אין להשתמש במלה חנוכיה, אלא בשם "מנורת חנוכה". מה ההבדל בין מניעת השימוש במלה חנוכיה, לבין השימוש במלה סביבון. מהו המקור למשחק סביבון, ולרעשן שבפורים. מהיכן המקור לתחפושות בפורים, והאם הדבר מותר. בעניין בישולי גויים בסופגניות. מהו המקור לביטוי "

הוספת דברים בעניין שאין להשתמש במלה חנוכיה, אלא בשם מנורת חנוכה.

דיברנו בסוף השיעור שעבר, בעניין מנורת חנוכה. ואמרנו שהשם חנוכיה, נכנס בעצם מן החילונים. אך לצערינו, הדבר אינו ידוע  לרבים. עדין לא נתפרסם כראוי העניין.

עוד השבוע, מישהו דיבר איתי על כך, הוא אמר לי שהוא גם בירר את העניין הזה מתוך הספרים שלהם, פירסומים של מה שנקרא אצלם 'האקדמיה ללשון העברית', ואכן הדבר ברור. הוא אמר לי, כל מה שאתה אומר, זה נכון, בלי שום ספק. אשתו של אותו בן יהודה, היא שהמציאה את המלה הזאת. כידוע, היא היתה רשעה גדולה.

ראיתי בספר האיש על החומה [חלק ב' דף נ"ז], שהוא כותב על האיש הזה, בעלה, שהוא היה 'האויב המר והיריב הקשה של היהדות החרדית'. והיה ממש מסית ומדיח, וכו'. רח"ל.

המעניין הוא, אמנם אין כעת זמן להיכנס לכל העניין הזה, אולי בשיעור הבא בל"נ [עיין שיעור מוצש"ק פרשת ויגש], אבל כמעט בגללו, היה אסון רח"ל. הרי התורכים שלטו אז בארץ ישראל, והוא פירסם איזה מאמר בחוברת שלו, בדיוק בחודש כסלו לקראת ימי החנוכה, דבר שהרגיז את התורכים, וכמעט רח"ל השלטון שלהם רצה לגרש את כל היהודים. לצערינו, הם היו עם הרבה 'לאומיות', הם לא ידעו את דרך התורה, שבגלות צריך להיכנע לגויים. ישנן שלש שבועות שהשביע הקב"ה את עם ישראל, אחת מהן היא שלא ימרדו באומות. ומפורש בגמרא כתובות דף קי"א ע"א. הדבר אסור. אבל ישנם כאלה, אשר רצו בדוקא, להראות שהם גיבורים כביכול. והמאמר שלו, התסיס את התורכים, וכמעט השולטן בתורכיה רצה לגזור גירוש על כל היהודים. זהו סיפור בפני עצמו. רק בכדי לדעת, שזה מתקשר עם החנוכה. הם נתלו בחשמונאים שגירשו ונלחמו ביוונים, כדוגמא לזמנינו נגד השלטונות. העלימו עין שהחשמונאים היו צדיקים גדולים, קדושי עליון.

לא ידעתי, שהדברים הללו, הא בהא תליא. הדברים מתחברים ומתקשרים. לולא גדולי התורה, שעמדו והרגיעו את השולטן. היה נראה לתורכים, שהיהודים כביכול מתכוננים למרוד. היהודים מדברים, שהם רוצים לבנות את בית המקדש, ואת ארץ ישראל וכו'. כך פירסמו איזה מאמר. כמו החשמונאים, אשר עשו נגד היונים. אבל בעוה"ר, הדבר אינו מציאותי. עד שגדולי הרבנים שהיו אז בעיקו"ת ירושלם ת"ו, כתבו לשולטן מכתב, ואמרו לו, לא, חס ושלום. השולטן שאל, מה האמונה של יהודים? מה אתם חושבים? ענו לו, בודאי שאנחנו חושבים שייבנה בית המקדש וכו', אבל לא אנחנו עושים זאת, אלא הקב"ה יעשה זאת. אמר השולטן, הא, אם זה הקב"ה, תלכו לשלום, אין לי בעיא. היה נראה להם, שהם רוצים בפועל למרוד בשלטון אומות העולם. זה אסור היה לעשות, כיון שאנחנו בגלות. אולי בעז"ה אאריך בכך, בפעם אחרת.

בכל אופן, הנקודה העיקרית היא, שאנחנו לומדים מכך, כי הדבר כפי שהיה בזמן החשמונאים. הרי ידוע מה ששואלים המפרשים, למה היה העניין של פך השמן הטהור? מה הבעיא, אם הוא היה טמא? ישנה קושיא מפורסמת של הפני יהושע, ולפני כן כבר הקשה זאת הרא"ם בהגהותיו לסמ"ג, שהרי טומאה הותרה הציבור. ועוד הרבה מפרשים מדברים על כך. ראיתי כתוב גם בשם החתם סופר [בחידושיו על מסכת שבת, בסוגיא של חנוכה] שהוא אומר, הרי הגזירה של שמן שהוא טמא, זה רק מדרבנן. זאת רק הרחקה. כמבואר בגמרא מסכת עבודה זרה דף ל"ה ל"ו. הדבר אינו אסור מן התורה. אבל מצות הדלקת המנורה, היא מן התורה. וכי זה לא דוחה דבר, שהוא רק הרחקה מדרבנן? אומר החת"ס, אכן נכון, בודאי שמצד הדין זה מותר, אבל הם לא רצו שמן שנגעה בו יד של יוני, יד של גויים. לא רצו. צריך פך השמן הטהור. שיהיה זך וטהור. למרות שמצד הדין, זה כשר. ורואים כי מן שמים הסכימו איתם, שצריך לעשות הרחקה.

אותו הדבר אנחנו אומרים בנ"ד, לפחות לגבי הדבר הזה, מנורת חנוכה, כיון שבא השם שהם המציאו לזה מן המתיונים, מאלה שהלכו אחרי תרבות יון לצערינו, מחללי שבת וכו'. כפי שדיברנו בזמנו, הוא לא זכה לחזור בתשובה, אפילו עד מיתתו. האיש הזה, בן יהודה, נפטר בשבת, עם עט בידו, רח"ל. וגם אשתו, לא התנהגה כפי שצריך וכו'. ממילא מובן, שאי אפשר שהציבור שלנו יחקה אותם, ויתן למנורת חנוכה, שֵׁם שהם המציאו.

אבל, השטן מצליח לבלבל את העולם. הרבה לא יודעים זאת. ואפילו ישנם כאלה, אשר מצאו לכך כביכול מקורות. אפילו נתנו לכך טעמים, למה קראו לזה כך, בכדי להבדיל מן המנורה של בית המקדש, כל מיני תירוצים, דברים אשר ישאם רוח, דברים בלי שום יסוד, ומבלי שמבינים בעצם מהיכן הדבר מתחיל. לכן אני אומר, כי עלינו להיזהר, שלא לנגוע בפך השמן הטהור.

מה ההבדל בין מניעת השימוש במלה חנוכיה, לבין השימוש במלה סביבון.

אבל, שאל אותי אותו אדם, אם כן, למה אתה מדבר רק על מנורת חנוכה, תדבר גם על המלה סביבון. מאיפה הביאו את המלה סביבון? מי המציא את המלה הזאת? הרי זאת אינה מלה שהיתה מקובלת בעבר?

עניתי לו, תשמע, אתה צודק. אבל ישנו הבדל. מנורת חנוכה, זה דבר קדוש. אבל סביבון, זה משחק של ילדים, אין לכך משמעות.

משחק הסביבון, בא מן האשכנזים. זה התחיל ממה שיש אצלם מלה באידיש, דריידיל. שפירושה, דבר שמסתובב. ממילא, הם המציאו, הבן של אותו אליעזר בן יהודה המציא זאת, דהיינו לתרגם כך את מילת "דריידיל" שבאידיש לעברית, הוא או מישהו אחר, לנו לא משנה, הם ביניהם התווכחו מי הראשון, עכ"פ הוא אחד מן המקולקלים, הם הרי עשו כל מלים בעברית, אז הם המציאו גם את המלה סביבון. שמעתי עוד כי יש מהם מי שרצה לקרוא לזה כַּרְכַּר, על שם ויהי דוד מפזז ומכַרכֵּר. [שמואל ב' ו', ט"ז] אך לבסוף נתקבל השם סביבון. ועל־דרך זה המציאו את השם עֲפִיפוֹן. גם לגבי פורים, ישנה מלה באידיש, גראגר, אז הם קראו לזה 'רעשן'. אלו מלים שהם המציאו.

אבל אמרתי לו, אגיד לך מילתא דבדיחותא. חושבני שהזכרתי זאת כבר בשיעור בעבר [עיין עוד בשיעור מוצש"ק פרשת בשלח תשע"ד], אבל הדבר קשור גם לעניינינו. אומרים, שכאשר שואלים בזמנינו על כל מיני הלכות, שיש בהם חילוקי דעות, מה האשכנזים נוהגים, ומה הספרדים נוהגים, ומה עושים התימנים? אם שואלים את האשכנזים, הם אומרים לחומרא. להחמיר. הדבר אסור. והספרדים אומרים, מותר. שואלים את התימנים, מה אתם אומרים? הם אומרים, אנחנו 'לא נהגנו'...

ישנו עוקץ בעניין הזה, עקיצה. אבל יש כאן גם קצת אמת. צריכים אכן לדעת, אם ישנם דברים, שהתימנים לא נוהגים, משמע שצריך לבדוק זאת, מדוע התימנים לא נוהגים? אם אצל התימנים, לא היה סביבון, ולא היה רעשן, וכן לא היו מסכות בפורים, הדבר הוא סימן, שזה לא דבר שהיה מקובל בעם ישראל מדורי דורות, אלא דבר שהתחיל באיזה זמן מסויים.

אם־כן, הסביבון הוא לא דבר קדוש, אין לכך זכר בספרי חז"ל. למרות שהם אומרים שהיה סיפור, שהיהודים היו עוסקים בתורה, וכאשר האויבים היו באים עליהם, הם היו אומרים שהם משחקים בסביבון. לפי מיטב ידיעתי, אלו סיפורים המצוצים מן האצבע. זה סיפור נחמד, אבל אין לו מקור. אינני יודע, מאיפה זה בא.

חיפשתי למצוא את המקור הראשון לכך, וכנראה זה בספר אוצר כל מנהגי ישורון דף 50 שם כתוב כדלקמן, הילדים משחקים בחנוכה במשחק גַּלְגְּלַן (דריידיל), הטעם כי גזרו שלא ללמוד תורה כמו שאנו אומרים בעל הניסים "להשכיחם תורתך" ובזמן ההוא למדו כולם בעל פה ובאגוזה אחת למען יזכירו איש את אחיו פן שכח דבר והיתה הגזירה שלא יתאספו במקום אחד אגוּדות אגוּדות, מצאו חכמים בעת הגזירה עצה נפלאה כזו שעשו משחק דריידיל להראות את אויביהם אם ימצאו, ששחקו במשחק הגלגלן ולא למדו. ובהמצאה כזאת, יכלו ללמוד וללמד, לכן נשאר לנו המשחק לזכר הנס, שבעבורו לא שכחו תורת ה' שעמדה לאבותינו ולנו (בשם הרב מחבר ספר עבודת עבד וספר תפארת צבי, ומביאו הרב זיוו) עכ"ל.

הרי לנו שאין לכך מקור קדום, אין בסיס של ממש. רק בסך הכל מלפני שני דורות, וגם הוא רק שמועה "בשם" הרב וכו'. נראה אם כן שזו היתה רק השערה בעלמא, המצאה ודמיון, וכיון שזה נשמע נחמד, זה נקלט, והופץ.

מהו המקור למשחק סביבון, ולרעשן שבפורים.

אבל כעת תשמעו, מה זה סביבון? מובא בספר בני יששכר [למהרצ"א] כך, טעם שמשחקים הילדים בדריידיל בחנוכה וכו'. בספר טעמי המנהגים [אות תתנ"ט דף שס"ח בהוצאת אשכול], מובא זאת בשמו טעם שמשחקין בדרדיל הם כותבים כאן בסוגריים, את השם סביבון, שזהו השם שנתקבל. בחנוכה, ובפורים בגראגר (רעשן), דבחנוכה לא היתה התעוררות מלמטה, רק מלעילא, כי לא עשו תשובה כהוגן, רק הש"י ברחמיו, לכן משחקין בדרדיל, ואוחזין אותו מלמעלה. ובפורים, שגזרו צום ושק ואפר יוצע לרבים וכו', והיה התעוררות מלמטה, ע"כ אוחזין מלמטה. קרבן עני בשם הריצ"א זצוק"ל. את הסביבון, תופסים מלמעלה, א"כ יוצא שזאת אתערותא דלעילא. דהיינו, הקב"ה ברוב רחמיו, זיכה אותנו בנס הזה. זה לא התחיל מאיתנו. אבל לגבי הרעשן, זה התחיל מאיתנו. הרי נאמר במגילת אסתר [ד', ט"ז], לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי, וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם וגו'. הם חזרו בתשובה. א"כ, הנס התחיל מלמטה. היתה אתערותא דלתתא. לכן, מחזיקים את הרעשן מלמטה. זהו הטעם שהוא נותן.

יפה, זה נחמד מאד, יכול להיות שזו אמת. אבל זה עדיין לא אומר, שזהו דבר מקורי. רק אולי מן השמים סובבו כך, במשך הדורות.

יש אולי להעיר לגופו של עניין על הנחתו שבחנוכה לא היתה אתערותא דלתתא, מזה שבמגילת בני חשמונאי (פסוק נ"ב), אדרבה מוזכר כי הם גזרו צום, וישבו על אפר, לפני שיצאו למלחמה. אך כנראה המכוון שם הוא רק על חמשת בני מתתיה לבדם. אך עדיין הוקשה לי ממה שמובא בספר יוסיפון כמה פעמים (כגון בדף פ"ג) שיהודה מכבאי גזר צום לפני המלחמות שערך נגד היוונים, ומשמע שם כי זה כָּלַל גם את כל היוצאים עמו לקרב. וצריך לומר שבכל זאת אין זה כמו פורים, ששם צמו כל היהודים הנמצאים בשושן הבירה, ולא עוד אלא ששלושה ימים נמשך הצום (וכאן משמע רק יום אחד) ותיקנו בזה את העבירה שנהנו מסעודתו של אותו רשע דהיינו אחשורוש. נמצא שהנחה זו נכונה מצד עצמה, כמ"ש הבני יששכר, ונימק בזה את מנהגם.

גם בספר מטעמים, הביא זאת. הדבר כבר כתוב בספר בני יששכר, שם המקור. רק שאני מקצר את הדרך, וקורא לכם מתוך ספר מטעמים דף י"ג ע"ב. וז"ל, באות ט', טעם שהנערים משחקים בדריידיל בחנוכה והיא חתיכת עץ מרובעת ועל ד' קצותיו חקוקין אותיות ג' ש' נ' ה', יש לו עניין, לומר בסוף שיש לכך רמז במלה 'גֹּשְׁנָה'. כפי שנאמר, להורות לפניו גשנה [בראשית מ"ו, כ"ח]. הרי בחוץ לארץ הם כתבו, נס גדול היה שם. היום כותבים, נס גדול היה פה. א"כ, הוא כותב כאן רמזים לכך. אות לכל רוח והעץ הזה מתגלגל על נקודת קוטב המרכז אמצעי, להורות שהמלכיות הללו המרומזים בתיבת גשנ"ה דהיינו רומי, בבל, יון, מדי, שהמה מנגדים לד' כוחות שבאדם כח גופני וכח שכלי וכח נפשי ומלכות הרביעית כולל הכל, ר"ת גשנ"ה הנה כולם סובבים על המרכז נקודה האמצעית הם ישראל המאחדת הקצוות ע"כ הקצוות סובבים על המרכז וכולם יתבטלו אל המרכז ואז יהפוך אל העמים שפה ברורה. דהיינו, המרכז הוא למטה. כולם מסתובבים עלינו, אבל בסוף כולם מתבטלים אלינו. ולאחר שהם גומרים להסתובב, הם נופלים. עם ישראל מתגבר עליהם, ומפיל אותם.

עוד הוא כותב, באות י' שם, עוד טעם לפי שעל פי רוב נופל חנוכה ג"כ בשבוע שקורין פרשת ויגש ובהפטרה של ויגש כתיב ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וגו'. לפי זה, הדרדיל, כלומר הסביבון, צריך להיות רק מעץ. כי בהפטרת ויגש כתוב, קח לך עץ אחד. וקרב אותם אחד אל אחד וגו' וזהו הרמז בחתיכת עץ ועליו כתוב גשנ"ה לרמז על הפסוק ואת יהודה שלח לפניו גשנ"ה והוא מלך המשיח גשנ"ה ובגימ' משיח ובגימ' ה' מלך ה' ימלוך

היום עושים את הסביבון מפלסטיק. אבל בזמנם, כי בעבר לא היה פלסטיק, אז הם עשו זאת מעץ. והיום עושים זאת, מכל מיני חֳמרים.

הערה מהקהל: לאדמורי"ם יש סביבון מכסף.

תשובת מרן שליט"א: טוב. אבל משמע מדבריו, כי בזמנו, בזמן בעל בני יששכר, זהו אחד מגדולי החסידות, מהר"ר צבי אלימלך מדינוב, זה היה מעץ. אבל במשך הזמן, הדבר השתכלל.

לפני כן, הוא כותב טעם נוסף, חוץ מן העניין של אתערותא דלתתא ואתערותא דלעילא, כי משחקים בדרדיל, כיון שנהפך דרכי הטבע שנמסרו גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים. כנראה ברצונו לומר, שזה התהפך, כמו שהסביבון מתהפך.

ישנם עוד טעמים למשחק הסביבון, ויעויין בחוברת באר הפרשה להר"א בידרמן שליט"א פרשת וישב חנוכה. ומובאים שם טעמים חדשים מדיליה. וע"ע נטעי גבריאל חנוכה פרק נ"א דף ש"ו ומנהג ישראל תורה כרך שלישי.

לגופו של עניין, כך אני חושב, כיון שאצלינו התימנים, המשחק הזה לא היה בעבר. לא שיש בכך דבר שאינו טוב, אלא שהדבר עכ"פ לא היה. זהו סימן, שהדבר אינו מקורי. כמדומני, גם בכל ארצות הספרדים, בכל ארצות המזרח, לא היה סביבון. המשחק הזה, בא רק מארצות אירופה. הם שיחקו איתו, בפרט בחנוכה.

ביררתי את העניין, בזכות ידידנו הרב דוד טוב הי"ו, מהעיר צפת ת"ו, לדעת את שורש העניין, האם יש את הדבר הזה אצל הגויים? ומתברר כי אכן ישנו דבר כזה, אצל הגויים. זהו משחק מרובע, אשר מסובבים אותו. כנראה אצלם אין אותיות מסביבו.

אותו הדבר, לגבי הרעשן. א"כ זהו דבר, אשר בעצם בא מן הגויים. היהודים לקחו מהם זאת, והשתמשו בכך בפורים ובחנוכה. אבל שורש הדבר, בא מאומות העולם, באותן ארצות, באירופה.

אבל למעשה, יש לנו את זה, גם במשחק פוֹרְפֵרַה. מי שמכיר, במשחק פורפרה, לוקחים אותו וזורקים לקרקע, ומושכים עם החוט. בעצם, זהו כמו הסביבון. רק שהוא עגול, וזה מרובע. א"כ מובן, שהדרדיל, דהיינו הסביבון, הוא שילוב של הפורפרה, עם המשחק המרובע הזה, שהוא בעצם כמו קוביה.

גם בתימן שיחקו הילדים בפוֹרְפֵרוֹת, ואף היה להם אז שיר מיוחד אז, ארור המן אָרורֵיהּ, טול אלזמן יחרימֵיה. אף שהזכירו את המן, זה לא היה קשור לפורים. וכן היה משחק כמו סביבון, שעשו אותו מקליפת פרי קשה, אך לא כתבו עליו נס גדול היה וכו', ולא היה קשור בכלל לחנוכה.

כתוב בגמרא במסכת סנהדרין [דף כ"ה ע"ב], כי המשחק בקוּביָא, פסול לעדות. כך אנחנו גורסים, קוּביָא. בי"ת רפויא ובשוא נח. בעברית אומרים, קוּבִּיָה. מה הפירוש, משחק בקוביה? בספר הערוך, מובא מוסף הערוך, להר"ר בנימין מוסאפיה, והוא כותב כך, פי' בלשון יוני, גוף מרובע בעל ששה שטחים עליו נקודות מן אחת עד שש, עשוי לצחק. וגם הצחוק עצמו נאמר כן, וכל הדברים העשויים בצורת קוביא. בקיצור, זהו דבר מרובע, אשר עושים עליו מספרים מכל צד, בששה צדדים, ותלוי על איזה צד הוא נופל. מי שעושה בזה הימורים, פסול לעדות. ועין שע"ה חלק חושן המשפט ס' רי"ב סעיף ט"ז, וסימן רכ"ב סעיף י"ד.

יוצא, כי אצל האשכנזים בלבד היה את עניין הסביבון, וזהו דבר אשר נשתכלל ונתפתח, ובסופו של דבר נתנו לכך רמזים, ונהיה הדבר הזה.

מסתבר שהכוונה טובה, שורש הדבר היה כנראה כדי שיתרחקו היהודים ולא ימָשכו אחרי תרבות הגויים, על כן עשו קצת שינוים בזה. קנו אותו בשינוי.

הרב דוד טוב הי"ו אמר לי, כי בארץ גרמניה, אומרים דריינדיל. 'דריין', פירושו להסתובב. ומכך נוצרה המלה, סביבון, כמו שאמרנו. ויש מבטאים בטי"ת, טריינטל.

דרך אגב, לפי זה, הבנתי עניין אחר. התפלאתי, זהו דבר מעניין, אצלינו ישנה משפחה בשם דִּרַיְן, וחושבני כי אף אחד אינו מבין, מה פירוש המלה הזאת, דריין? ישנם עוד הרבה שמות משפחה, אשר לא ידוע מה פירושם. למשל, חבשוש. אף אחד לא יודע, מה פירוש המלה הזאת. כמו כן, קלזאן, לא יודעים מה הפירוש. כנראה זה בא, מן השפות האחרות. שמעתי אומרים כי קלזאן בא מהלשון הפרסית.

אבל כעת הבנתי, כי יתכן שהמלה 'דריין', פירושה 'מסתובב'. כנראה, אם זה לא מובן לפי הלשון שלנו, וגם לפי הלשון הערבי, כנראה זה בא מהלשונות שלהם. וכנראה, שהאדם הזה היה מסתובב, אולי מרביץ תורה במקומות רבים, ולכן קראו לו דריין. כיון שהוא היה אחד שמסתובב, מחזר בעירות, או משהו כעין זה, קראו לו בשם הזה. ונדבק הכינוי לצאצאיו עד זמנינו.

משפחת דריין, זאת משפחה עתיקה. מארי סעיד דריין זצ"ל, מקובל ובעל מופת, מפורסם ממנו ימים בחונים ומנוסים שהבאתי בעיני יצחק על ש"ע המקוצר חיו"ד הלכות מעונן ומנחש סימן קמ"ח אות ט"ו דף תי"ז. ישנו עוד אחד, באותו שם, כמהר"ר סעדיה דריין, שיש לו פירוש על הרמב"ם. זהו פירוש חשוב, אשר נמצא בזמנינו רק בחלקו. כבר מהרי"ץ מזכיר אותו, בספר מעיל קטון, הלכות מזוזה סימן ג' דף צ"ד. הוא היה לפחות מלפני 300-400 שנה. השם הזה היה, גם בעבר.

שאלה מהקהל: אבל אנחנו אומרים דּוּרַיין בשורק? לא כמו בגרמנית.

תשובת מרן שליט"א: בסדר, כך הוא עיקר הביטוי, אבל זה שורק קל ומהיר דֻרין, ולכן בפועל זה נשמע גם אצלינו כמו בשוא, ויותר נכון בחירק קל, דִרין. וכן מתחלפות שאר מילים, חִלבה, חֻלבה, וכדומה. בכל אופן, זה יכול להיות, אבל ישנה אפשרות שהביטוי נשתנה, כי שוא ושורק זה כמעט אותו הדבר. זה עניין של חילוף לשונות הארצות. הדבר מצוי, בכל מיני ביטויים. למשל, לגבי המלה עגבניה, [שמעתי שזה גם שם שהמציאו בעברית. העורך] אנחנו מבטאים 'טומטְסַה', ובלשון רבים טמאטיס, ובשפה שלהם, כגון באנגלית, הם אומרים טוֹמַאטוֹ, או 'טומאטוס' בלשון רבים. כמו כן לגבי מעיל, אנחנו אומרים 'כּוּתּ', והם אומרים 'קוֹט'. ישנם מלים, שהם משותפות בכמה ארצות.

מהיכן המקור לתחפושות בפורים, והאם הדבר מותר.

אותו הדבר, לגבי המסכות בפורים. הדבר אינו מוזכר, בספרי הקדמונים. רק בדורו של מהר"י מינץ, שהיה באיטליה, בערך לפני 500 שנה, התחילו להזכיר זאת. ולפי כל הסימנים, זה בא מהקרנבל של אומות העולם. קרנבל, זה מסכות ששמים על הפנים.

צריכים לדעת, אם התימנים לא נהגו באיזה עניין, פירושו שזה לא מקורי, זה אינו דבר אשר בא מן המסורת של עם ישראל. הדבר התחיל באיזה שהוא זמן, באיזה מקום, והמשיך במשך הדורות.

ואכן, בספרי הפוסקים דנו בכך. כאשר זה התחיל, הם לא אמרו שזהו דבר המקובל מימי קדם.

בשו"ת מים חיים [בסימן רח"צ], מישהו שאל אותו, שבעיר שלו יש הרבה הדיוטין בפורים שלובשים פרצופים שקוראים להם כך וכך, ויש מזה כמה קלקולים. ח"ו יצא מכך כל מיני מכשולים. והוא עונה לו, כי המקור לכך הוא מהר"י מינץ, שהביא אותו הרמ"א באו"ח סימן תרצ"ט, שנהגו ללבוש פרצופים. והוא אומר, אין איסור בדבר, כי זה רק שמחה בעלמא. ויש אומרים, שזה אסור. אבל נוהגים כך.

הוא כותב כך, תדע לך, שהמנהג הזה נשתרבב, מהחג של נצרים, שנקרא קרנבל.

חושבני, כי כשמו כן הוא, נָבָל שְׁמוֹ וּנְבָלָה עִמּוֹ [שמואל א' כ"ה, כ"ה]. אינני יודע, מה פירוש המלה לפי השפה שלהם, אבל יש כאן רמז.

והוא ממשיך וכותב, שאלתי לכמה אנשים בקיאים בלשונות העמים, מה פירוש כא"ר נאווא"ל, ואמרו לי שהיא מלה יונית עתיקה, ור"ל חג של שטות. זהו חג של שיגעון, חג שמשתגעים בו. ועוד הפצרתי בהם לחקור על יסוד מנהג זה מאין מוצאו, ואחר החיפוש בספרי דברי ימי האומות הקדמונים, מצאו שהוא ממעין נרפש ומקור משחת של היונים והרומיים העתיקים, עובדי עבודה זרה, שהיו לובשים אלו הפרצופין ביום אידם לאליל היין ולאליל היופי והזמה, ועושים בהם כל תועבה, רח"ל. וא"כ הוברר הדבר שיש בזה שמץ עבודה זרה, ואסורו מן התורה, כמ"ש רבי' הרמ"א ביו"ד סימן קע"ח. עיין שם.

לכן הוא אומר למסקנא, טוב, לגבי הילדים או הנערים, אפשר להעלים עין, בכדי שיהיו שמחים. אבל סתם כך, לא.

בכל אופן, כיון שאנחנו יודעים, שהדברים הללו אינם מושרשים, צריכים לדעת את היחס הנכון, לפי המצב שלנו היום, כיצד להתייחס לכך. אבל ראשית, צריך לדעת שהדבר אינו קיים במסורת, אין בזה קדושה. לגבי הסביבון, אין בכך כל קדושה של־ממש, ואין למלה הזאת כל משמעות. גם אם מישהו שאינו מתאים עשה זאת, המציא לזה את השם סביבון, אין בכך כלום, כי זה לא חפצא דמצוה. אפילו שאצל האדמורי"ם, עושים מכך עניינים וכו', אבל אצלינו אין לכך כל משמעות, זהו משחק בעלמא, פחות או יותר כמו משחק 'תופסת'...

אין בכך קדושה וכדומה, א"כ בסדר, תקרא לזה איך שאתה רוצה. משא"כ לגבי מנורת חנוכה.