-
-
חיפוש מתקדם
לחיפוש מדוייק: הוסף "מרכאות" לפני מילות החיפוש!

לא מצליח לראות קבצי פלאש? לחץ כאן!
מדורים אקטואליים:

 

 

 

 

הוצאת פעולת צדיק

כשרות בד"צ פעולת צדיק

אור ההלכה
ארז יחיאל
ישיבת נחלת אבות לבעלי תשובה
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
745 אורחים

וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ, מַחֲרִישׁ וגו' [ פרשת תולדות]

    
מספר צפיות: 1250
י' כסליו ה'תשפ''א

מחאה על זלזול מתמשך בכבוד תורתו של הרה"ג נתנאל שליט"א, בן כמה"ר יחיא אלשיך זצ"ל. תשובות על מתחכם אחד כנגד טענותיו על ניגון הזקף גדול בפרט, וניגוני הטעמים בכלל.

מתוך "שערי יצחק" השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק וישב התשע"ח (לא מוגה ועדיין לא יצ"ל)

לרגל היארצייט של מה"ר יחיא אלשיך בזמנו, דיברנו על נושא חשוב נוסף שלא הספקנו להאריך בו, ועתה נשלים אותו. אז אמרנו כי אין אנו רוצים לדבר על דמותו של מהר"י הלוי אלשיך בפרט, אלא "מלפניו ומלאחריו".

"מלפניו" דיברנו על מה"ר שלום אלשיך זצ"ל הי"ד, שנהרג על קידוש ה', וסיפרנו בפרוטרוט את הסיפור שהתרחש עמו, ו"מלאחריו" התכוונתי על בנו יחידו, ידידנו הרה"ג נתנאל אלשיך שליט"א. ברוך ה', הוא תלמיד חכם משכמו ומעלה, מורה הוראות בישראל, וזכותו רבה בכל המישורים.

אני רואה צורך להזכיר שבחו, מכיון שלפי ענ"ד חובה למחות על כבודו כבוד התורה, כי חושבני שנהגו עמו שלא בצדק, בזלזול שאינו הגון למעלתו. מפני מחאת התורה, אזכיר כעת כמה פרטים מהעניין.

כשבתלמוד התורה 'תורת אבות' חפצו להדפיס את הסידור החדש בנוסח בלדי לאור עולם, פנו אלי בבקשה לערוך את הסידור. אמרתי להם שאין לי פנאי לכך, ושיפנו אל הרב נתנאל אלשיך, והוא במומחיותו יערוך בס"ד את הסידור על הצד היותר טוב.

ברוך ה' שהוא קיבל את העבודה על עצמו, ובקשר איתנו, הוא הדפיס והגיה את הסידור.

באותם ימים פגש אותי מה"ר יחיא אלשיך ואמר לי בלשון ערבי, "תעוונו", דהיינו, עזרו לבני להדפיס את הסידור...

בצנעא בירת תימן, שני בתי הכנסת המרכזיים היו בית צאלח של מהרי"ץ ובית אלשיך. שניהם התפללו בנוסח בלדי, למעט בית אלשיך שיש להם נטייה קלה לשאמי, כגון שהם אינם אומרים קדיש דעתיד וכיוצא בזה, אבל הבסיס הוא בלדי. ואכן בקריאת התורה הם קוראים כפי חלק הדקדוק, לבד מכמה מקומות מועטים.

זכורני שבשבת החתונה של בני הרב משה הי"ו בבית הכנסת 'גדקא' בבני ברק, נוכח בקריאת ההפטרה מהר"י אלשיך, [נכדתו תחי' היא הכלה של בני]. השבת היתה פרשת בלק, והחתן שליט"א קרא בהפטרה [מיכה ו, ז], הֲיִרְצֶה יְיָ בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן. קרא את הרי"ש של 'ברבבות' בשוא נח.

שמע זאת מהר"י אלשיך ותיקנו לאמר, יש געיא ברי"ש...

מיד קפץ בנו הרב נתנאל ואמר, "אבא, החתן אמר כפי חלק הדקדוק"... מיד הוא נרגע. בחלק הדקדוק שם כתוב, שברוב התיגאן אין געיא, ורק במיעוטם יש געיא.

כיון שסיפרתי זאת אוסיף, כי אפילו שמהר"י אלשיך הורגל לקרוא בגעיא, כששמע שמהרי"ץ אומר לקרוא בלא געיא, סבר וקיבל.

אגב, גם אאמו"ר נהג כך. אנו היינו לומדים לפניו, בדרך כלל כעשרות ילדים, מתוך ספרים פתוחים. הוא היה קורא בע"פ, ומתקן אותנו בתוך כדי שמיעה. ואם היתה איזו מלה שהיה מסופק באופן קריאתה, ביקש ואמר, "תקראו בפניי, מה כתוב בחלק הדקדוק". היינו קוראים לו את הכתוב, ומיד הסכים לזה.

לא עניין אותו מה אביו וסבו אמרו. אם מהרי"ץ מורה לקרוא איזו תיבה בצורה מסויימת, זו הדרך לכו בה.

כעת  ניגש לעניין שלנו, הבאנו כבר את מה שכתב הרב נתנאל בהקדמת תורת אבות בזה"ל, מי שהיה שם לב לקריאה של אבי מורי זלה״ה, היה מבחין שהיה הבדל בהארכת הנגינה ובנעימה בין כמה טעמים, כגון הרביע ארוך יותר, שהרי כשמו כן הוא. ואלו זקף קטן העמדתו קצרה יותר. וזקף גדול, מאריך בנעימה יותר מזקף קטן – נעימת הזקף גדול ארוכה יותר מזקף קטון.

והוסיף במוסגר, (ומהרי״ץ בפרשת בהעלתך בפסוק, 'והמן כזרע גד הוא' (י״א ז׳) כתב שתיבת ועינו בתיגאן בזקף גדול, כמי שמרים קול, ראו באי עולם על מה מתלוננים בני).

הפסוק אומר שם, וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח. ונקיטינן כפי הספרים הישנים שתיבת 'ועינו' בזקף גדול. גם תיבת 'והמן', וגם תיבת 'ועינו', בטעם זקף גדול.

מסביר זאת מהרי"ץ ואומר שהדבר בא להביע תרעומת, כלומר שהקב"ה מרים קול, מתרעם ואומר, על מה מתלוננים בני ישראל, והרי אני משפיע עליהם דברים טובים כל כך, ואפילו צבע המן נחמד למראה, ובכל זאת הם מתאוננים וכו'.

מכאן הוכיח הרב נתנאל על העמדת הזקף גדול שהיא מצריכה הרמת קול.

הביאו לידי מאמר שכתב מישהו [הוא מר אדם בן נון, אשר פרסם את מאמרו בקובץ מסורה ליוסף חלק תשיעי בעמודים דלקמן. בהוראת מרן שליט"א שינינו מהנמסר בשיעור וציטטנו את דבריו במלואן. העורך] שדוחה בצורה מזלזלת את דברי הרב נתנאל הללו מכל וכל. אקרא לפניכם קטעים מסויימים מדבריו, כדי להסביר כי איפכא מסתברא, ודוקא הצדק עם הרב נתנאל שליט"א.

לצערנו, זה לא המאמר הראשון. פעמים רבות שנלחמים בו ובמשנתו, ה' יצילנו מביזוי התורה.

כך הוא כותב [עמודים 501-502], הוכחתי כמה פעמים שהרב נתנאל לא מדייק בדבריו (בלשון המעטה), ובכלל אינו בקי במנהגי אביו, ופרטים רבים על חיי אביו נעלמו ממנו או הועלמו על ידו. אך לא ברור כיצד ניתן ״להעלים האמת״ (השתמשתי במונח ״עדין״ מתוך פניניו של הרב נתנאל) במצח נחושה במילתא דעבידא לאיגלויי?!

נצטרך ללמד עליו זכות בדוחק, שאולי פעם אחת שמע את אביו קורא בקריאה מחודשת שהמציא שבה הוא מבחין בין הטעמים המעמידים השונים, לא כמו שקראו אבותיו ואבות אבותיו, (אמנם מדברי הרב נתנאל משמע שאביו קרא כך תמיד). אך גם אם כן, האם יש מקום להנציח כזה דבר בהקדמה לתאג ולהטעות את הציבור כביכול כך היה רגיל הרב יחיא אלשיך לקרוא?! אתמהא.

זאת ועוד. אדם הקורא בנעימה התימנית (שלמפסיקים יש נעימת הפסקה קצרה ולמעמידים יש נעימת העמדה ארוכה) וחפץ להמציא נעימות שונות לטעמים השונים צריך להכיר קורם לכן את ההייררכייה ביניהם. דרך משל הטעם רביע הוא מפסיק בדרגה נמוכה (משנה) ולפי מסורת הקריאה התימנית נעימתו צריכה להיות קצרה יותר מהטעמים המפסיקים בדרגות שמעליו (המלכים), ולא להפך רק בגלל שמו.

בנוסף, מדברי הרב נתנאל אלשיך עולה לכאורה שהזקף הקטן הוא מפסיק פחות מהזקף הגדול, ולכן העמדתו פחותה. אולם מי שבקי בתורת הטעמים [כלומר, הרב נתנאל אינו בקי...] יודע שזקף קטן וזקף גדול שניהם בדרגת מלכים, והרי הם זהים מבחינת כח ההפסק שלהם. הזקף הגדול הוא בסך הכול תמורתו של הזקף הקטן. על דרך ההכללה ניתן לומר שכשהזקף שולט על יותר מתיבה אחת - הוא יהיה זקף קטן, וכשהזקף שולט על תיבתו בלבד - על פי רוב הוא יהיה זקף גדול.

פעמים שהזקף שולט על תיבה אחת ובכל זאת יהיה זקף קטן, במקרים שיש בתיבה זו שופר הולך, דרבן, או געיא בנסיבות מסוימות. נסיבות אלו תלויות בכמה גורמים ובהם ההברות - מספרן, סוגן (הברה פתוחה או הברה סגורה, הברה שיש לפני או לאחריה שווא נע וכדו׳), ריחוקן מהטעם ועוד: סוג הגעיא - געיא כבדה, געיית שווא או געיית התנועה הגדולה; ועוד וכו'.

הרי לנו שכח ההפסק של הזקף הגדול זהה לחלוטין לכוח ההפסק של הזקף הקטן. כאמור לעיל, הסיבות להטעמת זקף גדול תמורת זקף קטן אינן קשורות כלל לתחביר הפסוק או לפרשנותו.

בהמשך דבריו הביא הרב נתנאל מעין דמות ״ראיה״ ממהרי׳׳ץ שיש הבדל בנעימה בין זקף גדול לזקף קטן, והזקף הגדול נקרא בהרמת קול. אולם מדברי מהרי״ץ אין כל ראיה. דברי מהרי״ץ אינם קשורים לעניין כמו שיתברר להלן, והבאתם כאן (גם בתוך סוגריים) נועדה להטעות את הקורא במקרה הטוב, או מתוך בורות בכל מה שקשור לידיעה בסיסית של חוקי הטעמים במקרה הפחות טוב (ואולי להפך).

השם ירחם.

לפני שנרחיב מעט על הנושא נביא לפניכם  את הכלל, מתי הטעם בתיבה הוא זקף קטון ומתי זקף גדול. אם הזקף שולט על כמה מלים יחד הוא זקף קטון, ואם הוא שולט על מלה אחת כגון בתיבת 'גרשון', הוא זקף גדול. גם בנוגע לתיבת 'והמן' ותיבת 'ועינו', שהן תיבות בודדות, אם הטעם הוא זקף, הוא יהיה זקף גדול.

הטוען דלעיל מציין לספר טעמי המקרא מאת ברויאר, שיצא לאור בזמננו. ואכן לגופו של עניין זה, אף שהדברים הללו נכונים, לא היה לו לציין לספרי זמננו, כיון שהדבר מפורש בספרי הדקדוק בעבר. הדברים ישנים וידועים, ולא נתחדשו כיום.

וראה בספר שערי זמרה להרש"ז אונאו [שער רביעי פרק ב'], שהאריך בכללי דבר זה, כיצד הזקף משתנה לפי תכונת המלה. גם בספר טעמי תורה לרבי ישראל ברד"ח בסדר הטעמים דף ה' האריך בדבר.

[ומה שכתבו שם 'פשטא זקף קטון', במקובל אצלינו הוא דרבן וזקף קטון, כמו תיבת 'והכהן' [ויקרא ז' ח']. כי אצל האשכנזים נראה שאין משמעות לדרבן. דרך אגב, זוהי אחת ממעלות טעמי הקריאה אצל התימנים, כי אני שמעתי שלא רק אצל האשכנזים זה כך, גם אצל הספרדים לא יודעים אפילו מהו הדרבן. אצלם זה לא משמעותי. רק אצלינו זה נשתמר].

בספר טעמי תורה הנ"ל הביא את כללי הזקף גדול, אם ישנם שלוש תנועות לפני הנגינה, כגון בתיבת וּמִשְׁמַרְתָּם [במדבר ד, כח], ובן בתיבת 'שמר לך', וכן 'לך לך'. ואם אין כסדר הזה משתנה הזקף גדול, ואכמ"ל.

כמו שאמרנו קודם, טוען המחבר דלעיל שהרב נתנאל מטעה את הקורא, ומביא את מהרי"ץ "כדי להטעות, או מתוך בורות". והוא מבין וחושב בדעתו שאין הבדל בין הזקף גדול לזקף קטון.

וכך הוא כותב להשיב על הראיה ממהרי"ץ בחלק הדקדוק באופן קריאת הזקף גדול, מהרי״ץ הביא טעם על דרך הדרש (לא על דרך הדקדוק וכללי הטעמים) לשיטה השנייה שהמילה ׳ועינו׳ צריכה להיות מופסקת בטעם זקף ולא בטעם טפחא - ״כמי שמרים קול״. שכן במסורת תימן, הטפחא שהוא טעם מפסיק, נקרא בהפסקה קלה, והזקף (בין הקטן ובין הגדול) הוא טעם מעמיד שמאריכים בו בהרמת הקול.

בדברי מהרי׳׳ץ אין התייחסות לסיבה שבא כאן זקף גדול דווקא ולא זקף קטן או לעובדה ה׳לא נכונה׳ שזקף גדול נקרא בהרמת קול יותר מאשר זקף קטן. מהרי״ץ רק התייחס לסיבה שבפסוק זה מופיע זקף גדול (שהוא תמורתו של זקף קטן) ולא טפחא. הסיבה שבא זקף גדול ולא זקף קטן היא סיבה משנית שלא נזכרה בדברי מהרי׳׳ץ, והיא תמורת הזקף - בפסוק זה הזקף שולט רק על תיבה אחת (׳ועינו׳) שאינה ראויה לשופר, לדרבן או לגעיא כאמור לעיל.

הוא מבין שמהרי"ץ מסביר רק מדוע בתיבת 'ועינו' יש זקף ולא טפחא. ואין הנקודה בדבריו כלל אם הזקף הוא גדול או קטון. ומהרי"ץ באמרו 'בהרמת קול' לא התכוון אלא שהזקף שונה מהטפחא, שהטפחא תפסיק והזקף יעמיד.

הטוען הזה מבין שזו 'עובדא לא נכונה'.

ברם האמת, שהוא טועה ומטעה. אין ספק שדברי הרב נתנאל נכונים ויציבים, והזקף גדול עצמו נקרא בהרמת קול יותר מהזקף קטון, וזה מובא בספרים רבים.

תחילה נפתח בדברי מחברת התיגאן, שם כתוב במפורש שישנו הבדל נעימה בין זקף קטון לזקף גדול. כך כתוב שם בדף צ"ו, הזקף נחלק לשניים, פעם ייקרא זקף קטון, ופעם ייקרא זקף גדול. וזה לפי נעימות המלה. משמע שישנו הבדל בין הזקפים.

בספר מקנה אברהם למה"ר אברהם דיבלמאש כתב במפורש על עניין הרמת קול, זקף גדול נקרא כן כי הוא מגביה הקול למעלה ביותר. ואחר עושה שני דילוגים חדים. וצורתו מעידה עליו כי הוא קו ישר עם שתי נקודות זו על גב זו בדמות שוא בצדו לצד ימין, מה שהקטון הוא שתי נקודות לבד כמו שנאמר אחר כן.

ונגינתו, בתחילה מאריך בהגבהת הקול, ואחר, עושה שני דילוגים ועומד, מה שבקטון עושה שני דילוגים לבד ועומד, עד שהצורה והנגינה מעידים על שמו.

זקף קטון: נקרא כן כי הוא מגביה הקול, אך לא ביותר כזקף גדול. וצורתו גם כן מעידה כי הוא שתי נקודות זו ע"ג זו כדמות שוא מבלי קו, ונגינתו הגבהת הקול, אך לא הרבה, עם שני הפסקים - אכן הוא מעמיד וזוקף את המלה, אך לא כמו זקף גדול.

גם בעל לחם הביכורים [שער הטעמים דף פ"ה:] מביא זאת בזה"ל, זקף גדול נקרא כן כי הוא מגביה הקול, וצורתו מעידה עליו וכו'. העתיק את הכתוב בספר מקנה אברהם. זקף קטון: הוא במלכים יתקלס, ומרחיב הדיבור כאמור. והוא שתי נקודות זו ע"ג זו, ומגביה את הקול וכו'.

הרי לנו, כי מה שמובן ממהרי"ץ שהזקף גדול מגביה הקול, זה אמת ויציב, כי כן מבואר בספרי המדקדקים.

ושמא נשאל, ומי מעיד בעיקר הדבר, שמהרי"ץ כלל ראה והכיר את הספר מקנה אברהם למהר"א דיבלמאש?

אין זו שאלה, כי ודאי שמהרי"ץ הכיר ועיין בספרו, שכן הוא מזכירו בהדיא בספרו עץ חיים לגבי הלל בפסח, שאומרים 'אנא' מלרע.  לכן מסתמא שמהרי"ץ ראה וידע גם את מה שהוא כתב לגבי הזקפים,

כנראה שבזמן מהרי"ץ ידעו לחלק בין ניגוני הטעמים. הראיה ממה שדיברנו בעבר, שמהרי"ץ בחלק הדקדוק מעיר על טעם מעמיד, שכיום אין לנו ידיעה להבדיל בינו לבין טעם מעמיד אחר. ומסתבר שלא לחנם העיר על זאת מהרי"ץ, כלומר שבזמנו ידעו ועמדו על השינוי.

גם בפרשתנו ישנו דבר כיוצא בזה, על הפסוק [בראשית טל, ו], וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה, העיר מהרי"ץ בחלק הדקדוק שתיבת 'יפה' במארכה ולא במקף. לנו אין מזה נפקא מינה בקריאה, דמאי שנא מקף ומאי שנא מארכה. לא מעלה ולא מוריד.

אבל נראה מזה שבזמן מהרי"ץ ידעו אכן להבדיל בין המארכה למקף. [שורש ההבדל הוא שהמקף הוא מחבר יותר, והמארכה, למרות שהיא טעם מוליד, הוא מושכת מעט את המלה].

בפרשת ויצא [כ"ד כ"א] יש דבר דומה לזה, וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ יְיָ דַּרְכּוֹ אִם לֹא. מהרי"ץ בחלק הדקדוק מביא שם הערה, שחושבני שאף אחד לא הבין מה שהוא מתכוון, וגם אנכי בעבר לא הצלחתי להבינו, עד שהתעמקתי, ובס"ד זכיתי להבינו.

מהרי"ץ בחלק הדקדוק שם אומר כך, תיבת מחריש בזקף גדול בכל התיגאן. הדבר פלא עצום, מאי קמשמע לן. והלא אפילו בדפוסים תיבת 'מחריש' בזקף גדול.

לא אאריך על זה, רק בקצרה אומר שבסייעתא דשמיא הזמין הקב"ה לידי תאג מדוייק להר"י חאזי, ואחר העיון בו נפתרה לי הבעיא.

בגליון התאג שם ישנה הערה בזה"ל, בספרים אחרים בתרין טרסין. הרי שמהרי"ץ אמת ומשנתו אמת. הוא בא לאפוקי מטעם תרין טרסין. ולפי הספרים ההם בסגנון הקריאה שלנו, תיבת 'מחריש' תיהפך לטעם מפסיק, כי אחריה בא רביע. [מה גם שאף בלא הרביע, יתכן שישנו הבדל בניגון בין הטעם תרין טרסין לשאר המעמידים].

לפי מה שדיברנו לעיל שהזקף גדול מגביה הקול, יש כאן עמקות עצומה - - -  

הפסוק אומר שאליעזר החריש, דהיינו שותק כמו שתרגם אונקלוס. לכאורה לא מובן, מאיזה טעם הפסוק משתמש במלת 'מחריש', הרי היה לו לומר 'שותק', כי גם שתיקה היא מלה בלשון הקודש?

צריך לומר שישנו הבדל בין שותק למחריש. שותק הוא שתיקה בעלמא, אך מחריש הוא לא שותק סתם, יש לו תכניות. הוא בודק ומברר דברים אגב שתיקתו. הוא מחריש בכדי לדעת מה יהיה.

אליעזר שתק מתוך כוונות לבחון בשבע עיניים את רבקה, לכן הפסוק נתן בתיבת 'מחריש' טעם זקף גדול, בכדי להשלים את מה שלא נאמר, הזקף גדול מגביה הקול, לומר לך כי אף שכלפי חוץ אליעזר שותק, בתוכו משתוללת סערה רבה. אליעזר צעק צעקה שאינה נשמעת.

אפילו שהוא שותק, מעורר אותנו ניגון הטעם להבין את פנימיות הדברים. הפלא ופלא.

וכך כתבנו בס"ד בנפלאות מתורתך, מחריש לדעת ההצליח י״י דרכו. כתב מהרי״ץ בחלק הדקדוק, תיבת מחריש בזקף גדול בכל התיגאץ עכ״ל. לא מובן, ואין מבין, ממאי אתא לאפוקי, שהרי עינינו הרואות כי גם בדפוסים היא מוטעמת בזקף גדול. ורק בתיבת לדעת שאחריה, נמצא חילוף, שיש דפוסים ברביע ויש בזקף גדול, וכבר המנחת שי הוצרך להעיר על כך בזה״ל, לדעת בספרי ספרד ברביע, לא בפזר [אולי צ״ל בזקף. יב״ן] גדול עכ״ל. וכן כתב אחריו בקצרה, בספר מסורת הקריאה. וקדם לשניהם מהר״ם לונזאנו באור תורה שכתב, לדעת בספרי ספרד ברביע ע״כ. וכיון שספרו זה של־מהר״ם לונזאנו היה לפני מהרי״ץ, שכן מזכירו במקומות רבים, ממילא מתקבל לכאורה על הלב דאתא לאפוקי מיניה, לומר שבספרי תימן אינו כספרי ספרד, ונצטרך לפי זה לתקן לדעת במקום מחריש, ונתחלף למעתיקים בגלל שתיבות הללו סמוכות זו לזו. כי דרך־כלל מהרי״ץ לא העתיק התיבה שעליה המדובר, רק עשה עליה סימן בפנים הספר, וכתב הערתו בגליון. לולא שבכל נוסחאות חלק הדקדוק שבדקתי, מפורש בנדון דידן בעליל דקאי מהרי״ץ על תיבת מחריש, כלשון שהעלינו בס״ד לעיל, תיבת מחריש בזקף וכו'. ולא עוד אלא שבתיגאן כת״י שבדקתי, תיבת לדעת ברביע [וצל״ע מדוע בתורת אבות ובתורה קדומה הטעימו גם את תיבת לדעת בזקף גדול. שוב ראיתי בתורה קדומה עם פירוש רש״י שנדפס בשנת ה׳תשס״ה, שאכן נדפס לדעת ברביע], ואם כן לא יתכן ולא מסתברא שמהרי״ץ יכחיש אותם.

עד שמצאתי בתאג מדוייק כת״י הר״י חאזי, שכתב בפנים מחריש בזקף גדול, והעיר בגליון, ס״א מחריש ע״כ, דהיינו שבספרים אחרים הוטעמה בתרין טרסין, ואורו עיני ברוך ה,. [ומובן שחילוף זה מסתמא נגרם בגלל הדמיון שבצורת הטעמים הללו זה לזה].

והוצרך מהרי״ץ להעיר על זאת וכיוצא בזאת, לקושטא דמילתא, אף דלדידן לא נפקא מינה בנעימתם שהיא אחת [ר״ל לספרים שגם תיבת לדעת בזקף גדול, עיין לקמן ד״ה ומה], ויותר נראה שבזמנו היו יודעים להבדיל בין הנעימות, וזקף גדול נקרא בהרמת קול, כמ״ש בכגון דא מהרי״ץ עצמו בחלק הדקדוק פרשת בהעלתך גבי פסוק ועינו כעין הבדלח (במדבר י״א, ז') שתיבת ועינו בזקף גדול בתיגאן המדוקדקות, כמי שמרים קול, ךאו באי עולם על מה מתלוננים בני ע״כ. וכמו שביארנו בס״ד בהרחבה בשערי יצחק שיעורי מוצאי שבתות־קודש לך־לך וויצא ה׳תשע״ח ב׳שכ״ט.

ולפי זה נעימת הטעם, היא היפך פירוש התיבה, כי מחריש היינו שותק ודומם כידוע וכדפירשו אונקלוס ורס״ג, והנעימה אדרבה היא בהגבהת הקול. להורות כי השתיקה הזאת של־אליעזר אינה אלא חיצונית, אבל בליבו פנימה היה כמו קול רעש גדול וסער מתחולל.

*

בדף 505 הוסיף בעל המאמר לכתוב על ניגוני הטעמים בכלל, כיצד לא נשתמרו ניגוני הטעמים בידי יהודי תימן. באחד השיעורים שעברו הזכרתיו, ועתה נשלים את הדברים.

בספר ״צדיק באמונתו יחיה״, נכתב שכששאלו את הרב יחיא אלשיך ״מדוע אצלנו, עדת תימן, אין נגינה מיוחדת לכל טעם מטעמי המקרא בפני עצמו?״ השיב להם הרב יחיא אלשיך כן:

שמעתי מזקנים וכו', ששמעו מזקנים וכן הלאה, כי בעבר היו גם ליהודי תימן נגינות לכל טעם בפני עצמו, וכשראו את ירידת הדורות, עוד לפני מאות בשנים, וחששו שהמצב יגיע לכך שהעולה לתורה לא יוכל לקרוא בעצמו (כפי הנהוג עד היום בקרב יהודי תימן) מחוסר ידיעה בטעמי המקרא מחמת ריבוי סוגי הנגינות, לכן העדיפו לוותר על רבים מהנגינות, ובלבד שהעולה לתורה יקרא בעצמו. אמנם היו טעמים שלא ויתרו עליהם כמו האתנחא מחמת היותו טעם עיקרי, וכן הזרקא והשלשלת שאינם באים בתדירות. על התביר שהוא מפסיק קל, לא ויתרו, בכדי שלא תשתנה משמעות הכתוב באי אלו מקומות, אך שאר הטעמים המפסיקים ביטלו את השתנות נגינתם בכדי שלא תשתכח עיקר הקריאה מהמון העם.

הוא מכביר בטענות מטענות שונות לדחות ולסתור את המעשה הזה מכל הצדדים -

המתבונן הנבון יבחין מיד שדברים אלה לא ייתכנו מכמה סיבות:

א. כיצד ניתן לחשוב שחכמי תימן הידועים באדיקותם ובשמרנותם בכלל ובקריאת התורה בפרט, יוותרו מרצונם על למעלה מעשרים טעמים? ובפרט משום חשש רחוק שמא משום ריבוי הנגינות אולי יגיע יום שהעולה לא יקרא בעצמו?

ב. גם אם נאמר ש״מועצת חכמי התורה״ לפני מאות שנים החליטה כזאת החלטה, כיצד יישמו הלכה זו בפועל? כיצד ייתכן שבכל תימן לא נמצא מחוז, עיר או כפר, ששימרו את המסורת הקדומה של נגינת כל הטעמים או לכל הפחות חלקם? האם שלחו מלמדים ושוטרים לכל כפר וכפר וכפו עליהם לנטוש את מסורת קריאתם ולעבור למסורת מחודשת?

ג. לו יצויר ואכן לפני מאות שנים ביטלו את נגינת רוב הטעמים משום שחששו ״שהמצב יגיע לכך שהעולה לתורה לא יוכל לקרוא בעצמו״, עדיין לא יובן מדוע ביטלו את רוב הטעמים גם בקריאת ההפטרה, בלימוד הנביאים והכתובים, שבהם קוראים מתוך ספר מנוקד ומוטעם ולא מתוך ספר תורה? האם מפני שלא חילקו חכמים בתקנתם?

ד. לפי הנאמר בספר ״צדיק באמונתו יחיה״, ״היו טעמים שלא ויתרו עליהם כמו הזרקא והשלשלת שאינם באים בתדירות״. הדברים לא ברורים. מילא השלשלת מופיע רק ארבע פעמים בתורה, אך הזרקא מופיעה 375 פעמים בתורה, ולמה לא ויתרו עליו? ואם תאמר שעדיין ביחס להיקרויות של שאר הטעמים הוא נחשב כמופיע ״לא בתדירות״, לא יובן למה ויתרו על הסגולתא שמופיע אפילו פחות מעט ממספר הפעמים שמופיע הזרקא (372 פעמים)? ולמה ויתרו על תלשא ימין שמופיע 269 פעמים ועל הפזר שמופיע 159 פעמים? זאת ועוד. קרני פרה מופיע רק פעם אחת בתורה, כיצד הסכימו לוותר עליו?! הרי מן הסתם גם לטעמים אלו הייתה נעימה מיוחדת.

ה. האם ייתכן שוויתור כזה יעבור בשתיקה, ולא נמצא לו עדים והדים נוספים בכתב ובעל פה? הלוא על ראשית המעבר של בני תימן מהמסורת הבבלית למסורת הטברנית שהחל לפני מאות שנים, אנו למדים מהגניזה. עדויות נוספות אנו מוצאים בכתבי יד רבים המשקפים את תקופת המעבר. גם על התקבלות הקבלה והזוהר, סידורי ספרד ושאר עניינים אנו מוצאים עדויות רבות מעל דפי ההיסטוריה. וכאן המציאות מראה בדיוק ההפך, שכתבי היד התימניים העתיקים היו מנוקדים ומוטעמים במיעוט טעמים כפי שנכתב בשם הרב יחיא יצחק הלוי, וכמו שכתבו הרב עמרם קרח וכו' (יובאו דבריהם לקמן), ורק בכתבי היד שנכתבו לאחר מכן הייתה מערכת טעמים מורכבת.

המעניין הוא שבהמשך הדברים נכתב בספר ״צדיק באמונתו יחיה״ כך:

בסוף דבריו הביע הרב יחיא אלשיך. את צערו התמידי ׳למה זה קורה׳ ומדוע ידיעת דברים חשובים אלו ודומיהם נחלשת ומשתכחת. והתקשה להשלים עם העובדה הזו.

לא מובן למה הרב יחיא אלשיך הביע את צערו למה זה קורה ולמה ידיעת נגינות הטעמים משתכחת, הרי לפי דבריו (כפי שהובאו לעיל), לא היה כאן תהליך פסיבי של שכחה אלא מהלך אקטיבי ויזום שנעשה על ידי ״מועצת חכמי התורה״ שראו לנכון לבטל את נגינות הטעמים מסיבות שמצאו לנכון. ומה מקום יש להתאונן ולהצטער למה זה קורה, ואיך הטעמים נשכחו?!

קשה להעלות על הדעת שהזקנים באמת אמרו את הדברים אלה, ועוד יותר קשה להאמין שהרב יחיא אלשיך יאמין לכך - פה קדוש, איך יאמר כדברים האלה?! וכאמור לעיל, אם אכן אמר את הדברים האלה, לא יובן מדוע הביע את צערו על שכחת הטעמים.

לפי דעתי, על כל דבריו ישנם תשובות נכוחות, וכל אחד יכול לתרצם לבד לפי מה שאני יאמר בהמשך. איני מעוניין להיכנס לפרטי נושא זה לעומק, כי חושבני שהרב נתנאל ובניו הי"ו, הם שצריכים להשיב לדבריו.

רק אני יאמר כי למרות כל טענותיו, דעתי שהסיפור הזה הוא נכון, אך הוא אינו מדוייק. הוא לא נכתב על ידי מהר"י אלשיך, אלא על ידי בני משפחתו, לכן אני מתאר לעצמי שאותם שכתבו את הסיפור לא הבינו אותו במדוייק, לכן עלינו שלא לקבל את הדברים, בדיוק מלה במלה כמו השם הבינו, אלא לקבל זאת באופן כללי.

צריכים לדעת שמהר"י אלשיך היה גאון מיוחד. זכורני שאפילו בשנותיו האחרונות ממש, לעת חולשתו הרבה, כל מלה שלו היתה כמרגלית. ענוותנותו הסתירה את גאוניותו. לכן מובן מסתמא שהוא ענה לאותם שואלים בפשיטות ובמלים ספורות, והם לא הבינו את דבריו על מתכונתם ועמקותם המדוייקת, וכתבו דברים בשמו שלא בדיוק כפי שהוא התכוון.

בגלל חוסר הדיוק הלזה, מצא לו מקום אותו טוען "להתנפל" ולטעון טענות. הוא מדייק בדברי המספר כאילו הוא הביא משנה או גמרא, "כיצד זה יכול להיות? וכיצד זה יכול להיות?".

לוּ מהר"י אלשיך עצמו היה כותב את החידוש הזה, ניחא. אבל לא הוא כתב, אלא השומעים כתבו, והם כתבו לפי צמצום הבנתם.

חושבני שהסיפור הזה אכן התרחש במציאות כעיקר עדותם, אבל מהר"י אלשיך לא התכוון שחכמי תימן קמו וביטלו בצורה של "מהלך אקטיבי ויזום", אלא ניגוני הטעמים בטלו מאליהם, בגלל ריבוי וסיבוך הנגינות.

אין שום מקום לכל השאלות והדקדוקים דלעיל. חכמי הדור לא הלכו לבטל את מנהג זה. במציאות התבטלה ונשתכחה המסורת.

כיון שקשה היה לרוב הציבור לעמוד על חילוקי המנגינות,  נדרשו חכמי הדור להחליט, האם כל הקהל ימשיך לקרוא בתורה, או להעמיד חזנים יחידים, אותם יְלַמְּדוּ את כלל חילוקי הטעמים, כך נרוויח לשמר את המנגינות במדוייק?

ומקובלת עלינו הכרעתם, שהם העדיפו להמשיך ולהחזיק במנהג הקיים שכל עולה יקרא בעצמו, ואף אם ישתכחו הטעמים. ואכן זה קרה בעוונותינו הרבים במשך הדורות, שבמציאות נשתכחה המסורת מפי רוב יהודי תימן, כי לא היה שייך שיעמדו על כלל החילוקים הרבים והדקים, ולוואי שהקריאה עצמה בניקודיה ודקדוקיה ובשאר טעמיה העיקריים תעמוד בפיות הציבור.

לא נורא כ"כ אם נשתכחו החילוקים הדקים בניגוני הטעמים, כי אנו לא נעשה את הטפל לעיקר ואת העיקר לטפל. נמצא שניגוני הטעמים השתכחו מאליהם, ולא בכוונת מכוון.

כבר אמרנו לעיל שכמקרה התימנים אירע גם בכל ישראל. כי כי העידו חכמי הדקדוק והמסורת, שבכל עם ישראל שכחו את ניגוני הטעמים, כיון שהחילוקים דקים.

לכן חושבני למסקנא כי בעלי המעשה הנ"ל לא דייקו, ואולם שרשו נכון וקיים.

[אכן  צריך לדון באותם מכירי ניגוני הטעמים בעבר, אם הבינום וקיימום מכח מסורת בני שאר ארצות שהגיעו לתימן, ולא היתה להם מימי קדם, או שהבינו זאת מתוך תיאורו של בעל מחברת התיגאן, אשר דבריו מבוססים מהקדמונים].

גם כלפי מה שהוא טוען, אם ראו לשמר רק חלק קטן מהטעמים למיעוט מציאותם בתורה, מדוע שימרו את ניגון הזרקא שישנו בתורה מספר רב של פעמים, וטעמים נדירים יותר, כגון קרני פרה, לא נשתמרו כלל? אפשר להשיב בקל. מפני שאת הזרקא קל לזכור ולהעביר במסורת לדורות הבאים, ומאידך 'קרני פרה' אפילו אצל הספרדים זה לא השתמר, והם קוראים אותו כמו הזקף.

הכלל הוא ברור, הטעמים עם החילוקים הדקים נשתכחו ממילא. לא שביטלו אותם בהדיא, אלא בטלו מאליהם. אבל השלשלת שהוא קול רועד, וכן הזרקא, מפני שניגונים קל לזיכרון, השתמרו במשך הדורות.

*

חוזר וטוען בעל המאמר בהמשך מאמרו [עמוד 515], לו יצויר ואכן לפני מאות שנים היו התימנים מנגנים את כל הטעמים, ואחר כך ביטלו אותם או שהם נשכחו, כפי שנכתב לעיל, לא יובנו כמה דברים:

א. האם ייתכן לומר שמסורת נגינת הטעמים ה״אבודה״ שנשכחה מכל המחוזות בתימן, ולא נשארו לה שרידים אפילו באיזה כפר נידח, נשמרה רק בידיו של תלמיד חכם אחד צדיק וישר בשם הרב יחיא אלשיך?

ב. כיצד מסורת אבודה זו הגיעה לידי הרב יחיא אלשיך? האם קיבל אותה מאביו (שנפטר בעוד הרב יחיא היה ילד בן שבע) או מרבותיו שקיבלוה מרבותיהם דור אחר דור במשך מאות שנים? האם ייתכן שבשרשרת המסירה הארוכה הזו (במשך מאות שנים) לא היו עוד דרכי מסירה אחרות ולא מצאנו אף לא אחר שהעבירה לעוד אנשים?

ג. ואם נאמר שאכן כך היה וכל אחד העבירה לאחד בדורו, מדוע הרב יחיא אלשיך עצר את שרשרת המסירה הארוכה הזו, ולא העבירה לבנו יחידו הרב נתנאל? חכם היודע שהוא מחזיק בידיו מסורת אבודה שאבדה מכל תימן לפני מאות שנים, ורק הוא יודע אותה, לא יעבירנה לבנו יחידו?

ד. לו יהי, וחכמי הדורות ביטלו את נגינת הטעמים, בוודאי עשו זאת מתוך אילוץ, אך איזו סיבה הגיונית יש לכך שכל רב העביר את נגינת הטעמים לתלמיד אחד כסוד כמום שאסור שייחשף ויתגלה?

ה. כיצד אותם האנשים שכביכול שמעו את הדגמת נגינת הטעמים מפי הרב יחיא אלשיך, הסתפקו בתירוץ ש״אז עדיין לא היו רגילים להקליט״? איך לא התעוררו עשרות שנים לאחר מכן כשכבר כן היו רגילים להקליט ולא טרחו לבוא ולהקליט את הרב יחיא אלשיך שוב?

ו. הרב יחיא אלשיך הכיר את ערך ההקלטות וחשיבותן לשימור מסורת: (א) הקליטו אותו ב״מרכז לחקר מסורות ישראל״ כבר בשנות החמישים, והסבירו לו את חשיבות ההקלטות לשימור מסורת הקריאה: (ב) הרב יחיא אלשיך ביקש מר׳ עזרי נדאף שיקליט לו שירים שלא היו ידועים לו כל צרכם:״ (ג) כבר בשנת תשי״ד כתב הרב יחיא אלשיך שהוא מצטער על שלא הקליטו את מורו ורבו הרב סעדיה עזירי. מאחר שכך, לא ברור איך הוא עצמו לא דאג להקליט ולהפיץ את נגינות הטעמים?

ז. בפרט לא מובן מה שנכתב בספר ״צדיק באמונתו יחיה״ והובא לעיל, שהרב יחיא אלשיך ״הביע את צערו התמידי ׳למה זה קורה', ומדוע ידיעת דברים חשובים אלו ודומיהם נחלשת ומשתכחת. והתקשה להשלים עם העובדה הזו״. ולא ברור, עם מה יש להשלים, הלוא אם הרב יחיא אלשיך אכן ידע והדגים את נגינת הטעמים, הוא עשה את חובתו הראשונית, ובמקום להצטער היה צריך פשוט לעשות מעשה ולהקליט את הנעימות האבודות ולהפיצן ברבים.

ח. בנוסף, הרב יחיא אלשיך היה בקשר עם פרופ׳ שלמה מורג, וזה דאג להקליט ממנו את קריאת התורה בנעימות שונות - נעימת הילדים הקטנים, נעימה רגילה, שירת הים ועשרת הדיברות, ואף קטעים מהנביאים, שיר השירים ועוד. מורג גם היה מתכתב ומשוחח עם הרב יחיא אלשיך רבות על ענייני קריאה ודקדוקי הקריאה ונעימתה, ואף היה מבקש ממנו לבדוק מסורות שונות שהילכו בתימן. אף שמורג הזכיר מסורות קריאה בשם הרב יחיא אלשיך, מעולם הוא לא הזכיר את העניין של הבידול במימוש הטעמים. איך ייתכן שהרב יחיא אלשיך אף פעם לא הדגים בפני מורג את נגינת הטעמים האבודה?

ט. ובכלל, אם הרב יחיא אלשיך הכיר מסורת זו ואף הדגים אותה, מדוע הוא עצמו לא קרא כך כשהיה קורא בתורה? האם הוא שמר על מסורת אבודה זו כפולקלור ולא כהלכה למעשה?

י. ושאלה אחרונה, ייתכן שניתן לנסות ולהבדיל בנעימה בין טעם מעמיד זה לטעם מעמיד אחר, או בין מפסיק זה למפסיק אחר, אך כיצד ניתן להבדיל בין הטעמים המוליכים השונים בנעימת קריאת התורה התימנית? אלא אם נאמר שבאמרו ״כל הטעמים״ התכוון לרוב הטעמים - המעמידים והמפסיקים בלבד.

הטענה הראשונה אינה נכונה בעליל, גם הרב שמעון צאלח אמר לי את אותו הדבר, וכבר אמרתי כאן בעבר את שכתבתי בשמו. הרש"ץ גופא אמר זאת בשם הרב יוסף שמן זצ"ל. גם מה"ר אברהם ערוסי שהבאתיו בנפלאות מתורתך בפרשת קורח, מביא את חילוקי נגינות הטעמים [ואין הפנאי מסכים כעת להביא מדבריו, אבל כבר אז הקראתי את לשונו בפניכם], נמצא שמהר"י אלשיך אינו יחיד.

גם הרב עזריה בסיס שליט"א כתב על הזקף גדול והזקף קטון שידוע לו שניגון הזקף גדול ארוך יותר, ואין זמן כעת להקריא את לשונו בדיוק, ואי"ה בהזדמנות אחרת נשלים זאת.

קיצורן של דברים, אין מה להכחיש את עדות הרב נתנאל בשם אביו, בגלל שגם מבלעדיו הדברים מבוססים, ואנו יודעים זאת מכמה וכמה תלמידי חכמים שעמדו על חילוקים אלו. רק שלצערנו, מחולשת הדורות הדבר נשכח.

משפחת אלשיך היא משפחה מיוחסת. הגמרא בקידושין [עא:] מביאה, אמר רב, שתיקותיה דבבל היינו יחוסא – שתיקתם מעידה על ייחוסם.

דיברתי עם הרב יוסף אלשיך יצ"ו לפני כמה שנים, והוא אמר לי שאביהם - הרב נתנאל אלשיך - הורה להם לשתוק ולא לענות.

לצערנו, למרות שעברו שנים מאז, הוא ממשיך לבזות ולהשמיץ, וצריכים למודעי שבזיון תלמיד חכם אינו דבר פשוט בכלל. הרב נתנאל שליט"א מורה הוראה בישראל, ומרביץ תורה ברבים, בבאר שבע, בבית שמש ובירושלם עיקו"ת. אם נשתוק על ביזוי התורה ח"ו, ואנחנו מחשים ומצאנו עוון חס ושלום.

לכן עלינו מוטל לעשות את שלנו, ועליהם מוטל לעשות תשובה וכפרה.

לחומרת עניין ביזוי תלמיד חכם, אקריא בפניכם דבר אחד ממה שכתב מה"ר אליהו הכהן בעל מדרש תלפיות ושבט מוסר, ושאר ספרים רבים וחשובים. וכך הוא כתב בספרו 'דרוש אליהו' בדרוש ג' [משיבת נפש, דף כ' ע"א], וזה לשונו, ואני הכותב אירע לי שפעם אחד ביום שבת קודש דרשתי על ענין רע שעשו כמה אנשים דברים נגד התורה, שעשו הסכמה שלא יתנו לצדקה לעניים בכל שבוע, רק מחודש לחודש מסבת עול המסיס שנכבד עליהם.  החליטו שלא לתת לעניים צדקה בכל שבוע, רק מחודש לחודש.

והרביתי להם בדברים, באמרי להם שהמעשה הזה הוא נגד התורה. ומה גם שאמרו חז"ל, אם רואה אדם שמזונותיו לו מצומצמים, יפזר מעותיו לצדקה, שמלח ממון חסר.

וקם כנגדי איש רע ובליעל, ימח שמו וזכרו, ופער פיו כגמל. וקילל לכל תלמידי חכמים. ואמר, שכל דבריהם הם דברים שבודים מלבם ודורשים כפי רצונם, וכמה דברים אשר אסור לספרם. ובתוך הדברים אמר, וכי יש דעת בתלמידי חכמים לדבר? אמנם, כפי שהוא אמר מקודם, הוא לא פירט את דבריו לגמרי.

והעומדים שם, אנשים נצים נצבים, לא מיחו בכל דבריו, מסבת שהיה עשיר. אוי להם ועל נפשם. אם מטיפה סרוחה מתביישים, מה יעשו ביום הדין? והשם ישלם לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו.

לא רצו להסתכסך עם עשירים. עלולים להפסיד מזה ממון. אולם לעומת זאת, התבוננו בשבועתו החמורה דלאחר מכן, כיצד הוא עצמו היה מתנהג עם אותו חצוף.

ואני הכותב, לא שמעתי הדברים, רק העידו עליו עדים נאמנים, שחי השם, בשמעי הייתי מכה אותו עד מוות, שלבי כלב הארי ללבוש בגדי נקם על כבוד התורה ולומדיה, ולא לכבוד בית אבא הייתי עושה - היינו כבודי עצמי. שבאמת, כבודי מחול לכל. רק על עלבון התורה, לא כהסוברים המוחרמים המנודים מפי עליון, הרשעים הללו, שבעבור שהשפיע עליהם הקב"ה, שדרכיהם נבחרים וטובים לפני יתברך, ולא דרכיהם דרכי לומדי תורתו.

איני מבין מדוע שותקים שנים על גבי שנים. והם, מוסיפים, ואין מעצור לנגדם. לצערנו, עוד ישנם שעוזרים ומסייעים להם. עלינו להיזהר שלא ניתפס אנחנו בעוון זה.

האמת היא עם השותקים, ודבריהם נכונים, או עכ"פ רוב דבריהם נכונים. רק שצריכים לדעת כיצד ללמוד ולקבל את הדברים, למצוא את דרך הישר, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ [זכריה ח, יט]. מטרתנו בעז"ה אחת היא, להגיע לאמת בדרכי שלום ובדרכי נועם. השם ברוך הוא יזכנו ויסייענו על מעשי רצונו.

 

הדפסהוסף תגובה

עוד...

  1. לעמוד הבא
שנת השבע

 

  

 

הלכה יומית למייל שלך

המעוניינים לקבל "הלכה יומית" מתוך ספרי "שלחן ערוך המקוצר" ישיר לתיבת הדואר האלקטרונית מידי יום ביומו בלי נדר, נא לשלוח בקשת הצטרפות לתיבה: or@shtaygen.co.il

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 

הודעה חשובה

על פי הוראת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א וגדולי התורה והפוסקים, השימוש באינטרנט הינו לצורך בלבד, ובחיבור לאינטרנט כשר ומבוקר. כל חיבור אחר מהוה סכנה רוחנית וחינוכית.

מצות טעמו וראו
מצות מסורת
פעולת צדיק
מועדי השם
מיני תבלין וקליות
שר שלום קשת
ת"ת עטרת חיים
מנויים לחיים
טריתא

שער האתר: עיטור מהרי"ץ זי"ע לשער הספר ביאור תפילה להר"ר יוסף ציאח זצ"ל. עיצוב האתר:  אי סטודיו 

©   כל הזכיות שמורות לאתר יד מהרי"ץ, נוסד בחודש מרחשון ה'תשע"א 5771 לבריאת העולם, ב'שכ"ב 2322 לשטרות, 2010 למניינם. האתר נצפה במיטבו בדפדפן אינטרנט - אקספלורר .
דואר אלקטרוני: yad@maharitz.co.il  טלפון ליצירת קשר: 050-4140741 פקס: 03-5358404

דרונט בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד