כ"ב הגזירות שגזרו היונים על עם ישראל. מדוע לא נזכרו הגזירות הללו במגילת בני חשמונאי, אלא רק שלושת הגזירות 'שבתא וירחא ומהולתא'. בשמונת ימי החנוכה, רמוזים שלושת הגזירות העיקריות הללו, שבתא וירחא ומהולתא.

כ"ב הגזירות שגזרו היונים על עם ישראל.

מדוע לא נזכרו הגזירות הללו במגילת בני חשמונאי, אלא רק שלושת הגזירות 'שבתא וירחא ומהולתא'.

בשמונת ימי החנוכה, רמוזים שלושת הגזירות העיקריות הללו, שבתא וירחא ומהולתא.

נפשי לי"י מְחַכָּה, ואודה לו בנס חנוכה. והלילה זכינו להגיע ולהדליק נר ראשון של־חנוכה.

כידוע, היונים גזרו גזירות קשות על עם ישראל.

רבינו הרמב"ם בריש הלכות חנוכה [פרק שלישי מהלכות מגילה וחנוכה הלכה א'] כותב כך, בבית שני, כשמלכי יון גזרו גזרות על ישראל וביטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטימאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם, ולחצום לחץ גדול, עד שריחם עליהם אלהי אבותינו, והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום, והושיעו ישראל מידם. והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים, עד החרבן השני. הרמב"ם לא מפרט, מה היו הגזירות.

במגילת בני חשמונאי, אשר יש קוראים לה מגילת אנטיוכס, אצלינו זה נפוץ יותר בשם מגילת בני חשמונאי, ובעז"ה לאחר השיעור נקרא את ההתחלה, מוזכר שם שלש גזירות. כל הזמן, ארבע פעמים, מוזכרות הגזירות הללו במגילה, שבתא וירחא ומהולתא.

דהיינו, היונים גזרו על 'שבתא', שח"ו עם ישראל יחללו את השבת. 'ירחא', זה החודש. ישנו נידון בכך, בין המפרשים, מה בדיוק הכוונה. 'ומהולתא', זה ברית מילה.

לגבי 'ירחא', נלע"ד בס"ד כי הפירוש העיקרי הוא, שבזמנם היה בראש חודש זמן של לימוד תורה ציבורי. מעין 'בר בי רב דחד יומא'. באופן קבוע, בראש חודש, הם היו עושים ביטול מלאכה. כל הציבור, מקצה עד הקצה, התאספו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, בכדי ללמוד תורה. והגויים גזרו, לבטל את היום הזה, את ראש חודש.

אם־כן צריכים להבין, למה לא כתוב במפורש, 'אורייתא'? מדוע לא כתוב, שבתא  ואורייתא ומהולתא? למה כתוב 'ירחא'? נכון שהדבר היה נוגע לראש חודש, אבל בעצם, מטרת היונים היתה, למנוע את לימוד התורה.

כמו־כן, מדוע לא נזכרו כל יתר הגזירות? הרי היו הרבה גזירות, באותו הזמן. אספתי בס"ד את כולם (בנפלאות מתורתך פרשת האזינו, ע"פ דור עיקש ופתלתול), מה שמוזכר בהרבה ספרים, בקדמונים ובמדרשים, ובסה"כ היו עשרים ושתים גזירות, אשר פירטו אותם. אולי היו עוד גזירות, אבל בכל אופן, אלו הגזירות אשר הוזכרו במפורש בספרי הקדמונים, ובמדרשים, ובפיוטי הקדמונים, שהיה להם מקורות לכך.

ואלו הן. שבת, חודש, ומילה, הרי אלו שלש.

ד' לחקוק על קרני השוורים, שאין לבעליהם חֵלק באלהי ישראל, וכן על דלתות הבתים. זהו דבר ידוע, הרמב"ם מזכיר זאת באיגרותיו. ה' שלא להזכיר שם שמים על פיהם. זאת גזירה קשה מאד, רחמנא ליצלן. זאת בכדי להשכיח את האמונה, לא להזכיר שם של הקב"ה. שלא לענות אמן, ושלא לומר 'ברוך אתה'. אפילו דברים פשוטים ויסודיים, אשר ח"ו היה עלול להישכח מהילדים, מן הדור הבא. אפילו ברוך אתה, זה היה ח"ו סכנת מות. וכן, לענות אמן. זהו דבר ידוע, מהרי"ץ זיע"א מביא זאת בעץ חיים [ח"א דף ע"ו עמוד א'], בשם מהרי"ו. לכן אומרים 'אין כאלהינו וכו', שזה ר"ת אמן וברוך אתה וכו'. פירסמנו זאת בחוברת מאי חנוכה [נר שלישי], בכדי לחזק את עניין אמירת אין כאלהינו, ואת עניין החינוך לילדים. [עיין עוד בשיעור מוצש"ק ויגש תשע"ו]. לא אאריך כעת על הגזירות הללו, כיון שזאת לא המטרה. ו' שכל בתולה הנישאת תיבעל להגמון תחילה. ז' פריה ורביה. מי שאשתו הולכת לטבילה, ידקר בחרב.

ח' מי שיכתוב כתובה לאשתו, יקרעו אצבעותיו. בזמנם כנראה היה מקובל, שהבעל כותב בעצמו את הכתובה לאשתו, ולא הרב. כל אחד היה כותב את הכתובה לאשתו, כיון שזה שטר התחייבות. מדה כנגד מדה, קרעו לו את האצבעות, למען ישמעו וייראו. ט' ביטול קרבן התמיד. י' הדלקת הנר בבית המקדש. י"א חג הסוכות ושמיני עצרת.

י"ב שלא יעסקו בתורה. זה לפי הפירוש, שהתורה וה'ירחא', אלו שני דברים. הרי ישנם פירושים אחרים, לגבי 'ירחא'. יש אומרים שהכוונה היא, קידוש החודש ע"י בית הדין. דהיינו, זה לא מצד ביטול תורה, אלא שביה"ד לא יקדשו את החודש. או שלא לברך על הלבנה, או שלא להקריב קרבן ר"ח. ישנם כמה וכמה פירושים, מה הפירוש 'ירחא'. זהו הפירוש העיקרי. תכף נראה, שישנה הוכחה לכך. י"ג שיאכלו חזיר וכל דבר פיגול. י"ד שלא יעשו בריח או מסגור לפתחי בתיהם. ט"ו שיעבדו עבודה זרה. ט"ז כל מי שקורא את שמו יהודי, רח"ל.

י"ז שיחגגו יום הולדת כמנהג הגויים. הדבר מובא, בתורתן של ראשונים על הירושלמי מסכת ראש השנה. לא יודעים זאת, כיון שהדבר אינו מפורסם. המנהג לחגוג יום הולדת, זה מנהג אומות העולם, כפי שנאמר, יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת פַּרְעֹה [בראשית מ', כ']. זאת בעצם היתה גזירה של יונים, בקום עשה, לחגוג את החגיגה הזאת כתרבות הגויים. י"ח שידונו כדיני הגויים. כגון, ירושת הבת. זהו דבר ידוע, מובא במגילת תענית, שהצדוקים היו אומרים שהבת יורשת עם הבן. וחכמי ישראל אמרו, כי על פי התורה, זה לא נכון. אפשר לתת מתנה לבת, אבל לא בתורת ירושה. אבל הם גזרו, שכך ידונו, שגם הבת תירש.

י"ט שלא יעלו ביכורים לירושלם. כ' שלא יביאו עצים למערכה. כ"א שלא יגמלו חסדים. זהו דבר מעניין. מפליא מדוע. הדבר מובא בפרי מגדים, או"ח ריש סימן תר"ע. שלא יעשו חסדים, האחד עם השני. מה הפריע ליוונים בזה? אולי כוונתם היתה, בכדי שיהיה ריחוק בין האחד אל השני, שלא תהיה אהבה ואחוה ושיתוף פעולה. כ"ב שלא יתפללו להקב"ה.

אלו עשרים ושתים גזירות, אשר פירטו אותם.

א"כ קשה, מדוע לא הביאו את הגזירות הללו, במגילת בני חשמונאי? למה הזכירו רק את 'שבתא וירחא ומהולתא'?

שאלה שלישית, ששואלים כבר הקדמונים, מדוע בחנוכה בחו"ל עושים גם שמונה ימים? הרי בכל החגים עושים כך, משום ספיקא דיומא, כיון שלא יודעים בקיבועא דירחא. כפי שבכל החגים הם עושים יומיים, כגון בשבועות, עושים יומיים. וכן בפסח, עושים בחו"ל יום טוב שני של גליות. וכן בחג סוכות, עושים תשעה ימים. א"כ, הם היו צריכים לעשות גם את חנוכה, תשעה ימים.

אותו הדבר לגבי פורים, מדוע הם עושים את פורים רק יום אחד. הרי את פורים עושים, ביום י"ד באדר. וערים המוקפות חומה, ביום ט"ו באדר. למה לא עשו, שבחו"ל יהיה פורים יומיים?

הראשונים מתרצים על כך, כי כיון שחנוכה ופורים הם מדרבנן, 'מדבריהם', מדברי סופרים, זה לא מן התורה, לכן לא החמירו בכך. רק לגבי חגים שהם מן התורה, החמירו בגלל הספק. אבל בדרבנן, לא החמירו. כך מתרץ ספר העתים, הובא בארחות חיים. גם באבודרהים הדבר מובא, בסיגנון קצת אחר. וכן תירץ הפרי חדש, ועוד כמה אחרונים.

בעצם, אם היו שואלים אותנו את השאלה הזאת, לגבי פורים, מדוע לא עושים פורים יומיים, היה לנו תירוץ אחר, בדרך הלצה. כי בפורים, מספיק והותר שמשתגעים יום אחד, לא צריך יומיים. יתכן לדון  אפילו על יום אחד אם זה כדאי וראוי. במלים אחרות, חז"ל ידעו ברוח הקודש, שהאנשים ישתכרו וישתגעו יותר מדאי, לכן הם אמרו, שמספיק יום אחד. אבל זהו תירוץ, רק בדרך הלצה. אולם לפי ההלכה, התשובה היא כפי שאמרנו לעיל.

בכל זאת, עדיין ישנה מקום לשאלה, למה לא קבעו משום ספיקא דיומא, שיהיו בחו"ל תשעה ימי חנוכה? מדוע רק שמונה ימים?

נשאלת שאלה נוספת, שאלה רביעית, זאת הקושיא המפורסמת של הבית יוסף, שיש עליה הרבה תירוצים [יצא לאור השנה ספר עם 500 תירוצים. העורך], אבל בעז"ה לפי מה שנאמר, נתרץ את כל הקושיות הללו בס"ד במהלך אחד. השאלה היא, שהיה צריך לעשות שבעה ימים, ולא שמונה ימים. שהרי לפי הפשטות, היה להם פך שמן שהספיק ליום אחד. א"כ יוצא, שהנס התחיל מן היום השני, אבל לגבי היום הראשון, היה מספיק שמן בכדי להדליק את המנורה. כך כתוב [שבת כ"א, ב'], ולא היה בו אלא להדליק יום אחד.

אלו ארבע השאלות.

ישנו תירוץ נחמד, יפה מאד, לשאלה הזאת, [עיין להחיד"א בספר ראש דוד, תחילת פרשת מקץ], בהקדים מה שכתבו המפרשים, כי בשמונת ימי החנוכה, שאנו עושים זכר לנס, אנחנו כוללים ומזכירים, יש בהם זכר וזיכרון, לגזירות הללו, 'שבתא וירחא ומהולתא'. דהיינו, שבת, וראש חודש, כפי שאמרנו שזה היה יום שלמדו בו תורה, וברית מילה. לגבי שבת, הרי אין שבעה ימים, בלי שבת. לכן, חייב להיות בחנוכה, יום שבת. ולגבי ירחא, ראש חודש טבת, חל תמיד בימים האחרונים של חנוכה. ולגבי מהולתא, ברית מילה, זה כנגד שמונת ימי חנוכה. לכן קבעו, שמונת ימי חנוכה.

בכך מתורצת, קושיית הבית יוסף. כי בעצם, היה מספיק לעשות שבעה ימים, אין הכי נמי, כך היה צריך להיות, אבל אם היינו עושים כך, לא היה זכר לגזירה על ברית מילה. לכן קבעו שמונה ימים, בכדי שייזכר העניין של ברית מילה, שהוא ביום השמיני.

ובכך גם מתורצת השאלה, מדוע בחו"ל לא קבעו תשעה ימים. כי אם היו קובעים שבחוץ לארץ יעשו חנוכה תשעה ימים, לא היה זכר לעניין הברית מילה.

והסיבה שלא הזכירו במפורש 'אורייתא', מדוע לא כתוב 'שבתא ואורייתא ומהולתא', הרי זהו העיקר, ראש חודש רק היה היום שקבעו ללמוד, אבל העיקר מבחינתם היה עניין לימוד התורה, א"כ מדוע לא מוזכר 'אורייתא'?

אלא התשובה, סוף מעשה במחשבה תחילה. דהיינו, כאשר כתבו במגילת בני חשמונאי את הגזירות, רצו לרמוז מה שנקבע בסוף. כאשר קבעו את ימי החנוכה לדורות, כימי שמחה והלל והודאה, זה היה ע"ש ה'ירחא', כלומר על שם ראש חודש טבת. לכן, הזכירו את ראש החודש, כי ב'זכר לנס', כאשר עשינו את שמונת ימי חנוכה, וחייב להיות שר"ח טבת יחול בימי החנוכה, ממילא לא כתבו 'אורייתא', אלא 'ירחא', בכדי שתבין שאח"כ עשינו זכר לנס, שזה יצא בראש חודש.

א"כ, שלושת השאלות מתורצות.

לגבי השאלה הנוספת, מהי הסיבה שלא הזכירו במגילת בני חשמונאי את הגזירות האחרות, אולי יש לכך בעצם תשובה שהיא כללית. אין הכי נמי, כנראה, למרות שהיו הרבה גזירות, אבל שלושת הדברים הללו, שבתא וירחא ומהולתא, אלו היו הגזירות העיקריות, על כך שמו את הדגש. לגבי יתר הדברים האחרים, פחות או יותר הם ויתרו.

או יכול להיות, ששלושת הגזירות הללו, היו הדברים הראשונים. אבל היתר, בא אחר כך. דהיינו, לאחר שהם הצליחו להשפיע קצת, כי חלק מעם ישראל, הידועים בשם מתיונים, שנכנעו והיו חלשים ולא החזיקו, וביטלו את שבתא וירחא ומהולתא, לאחר מכן, כיון שהם ראו שזה כבר הולך, הם המשיכו הלאה.

בעזרת ה', בסיום השיעור נקרא במגילת בני חשמונאי, ונראה כי הרעיון של אנטיוכס, היה לגזור אך ורק על שלושת הדברים הללו. זאת היתה החכמה שלו. הוא העמיק עצה והגה רעיון, בכדי שח"ו על ידי כך הוא יצליח. דהיינו, היו לו הרבה אפשריות. הוא היה יכול לגזור, על חמשים מצוות, או על כל המצוות, או על מצוות אחרות. מי אמר, לגזור דוקא על אלו? למה לא על תפילין או על ציצית? מדוע גזרו דוקא על שלושת הדברים הללו? התשובה היא, שהוא ידע מהדת של עם ישראל, ובחר מתוך כל המצוות, שלש מצוות. למה רק שלוש, ולא שלושים? זאת החלטה אחת, לפי המחשבות והתכניות שלו. ובסופו של דבר, הוא החליט כמה לבחור. ובנוסף, מה לבחור? הוא חשב, כי המדובר רק בשלש מצוות. הרי ישנן תרי"ג מצוות, שש מאות ושלוש עשרה מצוות, א"כ אני משאיר לכם שש מאות ועשר מצוות. רק שלוש מצוות. הוא חשב, שבכך הם יירגעו, ולא יתמרדו נגדו.