שכינו בזמנינו כאן להליכה של־קבוצה מסודרת ברחוב בשם "תהלוכה", ועיין נחמיה (י"ב ל"א) ותהלוכות לימין מעל לחומה]. ועיין עוד לקמן ד"ה ומפליא, בשם נצח ישראל. ובעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר אבן העזר הלכות קידושין ונישואין סימן ר"ו אות כ' ד"ה ולא רק.

ובסגנון לשון הזוהר הקדוש, מצוי לשון אוֹזְפוּהוּ במובן ליווי, כגון בפרשת לך לך דף צ"ו ע"ב אוזפוהו לרבי אבא תלת מילין [והעליתיו גם בספר ברית יצחק, סדר ברית מילה דף מ"ג]. והיעב"ץ במטפחת ספרים תמה על זאת, שבלשון ארמי הוא הַלְוָאָה ולא לַוָּיָה, כידוע מהתרגום ומהש"ס (ועיין מ"ש בס"ד בספר זוהר העולם כבשים ללבושך). ולפי האמור כאן, נראה דאתי שפיר. דכיון שבערבי יש מובן זה, אין תימה שהוא גם בארמי. אדרבה הארמית קרובה יותר ממנו ללשון הקודש, כדלעיל פרשת כי תשא על פסוק מחצית השקל בשקל הקודש ד"ה ומצאנו.

ב) ובשאר מקומות שתרגמם רס"ג תנופה "תַּחְרִיךְּ" והפעם הראשונה בתורה היא בפרשת תצוה (שמות כ"ט, כ"ד) והנפת אותם תנופה, גבי החלב והאליה וגו' מן האיל, וככר לחם אחת וגו', מובנו נענוע, ובלשון זה נקט רס"ג בסידורו דף רל"ז לגבי נענועי הלולב "חרכּה" יעו"ש. וכיו"ב הלשון בתכלאל עץ חיים למהרי"ץ דף ס' ע"א, "אלתחריך", וכן "וִיחַרִּךְּ" כמה פעמים, ובמהדורא קמא דקמא של־מהרי"ץ דף ת"ס, ציין שפיסקא זו הוא סגנונו של מהר"י בשירי בסידורו יעו"ש. וזהו כמו שאמרו חז"ל בסוכה דף לז ע"ב ובמנחות דף סא ע"א ודף סב ע"א שהדברים הטעונים תנופה מניח שתי ידיו למטה מוליך ומביא מעלה ומוריד, שנאמר (שמות כ"ט, כ"ז) אשר הונף ואשר הורם, וכן בלולב. והכי איתא בספרי נשוא פסקא י"ז. אלא שסובר רס"ג שזה דוקא לגבי בעלי חיים, אבל כאן שנאמר לגבי בני אדם שאין כבודם בכך [וכמו שאמנם במחלוקת קרח, הלעיגו והתריסו על כך כדלקמן] אין זה כולל הרמה כלפי מעלה, שעיקר מלת תנופה אינה אלא הולכה והובאה, כמו והניף ידו אל המקום ואסף המצורע (מלכים ב' ה', י"א), וכן אם יתגדל המשור על מניפו (ישעיה י', ט"ו) ועוד, כמו שהובא בספר השרשים לרד"ק שורש נוף. אלא שבספרי שם למדו מדרשה שגם העלאה והורדה בכלל מצות תנופה יעו"ש ובעמק הנצי"ב, ובתו"ש תצוה אות ע"ט דף רכ"א בשם כמה מרבוותא קמאי מה שביארו בזה. ובנדון דידן הולכת הלויים לבד נקראת כן, אעפ"י שהיא הולכה בלא הובאה כבשאר הפסוקים דמיירי להלוך אנה ואנה.

ויותר נראה שהוא מפרש כי גם עניין ההנפה כאן היא הרמה, אלא שהיא מלה מושאלת למובן של כבוד וגדולה, כמו כבודי "ומרים" ראשי (תהלים ג', ד'), וכן כי אלהים שופט זה ישפיל וזה "ירים" (שם ע"ה, ח'). שעל־ידי הולכתו אותם כיבדם ורומם מעלתם, מעין שאמר שאול (שמואל א' ט"ו, ל') כבדני נא נגד זקני עמי וגו' ושוב עמי וגו'.

עוד יש לומר שטעמו מפני שבגמ' שם נאמרו ב' טעמים לדבר, הטעם הראשון של־ר' יוחנן מוליך ומביא למי שהרוחות שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו. והטעם השני של־ר' יוסי ב"ר חנינא מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים. והנה הטעם הראשון שייך לאמרו גם לגבי הלויים לטהרם ולקדשם ולייחדם לעבודת השם, אך לא הטעם השני. [אבל יש מקום גם לטעם השני בדרך רמז, על פי דברי הזוה"ק שנביא לקמן ד"ה מכל מקום. אלא שבעלי התלמוד הטמינו ברמ"ז מה שגילו בעלי הקבלה]. וע"ע פירוש רש"י בסוכה שם ד"ה למי, ובמאירי וחידושי אגדות למהרש"א וערוך לנר שם, ובמנורת המאור למהר"י אבוהב שלהי סימן קמ"ט.

ג) מכל מקום לכאורה יש לתמוה על דבריו, כי מצינו בהרבה מקומות מדברי חז"ל דמוכח מינייהו דתנופה דהכא היא כבשאר מקומות, דהכי איתא בילקוט שמעוני פרשת קֹרח שאשתו של־קֹרח אמרה לו, חזי מאי קא עביד לכו, איהו הוה ליה מלכא וכו' אי אתיא תרומה אמר תהוי לכהן וכו'. ועוד אמר (במדבר ח', י"ג) והנפת אותם תנופה, בעי למעבד בכו כְּאִמְּרֵי (פי' כמו שעושין לכבשים) וכו' ע"ש. וכעין זה בתנחומא ישן שם, שקֹרח אמר לישראל שמשה נטלו בידו וברגלו והניף אותו ואמר לו הרי אתה טהור וכו' ע"ש. ובהדיא איתא בויקרא רבה פכ"ו אות ט' על פסוק (ויקרא כ"א, י') והכהן הגדול מאחיו וגו' בוא וראה, אהרן כשהניף את הלויים, כ"ב אלף הניף ביום אחד. כיצד היה מניפם. מוליך ומביא מעלה ומוריד, הוי שהיה גדול בכח. וכ"ה בתנחומא אמור אות ד'. וכן מבואר בפתיחתא דאיכה רבה סימן כ"ג, ובקוהלת רבה פי"ב אות ז'. גם במדרש הגדול פרשת קֹרח ריש דף רס"ב, אשתו של־קרח אמרה לו, מה דרש משה. אמר לה, והעבירו תער על כל בשרם (לעיל ז'). אמרה לו, כי גַּדְּיֵי. שוב אמרה לו, מה דרש משה. אמר לה והניף אהרן את הלוים תנופה. אמרה לו כי אימרי וכו'. יעויין שם. עוד איתא במדרש הגדול על פסוק (לקמן ט"ז, י"ג) כי תשתרר עלינו, אמרו שהעביר תער על כל בשרינו, והניף אותנו ושיחק בנו כתינוק הזה שהוא משחק בכדור ומניף אותו לכל צד ע"כ. [וכן נראה ממה שכתב על פסוק (לקמן כ"א) ויתחטאו הלויים וגו'. וינף אהרן אותם, כמשמעו ע"ש]. וגם בהוספות שבסוף הזוה"ק חלק ג' דף ש"ג ע"א איתא דטעם שהכהן היה מניף את הלויים, הוא משל לתינוק כשהוא בוכה, מניפים אותו ומנענעים אותו כדי לפייסו ולשתקו. כי מדת הגבורה כועסת ורוגזת לעשות דין להכרית ולכלות את בני העולם, אזי הכהן שהוא החסד העליון מניף את צד הלויים שהיא מדת הגבורה כדי לשכך ולהשקיט רוגזה יעו"ש. ועיין עוד בדברינו לעיל על פסוק והעבירו תער, ולהלן הפטרת יום טוב ראשון דסוכות על פסוק ואספתי את כל הגויים.

וכן דעת אונקלוס ושאר תרגומים, שתרגמו גם כאן לשון הרמה כמו בשאר המקומות. וכך היא דעת רש"י שכתב בפירושו והניף אהרן וגו' כדרך שאשם מצורע טעון תנופה חי ע"כ. וכן משמע בגמ' נזיר דף מ ע"א מה ללויים שטעונין תנופה "בגופן" יעו"ש ובתוספות ד"ה תנופה. וזה לשון הר"י אברבנאל, והניף אהרן את הלוים וגו' תנופה היא בהולכה והובאה ירידה ועלייה, כאומר הרי אֵלו עובדי ה', תחת בכורות בני ישראל. ובעבור שהעבודה והשֵׁרות יעשו בני אדם בתנועה ובתנופה, לכן היה מניף אותם, סימן היותם זריזים לעבודתו וכו' ע"כ.

ד) ברם נראה שאין זה מוסכם מכל חז"ל. כי מאידך מצינו במדרשי קדמונינו נע"ג, שכתבו כן על פסוק זה. מהר"נ בן ישעיה באור האפילה כתב בזה"ל, אין תנופת הלויים כשאר תנופת הקרבנות, אלא שיוליכם בעזרה והשיר מכה לפניהם ע"כ. ומהר"ז הרופא במדרש הַחֵפֵץ כתב בזה"ל, והניף אהרן וגו' שיוליכם ויביאם בעזרה, והשיר מכה לפניהם. וזו היא תנופתם ע"כ. [הוסיף הובאה על ההולכה מה שלא הזכירו רס"ג ומהר"נ בן ישעיה, ואולי מפני שהוקשה לו שבלא הובאה לא הוי הנפה, וכדלעיל ד"ה ובשאר. עכ"פ העלאה והורדה לא הזכיר גם הוא].

ומסתברא בודאי שהיה לפני חכמי תימן אֵלו כאן, מקור באיזה ספר מספרי חז"ל שנאבדו מאתנו כנודע [וכן נראה קצת מסגנון לשונם] וממנו שאב רס"ג. כי אילו היה בהיפך שכל מקורם אינו אלא מרס"ג, היה להם לפרש שיחתם כיצד למדו זאת מתוך דבריו, ובפרט מהרז"ה בעל מדרש החפץ שדרכו להזכיר בפירוש את שמו של רס"ג ולבאר דבריו, כגון בפרשת בראשית (א', ל"א) פסוק וירא אלהים את כל אשר עשה. ובפרשת וירא (כ', י"ג) ויהי כאשר התעו אותי. ובפרשת מקץ (מ"ה, ה') והוא נחש ינחש בו. ובפרשת ויגש (מ"ז, ז') ויברך יעקב את פרעה. ובפרשת ויחי (מ"ח, כ') ויברכם ביום ההוא. ובפרשת ואתחנן (דברים ד', ח') נותן לפניכם היום. ועוד מה שהוסיפו שהשיר מכה לפניהם, מניין הוציאו זאת מדבריו. אלא קרוב הדבר לומר שהיה להם מקור משותף, ודוק. ואולי זהו גם כן כוונת הא דאיתא עלה בפסיקתא זוטרתא הנק' לקח טוב וז"ל, והניף אהרן, מעבירין אחד אחד ע"כ. [ונראה שצ"ל מעבירן, אי נמי צ"ל מעבירין אותן אחד אחד].

ומפליא שמצינו כמו־כן להחיד"א בחומת אנך פרשת צו, שהביא בשם ספר נצח ישראל על פסוק קח֗ את֗ אהרן֗ (ויקרא ח', ב') סופי תיבות חתן. קחנו בתופים ומחולות ובשמחה גדולה, כמו שעושים לחתן ע"כ. והובא גם־כן במנחת יהודה למהרי"ג שם בדף י"ד ע"א. ועיין עוד לעיל ד"ה כמו־כן, ובמ"ש בס"ד בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר אבן העזר הלכות שבעת ימי המשתה סימן ר"ז אות רמ"א ד"ה ואשכחן. ובאור תורה למהר"פ הכהן מג֗ארי שם בפרשת צו דף רי"ג כתב, סופי תיבות חתן, מה חתן נמחלו עוונותיו, כך אהרן נמחל לו עוון העגל. ועוד, מה חתן חינו בעיני העם, אף כהן גדול צריך שיהיה יפה־תואר, שחינו יהיה בעיני העם ע"כ. וציין שמקורו בספר מ"ת, וכנראה הכוונה למדרש תלפיות. אך לא מצאתי שם לפום רהטא, רק קרוב לזה בענף חתן וכלה דף קצ"ג ע"ד ד"ה והנה. ובעיקר עניין חינו של־חתן, עיין בעיני יצחק הנזכר לעיל אות צ"א.

ומהא דאיתא בילקוט שמעוני שאמרה אשתו של־קֹרח דבעי למעבד לכו כאמרי כנז"ל, המעיין יראה שכן היתה הגירסא לפני בעל הילקוט בגמ' סנהדרין דף קי ע"א, ולפנינו ליתא בכל הספרים, גם בכת"י כנראה מדקדוקי סופרים שם, א"כ מסתברא שגם רס"ג לא הוה גריס תוספת לשון זו בגמ'. ועוד אפילו לגירסת הילקוט, הרי יש לדייק דקדוק גדול מה שהוצרכה לומר את לשון הפסוק דוקא לעניין ההנפה, משא"כ לגבי תרומה וביכורים ומעשר דלעיל שאמרה סתמא. [ברם גם לגבי העברת תער על כל בשרם, הביאה לשון הפסוק לפי גירסת הילקוט שמעוני בזה"ל, עינא יהב בְּמִיזְיְכוּ, לפי־כך אמר לכם (לעיל, ז') והעבירו תער על כל בשרם יעו"ש. אבל נראה דהכי פירושו, הוא נתן עיניו בשערכם, דהיינו כדי שלא תיראו בעלי צורה כמותו וכדפירש רש"י התם, ואמנם בשביל זה היה די בשער הזקן והראש, אך כדי שלא תבינו כוונתו נתחכם לומר שתעבירו גם כל שער הגוף. ובעניין אשת און בן פלת, דאיתא התם לעיל מינה בסנהדרין דף קט ע"ב שאמרה לו, ידענא דכולה כנשתא קדישתא נינהו, דכתיב לקמן (ט"ז, ג') כי כל העדה כולם קדושים וכו'. יש לפרש כי לא היא אמרה כן, אלא בעל התלמוד הוסיף זאת מדנפשיה להוכיח הדבר, ופשוט. כמו־כן בדברי אשתו של־קֹרח (בסנהדרין שם), כיון דכולה רבותא דידיה, אמר איהו נמי (שופטים ט"ז, ל') תמות נפשי עם פלשתים. והרי לא יתכן שאמרה בלשון זה שעתיד שמשון לאמרו אחרי כמה דורות, אלא בעל התלמוד הוא שתפס סגנון זה. כמו־כן במגילה דף יג ע"ב שאמרה רחל ליעקב, ומי שרי לצדיקי לסגויי ברמיותא, אמר לה יעקב, אין, עם נבר תתבר ועם עקש תתפל יעו"ש, והוא פסוק בשמואל ב' כ"ב, כ"ז. ולא עוד אלא שהגירסא בעין יעקב שם, ובמנורת המאור פרק של"ה, אין "דכתיב" עם וגו'. ועיין עוד בדקדוקי סופרים שם. ובמדרש הגדול פרשת פינחס דף תצ"ב על פסוק ואמרת להם זה האשה (לקמן כ"ח, ג') אמר משה כתיב (מלכים א' ח', כ"ז) הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך וכו'. אמנם בכגון דא, כתבו התוספות בגטין דף סח ע"א ד"ה וכתיב, דאעפ"י שהפסוק [בספר הוֹשֵׁע] לא נכתב [בזמן שלמה המלך], היו יודעים וכו' יעו"ש. ועיין עוד בדברינו לעיל פרשת ויצא על פסוק ועיני לאה רכות, ד"ה ומלבד, ופרשת וישב על פסוק אורחת ישמעאלים ד"ה ואף, ופרשת ויגש על פסוק רֹעה צאן עבדיך ד"ה ואפשר]. אלא שמע מינה בהיפך, שהסיתה אותו על סגנון תנופה שנקט משה רבינו, מדוע קורא כך שמה של־פעולה זו, האמור גם לגבי בעלי חיים, ולא מפני שבפועל כך היה. וזה נכלל במה שאמרה בעי למעבד לכו כאימרי, היינו שבשביל לשחק בכם אמר משה בהאיי לישנא, לדמות אתכם לכבשים. ולא רק כפי פשוטן של־דברים שבפעולה זו של הולכה והובאה העלאה והורדה רצה לדמותם לכבשים. וזה כפתור ופרח, אבל מסופקני אם הוא אמת.

ה) אמנם הא דמדרש רבה והזוהר והתנחומא, נראה לכאורה דפליגי עלה. גם אפשר דאמוראי דאיפליגו בטעמא דהולכה והובאה העלאה והורדה, ממילא גם במילתא דידן קא מיפלגי כמו שביארנו לעיל ד"ה עוד. [ופלא שבעל מדרש החפץ עצמו לכאורה סותר מדידיה אדידיה, כי בפרשת קֹרח הביא שעניין הנפת הלויים הוקשה על קֹרח שנהג בהם בזיון יותר מהכל, כדי שיהיו קודש, כמו שמניפין העומר יעו"ש]. גם מסתברא דתנחומא ישן ומדרש הגדול נמי פליגי עלה, כי אין לתרץ בדבריהם שקֹרח וסיעתו שקר היה בפיהם. שהרי שאר הדברים שאמרו הם אמת, א"כ יגיד עליו רעו. ואעפ"י שמצינו במדרש תהלים שקֹרח אמר לישראל דברי ליצנות, אלמנה אחת יש בשכונתי וכו' והיה לה שדה אחת, באתה לחרוש אמר לה משה לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו וכו' כנודע. וכתב על זה בעל ספר העקידה ומביאו מעם לועז פרשת קֹרח דף קצ"ה שהכל שקר וכזב, כי במדבר לא מקום זרע וכו' ע"ש, במחכ"ת לא נהירא, וכמו שיתבאר בס"ד בדברינו לקמן פרשת קֹרח (על פסוק ויקהל עליהם קֹרח ד"ה ותמהני) שכוונתו לצייר לפניהם מה שיארע כשיבואו לארץ ישראל. וממילא גם בנדון דידן א"א לומר שדיברו שקר גמור דעביד לאגלויי גם למי שלא היה בשעת ההנפה. מיהו אפילו תימא בדוחק שמעשה האלמנה הוא שקר בדרך ליצנות, מכל מקום זה לא היה רק אחר כך, ואינו עניין להשתא דעסיקינן בתחילת התעוררות המחלוקת, כדמוכח מהמקראות שעליהן דרשו הנ"ל דברים הללו, כי רק אחרי שיסד קֹרח דבריו על אמת ונכנסו ללב השומעים יוכל גם לדבר שקר.

ובעיקר התמיהה על רס"ג, צריך להעיר דאעיקרא לכאורה אינה תמיהה גמורה, כיון שמצינו לו בכמה דוכתי שמפרש היפך מה שדרשו רבותינו ז"ל, כי מגמתו לבאר פשטיה דקרא בלבד, וכן דרך הראב"ע והרד"ק והרלב"ג והרשב"ם, ובמדה מסויימת גם רש"י, ויתבאר בס"ד בספרי הקטן כבשים ללבושך. וע"ע בדברינו לעיל פרשת בראשית על פסוק ויכל אלהים, ד"ה ושו"ר. ובפרשת נשוא על פסוק כי תשטה אשתו ד"ה וחידוש. ובעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר חשן המשפט הלכות בית דין סימן רי"א אות ל"ו ד"ה ובביאור. וזה לשון רס"ג בהקדמתו לתפסיר (הובא במבוא חאג חזון שמעון ספר בראשית דף י"ז) רסמת הד֗א אלכתאב תפסיר בסיט נץ אלתורה פקט, מחררא במערפה אלעקל ואלנקל. ותרגומו ללשה"ק, כתבתי זה הספר "תפסיר" (דהיינו תרגום, פתרון) פשט נוסח התורה בלבד, מדוייק על פי (או, בידיעת) "המושכל והמקובל", ויעו"ש באורך.

למדנו על־כל־פנים שאין הדבר מוסכם כי תנופת הלויים על־ידי אהרן היתה בהרמה כתנופת הקרבנות, אלא יש מפרשים שזה היה על־ידי שהוליכם (והביאם) בעזרה, והשיר מכה לפניהם, שליווי זה הוא להם לכבוד ולתפארת.