ההבדל שבין לשון הקודש לבין השפה העברית, ומקור השם "מכבי". השלמה בעניין החשמונאים שהיו צדיקים אבל לא גדולי תורה. השלמה בדבר ממציא השפה העברית ששמו בן יהודה, הגזירה שכמעט נגזרה על עם ישראל בגלל מאמר שפירסם, והאם אפשר לומר עליו ימח שמו וזכרו או שם רשעים

ההבדל שבין לשון הקודש לבין השפה העברית, ומקור השם "מכבי".

עברנו את שמונת ימי חנוכה, ברוך ה', אנחנו בליל עשירי בטבת, והתאריך שאחרי כן, הבא לקראתנו, זהו חמשה עשר בשבט.

ראשית, אני מתנצל על האיחור בשיעור, שלא ילמדו מכך מסקנא, השיעור צריך להתחיל בשעה 8:00, אבל השבת היה לנו קצת עיכוב, כיון שנתארחנו בצד השני של בני ברק, בפרדס כץ-קרית הרצוג, בבית הכנסת חניכי הישיבות. מיסודו של ידידנו הרה"ג הראל שאעִר הי"ו, ברוך ה' היתה שבת נפלאה עם תלמידי חכמים בני תורה, שבת של התעלות, דברי תורה בלמדנות, ובירורי הלכה ומסורת ומנהגים.

בני הרב שאול הי"ו, גר סמוך לשם ברחוב המכבים. אמרתי לו, אני לא יודע, איך לגרוס זאת לפי "חלק הדקדוק"? דהיינו לפי שיטתנו, איך צריך לקרוא? הַמַכְבַּיִם, או הַמַכבִּים. אינני יודע. השפה העברית של היום, חושבני שהמלה הזאת לא מבטאים נכון. הם קוראים מַכַּבִּי, אבל לפי המקורות זה מַכְבַּי, כמו שדיברנו כבר פעמים רבות. לצערינו, החילונים, השתלטו מזמן על השפה. הרי השפה העברית, באה בעצם מן החילונים. בהמשך בל"נ אפרט על כך. דיברתי על זה אולי כמה וכמה פעמים. ישנה חוברת בשם 'טוהר הלשון'. מראים שם, את כל התוצאות שיצאו מן השפה העברית.

מצד אחד, מי שהיה בראש העניין הזה, היה אשכנזי. הוא בעצם נלחם, בשפת אידיש. אבל מצד שני, גם בשפות של ארצות המזרח. ליצור לעם שמתקבץ בציון מכל תפוצות ישראל, שפה אחת. ככה כל אחד היה בא עם השפה שלו. אבל הכוונה שלו לא היתה לשם שמים, אלא בתורת משהו לאומי.

כנראה שבאופן עקיף הקב"ה השתמש בו. אומרים שלולא זאת, אם לא היתה זו השפה המדוברת בארץ ישראל, אינני יודע באיזו שפה הם היו מחליטים בסוף להשליט, אולי אנגלית, אולי אידיש, לפי המצב שהיו בו, מבלי שהיו נלחמים על השפה העברית, שבעצם ניסו לעשות שילוב בין מבטא הספרדים למבטא האשכנזים. יצרו שפה משותפת. בעל מנחת יצחק אומר, שהם לקחו משניהם את הקלקולים, את הדברים הכי לא טובים, של זה ושל זה, ומהם יצרו דבר שלישי.

למשל, אצל הספרדים יש הבדל בין האות טי"ת לבין האות תי"ו. ואצל האשכנזים יש הבדל בין קמץ לבין פתח. אז הם לקחו ועשו בעצם בליל של דברים, לקחו מכל אחד את מה שפחות טוב. מאידך, השפה העברית, זאת לשון הקודש משובשת. בסך הכל הם יצרו שפה המורכבת גם מן המבטא של ספרדים וגם מן המבטא של אשכנזים. בהתחלה היה להם הוה אמינא לקחת את המבטא של תימנים, כי הם נוכחו לדעת שהמבטא הזה הוא המבטא הנכון, אבל מצד שני הם ראו שזה לא מציאותי, אף אחד לא יוכל ללמוד את המבטא של תימנים.

התימנים, מסוגלים לדבר בעברית. אבל אשכנזים או ספרדים שידברו במבטא תימני, זה מדאי מסובך ומורכב. לשון הקודש במלואו, עם כל פרטי הפרטים. לא מציאותי, שילמדו את השפה הזאת. לכן הם חיפשו משהו הכי קל, בכדי שיתקבל, אז לקחו ויצרו משהו שהוא כלאים. אבל מצד שני, סוף סוף זה הכי קרוב ללשון הקודש. בזכות זה, בעלי התשובה שבאו ממשפחות שנתרחקו לצערינו, אם היו מדברים בשפות אחרות, הם לא היו מסוגלים ללמוד תורה, כי הם לא היו מבינים. היה מחסום. באופן עקיף, יצא מזה דבר טוב. יכול להיות שיצאו עוד דברים טובים.

נלך לפי הסדר.

לגבי יהודה בנו של מתתיהו, שאנחנו מזכירים אותו בתפילות, בימי מתתיה בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו וכו', בספרים הרגילים שלנו, לא מוזכר הכינוי "מכבי". במגילת בני חשמונאי ישנו משהו הדומה, כנראה זהו שורש הדבר, כתוב שם על יוחנן בן מתתיה, אחיו של יהודה, [בפסוק כ"ט] שהוא בנה מנורה, וקרא לה "מַקְבֵּי" קטל תקיפין.

בדרך כלל מזכירים בספרים, שיהודה נקרא בשם הנקרא בעברית 'מַכַּבִּי'. וכנראה, לפי המקורות, אצל האשכנזים יש יוצרות, תפילות שמזכירים בהם את הנסים והנפלאות שהיו בזמן החשמונאים. יש שם פירוט. בסידורים שלנו, אין לנו את זה. חוץ ממגילת בני חשמונאי, ואין כמעט פירוט של כל מה שהיה בזמנם, כל המלחמות וכו'. כולם יודעים את דברי הגמרא [שבת דף כא:], מאי חנוכה? דתנו רבנן בעשרים וחמשה בכסלו וכו'. דהיינו, נס פך השמן. אבל כל מהלך המלחמות והגזירות של יונים, לא ידוע זולת מעט. אך אצל האשכנזים, זה נמצא בפיוטים שאמרו בשבתות חנוכה. בשבת הראשונה, ואם יש עוד שבת, גם בשבת השנייה. מפורט שם הרבה דברים, ויש לכך מקורות במדרשים לא כ"כ מפורסמים, אבל זה דבר שהוא קדום אצלם, ושם הניקוד יהודה מַכְבַּי. ויש הוכחה לכך, שבספר יוסיפון (בדף י"ז) נוספה אל"ף, מכבַּאי. להורות על הקריאה. אינני יודע, למה הם החליטו שזה צריך להיות 'מַכַּבִּי'?

בכל אופן, מה שברור הוא, שיש כאן ראשי תיבות, מי כמוך באלים י"י. או, ברוך כבוד י"י ממקומו, בהיפוך סדר אותיות.

השלמה בעניין החשמונאים שהיו צדיקים אבל לא גדולי תורה.  

בעל צרור המור [בפרשת ואתחנן] אומר זאת, ודבר זה בזכות בני הרה"ג משה שליט"א, שהעיר והזכיר לי דבר שכבר נשכח ממני, סימנתי את זה בזמנו, אבל זה מחזק את מה שדיברנו בשנה שעברה [שיעור מוצש"ק ויגש ומוצש"ק בשלח ה'תשע"ו], אמרנו שישנו דבר אשר לא כ"כ שמים לב אליו, אולי ח"ו בתפיסתנו השטחית זה יכול למעט בגדולתם של חשמונאים, אבל עוד מעט נראה שהדברים יהיו יותר ברורים. לא מצאנו, שהחשמונאים היו גדולי תורה.

עמדנו אז על הנקודה הזאת. רצינו להסביר בזה את שורש חילופי הגירסאות, 'עושי תורתך' או 'עוסקי תורתך'. למה אנחנו גורסים, 'עושי תורתך', ולא 'ועוסקי'? אמרנו אז, כי לא רצו לומר את המלה 'עוסקי', כי ח"ו זה היה דבר שקר, משום שהחשמונאים לא עסקו כ"כ בתורה.

כתוב, 'בימי מתתיה בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו', אולי מתתיה כהן גדול, היה גברא רבא, כי כתוב שהוא ציוה על ישראל להילחם בשבת, הוא היה צריך להוציא פסק הלכה כזה, משמע שהדבר לא היה כל כך פשוט. אבל לגבי בניו, לא מצאנו שהיו גדולי תורה. א"כ, אי אפשר לומר, 'עוסקי תורתך'. אמנם עכ"פ הם היו צדיקים. והארכנו והרחבנו בכך, בדברים אחרים.

ואכן, הר"ר אברהם סאבע, בספר צרור המור, כותב כך. אמנם בעקיפין, אבל כך יוצא מדבריו.

הוא כותב [בדף ר"ס במהדורא החדשה] כך, החשמונאים, לפי שמרוב הצרות והשמדות לא היו יכולים לעסוק בתורה. הם לא אשמים ח"ו, הם היו צדיקים גדולים, אבל הם לא היו יכולים לעסוק בתורה.

אם כן, זהו חיזוק למה שאמרנו בזמנו.

לפני כן, קצת נראה שהוא סותר את עצמו. מי שלומד בצורה שטחית, לכאורה כתוב ההיפך. הוא מסביר, למה הימים הללו נקראים בשם חנוכה? כולם מסבירים, שזה חנו כ"ה. אבל הטעם הזה לא כ"כ היה נוח לו, כיון שזה לא חנו כ"ה, אלא חנו בכ"ה. א"כ, קשה, שהיה צ"ל חנובכה.

בהתחלה הוא אומר, כי אכן זה חנו בכ"ה, גם כאן ישנו עניין, רמוז פה שהמעלה והזכות שלהם היתה מכוח התורה שהיא בכ"ז אותיות. א"כ זהו בכ"ה, 22 אותיות אבג"ד, ועוד מנצפ"ך, ביחד זה 27.

הוא מאריך על כך, ותוך כדי הדברים, הוא כותב מה שנוגע לנושא שלנו, בשביל זה החותם, נעשה נס בשמן התורה, יותר מבשאר דברים. הוא מסביר, למה הקב"ה גלגל שהנס יהיה בשמן, כיון שהשמן רומז לחכמה, כידוע מ"ש בספר משלי [קהלת ט', ח'] וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר.

לכן הוא מסביר, לפי שהיו הכהנים עוסקים בשמן התורה וכו'. אבל החשמונאים, מכוח תורתם נעשה הנס, שבפך השמן שמצאו לא היה בו אלא כדי להדליק יום אחד, ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים וכו'. זה הנס נעשה בשמן זית, בכוח התורה שנקראת שמן זית זך, בכוח כ"ז אותיות של תורה, והתעסקו בהן, אחר שמכוח התורה שיש לה כ"ז אותיות נעשה זה הנס. ולכן הוסיפו בכאן בי"ת, ואמרו חנו בכ"ה, שעולה כ"ז כנגד אותיות בתורה.

לכאורה, הוא כן אומר שהם עסקו בתורה. ואח"כ הוא מביא, שהם לא יכלו לעסוק בתורה.

א"כ, אחת מן השתים. או שהוא מתכווין לומר, שלפני הצרות והגזירות, הם אכן עסקו בתורה. ואחרי כן, כשהיו מלחמות, לא היתה להם ברירה, והם לא יכלו יותר לעסוק בתורה. או שהוא מתכווין לומר, כפי שהוא מסביר בהמשך, שבפרשת שמע רמוז עשרת הדיברות. הרי הגמרא [מנחות דף צט:] אומרת, כי מי שקורא קרית שמע שחרית וערבית, כאילו קיים והגית בו יומם ולילה. הוא לא מזכיר את המאמר הזה, אבל הוא מביא מאמר מספר הזוהר הק' הדומה לזה, כי מי שמתעסק בפרשת היחוד, דהיינו בקרית שמע, זה נחשב כאילו הוא עוסק בתורה. א"כ כיון שלא היתה להם ברירה, מתוך שהיו מאולצים להילחם, הם אחזו בפרשת היחוד, וממילא זה נקרא שהם עסקו בתורה. המובן הוא, שהם לא יכלו לעסוק בתורה באופן הרגיל, אבל עסקו בתמצית של תורה, שזה נחשב כאילו עסקו בתורה. אולי בכך מתיישבת הסתירה.

שאלה מהקהל: אולי הם עסקו בתורה, אבל הם לא היו גדולי תורה?

תשובת מרן שליט"א: א"כ נחזור לגירסא, האם 'עושי תורתך' או 'עוסקי תורתך'.

שאלה מהקהל: להגדיר אותם כך, שהם היו במהות של 'עוסקי תורתך', זה יכול להיות. אבל לא שהיו גדולי תורה.

תשובת מרן שליט"א: מי שלא גדול בתורה, לא נקרא שהוא עוסק בתורה? יכול להיות אברך כולל, ואפילו מי שיש לו שעה קביעות לעסוק בתורה, הוא נקרא עוסק בתורה. זה לא נקרא שהוא עוסק בתורה? כל יהודי אומר, אצל האשכנזים הנוסח בברכת התורה הוא 'לעסוק בדברי תורה'. אז מי שלא לומד כל היום או חצי יום, הוא לא נקרא עוסק בתורה? הוא גם נקרא כך, אפשר לקרוא לו שהוא 'עוסק בתורה'. אפילו שיש לו שיעור, זה נקרא שהוא עוסק בתורה.

שאלה מהקהל: זה מה שמגדיר אותם? זו המהות שלהם?

תשובת מרן שליט"א: לא. הרי אנו אומרים בנוסח על הנסים, 'ורשעים ביד צדיקים וכו'. לא תיארנו אותם כך, באופן בלעדי. אלא גם זה וגם זה. א"כ, הם עוסקים.

הוא כותב שם, דבר חידוש. וז"ל, פסוק 'שמע ישראל', שבו הייחוד, שיש בזה הפסוק כ"ה אותיות, כנגד 'כה יהיה זרעך', וכנגד 'ויפן כ"ה וכ"ה', שהוא סוד שנים הייחודים, בבוקר ובערב. ויפן כה וכה, הכוח של משה רבינו, בא מכוח קרית שמע שחרית וערבית. כ"ה בשחרית, וכ"ה בערבית. וידוע כי זאת הפרשה של שמע ישראל, כוללת כל התורה כולה, בסוד עשרת הדברים, בסוד והיו הדברים האלה, שהם עשר אמירן, כמו שמנאום בזוהר, ושננתם לבניך ודיברת בם וכו', כמו שמנאום שם.

בפרשה הזאת, יש את עשרת הדיברות. רמוז בזה, עשרא פיקודין דאורייתא. הוא מביא מאמר מספר הזוה"ק [דף רל"ח], שכתוב בו כך. רמוז בקרית שמע, עשרה דברים. 'ושננתם לבניך', אחד. 'ודברת בם', שתים. 'בשבתך בביתך', שלוש. 'ובלכתך בדרך', ארבע. 'ובשכבך', חמש. 'ובקומך', שש. 'וקשרתם לאות על ידיך', שבע. 'והיו לטוטפות בין עיניך', שמונה. 'וכתבתם על מזוזות ביתך', תשע. 'ובשעריך', עשר. זה כנגד עשרת הדיברות.

ולפי שכוללת התורה כולה, יש בה סוד הייחוד וסודות גדולים. ולפי שראה השם אורך הגלות וגודל הצרות, עד שכמעט נשתכחה תורה מישראל, רצה לתת להם פרשה קטנה שרוב גופי התורה תלויין בה, באופן שאם ח"ו תשתכח התורה מרוב הצרות, תישאר להם פרשה קטנה של פרשת הייחוד, שיהיו עוסקים בה, ויהיה חשוב להם כאילו עוסקים בכל התורה כולה.

ולכך החשמונאים לפי שמרוב הצרות והשמדות לא היו יכולים לעסוק בתורה, היו מיחדים את השם בפסוק שמע ישראל, שיש בו כ"ה אותיות, ובכוח זה הייחוד נצחו את אויביהם. עד שלזה קראו שם המועד הזה 'חנוכה'. כי זה שמו האמיתי, בלי תוספת בי"ת.

לא חנו בכ"ה, אלא חנו כ"ה. בדוקא כ"ה. לא כפי שהוא אמר מקודם, כ"ז אותיות, אלא כנגד פסוק שמע ישראל, שיש בו רק עשרים וחמש אותיות. לרמוז על הייחוד של פסוק שמע ישראל, שיש בו כ"ה אותיות. וזהו חנוכה וכו', הוא מסביר שהכוונה חנו לדגליכם, הוא מעמיק שם בעוד הרבה רמזים. כדאי להסתכל בפנים הספר.

ולגבי מה שנוגע לנושא שהקדמנו, הוא כותב בהמשך כך, לפי טעם זה, היו קוראים לחשמונאים מכב"יאוש. כך הוא כותב. אינני יודע, באיזו שפה זה? אולי בספרדית, זה נקרא כך. בעל צרור המור, היה גר בארץ ספרד. הוא מוסיף 'אוש' בסוף המלה. [והעיקר, אל ייאוש...]

ובהערה למטה מאת המו"ל כתוב כך, ארבעת ספרי החשמונאים הגיעו לידינו בתרגום ליונית בשם ספרי המכבים. זהו דבר ידוע. ספרי החשמונאים, ספרי המכבים, בכא"ף או בקו"ף המקבים, כל הספרים הללו לא היו מקובלים בעם ישראל בדורות שעברו, לא היו ידועים בכלל, כי זה היה כתוב בלשון יונית. רק בתקופות האחרונות, בערך לפני מאה שנה, תירגמו זאת מלשון יונית, וממילא נודעו מאז הרבה דברים שלא היו מפורסמים בכל הדורות.

ספר יוסיפון, זהו ספר שאכן היה מקובל בעם ישראל, כיון שיוסף בן מתתיהו כתב זאת בלשון הקודש. המכבים והחשמונאים לא נכתבו ע"י יוסף בן מתתיהו. הוא כתב ספרים אחרים לרומיים, קדמוניות היהודים, וגם זה היה כתוב בלשון יון, הוא ידע לכתוב גם בלשון הקודש וגם בלשון יון. הוא לא היה בזמן החשמונאים, אלא יותר מאוחר, בזמן החרבן. בהתחלה הוא נלחם ברומיים, אבל כאשר הוא ראה שהמלחמה כבר אבודה, הציל את עצמו, נכנע והצטרף למחנה של טיטוס הרשע. ממילא, בדברים שהוא כותב, הוא הרי לא היה יכול לכתוב דברים ממש כנגד אומות העולם, כי היה תחת השלטון שלהם.

כתוב בספרים, שהגר"א הצטער על כך, שאין לנו את הספרים הללו. הוא אמר, כי בודאי שאם היה לנו אותם, היינו מבינים מתוכם הרבה דברים בש"ס ובספרי חז"ל, דברים כתובים שאיננו מבינים אותם היום, ולפי הספרים שהוא כתב, כיון שהוא היה באותו הזמן, הרבה דברים היינו למדים מהם. אבל בזמן הגר"א, עדיין לא זכו לתרגם אותם ללשון הקודש, לכן היה רצון להגר"א שיתרגמו זאת, בכדי ללמוד מכך מה שניתן. אבל ברוך ה', בדורות שאחרי כן, בזמנינו יש את זה, ואכן יש שם הרבה דברים חדשים שלא ידעו. הוא השתמש בספרים שהיו בדורות שלפניו, מה שהיה בזמן החשמונאים, והוא תיאר את כל המלחמות ואת כל מה שהיה.

ובהמשך ההערה כתוב כך, בספרא פרק ב' נאמר, כי בנו השלישי של מתתיהו הכהן, היה שמו יהודה הנקרא מַכבַּי. וביוסיפון פרק כ' כתוב שמתתיהו אמר ליהודה, הנקרא שמך מַכבַּי על גבורתך. בפשטות, כנראה המלה מַכבַּי, בלשון יונית זהו גיבור. כך נראה.

והוא מביא שם, בשם רבי יוחנן טריוש, בפירושו שנדפס במחזור רומי, הנקרא קמחא דאבישונא, מכבי יהודה כך שמו, ושמעתי שהיו כותבים על תריסו, דהיינו על המגן, מי כמכה באלים י"י.

א"כ, כנראה שכך הוא הפשט. בלשון הציבור, זה נקרא גיבור. והוא השתמש בכך על צד הקדושה, הוא אימץ זאת, בגלל שיש בכך את הראשי תיבות הללו.

ממשיך בעל צרור המור ואומר, על שם זה הסוד, שהיו נוצחים בכוח שם השם, ובכוח שם המפורש של ע"ב, שהוא מכב"י. מי"ם, זה ארבעים. כא"ף, זה עשרים. בי"ת, זה שתים. יו"ד, זה עשר. סה"כ שבעים ושתים. ובכוח הייחוד כ"ה אותיות של שמע ישראל. וזהו חנוכ"ה, לרמוז שהחשמונאים חנו בסוד הייחוד של כ"ה אותיות וכו'.

שאלה מהקהל: מהיכן הדיוק, שזהו בלשון יונית?

תשובת מרן שליט"א: זה אינו 'דיוק'. כך מובא בספרים. זהו כפי שישנן הרבה מלים בספרי חז"ל, שהן בלשון יונית. כגון, אפטורפוס, וכן אפותיקי. ישנן עוד הרבה מלים. אבל ידוע, כי שורש לשון יון, בנוי על לשון הקודש. אפילו כתוב, שהתורה ניתנה להיכתב ביונית. הגמרא במסכת מגילה [דף ט' ע"ב] אומרת על הפסוק יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת [בראשית ט', כ"ז], יפיותו של יפת יהא באהלי שם. הרמב"ם אומר [פ"א מתפילין הלכה י"ט] כי לשון יונית נשתכחה מן העולם. נשתקע אותו לשון נשתבש ואבד. [עיין שיעור מוצש"ק ויחי ה'תשע"א ומוצש"ק שמות ה'תשע"ד]. והיעב"ץ אומר [בספר לחם נקודים מס' אבות פרק שני משנה י"ד], כי השרשים של לשון יונית, זהו בעצם מלשון הקודש. לכן, הרבה מלים, כגון אפיקומן, זאת מלה בלשון יונית, אבל חז"ל דרשו, אַפִּיקוּ מיני מגדים. נתנו לכך פירוש בלשון הקודש. וכן קְפַנְדַּרְיָא, אַֽדְּמַקֵּפְנָא דַּרֵי אֵי עוֹל בְּהַא. וכן סנהדרין, זאת אינה מלה בלשון הקודש, דרשו אותה, ששונאים הדרת פנים בדין. נתנו לכך פירושים, בלשון הקודש. בכדי להבין, איך המלה היונית בסופו של דבר נתגלגלה למשמעות הזאת. אבל לגבי מכבי, הוא קיבל את השם הזה, והשתמשו בו, בגלל הרמז שאמרנו. כך כותב בעל צרור המור.

גם השל"ה כותב זאת מעצמו בספרו תורה אור [עמ' רנ"ט], יהודה מכב"י, עשה גבורות גדולות בעזר הש"י. גם מכבי עולה ע"ב. ור"ת מי כמכה באלים י"י. גם מכב"י אותיות בכי"ם, ר"ת ברוך כבוד י"י ממקומו. ונראה לי כי רומז למ"ש רז"ל, החולק על מלכות בית דוד כחולק על השכינה. הוא כותב דבר מעניין. למה הדגישו את הפסוק, ברוך כבוד י"י ממקומו? מה העניין בכך? למה הוא בחר דוקא את הפסוק הזה? טוב, אולי בפשטות צריכים להגיד, כי כיון שבלאו הכי קוראים לו כך בלשון יון, אז הוא מצא פסוק מקביל לכך. אבל השל"ה אומר, כי יש בכך עניין הרבה יותר עמוק. הרי ידוע מה שכותב הרמב"ן בפרשת ויחי, שחטא החשמונאים היה, שהם לקחו את המלכות. כך שיטת הרמב"ן. ישנם רבים שלא מסכימים איתו. לא ניכנס כעת לפרטים, אפשר לראות זאת בספר שמן למאור, הבאתי שם בס"ד את כל חילוקי הדעות בנושא הזה. [עיין בשיעור מוצש"ק וישלח ה'תשע"ד]. הרמב"ן אומר, כי לכן בעוה"ר לא נשאר שריד מבית חשמונאי.

הגמרא במסכת בבא בתרא [דף ג' ע"ב] אומרת, שנשארה תינוקת אחת מזרע חשמונאי, והיא הכריזה ואמרה, כל מי שהאומר שהוא מבית חשמונאי, הוא עבד, כי היא האחרונה שנשארה, ועכשיו היא קופצת מראש הגג. הורודוס היה עבד של בית חשמונאי, הוא בעצם לא היה מזרע ישראל, אבל כיון שהוא היה מקורב לחשמונאים הוא תפס את המלוכה, אחרי כמה דורות שמלכו זרע חשמונאי, והוא רצה לשאת אותה בכדי שיהיה לו יחוס, בשביל שיכבדו אותו.

אבל אומר הרמב"ן, למה הם נענשו? הרי הם עשו נס ותשועה גדולה לעם ישראל? התשובה היא, בגלל שהם לקחו את המלוכה, והם עברו על ברכת הזקן, לא יסור שבט מיהודה [בראשית מ"ט י'].

אומר השל"ה, לכן אמרו ברוך כבוד י"י ממקומו. בכדי להראות, שבעצם אין לנו כוונה ח"ו לקחת את המלוכה כנגד רצון ה', אלא שזאת היתה טעות.

והנה חטא החשמונאים (הם) [היה] שלקחו המלכות לעצמם, כי כבר נגזר שהמלכות תהיה לשבט יהודה, כמו שהאריך הרמב"ן בפ' ויחי בפסוק לא יסור שבט מיהודה וכו'. ועניין החשמונאים, לא פגמו בכבוד השכינה במה שלקחו המלכות, (וכבודם היה) [וכוונתם היתה] לשמים, ועניינם לא היה רק כשגגה היוצאת מלפני השליט.

שאלה מהקהל: זהו הפסוק שהכי מתאים?

תשובת מרן שליט"א: כן. ברוך כבוד י"י ממקומו. המדובר שם, על כבוד השכינה. הם לא פגמו בכבוד השכינה. מלכות בית דוד, היא כנגד המלכות, דהיינו המדה העשירית שבספירות הנקראת מלכות. אולי אפשר למצוא פסוק יותר מתאים, אבל לגבי המלה מכבי, בודאי שזה הכי מתאים. [גם לפי הכתיבה באל"ף מכבאי, מתאימים הראשי תיבות, באלים, הבי"ת והאל"ף כי הבי"ת שימושית].

כנראה אין כוונת השל"ה שהחשמונאים עצמם התכוונו לראשי תיבות הללו, אלא מן השמים הוא ששמו זאת בפיהם מן הטעם שכתב.

השלמה בדבר ממציא השפה העברית ששמו בן יהודה, הגזירה שכמעט נגזרה על עם ישראל בגלל מאמר שפירסם, והאם אפשר לומר עליו ימח שמו וזכרו או שם רשעים ירקב.

מה עשו, אלה אשר המציאו ואימצו את השפה העברית?

צריכים לדעת, דבר שהאנשים הפשוטים אינם יודעים, וק"ו אלה הרחוקים מתורה ומצוות. ישנו איסור, להתגרות באומות העולם. בכל הדורות, כאשר היינו בגלות, גם היום בעוה"ר אנחנו בגלות, בין ערב רב, תחת שלטון של חילונים, זאת הגלות הרביעית, אשר במדה מסויימת היא יותר קשה. אבל הכלל הוא, שאסור למרוד באומות העולם.

הגמרא במסכת כתובות [דף קי"א ע"א] אומרת לגבי הפסוק הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַ‍ִם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה [שיר השירים ב', ז'], כי שלש שבועות השביע הקב"ה, אחת, שלא יעלו ישראל בחומה. ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל, שלא ימרדו באומות העולם. ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את הגויים, שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי.

'שלא יעלו בחומה' היינו, לא לעלות יחד ביד חזקה. גם בתרגום שיר השירים על הפסוק הזה [התרגום הזה הוא בפסוק אחר, פרק ח' פסוק ד', ולא בפסוק שנכתב בגמרא. העורך], יימר מלכא משיחא, משבע אנא עליכון עמי בית ישראל, מא דין אתון מתגרן בעממי ארעא לְמִפַּק מן גלותא, ומא דין אתון מרדין בחילותיה דגוג ומגוג.

אומר מהרש"א, כי לכל אחד, יש רשות לעלות לארץ ישראל. הדבר מותר, אפילו שאנחנו בגלות. אבל, לא לעלות ביחד ביד חזקה, לבנות להם חומת ירושלם.

הזכרתי באחד השיעורים הקודמים [פרשת וישב], כי אותו אחד שאומרים עליו שהיא יסד את השפה העברית, זה שהחילונים קראו שמות רחובות ראשיים על שמו בערים הגדולות, כגון בירושלם ובתל אביב, צריכים לומר את שמו במפורש, בן יהודה. עוד מעט תראו, למה אני מזכיר את שמו. כי ישנם כאלה האומרים עליו, ימח שמו וזכרו. אבל תכף נראה, שהדבר אינו כל כך פשוט.

בספר האיש על החומה [חלק ב' עמוד 57], הוא כותב על מה שהיה בזמנו, שהוא היה האויב המר, יריב קשה של היהדות החרדית. הספר האיש על החומה, מדבר על הגאון רבי יוסף זוננפלד זצ"ל, שהיה מגדולי הדור, ומהמנהיגים החשובים בעיקו"ת ירושלם ת"ו. כמובן, שהיתה כאן התנגשות גדולה. והוא רוצה להסביר, איך היה היחס אליו.

מה שקרה הוא, שבזמנו כמעט קרה אסון ח"ו. אותו רשע היה עלול לגרום, לגזירת גירוש על כל היהודים שהיו תחת השלטון התורכי. בעטיו של מאמר שפרסם האיש הזה בחוברת שלו, היה לו עיתון, וזה התפרסם לפני חנוכה, כסלו שנת ה'תרנ"ו. אנחנו היום בשנת ה'תשע"ז, וזה היה בשנת ה'תרנ"ו. אם כן המדובר לפני מאה עשרים ואחת שנים.

מישהו פירסם מאמר בגיליון שלו, מאמר מערכת, בעיתון הנקרא בשם הצבי, והוא כתב על החשמונאים. נו, מה החילונים מדברים על החשמונאים והמכבים? לא על היראת שמים, ועל שמע ישראל, ועל הקדושה שלהם. אלא על לאומיות. על הנצחון. שהם התגברו, כנגד האויבים. הם תופסים זאת, רק מן הבחינה הזאת. כיון שהם רצו לעורר את שיבת עם ישראל לארצו, בכדי שיתפסו כאן את השלטון. שהיהודים יחזרו לארץ ישראל, לא בשביל להקים שלטון והנהגה על פי התורה, אלא בכדי שיהיה להם מקום שיעשו בו מה שהם רוצים, העיקר שלא יהיו תחת אומות העולם.

כעת תשמעו, מה כותב המאמר לומד מן המכבים, בלשונם. בספר איש על החומה שם, הוא מצטט כמה מלים מתוך העלון שלו [בדף 58], לעשות גם אנו כמעשה יהודה המכבי אשר חרף נפשו... ויסך בחרבו על כבוד עמו וארצו... ונוזל בקרבנו דם הגבור הנערץ ההוא... לעמוד על נפשנו לאסוף חיל... ואז נברך שהחיינו... אלו קטעים, מתוך המאמר.

דבר זה, הגיע לשלטונות התורכים, והם ראו בזה, כי כביכול ישנו כאן מרד במלכות, הוציאו נגדו פקודת מאסר, רצו לגרש אותו מהארץ. נהיה מכך מהומות. מלשינים וכו'.

כתוב שם, כי הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד, לא רצה להצטרף נגדו. כי אם ח"ו היו שמים אותו בבית הסוהר, הדבר היה מסוכן. אף כי מצד שני, הוא היה אדם רשע, מסית.

התאספו והחליטו כל חברי השלטון, להוציא פקודת גירוש כנגד היהודים, בגלל שיש כאן נסיון והסתה למרד כנגד השלטון שלהם. אבל בחסדי שמים, הסולטן התורכי, הקב"ה נתן לו מחשבה טובה, הוא אמר, אני מכיר את הרבנים של ירושלם, הראשון לציון הגאון רבי יעקב אלישר, והגר"ש סלנט, מכיר אותם שהם תלמידי חכמים, שאפשר להאמין להם. אני רוצה, לשלוח להם מכתב. הוא ביקש מהחכם באשי בתורכיה, שישלח להם מכתב, שיגידו מה דעתם בנושא הזה. האם הדבר נכון? זהו מה שאתם רוצים? לבנות את בית המקדש ואת ירושלם? לעשות לכם שלטון עצמאי? ומה שהם ישיבו, אני מאמין להם, כי אני יודע שהם אנשים נאמנים.

הדבר מובא שם [בספר האיש על החומה] בהמשך. הדבר חשוב מאד, מבחינה השקפתית. צריך לדעת זאת. מה עונים על דבר כזה? שואלים את הרבנים, האם זה נכון שאתם רוצים לכונן בארץ ישראל שלטון שלכם כנגד אומות העולם?

תראו איזו תשובה חכמה, הם ענו לו. אמנם אנו מחכים ומצפים ומתפללים בכל יום, 'ולירושלם עירך ברחמים תשוב' ועוד תפילות על גאולת ישראל וחידוש מלכות ישראל. אבל זאת אנו מבקשים רק מהקב"ה, אבל חלילה לנו למרוד במלכות שתחת ממשלתה אנו חוסים. ואדרבה, אנו קשורים בשלש שבועות חמורות שהשביע הקב"ה את ישראל, שלא יעלו בחומה, ושלא ימרדו באומות, ושלא ידחקו את הקץ. ומצווים אנו להתפלל לשלומה של מלכות. וברוב סידורי התפילה שלנו, קבועה תפלת 'הנותן תשועה', לשלום המלך והמלכות.

הסולטן שמע זאת, והתשובה הזאת הרגיעה את רוחו, ובזכות כך נתבטלה הגזירה. הם ענו לו, אכן, בודאי שאנחנו רוצים, אבל לא אנחנו. אנו לא עושים שום פעולה.

צריכים לדעת, גדולי ישראל בכל הדורות, כאשר היינו בגלות, וזאת נפקא מינה גם לזמנינו, לא עשו דברים אשר הרגיזו את אומות העולם. כל זמן שאנחנו בגלות, 'השבעתי אתכם בנות ירושלם'. כתוב על רבי יהודה הנשיא, חז"ל אומרים כי לפני שהוא היה הולך לקיסר רומי, הוא היה קורא את פגישת יעקב אבינו עם עשו, בפרשת וישלח. בכדי לראות, איך להתנהג. מה עשה יעקב אבינו? וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו [בראשית ל"ג, ג']. הוא התרפס לו. בעוה"ר אנחנו בגלות, אסור לנו להראות כביכול שאנחנו גיבורים, כי ח"ו בסופו של דבר זה יהיה רק לרעתנו. הקב"ה גזר עלינו גלות, ואנחנו צריכים לקבל את הדין באהבה. אבל הם, הרחוקים מתורה ויראת שמים, חושבים להראות שהם גיבורים. הדבר מסוכן מאד.

המעניין הוא, כי למרות שהוא היה אדם רשע לצערינו, מחלל שבת בפרהסיא, הוא כותב שם [בספר האיש על החומה עמ' 57 הערה 14], כי הגרי"ח זוננפלד לא 'מחק' אותו.

תשמעו מה כתוב שם, נתגלגלה השיחה על בן יהודה, ומישהו הוסיף בהזכירו את בן יהודה 'ימח שמו'. ואז אמר לי, אתה יודע, אין אני נוהג להתבטא ככה. הקב"ה הוא בעל רחמים, ולנו אין כל מושג מגודל רחמיו, וברור שיכול הוא לרחם גם על רשעים כאלה. האמן לי, שעיני לא תהיה צרה, אם יוודע לי שגם בן יהודה ירוחם מאת הקב"ה, ואפילו אם גם יבוא לחיי עולם הבא.

הוא אומר, אני לא מקנא, אם אדע שהאיש הזה זכה בסופו של דבר שהקב"ה ריחם עליו, וגם אם יהיה לו חיי העולם הבא, לא רק שאני לא מתפלל, אלא שגם אין לי צער מזה.

והסיבה היא, כשהם בעולם הזה, אנו מחויבים להתנגד להם, כפי שקבעה התורה. כי בעולם הזה, הם מזיקים ומקלקלים את הסביבה. מה שאין כן, כאשר הם עברו כבר לעולם העליון. וכלום אתה חושב, שאין כל צד טוב בבן יהודה? תשמעו, יש כאן דבר חדש. כלום אתה חושב, שאין לו שום צד זכות בזה שהנהיג את הדיבור בלשון הקודש? אתה חושב, שאין לו זכות בדבר הזה?

זכורני כי כתוב במקום אחר, באחד־הספרים, שהגרי"ח זוננפלד התבטא ואמר, כי כנראה אנחנו עשינו טעות. הנשק הזה, להנהיג את הדיבור בלשון הקודש, אנחנו החרדים היינו צריכים לעשות זאת. ולצערינו, הפסדנו ואיבדנו זאת. את הנשק הזה, הוא לקח. אנחנו היינו צריכים לקחת זאת, ואז היינו מנצחים. הם נצחו (לעת עתה) בגלל שהם תפסו את זה.

אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, ואפילו שכר שיחה נאה. ואין עבירה מכבה מצוה. וזכות אינה בטילה, אפילו באלפי אלפים חובות.

הוא כותב שם בהערה, דבר מעניין. יש מוסיפים, שמורנו אמר לכך אסמכתא מחודדת מן התורה. דהיינו, שאם יהודי כמוהו מת בלי בנים, האם תהא אשתו פטורה מן היבום ומן החליצה? איך אפשר להגיד על אדם רשע כזה, ימח שמו וזכרו? הרי כתוב בתורה לגבי חליצה, וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל [דברים כ"ה, ו']. דהיינו, אשתו של אדם, שהיא ראויה ליבום. הרי מצינו שאמרה תורה אפילו על יהודי כזה, ולא ימחה שמו מישראל. ואיך נוכל אנחנו כן להגיד שימחה שמו? סוף סוף הוא מזרע ישראל.

אומרים על החפץ חיים, כי רק על אחד, הוא היה אומר 'ימח שמו וזכרו'. הדבר מובא, גם בקובץ זכור לאברהם [ה'תנש"א דף תע"ח]. היה מישהו, אשר ניסה לקלקל את החפץ חיים בצעירותו. אחד־המשכילים, שמו היה אדם הכהן. זהו היחידי, אשר עליו היה אומר הח"ח 'ימח שמו וזכרו'.

כתוב שם כך, אד"ם הכהן, האדם היחידי בעולם שמרן החפץ חיים ז"ל היה מזכירו בצירוף 'ימח שמו', כי ביקש להדיחו בילדותו מדרך התורה. הוא מדבר שם, על כל הרשעים המשכילים, לצערינו אלה אשר השפיעו על מלכות רוסיה, להוציא לפועַל את גזירת המלבושים, וכן איסור גידול פיאות הראש הארוכות וכו'. הרי ברוסיה היתה גזירה, כנגד גידול הפיאות. מי שהיה עם פיאות, הוזמן ונלקח למשטרה, וחתכו לו את הפיאות עם גרזן, וכמובן ביחד עם הפיאות גם קצת מן האוזן, על הדרך, בטעות כביכול.

אולי אפשר להוסיף ולומר בדרך מליצה, על הכתוב בתהלים [ק"ט, י"ג] יְהִי אַחֲרִיתוֹ לְהַכְרִית, בְּדוֹר אַחֵר יִמַּח שְׁמָם. למה 'בדור אחר'? מדוע לא 'ימח שמו', באותו הדור? 'הרי 'בדור אחר', היינו הנכד. לא הוא ולא בנו, אלא 'בדור אחר ימח שמו'. למה לא באותו דור ימח שמו?

אלא, לגבי אותו דור, אי אפשר לומר ש'ימח שמו', כי התורה אומרת 'ולא ימחה שמו מישראל'. דוד המלך לא יכול לומר דבר, שהוא כנגד מה שכתוב בתורה. לכן הוא אמר, 'בדור אחר'. זה כבר לא נגד התורה.

הערה מהקהל: ברשות הרב שליט"א, ברצוני להעיר שתי הערות, בשם הרה"ג יעקב אדלשטיין (שליט"א) [זצ"ל], רבה של רמת השרון. שהדברים יהיו לרפואתו. דבר אחד, הוא אמר לגבי החשמונאים, כי מה שהם לקחו את המלוכה, זה היה דבר טוב. אבל כאשר הם ראו שהעניין הסתדר, הם היו צריכים להחזיר אותה. דבר שני, לפני שנה הוא נשאל, לגבי תלמוד תורה בבני ברק, מנהל הת"ת אמר כי המלמד לימד את התלמידים, בן גוריון שר"י. האם הדבר בסדר, או שלא? הגר"י אדלשטיין הוציא מאמר, שהוא נזדעזע מכך. כי אי אפשר לומר על יהודי, שר"י. אחרי שבוע, הרב שטרנבוך הוציא מאמר נגדו, שאפשר לגמרי. הם נשארו כל אחד בשיטתם.

תשובת מרן שליט"א: נכון. ישנו כאן ויכוח. טוב שהרב אציל הי"ו הזכיר זאת כעת. אני רק אחדד זאת. אינני רוצה להאריך על כך כעת, כי זהו עניין נפרד, אולי נדבר על כך בהזדמנות אחרת. יש ביניהם ויכוח, מי יותר גרוע? האם בן גוריון, או היטלר? על כך הויכוח. זהו הנושא. האם זה ששרף, או זה שהחטיא? האם מי שאיבד את הגופים, או מי שאיבד את הנשמות? ההוא, איבד את הגופים, אבל הם זכו לעולם הבא. אולם ההוא, החטיא אותם, עשה אותם רשעים, ואיבד להם גם את העולם הבא שלהם, כי גדול המחטיאו יותר מן ההורגו. יש כאן דבר עמוק. צריך להרחיב בכך, בכדי להבין את הנושא הזה. הדבר אינו פשוט. אלו דברים עמוקים מאד, אפילו קצת קשורים לסתרי תורה.

בכל אופן, כפי שאמרתי בסוף השיעור הקודם, לא הספקתי אז להאריך על כך, אבל אלו הם המתיונים של דורינו. בזמן החשמונאים, שנלחמו כנגד היונים, זאת היתה מלחמה של מבפנים ושל מבחוץ. הרי לצערינו, הרשעים והגויים הללו, השפיעו על יהודים רבים.

בספר יוסיפון [חלק רביעי פרק שמונה עשר], הוא מספר, כיצד התחילו הגזירות הללו של אנטיוכס. וז"ל, אנטיוכס הרשע, בהכותו את מלך ארץ מצרים וימלוך עליה, גבה לבו עד מאד, ויעש צלם גדול בתמונתו מזהב לאלוה, ויגזור אומר וישלח בכל מקומות ממשלתו לכל עם ועם להשתחוות לצלם ההוא. ויאותו כל הגויים אליו, וישתחוו לו.

ויבואו מפריצי בני עמנו, בעוה"ר הם היו יהודים, כמו אלקימוס וחבריו, וישתחוו לצלם, ויעוררו את המלך להרע לישראל. ישנה שם אריכות. ולאחר מכן הוא כותב את הגזירה שהיתה אז.

מי שיקרא בהמשך, למשל בדף פ', הוא כותב כך, ויצא מתתיהו ממבצריו, ובניו חמשה עמו, ועמהם עדה מהחסידים גדולה מאד, וירדו מההר וירדפו אחרי הפריצים, ואת החטאים המחטיאים את ישראל, בעוה"ר, ויכום ויכתום עד בלי השאיר להם שריד ופליט בארץ.

גם אחרי כן [בדף פ"א], הוא מאריך על כך וכותב, וישפוט את ישראל בחרבו, ויברור מהם הפריצים ויכלם. שמעתם? בעם ישראל היו אנשים פריצים. זהו מה שדיברתי. היה בתוך עם ישראל כבר כאלה שהתקלקלו, בספרי החשמונאים הם נקראים בשם 'מתיונים'. וירמוס לארץ הזרים אשר בכל גבול ישראל, ויתהוממו הרשעים מפחדו, ויתבהלו כל עושי עול ממוראו. והיה כי יצעק, ויהי קולו כקול שאגת אריה, ביום אשר ישאג לטרוף טרף. כתוב עליו, כי כאשר הוא נלחם במלחמה, הוא היה נראה כמו אריה הקופץ על כבשים. הקב"ה נתן לו כוח גבורה אדיר. ונראה כי בסך הכל, בכל המלחמות, הוא הרג בחרבו מליון יונים. בכל אופן, וילך מעיר לעיר, ויהרוג את כל הרשעים אשר בעם יהודה, המכלים את עם ישראל.

דרך אגב, מוזכר שם כי בהרבה מלחמות, הם עשו צום ולבשו שקים, ויצעקו אל ה'. וכאשר הוא היה קופץ למלחמה, י"י הושיעה. רואים את היראת שמים, איזו צידקות גדולה ונוראה. כתוב כמה פעמים, שהם עשו צום. הדבר גם מוזכר, במגילת בני חשמונאי.

מדוע אני אומר זאת? כי לכאורה, הרי הבאנו [בשיעור מוצש"ק וישב שנה זו] את דברי ספר בני יששכר, האומר כי ישנו הבדל, בין חנוכה לבין פורים. כי בחנוכה, זאת היתה אתערותא דלעילא. ובפורים, היתה אתערותא דלתתא. כי בפורים, הם חזרו בתשובה. ואילו בזמן חנוכה, זאת היתה אתערותא דלעילא. הוא מסביר בכך, את ההבדל בין הסביבון לבין הרעשן. את הסביבון אוחזים מלמעלה, כי זאת אתערותא דלעילא. ואת הרעשן אוחזים מלמטה, כי זאת אתערותא דלתתא.

זהו רעיון יפה. אבל לכאורה, לפי מה שכתוב במגילת בני חשמונאי, גם בזמן החשמונאים היתה אתערותא דלתתא.

הם עשו צום וכו'. במגילת בני חשמונאי, הדבר מוזכר רק פעם אחת, בפסוק נ"ב.

חשבתי כי אולי שם המדובר רק על החשמונאים בעצמם, ולא על כל עם ישראל. אבל מהספר יוסיפון נראה, כי זה היה דבר יותר גדול. אולי יכול להיות, שישנו הבדל. כי לא כתוב, שהיה צום שלשה ימים, אלא רק צום אחד. ויכול להיות, שלא בכל הארצות, אולי רק בחלק קטן מתוך עם ישראל. בנוסף, הרי בזמן מרדכי, כתוב כי גם אלו שנהנו בסעודת אחשורוש, חזרו בתשובה. כולם צמו. לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן  [אסתר ד', ט"ז]. אבל כאן, יכול להיות כי צמו רק הצדיקים, שהוא קורא להם בשם חסידים.

א"כ יכול להיות, כי בעל בני יששכר, עדיין צודק. דהיינו, גם לפי מה שכתוב פה.

בכל אופן, לגבי השפה העברית, הפתרון של־אשכנזים בזמנינו הוא, לדבר בלשון אידיש. טוב, בשבילנו התימנים, זה לא פתרון. לנו אין עצה זאת. אני רק יכול, משתדל אני הרבה פעמים כאשר אני לומד וקורא, לקרוא במבטא תימני. אפילו בציבור. פסוקים, מאמרי חז"ל, רמב"ם ושלחן ערוך, וכדומה. לכל הפחות, שזה לא יהיה בשפה העברית. אנחנו מקדשים את השפה שלנו, כמה שאנחנו יכולים הרבה פעמים, כאשר קוראים בספרי חז"ל וכו', אומרים זאת במבטא התימני, מבלי להיות מושפעים מן השפה שלהם. לכל הפחות, אנחנו מקדשים חלק מן הדברים, בלשון שלנו, בכדי שלא תיאבד. לשון הקודש, מוסיף קדושה, ובקרוב שיבוא משיח צדקינו, יתקבל לכולם.

דרך אגב, רואים זאת גם במגילת תענית [פרק חמישי]. כתוב שם כך, בעשרים וארבעה באב, תַּבְנָא לְדִינַנָא. עשו יום טוב בכ"ד באב, כיון שחזרו לדת ישראל. למה? כי בימי מלכות יון, היו דנים בדיני גויים. זה מה שיש היום, בעוה"ר. בתי המשפט, שופטים לפי משפטי אומות העולם. אצלם אין דין תורה. זהו מה שאמרנו, כי אלו המתיונים של דורינו.

בעשרין ותרין באלול, תבנא לקטלא משמדיא. מפני שהיו גויים שרויים בארץ ישראל, ולא היו ישראל יכולין לשלוח יד ברשעים שבהם, עד שיצאו משם. כיון שהיה שלטון של גויים, אי אפשר היה לעשות דין ברשעים, עד שהיונים יצאו מארץ ישראל. כאשר הם נסתלקו מא"י, לאחר שביערו אותם, היה שלטון של חשמונאים. ומכיון שהיו הרבה משומדים בארץ ישראל, המתינו להם שלשה ימים, אם יעשו תשובה. חיכו להם שלשה ימים. ולא עשו. כיון שראו שלא עשו תשובה, נמנו עליהם והרגום. ואותו היום שהרגום, עשאוהו יום טוב ברשעים.

ומובא שם בפירוש "האשל" כך, זה נמשך מיו"ט של כ"ד באב, דתבנא לדיננא, פירוש שחזרנו לדינים ולהלכות שלנו, כשגברה יד חשמונאי, ויונים יצאו מארץ ישראל. ובכל אותו הזמן, גמרו נצחונם, וקבעו בתי דינין של ישראל, ודנו את המומרים בדיני ישראל וכו'. ואותו היום שהרגום, עשאוהו יום טוב. ודבר זה נזכר ביוסיפון ובחשמונאים, כאשר שקטה הארץ, וירא יהודה ויקם ויעבור בכל גבולי ישראל, וינקם בכל הפושעים, ויעצרו משוט בארץ. ויחזק יהודה את לב העם, לעבוד את ה' בקדושה ובטהרה.

אלו היו החשמונאים. הם החזירו את תוקף דיני התורה למקומם. וזכותם תגן בעדנו ובעד כל ישראל, אמן.