-
-
חיפוש מתקדם

מבזקים

עצור
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ
יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו תכנים תורניים והלכתיים רבים מאת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח שו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד. ראש מוסדות "יד מהרי"ץ" ו"פעולת צדיק". בפורטל תוכלו לעיין, להאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, לקבל מידע אודות פעילות ק"ק תימן, ועוד...
"נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א.
מצות טעמו וראו
מצות מסורת
טריתא
אור ההלכה
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
320 אורחים

שער אחד מתוך קונטריס כללי מהרי"ץ

    
מספר צפיות: 1975
כ"ד ניסן ה'תשע''ג

בינ"ו עמ"י עש"ו 

שער אחד מתוך 

קונטריס 

כללי מהרי"ץ 

לברר ולבאר מתוך חיבוריו של־גאון עוזינו 

מהר"י צאלח זצוק"ל 

את שיטת פסק ההלכה בק"ק תימן, 

שהמנהגים המקובלים הם כדעת רבינו הרמב"ם, 

ובדברים שאין בהם מנהג מכריעים כדעת 

מרן השלחן ערוך 

מאתי הצב"י יצחק רצאבי נר"ו 

מהדורא עשירית 

פעיה"ק בני ברק 

ה'תשס"א ליצירה, ב'שי"ב לשטרות 

 

. 

כל הזכיות שמורות למחבר 

 

 

לראשונה נדפס שער זה, כמאמר בקובץ זכור לאברהם ה'תשנ"ב מדף רמ"ו, ושנית יצא לאור כחוברת בפני עצמה ע"י מכון פעולת צדיק בניסן ה'תשנ"ד. ועתה סמוך להדפסת ספר זה, שלחן ערוך המקוצר, עוררוני כי ליוקר מציאותו ראוי להדפיסו שוב, ובפרט לרגל חשיבותו להבנת דרך ההכרעה בהלכה לפי מנהגינו שהלכתי לאורה גם בכרכי ספר זה, וכמו שביארתי בס"ד במבוא שבתחילת הכרך הראשון פרק ז' ד"ה במקומות, על כן צירפתיו כאן בסוף הכרך השלישי. 

 

שער אחד מתוך 

קונטריס כללי מהרי"ץ 

פתח דבר 

ידוע הדבר ומפורסם העניין בשערים המצויינים בהלכה, שקהילות קודש תימן יע"א קיבלו עליהם הוראותיו של רבינו הרמב"ם ז"ל, זה כשמונה מאות שנה משהופיע אורו בעולם ופשטו חיבוריו ג"כ אצלם וקבעו בהם לימודם. [ולדוגמא אציין לשו"ת פעולת צדיק ח"ב סימן ק"פ, תשובת הרדב"ז סימן תרכ"ו הובאה בברכי יוסף חשן המשפט סימן כ"ה ס"ק כ"ו. שו"ת ר' בצלאל אשכנזי סימן א'. ותשובת מהרי"פ הובאה בברכי יוסף או"ח סימן שמ"ה סק"ב]: 

כארבע מאות שנה אחריו זרחה שמשו של מרן הר"י קארו ז"ל, וגם חיבוריו פשטו בתימן כמו בשאר כל תפוצות ישראל, ומאז קבעו לימוד ההלכות בשני ספרים אלו, הרמב"ם מכאן, ושלחן ערוך מאידך. [וזה גם־כן מפורש בשו"ת פעולת צדיק למהרי"ץ ח"א סימן ע', כתבו הפוסקים ז"ל דארץ התימן אתריה דהרמב"ם והר"י קארו וכו' ע"ש]: 

מה שאינו ידוע ולא ברור לרבים הוא, כדת מה לעשות כשיש סתירה בהכרעת הדין בין הרמב"ם לשלחן ערוך, כמאן מינייהו נקיטינן. האם קבלת הוראות מרן אינה רק לגבי הדברים שלא נתפרשו ברמב"ם, או גם כשמרן פסק בהיפך ממנו: 

כבר לפני שנים רבות יצאתי לחפש"י לברר שאלה יסודית זו מתוך ספרי רבני תימן ותשובותיהם בדפוס וכת"י, ובפרט מתוך חיבוריו של גאון עוזינו מהרי"ץ זצוק"ל עמוד ההוראה והמנהגים, אשר מי כמוהו מורה. וערכתי רשימה מסודרת מכל העניינים השייכים לזה, הכוללת תמצית הדברים הנוגעים לשאלתא דידן, והתוצאה העולה ממנה היא שאמנם הרבה מאד עניינים הנהוגים אצלינו הם על פי דעת רבינו הרמב"ם במשנה תורה, רשומים בו ומיוסדים עליו (והוא גופיה על פי הרי"ף, ולמעלה בקודש גאוני בבל וגם ספרד) אבל בעניינים שאין ידוע בהם מנהג למיעוט מציאותם ונזקקין להכרעת חכם, הורה בהן מהרי"ץ בפה־מלא כדעת מרן דלא כהרמב"ם: 

בירור נושא זה ייעדתי לשער אחד מתוך קונטריס כללי מהרי"ץ שבדעתי לסדר ולהוציאו לאור בעז"ה, הכולל גם כן שערים נוספים כגון כללים בתלמוד, כללים בפוסקים וכיוצא בזה, המפוזרים אחת הנה ואחת הנה בספרי מהרי"ץ, והמתנתי עד שיושלמו אצלי הרבה פרטים השייכים בעיקר לשערים הנוספים. אלא שעכשיו ראיתי שדבר זה נחוץ ורבים הם הדורשים אותו, מה גם שפעמים רבות הזכרתי וציינתי לשם בספרים שהדפסתי בשנים האחרונות והמעיינים מבקשים מים ואין, על כן אמרתי אין להחמיץ את השעה אף על פי שהזמן קצר, ואמסור להדפסה מן הבא בידי חלקים המוכנים מתוך שער זה: 

וממילא יש להבין כי מה שכתב הנוסע ר' יעקב ספיר בספרו אבן ספיר (סימן ט"ו) שבתימן פוסקים דיניהם ומנהגיהם רק על פי דעת הרמב"ם לא יסורו ממנו בין לקולא בין לחומרא, כי רק אותו קיבלו עליהם למורה ודיין עכ"ל, וכ"כ עוד שם בחלק ב' דף כ"ה שכל דין ומנהג אשר הרמב"ם ז"ל לא הזכירו, גם הם לא קיבלוהו ע"ש, דברים אלו נאמרו מקופיא ולפום רהטא, שכאשר השוה מנהגים שאצל האשכנזים והספרדים שאין התימנים עושים אותם, עלה בידו שהטעם לפי שאינם נזכרים ברמב"ם. אבל לוּ היה בודק בהיפך, מנהגים שהתימנים עושים ואינם ברמב"ם (מלבד מה שנז' בחיבורי מהרי"ץ כדלקמן, עוד יש רבים מאד הידועים לנו בארחות חיינו גם אנחנו גם אבותינו נע"ג), היה מבחין שאין הדבר מדוייק כלל. כמו כן דברי הרע"מ קורח בסערת תימן דף צ"ט שהרמב"ם הוא עמוד ההוראה בתימן מלבד מנהגים ספורים שמנאם שם, אחר המחילה אלו הם דברים שאין להם יסוד: 

 

א) רשימת מנהגים כהרמב"ם, דלא כמהר"י קארו 

 

בשו"ת פעולת צדיק 

 

חלק ראשון 

א) בסימן ח' כתב, דאעפ"י שהב"י כתב דנהוג עלמא כרמב"ן ורשב"א ור"ן שלא לאכול עם אשתו נדה על שלחן אחד אא"כ יש הפסק בין קערה שלה לקערה שלו, וכ"ה בש"ע סימן קצ"ה. מ"מ אנן נהיגינן לאכול בשלחן אחד כל אחד בקערה שלו, או מטעם שסומכים על דעת הרמב"ם דס"ל דליכא איסורא אלא בקערה אחת, או מטעם שכתב הרא"ש דבשולחנות גדולים שלנו אין לחוש וכו': 

א*) עוד שם, בש"ע פסק דלא תמזוג נדה הכוס בפניו אא"כ תעשה שום היכר כגון שתניחנו ביד שמאל וכו'. אבל לדעת הרמב"ם אין צריך שום שינוי וסגי במה שאינה נותנת בידו ממש. וכתב מהרי"ץ שם שכן המנהג אצלינו ושראה כמה גדולים נוהגים כן עכ"ד [ועיין במאמרנו "שיטת מהרי"ץ בפסקיו שבספר שערי טהרה", הנספח לקדושת ישראל מהדורא בתרא דף נ"ג]: 

ב) בסימן נ"ב כתב, דלדעת מרן שכשמת לו מת ברגל נוהג דברים שבצנעא, ה"ה דמתעסקים לנחמו בדברים (דהיינו כדרך שאומרים לו בחול תנוחמו מן השמים). אבל לסברת הרמב"ם דאינו נוהג אבילות אפילו בדברים שבצנעא, א"כ אין מנחמין במועד כלל, וכן המנהג כשקוברים בתוך הרגל או אפילו ביו"ט א' או ב' שמנחמין בשורה ושוב אין מנחמין כלל עד לאחר הרגל. וע"ע ח"ב סימן ר"ד: 

[אגב, אעתיק מה שמצאתי כתוב בקובץ כת"י של היבי"ע זצ"ל (ובספר סמא דחיי להרב מחפוץ' נגאר זצ"ל העתיקוֹ בקצת שינויים ע"ש עמ' ט"ו) וז"ל, אם אירע מת בחוהמ"ע עומדים בשורה ואומ' קדיש כדרכן בחול ומנחמין האבל והולכים לבתיהם לשלום. רמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות אבל. וכ"ה מנהגינו. והא לך מעשה שאירע בעי"ת צנעא יע"א בימי מהר"ר יהודה צעדי זתע"א שעשה מעשה הוא בעצמו בחוהמ"ע, ושמע לזות שפתים התלחשות כי טעה בזה, ואז כתב תוכחת לבתי כנסיות וז"ל, שמעתי לזות שפתים שאמרו שטעינו בניחום אבלים בחוהמ"ע שמא נתחלף, ולא ראה המשיג מה שיש במשנה ערוכה פרק אלו מגלחין הלכה רווחת שאין עליה חולק, ושמא לא ראה גמ' ערוכה שם, ושמא לא ראה פירוש הרי"ף ופירוש רש"י ז"ל ופירוש הראב"ד ז"ל שם, ושמא לא ראה ספר הזכרון. ולא ידע פסק הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות אבל וכמה מהחכמים ז"ל. וכ"ש מנהג קדמונינו כהרמב"ם ז"ל מאריה דאתרין. הנסמך על אלו, לא ייאות להיקרא טועה ולהליז שפתיים עליו, כי ה' יריב ריבו ועַם ה' בשלום עכ"ל. ועיין שתילי זתים סוף סימן תקמ"ז בשם טור ורמב"ם. ובמה שכתבתי בס"ד במבוא להלכות ניקור של מהריצ"ע, שנדפס בפסקי מהרי"ץ כרך ששי דף תצ"ט]: 

ג) סימן נ"ט, דעת ראבי"ה שגם בליל יו"ט שני דסוכות אומר ברכת זמן באחרונה, ודעת הרא"ש שביום שני צריך לומר זמן קודם ברכת הסוכה. וכן פסק מרן הש"ע ורמ"א כדעת הרא"ש. ומנהגינו בכאן ארץ התימן כראבי"ה, כי כן היא סברת הרמב"ם ז"ל מאריה דאתרא שאינו מחלק בין יום א' לב' וכו' ע"ש עוד [ובעץ חיים ח"ב דף ס"א]: 

ד) שם בסוף הסימן כתב בשם אחד מחכמי תימן שאם כבר ישב מברך על ישיבת סוכה וזה אליבא דהרמב"ם [ונראה דהיינו טעמא כיון דהמנהג בעניין זה כהרמב"ם, דהרי כשאב מל בנו מברך לימול. וכן בעניין קביעות מזוזה, עיין להרש"י הלוי בהערה לח"ב סימן קס"ט. ולכך אע"פ ששאר פוסקים אינם סוברים כהרמב"ם, אנן בדידן נקיטינן. ועיין בח"ג סימן ק"ל שם הביא כללי מטבע הברכות מהרמב"ן, ואף שאין זה כדעת הרמב"ם וכמו שהעיר הרשי"ה שם, הא ודאי לא היה כוונתו לפסוק כן להלכה, שהרי אין זה כמנהגינו, וכפי שהוא עצמו כתב כן במקומות אחרים (והראייה שגם מה שכתב שם לברך ב' ברכות על התפילין, הא ודאי אינו כמנהגינו) ולא העתיק זה אלא לצורך ביאור סוגיית הגמ' דפסחים. מיהו מה שכתב שם לברך על נטילת ידים אחר הנטילה אף שאין כן דעת הרמב"ם, מ"מ כן הוא מנהגינו וכן כתב מהרי"ץ בעצמו בכמה מקומות, וכמו שכתבנו בס"ד בבארות יצחק על פסקי מהרי"ץ הלכות הנהגת הבקר ס"ק י"ד ד"ה עכ"פ, דף י'. וע"ע בבארות יצחק על הלכות סוכה דף קי"ח קי"ט, ועל הלכות שחיטה סימן י"ט סק"א]: 

חלק שני 

ה) בסימן מ"ב, דעת מרן הש"ע סימן תצ"ו דביו"ט ב' לא שרי לכחול את העין אלא כשיש בו חולי קצת, אבל להרמב"ם שרי אע"פ שאין שם חולי. וכן המנהג פשוט מהקדמונים כסברת הרמב"ם [ועיין שתילי זתים שם סק"ד]: 

ו) סימן נ"ט, דעת מרן דדבר שטיבולו במשקה אין לברך על הנטילה כיון שמחלוקת פוסקים היא, אמנם אנן גם לעניין ברכה סמכינן על הרמב"ם ודעימיה לברך כדכתב הרדב"ז וכו'. [עיין להלן אות ל' מספרו עץ חיים]: 

ז) סימן קל"ה, דעת הרי"ף והרמב"ם וסיעתם דשימור מצה לפסח בעינן לעיכובא משעת קצירה. ובטור וש"ע פסקו כדעת האומרים דרק מצוה מן המובחר לשמרם משעת קצירה ולפחות משעת טחינה, ובשעת הדוחק אף קמח מן השוק. ומנהגינו כאן ארץ התימן להחמיר ומדקדקים לחזר במצה שמורה משעת קצירה דור אחר דור, בפרט היות ידוע דהרמב"ם מאריה דאתרין הוא [ועיין ח"ב סימן קמ"ה וסימן רנ"א] כמ"ש הרדב"ז ומהרח"ש ודרכי נועם והלק"ט ככתוב אצלינו באורך במקום אחר, וא"כ אין לנו לזוז מדבריו. אח"כ הביא תשובה על זה מחכם קדמון מחכמי צנעא, ומסיים, הנה כתבתי לך שאלה ותשובה זו לעדות שכך היה מנהג פשוט לראשונים להחמיר בזה, וגם אנחנו בני בניהם אחריהם. וא"כ קם דינא שמי שאין לו מצה משומרת משעת קצירה שלא יצא ידי חובת המצוה וכו'. [וכן כתב גם בעץ חיים ח"ב דף ב' ע"א בסדר תיקון פסח, נהגו לעשות שימור לחיטים של "מצת מצוה" משעת קצירה, ועיין פר"ח שכתב דלעיכובא הוי ע"ש באורך ע"כ]. [והנה להרמב"ם בעינן שמורה משעת קצירה לכל ז' ימי הפסח, והמנהג הוא לעשות שמירה רק למצת מצוה כנזכר בדברי מהרי"ץ דלעיל בעץ חיים, וע"ע בסוף תשובה הנז' לעיל. וא"כ מנהג זה הוא כהרי"ף (עיין שו"ת נודע ביהודה תנינא סימן ע"ט, ובחזון עובדיה ח"ב דף קס"ג) ולא כהרמב"ם בפרט זה]: 

ח) סימן קמ"ג (א), הרמב"ם מצריך ליתן הבשר לרותחים, והכי נהיגינן. וכן כתב עוד שם בסימן קפ"ו ורע"ח (ב), ובחלק ג' סימן צ"ד. [ודלא כראשי בשמים סימן ס"ט ס"ק ס"ב על לשון מרן ויש מי שמצריך ליתנו במים רותחים, שכתב וז"ל, וכן המנהג במקומות אלו, ויראה שאין ראוי לשנות, משום שלפעמים אין הנשים זהירות בשיעור שהייה במלח עכ"ל. סובר רק דאין "ראוי", ומטעם שכתב ולא מדינא עפ"י הרמב"ם. וע"ע מ"ש בס"ד בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר יו"ד הלכות חליטת הבשר סימן קל"ב אות א' ד"ה ודעת]: 

ט) סימן קס"ח, דעת התוס' ור"ן ורשב"א דהקונה תפילין ומזוזה אינו מברך שהחיינו, אבל לדעת הרמב"ם מברך, ומנהגינו לברך כהרמב"ם. ולדבריו אף העושה ציצית בטלית ישן ג"כ מברך שהחיינו. ועיין שם מה שכתב בדעת הש"ע. [וע"ע חלק ג' סימן מ"ז וצ"ט, ובזבח תודה סימן מ"ח סק"ו]: 

י) סימן ק"פ, חמאה של גויים הנעשית כל ימות השנה בכלי חמץ, גם נותנים בה קמח חטים וקמח תלתא (דהיינו חלבה) טחונה ברחיים דקמח וכו' אף שבישל הישראל החמאה קודם הפסח, והניחם בכלי מוכשר לפסח, אסורה באכילה בפסח, מטעם שבגלילות אלו נהגו להחמיר מלאכלה בפסח כסברת הרמב"ם ודעמיה דסברי דחוזר וניעור. ודבר זה איסורו פשוט כסברת הרמב"ם מימות ראשונים דראשונים כאשר יעידון יגידון כל העולם אנשים ונשים שאין אוכלין בפסח חמאה הנעשית בשאר ימות השנה וכו'. ושם בהמשך התשובה עמ' ר"א האריך בעניין זה שהרמב"ם מאריה דאתרין [ומה שכתוב בתשובותיו ח"א סימן קנ"ח בעניין חוזר וניעור עבדינן היפך סברת רמב"ם ע"ש, אינם דברי עצמו רק המשך דברי הפרח שושן. ובטעות עשו בדפוס שם פסקא קודם תי' ואחר המחילה. אבל הכל הן דברי הפר"ש, חוץ משמונה תיבות אחרונות שם, ודו"ק]: 

יא) [סימן ר"י, בנפיחת הריאה מהגמ' נראה דלעניין אטום בודקין אותה ע"י גדפא (נוצה) או רוק, ולעניין נקב בריאה בודקין בפושרים. אלא שראיתי המנהג משתלשל ובא לבדוק הכל בפושרין, ויש לזה סמך מלשון הרמב"ם]: 

יב) סימן רנ"א, כשיש מחלוקת באיזה דין בין הרמב"ם ומרן, "נהיגינן" כהרמב"ם אפילו באתריה דהבית יוסף, וכ"כ השכ"ג יעו"ש. [דברי השכ"ג הובאו ביתר אריכות בפסקי מהרי"ץ הלכות נשיאת כפים סעיף ד', ומתבאר דדוקא במידי דאיכא ביה מנהגא, וכמש"ש בבארות יצחק סק"ב]: 

יג) עיין סימן רפ"ט בעניין מודים דרבנן: 

 

חלק שלישי 

יד) סימן ע', מה שנהגו להקל לברך ברכהמ"ז על כוס שכר, הוא משום דהרמב"ם מאריה דאתרין וגם הרי"ף רביה ס"ל דברכהמ"ז אינה טעונה כוס וכו' כשאין יין בבית אף שיש יין בעיר, וכן הליץ בעד המנהג מור"ם בסימן קפ"ב סעיף ב' [עיין שם דהוא פליג על מרן, ועיין שתילי זתים שם סק"ו]: 

טו) סימן ע"א, מנהגינו שהמברך ברכהמ"ז נוטל ידיו בראשונה קודם כל המסובין אף שהם מאה, וממתין עד שיטלו כולם, הוא ע"פ הרמב"ם ודלא כהש"ע. ואף שלדברי הכס"מ שם לא אמרה הרמב"ם אלא במקום שאין מסלקין השלחן מלפני המברך וכו', הראשונים (אבותינו) יש להם שיטה אחרת בפירוש דבריו וכו'. ואף שאין להשמאיל מפירוש מרן הקדוש ז"ל, מ"מ להיות שהמנהג פשוט אצלנו כך מקדמונים, הנה אחריותו עלינו ליישבו וכו': 

טז) סימן צ"ז, אנו כותבין בגט בנוסח בחד בשבא בלשון ארמי היפך לשון הפוסקים וכו' והוא ע"פ הרמב"ם בחיבור וכו': 

יז) סימן קמ"ז, בטור כתב שכשנדחה תשעה באב ליום ראשון דבעלי ברית אין משלימין תעניתם, וראיה לזה מהברייתא וכו' וכן פסק מרן הקדוש בש"ע. והנה המנהג בכאן כפי מה שראיתי כמה פעמים לפני רבותי לא רצו להתיר אפילו לאבי הבן לאכול מבעוד יום אפילו בי"ז בתמוז שנדחה ליום א'. וצ"ל שהם מפרשים הא דכתב מרן ואינו משלים, לאו חיובא אלא רשות. ועוד דהאיי ברייתא לא הביאה הרי"ף ולא הרמב"ם משמע דלאו הלכתא היא וכו'. ובסוף התשובה הנז' כתב מהרי"ץ שבכנה"ג כתב דמנהג העולם להשלים אפילו בד' צומות שנדחו [וע"ע שו"ת עולת יצחק ח"א סימן ס"ז]: 

יז*) עיין סימן ע"ר, בעניין מנהגינו שאין מברכין על הדלקת נר יו"ט: 

בספר זבח תודה 

יח) בסימן ל"ה ס"ק מ"ה כתב, דהיכא דחסרה אונה מצד שמאל ונמצא הורד בשמאל, דעת מרן הב"י שאין הורדא משלמת, והפר"ח כתב דמשלמת דומיא דחסרה אחת מאונות הימין. ובכאן בעירנו נהגו להשלים אוני דבצד שמאל כשנמצא הורד בצד שמאל, כנראה מבדיקות שחיבר מו"ז מהר"ץ, אולי היו מפרשים כיון דהרמב"ם מכשיר לורדא כששינתה מקומה לצד שמאל וכו' א"כ נראה דמשלמת חסרון שבשמאל וכו'. זה נראה לענ"ד להליץ בעד המנהג לפי שהם נהגו כן קודם שנגלה עליהם אור הפר"ח זצוק"ל, והשתא דיצא לאור נסמך המנהג בלי ספק וכו' ע"כ: 

יט) בסימן ט"ל סק"י, לפי שראיתי אני הצעיר המנהג משתלשל ובא מימות ראשונים דראשונים תופסים בפשיטות דעת הרמב"ם היפך פסקיה דמר"ן ומתירים [אונות הסרוכות להדדי] מגב לגב וכדומה ואין אוסרים רק מראשונה לשלישית, וכן ביאר מהר"י צ'אהרי דברי הרמב"ם להסמיך ולהסעיד המנהג, גם אני העבד באתי אחריו למלאות דבריו וראיתי להאריך ולבאר כי רבינו הרמב"ם לא יחידי הוא בסברתו וכו': 

יט*) עוד שם ס"ק פ"ח, המנהג הקדום בכאן מימות קדמונים דקדמונים תלמודיים איש מפי איש כאשר קיבל מו"ז מהר"ץ מפי רבותיו זובחי הזבח וכן המנהג בכל ארצות התימן כאשר שמענו והגידו לנו מגידי אמת בעניין הנפיחה וכו' שמפרקין הסרכא מעל הריאה וכו' ובודקין בפושרין אי לא מבצבצא כשרה. ודבר זה מתורתו של הרמב"ם למדנו וכו': 

כ) בהלכות מתנות כהונה שבסוף הספר כתב וז"ל, דע כי המנהג קדמון היה בכאן להפריש מתנות אלו כסברת הרמב"ם מאריה דאתרין [כי מרן בש"ע יו"ד סימן ס"א סעיף כ"א אחר שהביא דעת הרמב"ם כתב, ויש מי שאומר שאינן נוהגות בחו"ל וכן נהגו. ור"ד משרקי בראשי בשמים שם לא העיר מאומה על דברי מרן אלו. יב"ן], ולא טוב עשה מי שהרפה מצוה זו מקהל ה' כיון שהמנהג פשוט בינינו מעולם כך עכ"ל: 

 

בספר עץ חיים 

 

חלק ראשון 

כא) דף נ"ג ע"ב (פסקי מהרי"ץ הלכות נשיאת כפים סעיף ד'), על מנהגינו כרמב"ם שכהנים מחזירים פניהם רק אחרי הברכה דלא כהש"ע, ועיין שם בשם השכ"ג שגם באתריה דהב"י נהגו כהרמב"ם בזה, וע"ע לעיל אות י"ב (ובשתילי זתים לא העיר מידי על דברי הש"ע): 

כב) דף נ"ב ע"ב (שם סעיף י"ח), לעניין נטילת ידים לכהנים, דעת הרמב"ם שכל שנטלו שחרית ואין יודעים להם שום טומאה, א"צ לחזור ולנטלם, דלא כמו שפסק מרן בש"ע. וסיים שכן הוא מנהגינו קדמון ואין פוצה פה. [משמע דבמנהגים אחרים יש שפצו פיהם. ובעניין זה דנטילת ידים לכהנים, גם ה' שתילי זתים כתב שנהגו שלא ליטול כדעת הרמב"ם. ועיין להלן אות כ"ח]: 

כג) [עיין בדף כ"ז ע"א, בסוף ישתבח מנהגינו שאין עונין אמן כסברת הרמב"ם, דלא כהרא"ש. והשלחן ערוך הלא פסק כהרא"ש בסימן נ"א סעיף ג', ובסימן רט"ו סעיף א']: 

כד) דף צ"ב ע"א, בעניין פסוקים שבברכת השכיבנו בערבית, מי יערב אל ליבו לעשות מעתה היפך מנהג אבותינו והרמב"ם מאריה דאתרין וכו': 

כה) בדף כ"ט ול', המנהג הקדום לענות אמן יש"ר מברך וכו' עד עלמיא לבד כדעת הרמב"ם. והרבה נהגו עתה להוסיף ולומר יתברך בלחש, והטעם כיון דידוע היות הרמב"ם מאריה דאתרא לכך לא רצו לעשות מעשה בפרהסיא כדעת הש"ע שהוא היפך מדברי הרמב"ם, הגם לכבוש את המלכה עמי בבית. ויען כי חשו גם לדעת הש"ע, לכך נהגו לאמרו בלחש וכו': 

כו) דף קמ"ז ע"ב, אעפ"י שהב"י כתב שמנהג העולם לומר אתה חוננתנו, מנהגינו כהרמב"ם: 

כז) בדף קע"ח ע"ב, כתב הרמב"ם שם אם אין שם אביו, אין אחרים מברכין ברכת להכניסו. ויש מי שהורה שיברכו אותה בית דין או אחד מן העם, ואין ראוי לעשות כן. והראב"ד חולק שיכול אחר לברך. ונהיגינן כהרמב"ם. וזכור אני שאירע כן במעמד גדולים ורצה אחד לברך בשביל אביו שלא היה שם, ושיתקוהו כל הגדולים שהיו שם הגם לכבוש את המלכה וכו' [מעניין זה אין הוכחה לנדון דידן, כי בשלחן ערוך יו"ד סימן רס"ה סעיף א' לא פסק מרן מאומה בדין זה, רק בהגהת הרמ"א, ועיין בית יוסף]: 

חלק שני 

כח) דף א' בסדר עירובי תבשילין, דעת מרן הש"ע כהרא"ש והטור דאין יוצא בעירוב של ש"צ אלא מי ששכח או נאנס או אבד עירובו, אבל מי שאפשר לו לערב ורוצה לסמוך על עירוב ש"צ נקרא פושע ואינו יוצא וכו'. ורוב העם בכאן סומכין על ש"צ אפילו לכתחילה וכו' [קודם לזה כתב שם מהרי"ץ, נהגו להכריז הש"צ ביו"ט א' בשחרית בשעת הוצאת ס"ת שכל העם מצויין, ואומר בנוסח זה מי שלא הניח עירובי תבשילין יסמוך על עירובי] וכן מוכח מלשון רמב"ם דקאמר ולמחר מכריז ואומר מי שלא הניח מורה הלשון אפילו במזיד מדלא קאמר לומר מי ששכח או נאנס וכו'. [כאן צ"ע בשיטת השת"ז שכתב דמנהג קדמונים לסמוך על הש"צ אף לכתחילה, וזה נגד דעת מרן. מוכח דס"ל כמנהג נגד פסק מרן, ועיין. וכיו"ב בהא דלעיל אות כ"ב. ובעניין תספורת בעומר נהג נמי דלא כמרן, כמו שהעיד מהרי"ץ בתשובותיו ח"ב סימן ע"ו. אמנם בזה מרן לא כתב כן אלא מכח מנהג]: 

כט) דף ח' ע"א בהקדמה לאגדתא דפסחא, כל כוס וכוס מארבעה כוסות מברך עליו ברכה בפני עצמו וכו' וזהו המנהג הפשוט בכל ארצות תימן בכל סדריהם שכתבו הקדמונים בסידורים ישנים נושנים מכמה מאות שנים לברך על כל כוס וכוס וכו' וכשיטת הרמב"ם והגאונים כי כן המנהג וכו': 

ל) דף י"א ע"ב, אעפ"י שקצת פוסקים ס"ל שאין לברך על נטילת ידים לדבר שטיבולו במשקה וחשש רבינו ב"י לסברתם שלא לברך, מ"מ אנן נהיגינן לברך על נטילה זו כסברת הרמב"ם וכן הוא בכל התכאליל וכו'. [ועיין לעיל אות ו']: 

לא) דף י"א וי"ד. לדעת רמב"ם ירק דטיבול ראשון בעי כזית ולא פחות וכו'. ואעפ"י שמהרי"ל הובא בב"י חולק [וכן פסק מרן בש"ע. יב"ן] שאין ליקח רק פחות מכזית וכו', אין לנו לזוז מהמנהג: 

לב) דף כ"ד ע"ב, דעת הרי"ף והרמב"ם שלוקחים ב' ככרות ובוצעים אחד מהם וכו' ומנהגינו להניח הפרוסה על השלימה וכו'. ודעת מרן הש"ע ליקח ב' ככרות שלמים ופרוסה באמצע השלימים, וסברת הרי"ף ורבינו [הרמב"ם] אינו כן: 

לג) דף ל"ה ע"ב, מנהג קריאת ההלל מיוסד עפ"י מה שכתב הרמב"ם וכו': 

לד) דף נ"ז ע"ב, מנהגינו לקדש בליל סוכות מעומד כסברת הרמב"ם: 

לה) דף נ"ח ע"ב, נהיגינן כהרמב"ם ז"ל לברך על הסוכה לעולם תכף כניסתנו בה בעוד שלא ישב וכו': 

לו) דף נ"ט ע"א, מנהג הקדמון להוסיף בהדסים וכסברת הרמב"ם: 

חלק שלישי 

לז) דף ס"ה ע"ב, בסדר ראש השנה, המנהג פשוט להחזיר ספר תורה קודם התקיעות וכן כתב הרמב"ם וכו': 

לח) בדף ע' ע"א, שלשה שברים ותרועה דתשר"ת המנהג לעשותן בב' נשימות בין בתקיעות דמיושב בין בתקיעות דמעומד עפ"י הרמב"ם וכו' [ודלא כמרן שכתב דירא שמים במיושב יעשה בנשימה אחת וכו'. ועיין דבריו בשו"ת פעולת צדיק ח"ג סימן קנ"ח, ובעץ חיים דף ע"ד ע"ב: 

 

ב) רשימת פסקים כמהר"י קארו, דלא כהרמב"ם 

 

בשו"ת פעולת צדיק 

 

חלק ראשון 

א) בסימן א' הביא מהרי"ץ בעניין לקרות אדם אחד בשני ספרי תורה, דדעת מרן הכס"מ בפירוש דברי הרמב"ם דאפילו בתרי ענייני, אין לו לקרות בספר השני. אמנם דעת מהרי"ץ דלהרמב"ם שרי בכה"ג ושכן דעת הרדב"ז ומהריק"ש וספר תיקון יששכר ע"ש. וכתב ליישב מה שנהגו מקדם בשמחת תורה שעולה אדם אחר לקרות בספר שני ולברך ולא הראשון, דאולי קמאי חשו לדעת מהר"י קארו החולק על הרמב"ם ע"ש [לפי המתבאר שם וכנז' לעיל אינו חולק על הרמב"ם אלא הוא פירש דברי הרמב"ם כן]: 

ב) בסימן ו' בעניין הטמנת קומקום דחמין מערב שבת, ולמחרת ביום שבת נותנים לתוך הדייסא וכו' שנוהגים היתר בדבר. והשיב ע"ז מהרי"ץ וז"ל, הרבה פוסקים מסכימים להתיר ומכללם הר"ן והמ"מ וספר הזכרון בשם הרשב"א. אלא שמורינו מהר"י קארו ע"ה כתב שרוב הפוסקים סוברים להחמיר ושיש למחות ביד הנוהגים היתר. ומי יוכל לבא אחר המלך את אשר כבר עשהו קיים ויציב. ויעויין בב"י תשובת הרמב"ם דמשם יש ללמוד להקל כדעת הרשב"א עכ"ל [הרי דאפילו שהמנהג להתירא וכן דעת הרמב"ם, מ"מ פסק כהב"י שכתב למחות בהנוהגין להקל. ויל"ע אדרבה נראה להיפך מדסיים בדברי הרמב"ם מוכח דיש סמך לנהוג להתיר. ועיינתי בכתי"ק והנה מצורת הכתב מוכח שתוספת לשון זה כתבה בכת"י אחר זמן, הרי דחזר בו וכהנ"ל]. וע"ע שם בסוף התשובה: 

ג) סימן ס"א, דעת רוב הפוסקים ומכללם הרמב"ן והרשב"א, שכל פסולי עדות הבאים מדרשא הם מן התורה, וכן דעת המגיד משנה. וא"כ המקדש בפניהם אינה מקודשת. הלכך אשה שנישאת לכהונה אחר שניתן לה גט מהראשון שקידשה בפסולי עדות מצד האישות, אינה יוצאה ממנו. ואם מרנא הרמב"ם סובר שהן מדרבנן, הלא מרן הב"י כתב שאין לחוש להחמיר אלא היכא שלא נישאת עדיין. אבל אם כבר נישאת, כדאי הם רוב הפוסקים לסמוך עליהם. ועוד דלדעת הרשב"ץ אף להרמב"ם המקדש בפניהם אינה מקודשת. ומי הוא זה אשר יערב אל ליבו לחלוק על פסק הב"י והכרעתו, וכל האחרונים אשר ראינו אין גם אחד מהם שחלק עליו בזה. וא"כ המוציא לעז עליו מכאן ולהבא עונשיה מסתייה, וראוי לנזיפה עד ישוב ויקבל עליו בזה דברי חכמים אשר יאמר יוס"ף תעשו מאור הגולה. מה גם דלדעת רשב"ץ אף הרמב"ם יודה לזה. [נראה שהמוציא לעז הנז' היה דעתו להורות כהרמב"ם, ומהרי"ץ לא הסכים לזה]: 

ד) בסימן ע', כתבו הפוסקים ז"ל דארץ התימן אתריה דהרמב"ם והריק"א ומפיהם ומפי כתבם וכו' [וכן שם בנוסח השאלה מעיר ירים, אנו נוהגים על דעת ר"י קארו והרמב"ם וכל הנוטים אחרי דעתם. ועיין עוד חלק ב' סוף סימן קנ"ח, ובסוף סימן רנ"ב, ובחלק ג' סימן ר']: 

חלק שני 

ה) בסימן ל"ד, דעת הרמב"ם דמת ביו"ט ראשון לא יתעסקו בו ישראל אפילו בהוצאתו וטלטולו, ולעניין דינא הב"י פסק כהמקילים. [אמנם מהמשך דבריו מוכח שכ"ה המנהג להקל כמ"ש בביאורנו שם סוף הלכות יו"ט. אלא דמעיקרא משמע שמכח פסק הב"י הוא שמכריע אפי' לא כן היה המנהג, ועוד שיש לדקדק שלא היה מנהג קדום כי כתב שם בלשון וראיתי מילדותי. אך אפשר שאין זה אלא שלא נתברר לו איך נהגו מקדם וא"כ אין ראייה לכאן או לכאן]: 

ו) סימן ק"ה, דעת הרמב"ם שמי שמקדיש או נודר או נותן לצדקה דבר שלא בא לעולם חייב לקיים נדרו, והתוס' ורא"ש ורשב"א וראב"ד חלקו על הרמב"ם, ומרן בש"ע כתב מתחילה כדעת הרמב"ם ואח"כ חזר בו. גם הרשד"ם האריך לפסוק כהחולקים על הרמב"ם וכו': 

ז) סימן ק"ו, דעת הרמב"ם והרא"ש וסיעתם דסעודה ג' בעיא פת. ולפ"ז מי שטעה בברהמ"ז בסעודה ג' ולא אמר רצה ג"כ צריך לחזור ולברך. ומרן הש"ע פסק דא"צ לחזור, והוא תמוה לפי שיטתו לפסוק כב' מתוך ג' עמודי ההוראה ואפילו במקום ספק ברכות [וע"ע עץ חיים הקדמת אגדתא דפסחא ובפעולת צדיק ח"ב סימן קל"ה עמ' קמ"ט, ובעץ חיים דף קמ"ו קע"ב, ובדף קס"ט ע"א וע"ב, ובתיקון פסח דף ב' ע"א בעניין כשחל ע"פ בשבת]. אלא כיון דנפק מפומיה דהבית יוסף ז"ל, מי ירים ראשו לפסוק היפך דעתו ז"ל [ע"ע חלק ג' סימן רנ"ב עמ' קנ"ד בראש העמוד ובסופו, ובעץ חיים]: 

ח) עיין סוף סימן קט"ו, בעניין קריאת ההלל ביחיד, [ובמקום אחר הארכתי. ובשושנת המלך מוכח דהבין דהלכה כרמב"ם, ולשיטתנו לא כן הוא, כי בזה אין מנהג]: 

ט) בסימן ר"ו הביא דברי הר"י מולכו שכתב בעניין בועא בורדא דאפילו קיימא במקום סמפונות כשרה אף דהרמב"ם פוסק דבכל בועה צריך לבדוק הסמפון שמא נימוח, כבר פסק הרב"י דאין לחוש לסברת הרמב"ם דיחיד הוא וכו' ע"כ. ואעפ"י שמרן בב"י כתב דיש לחוש לדעת הרמב"ם בבועא הניכרת מעל"ע לבדוק הסמפון, כיון שלא העלה אותו בש"ע מורה דחזר בו ממה שכתב בב"י וכו'. [ואף דבלא"ה מקילין היו בתימן בטריפות, מ"מ כאן לא אתי מהרי"ץ מטעם זה]: 

חלק שלישי 

י) סימן י', בעניין ספירת העומר ביום, פסק דלא יברך כדעת מרן דלא כהרמב"ם [ועיין עץ חיים סדר ספירת העומר]: 

יא) סימן כ"ב, בכור בעל מום שנשחט על פי מומחה ונמצא טריפה, רמב"ם מתיר עורו וגיזתו בהנאה, והרא"ש ורש"י חולקים דאסור, וכן הכריע הב"י כיון דהרמב"ם יחיד לגבייהו: 

יב) עיין סימן ר"ו, ספירת העומר בזמן הזה דרבנן, [עיין הגהות הר"ד על עץ חיים תשובה בעניין זה והזכירו דעת הרמב"ם שהספירה דאורייתא]: 

 

בספר זבח תודה 

 

יג) בהקדמה (ד"ה אז), דברי השלחן ערוך מנורה טהורה, אשר מן השמים הסכימו על ידו ולו משפט הבכורה וכו'. (ובד"ה חן), חן וחסד עשה עמנו אל גדול וברוך, בגלות החל הזה המר והארוך, אשר תורה שם בישראל בשלחן ערוך, אשר חיבר מאוה"ג מרן המאיר לארץ ולדרים, ויתן אכל בערים, ואחריו כל אדם ימשוך וכו' ואל מי תדמיון דומיהו ע"כ. וע"ע בתועליות שבתחילת ספרו מה שכתב בעניין מרן. עוד משבח למהר"י קארו בעץ חיים בסדר שמחת תורה בסוף עניין מנהגינו לומר ויעל משה בניגון שירה: 

בספר עץ חיים 

חלק ראשון 

יד) דף ד' ע"ב (פסקי מהרי"ץ הלכות הנהגת האדם בבקר סעיף י"ח), בעניין מחיצות בית הכסא, הביא בשם אור הישר ד"ראוי" להחמיר אף בבית הכסא שבבית כדעת רמב"ם מפני כבוד השכינה שהיא במערב ע"ש, משמע דאי לא"ה לא. [ועיין בב"י שכתב שנהגו בזה דלא כרמב"ם. ואולי מטעם זה גם אצלינו]: 

טו) שם (פסקי מהרי"ץ הלכות תפילה סעיף ל"ד), בעניין תפילת י"ח בלחש, הכריע כדעת מרן בבדק הבית שלא להשמיע לאזניו, ולא הזכיר כלל דעת הרמב"ם, עיין בארות יצחק שם ס"ק ל"ב: 

טז) דף ק"ס ע"ב, הביא דברי הש"ע דאם לא הדליק נר חנוכה בזמנו מדליק והולך כל הלילה. וזה דלא כרמב"ם פ"ד הל"ה שפסק שאחר זמן שכלתה רגל מן השוק שוב אינו מדליק, עיין מגיד משנה שם. [ועיין מה שיתבאר בזה בבארות יצחק שם בס"ד. ושם הארכנו גם על מה שכתב בעץ חיים להדליק בצאת הכוכבים כמרן הש"ע והלא מהרמב"ם מוכח לכאורה דההדלקה צריכה להיות בתחילת שקיעת החמה. ומה שבמהדורא בתרא שם הביא פסק הש"ע דמצוה לכתחילה להניחו פחות מי"ט ודעת רי"ף ורמב"ם וכו' החולקים וסוברים שאין מצוה לכתחילה להדליק דוקא פחות מי"ט, הנה למעשה ידוע שכן המנהג אצלינו שאין מדקדקין להניח פחות מי"ט וכמ"ש בבארות יצחק שם. ומהאיי טעמא הזכיר מהרי"ץ סברתם אעפ"י שלא הזכיר בהדיא שהמנהג הוא כדבריהם]: 

יז) עוד שם, מי שלא הדליק וגם אין מדליקין עליו בתוך ביתו, כשרואה נר חנוכה מברך שעשה נסים וכו' (שלחן ערוך סימן תרע"ו) ועיין כנסת הגדולה בדקדוק לשון הרמב"ם ז"ל עכ"ל מהרי"ץ. [עיין במ"מ (ולח"מ) על הרמב"ם שם פ"ג הל"ד שכ' שדעת רמב"ם דאף אם מדליקין עליו בתוך ביתו צריך הרואה לברך, וע"ע ב"ח על הטור סימן תרע"ו. ומהרי"ץ ציין לדברי הכנה"ג בדקדוק לשון רמב"ם, ושם דייק זאת מדכתב הרמב"ם "וכל" הרואה אותה וכו' דאתא לרבויי דאע"ג שמדליקין עליו בביתו צריך לברך לצאת ידי ברכות. ומיהו לעניין מעשה הכריע מהרי"ץ כהש"ע נגד הרמב"ם, כמו שהקדים בהדיא. אמנם בספר בניין שלמה הנדפס בין המפרשים אחר הרמב"ם חולק על המ"מ ולח"מ וכתב דלהרמב"ם נמי דווקא אם אין מדליקין עליו בתוך ביתו הוא שמברך כשרואה]: 

יח) בסדר תשעה באב דף י"א, הרמב"ם כתב בט"ב שאין שם רחיצה אינו מברך ענט"י ולא המעביר. והגמ"י כתבו שם דכל רבוותא פליגי על רבינו בזה דצריך ליטול וכו'. הלכך רוחץ ידיו ומברך ענט"י, וכן כתב שלחן ערוך שירחצם עד סוף קשרי אצבעותיו וכו': 

 

ג) רשימת מנהגים דלא כהרמב"ם 

 

בשו"ת פעולת צדיק 

 

חלק ראשון 

א) סימן נ"ג, לפי דברי הרמב"ם עושין מעמד ומושב אפילו לקטנים שלא הגיעו לכלל י"ג שנים. אבל לא נהגו כן אלא מי"ג ואילך. ונראה דזה לפי טעם המקובלים שכתבו דהוא כדי להבריח הרוחות הנולדים מהקרי, ומשו"ה אין עושין מעמד ומושב לפחות מבן י"ג דאכתי לא חזי לקרי. ותדע שכן הוא, שהרי הרמב"ם כתב דעושין מעמד ומושב גם לנשים, ולא ראינו שנהגו לעשות להן, מוכח דסברי בעלי המנהג כטעם המקובלים: 

חלק שני 

ב) סימן ק"ץ, הרמב"ם אסר לאכול חמאה של גויים מטעם גיעול הכלי. והעולם אינם נזהרים בזה זולתי קצת פרושים, מפני שחיותם תלוי בזה ואי אפשר להם בחמאה של יהודים מפני העוני, ואחד מאלף יוכל לגדל לו פרה באיבוסו. על כן ראו הראשונים מעיקרא לנהוג כן מטעם חיותם. ומה גם דרבינו הרמב"ם יחיד בסברתו זאת וכולהו רבוותא פליגי בהא. אכן בפסח שהם ימים מעטים ז' וח', נוהגין להחמיר שלא לאכול חמאה אף שהוא נותן טעם לפגם, מה גם דרבים וגדולים סברי כהרמב"ם בזה. וכיו"ב נהגו להקל בענייני טריפות נגד הרמב"ם מטעם הפסד שאין הגויים אוכלים משחיטת הישראל כמבואר בנימוקי מהר"י צ'אהרי בפירושו להלכות שחיטה וכמ"ש הב"י על מנהג סלוניק"י וסאמור"ה וכו'. [וע"ע בזבח תודה. וע"ע חלק ג' סימן קס"ב שפסק בשעת הדוחק דלא כרמב"ם]: 

ג) סימן רכ"ה מביא דברי הרמב"ם שגם ביו"ט בעי סעודה שלישית ודברי הש"ע דלא נהגו לעשות סעודה ג', והוסיף מהרי"ץ להביא הוכחות נגד סברת הרמב"ם: 

חלק שלישי 

ד) עיין סימן כ"ט (יש מחלוקת בביאור דעת הרמב"ם), וסימן קצ"ב: 

בספר זבח תודה 

ה) סימן כ"ח סק"ו, הביא דברי הש"ך שכתב דאע"ג דבתוספתא וירושלמי ורמב"ם הגירסא בברכת כיסוי הדם אקב"ו על כיסוי דם ולא גרסי בעפר, מ"מ נהיגינן לומר בעפר (כגירסת הטור וש"ע) לרווחא דמילתא ע"ש עכ"ל. [וע"ע במקור חיים סימן כ"א סעיף א' ובבארות יצחק על זבח תודה שם]: 

 

בספר עץ חיים 

 

חלק ראשון 

ו) דף קס"ז ע"ב, המנהג אצלינו לחזר אחר כוס כשהם עשרה. [הנה דעת הרי"ף ורמב"ם שברהמ"ז אינה טעונה כוס כלל, עיין ב"י ריש סימן תס"ז, ובמקום אחר הארכתי]: 

ז) דף ק"ע ע"ב, דעת הרא"ש והטור דאעפ"י ששמעו כל הקרואים ז' ברכות בשעת נישואין, מ"מ מברכין אותן שוב בסעודה ראשונה. וכתב מרן באבהע"ז סימן ס"ב בבדק הבית דאעפ"י שמדברי הרמב"ם נראה שסובר דדווקא כשיש שם אחרים שלא שמעו הברכות בשעת הנשואין, כבר השיגו הרמ"ך וכן הוא המנהג הפשוט. וכתב מהרי"ץ בזה"ל, גם אצלינו מנהג פשוט כדעת הרא"ש ז"ל: 

חלק שני 

ח) דף א' בסדר עירובי תבשילין, העתיק מהלבוש נהגו שאין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל לפיכך נהגו לעשות עירוב גם מפת וממיני תבשיל ע"כ. וזה דלא כהרמב"ם שכתב דסגי בתבשיל לבד [וכנראה אינו מנהג קדמון רק משבא הש"ע, ועיין בארות יצחק על פסקי מהרי"ץ במקומו]: 

ט) דף ט' ע"א וכ"ג ע"א, בסדר אגדתא דפסחא, מנהג קדום לומר בקידוש בליל פסח תרומה הבדילנו, ואתה גאלת בברכת אשר גאלנו, וזה דלא כהרמב"ם, עיין קונטריסנו מילי דברכות סימן כ"ה: 

סוף דבר 

הֲגַם שלא היקפנו לעיל לציין כל המקומות השייכים לנדונים שלנו, והנם כמוסים עמדי לעת מצוא, מ"מ מזה בלבד כבר יגיע המעיין למסקנא שהקדמנו, בעיניו יראה ובלבבו יבין שכל המקומות שתפס בהם מהרי"ץ כהרמב"ם, אינו רק מכח הכרעה בדין בלבד, אלא העיקר בצירוף שהמנהג הוא כדבריו, הא לא"ה לא. נמצא שרק בדברים שנזקקין בהן להוראת חכם, מורין על פי השלחן ערוך, כי הוא "השופט אשר יהיה בימים ההם". אבל במנהגים נשאר כפי הכלל של "מנהג אבותינו בידינו". כמו כן הספרדים והאשכנזים לא שינו המנהגים שבידיהם מפניו כנודע, ומרן עצמו לא נתכוון לשנות המנהגים [ובזה שגו רבים, עד שבשו"ת רביד הזהב סימן כ"ו טען נגד מהרי"ץ בזה"ל, מה לנו ולראשונים, הא בדורות הללו דקמן ודורות שקדמונו וכו' הולכים בעיקבות מרן ז"ל וכו' אע"ג דאתריה דהרמב"ם היא וכו' עכ"ל. אבל החילוק ברור שבמנהגים אין הולכים בעיקבות מרן, וזהו שיטת מאור עינינו מהרי"ץ המבוארת למעיין המבין בספריו, אלא שהחולקים אינם יורדים לסוף דעתו]: 

ואעפ"י שבכל ארצות מזרח ומערב, חוץ מארצות אדום (אירופה), נתקבלו גם־כן הוראות הרמב"ם מתקופתו ואילך, מ"מ נתפשט בארצותיהם להורות גם ע"פ חיבורו של הרא"ש, עד שמתוך זה בנה מרן הכלל לפסוק במקום שיש מחלוקת כשנים מתוך ג' עמודי ההוראה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש (עיין בהקדמתו לב"י, ובברכי יוסף חשן המשפט סימן כ"ה ס"ק כ"ט). לפיכך הגם כי רוב חיבור הש"ע מיוסד עפ"ד הרמב"ם, מ"מ יש להם מנהגים שיסודם על פי הכרעת גדולי האשכנזים שהובאו בחיבור הרא"ש. משא"כ בארץ תימן שלא נתפשט חיבור הרא"ש כלל, נשאר הרמב"ם עמוד ההוראה היחידי, עד שנתקבל חיבור השלחן ערוך, לפיכך נשארו אחוזים בידינו מנהגותינו מקדם־ קדמתה הנזכרים בדברי הגאונים ורבינו הרמב"ם, יותר מבשאר קהילות ישראל. ודי בזה למעיין שהשקיף בספרי רבותינו הפוסקים ויודע דרכי ההוראה, כי קיצרתי כאן, אבל בקונטריס כללי מהרי"ץ יתבארו בארוכה בעזהי"ת הוכחות וראיות רבות לכל האמור: 

 

שלים, ולא שלימו רחמי שמיא. 

והוא ברחמתיה יסייען לעלם ולעלמי עלמיא. 

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 
ארז יחיאל
מיני תבלין וקליות
ישיבת נחלת אבות לבעלי תשובה
ת"ת עטרת חיים
מנויים לחיים
רשת כוללים יום הששי נחלת מהרי"ץ
מועדי השם
פעולת צדיק
שר שלום קשת
עבור לתוכן העמוד