מן הבהמ֗ה [ ויקרא א', ב']

העושים דרבן בתיבת הבהמה, נתחלף להם מפסוק דומה בפרשת צו. מתי אומרים שיד המסורת איש מפי איש, תקיפה על כללי הדקדוק. שלושה טעמים מדוע אין כאן דרבן. השפלת הרשעים וזריקתם. ירידת השפע מלמעלה למטה. סוד גלגול אדם, בקרבן בהמה.

א', ב'. מן הבהמ֗ה. א) רבים טועים להגביה את הה"א הראשונה, כאילו יש עליה דרבן. אבל לא נמצא כן בספרים כלל ועיקר, הן בדפוסים הן כת"י. וגם לא יתכן שיהיה, מאחר שטעם התיבה על המי"ם הוא רביע, ודרבן לא יבוא זולת עם זקף קטן כנודע. אלא שנשתרבב להם מההיא דפרשת צו (לקמן ז', כ"ה) כי כל אֹכל חלב מן ה֨בהמ֔ה. וכיוצא בזה יש טועים בפרשת נח, בפסוק ומן הבהמה אשר לא טהֹרה היא, כמו שהערנו שם בס"ד. ועוד בעניינים רבים כי האיי גוונא, כגון את הַבְּרכה (דברים י"א, כ"ז) לעָברך (שם כ"ט, י"א), כמו שנכתוב בס"ד שם. וכן על תיבת וְהַשָּׂטָן, בהשלמות להפטרת בהעלתך:

ועתה ראיתי שכבר בפרשה כת"י ממלמד תשב"ר בעיר תנעִם שבתימן לפני כמאה וחמשים שנה, התחכם לעשות עליה דרבן וגם זקף. אבל אין רשות לשנות נגד מציאות כל הספרים. וגם אין כאן מקום לטעם זקף, כיון שכֹּח הטעמת הזקף להעמיד טפי מן הרביע כנודע. והרי אין זה המכוון, כיון שהפסוק ממשיך לפרט מן הבקר ומן הצ֔אן (עיין נזיר דף לה. ותמורה דף כח: ובתנחומא בפרשתנו אות ח' ובמדרש הגדול דף י"ב י"ג ט"ז, ובשאר ספרים), אם־כן בתיבת מן־הבהמה צריך להיות רביע, לקשר אותה עם ההמשך. ובכגון דא, כבר כתב מהרי"ץ בחלק הדקדוק פרשת אמֹר לגבי תיבת מְתרכא (לקמן כ"א, ז') כי מלמדי תינוקות שלא ידעו דקדוק הלשון, עיוותו שלא כדת יעו"ש. כמו־כן שגו בדורנו מדפיסי מסו"מ מחדש, להוסיף מעצמם געיא תחת הה"א, הן כאן הן בפרשת נח, והן בעניינים דומים, דברים אשר לא היו בשום ספר לשעבר, ועתידים הם ליתן את הדין על שיבוש המסורת. ועיין עוד בדברינו להלן פרשת נצבים על תיבת לְעָבְרְךָ, ד"ה וראיתי:

וכבר הודה על האמת במסו"מ גם שם בפרשת נח שלא נמצא בהאי"ן הללו געיא או דרבן בתיגאן ולא בדפוסים, אלא שחשב להסתייע ממה שכתב הר"י ליב במסורת הקריאה פרשת וירא על פסוק לבלתי הפכי (בראשית י"ט, כ"א) בשם המנחת כליל שכבר מבואר כי יד הקבלה איש מפי איש, תקיפה על כללי הדקדוק עכ"ד. ואין בזה ממש, כי המעיין שם יראה בהדיא שאין מדובר בקבלה [דהיינו מסורת] על־פה כמו שהוא בנדון דידן, אלא אדרבה במציאות כל הספרים, וזה אמת. אבל קבלה משובשת על־פה כנדון דידן וכיוצא בו, היא שקר. ובכל כגון דא, רגיל גאון עוזנו מהרי"ץ לכתוב שהעולם טועים, וכדלהלן בפרשת ראה על פסוק ולא תחוס עינך עליו ד"ה וכל זה. אלא שהמלים "איש מפי איש" שהעתיק, מטעוֹת את הקורא מִקֻּפְיָא (דהיינו בשטחיות) לחשוב בהיפך. אבל ברור למבין כי לשון מפי דנקט, לאו דוקא. וגם דברי המנחת כליל הם כשזה נגד כללי הדקדוק. ובודאי הדבר נכון, כיון שבכל כלל, יש יוצא מן הכלל, משום איזה דרש רמז או סוד. ובנדון דידן הקורא עם דרבן, או בגעיא, אינו נגד כללי הדקדוק, אלא נגד הכתוב בכל הספרים:

ב) וממה שכתב המנחת כליל (שהיה חתן הגר"א מוילנא) שכבר מבואר כי יד הקבלה וכו', מובן כי נזכר זה בספרים אשר היו מלפניו. ואולי כוונתו למה שכתב מהרא"ז מרגליות בשערי אפרים שער ג' סעיף י"ד, הקורא יש לו ליזהר לקרות הכל כפי הנקודות והטעמים המסורים בידינו מקדמונינו ז"ל, ואין לו להישען על בינתו במקום שייראה לו בעניין אחר. כי הרבה דקדקו הקדמונים להעמיד הכל על מכונו, ומתוקן ומקובל בידם הלכה למשה מסיני. ומחמת כללי המדקדקים, לא ישתנה הקבלה. וגם יש לו לתלות כי לא נכון עִמו, מחמת קוצר דעתו. וגם אין בידינו כללי חכמה זו במסורת מחכמי הש"ס שקיבלו איש מפי איש הלכה למשה מסיני, רק מה שאבותינו הקדמונים יגעו ומצאו בחכמה זו וכו'. וזכינו שקרוב לימינו נדפסו חומשי תורה על פי המדקדק מהר"א מפרעמסלא, ושמעתי כי הם מנוקים בצדק, ויש לקורא להרגיל עצמו בהם, וגם להיות שגור בפיו משפט המתגים לעיל ומלרע, ובמשפט הנקודות לא יטה ימין ושמאל יעו"ש:

ומתבאר גם־כן כאמור, שהמדובר כשלפי כללי הדקדוק צריך להיות כתוב באופן אחר, כגון פתח במקום קמץ, דגש במקום רפי וכדומה. ותו לא מידי. [ועיין שפת אמת להרב"צ הכהן, ירושלם ה'תשמ"ז, במבוא דף כ"ח, שהעיר על דברי השערי אפרים, כי רוב דברי המדקדקים הראשונים באו במסורת איש מפי איש, והם רק כתבו את המסורת שקיבלו בעל־פה על הספר, או העתיקו אותה מדברי הקדמונים בעלי המסורת כגון בן־אשר וכו' ע"כ. ולפקצ"ד ספק אם זה הרוב, על־כל־פנים היסוד והעיקר ודאי. וברור על־כל־פנים שהשערי אפרים מודה שעצם דרך הקריאה כולה, נמסרה למשה מסיני. אלא שלא קיבלנו הכללים לכך, והמדקדקים הם שקבעו אותם מעצמם על ידי שהעמיקו והתבוננו, והשוו מכאן לכאן, וכפי שהוא נמצא על הרוב. ולכן יש יוצאים מן הכלל. כי לא הכללים קבעו את הקריאה כדי שלא יהיו יוצאים מן הכלל, אלא הקריאה עשתה את הכללים. וזה דומה קצת לכללים שנתנו חז"ל מעצמם בהרבה הלכות, דמשום הכי אמרו אין למדים מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בו חוץ]:

וכן דעת היעב"ץ בלוח אר"ש דף קל"א שכתב בזה"ל, ולא נלך איש אחרי שרירות ליבו, לפנות בכל מקום דרך כללי המדקדקים והַנָּחתם. כי אם אמנם טובת מראה היא מלאכתם, גם בעינינו ישרה ומצאה חן. להשתמש בה במקום הראוי והמותר, לא לעשות ממנה קורדום וגרזן לחצוב בורות נשברים, ולעזוב מקור מים חיים קרים, נוזלים מן לבנון ע"כ. ועיין עוד שו"ת רב פעלים חלק ג' סוף סימן ג' ד"ה ועל. ובדברינו לעיל פרשת משפטים על פסוק ונפל שמה שור ד"ה ויתר:

ג) ודרך פלפול אפשר לומר כי בכוונה לא נעשָׂה כאן בתיבת הבהמה זקף ודרבן, כיון שרומזת לרשעים החטאים בנפשותם, שמעשיהם דומים לבהמה שאינה מכירה את הבורא יתברך. אם־כן אין להגביהם ולרוממם, אלא אדרבה להשפילם ולזרקם. [וזהו אחד הטעמים לחבטת הערבה בהושענא רבה, וכמ"ש בס"ד בתשובותי עולת יצחק חלק ג' סימן קע"ט ד"ה אגב]. שכן דרשו רז"ל בעירובין דף סט: ובחולין דף ה. והובא במדרש הגדול בפרשתנו דף י"א, מן הבהמה, להביא בני אדם הדומים לבהמה. מכאן אמרו, מקבלים קרבנות מפושעי ישראל, כדי שיחזרו בתשובה יעו"ש, ובדברינו להלן בפרשת ואתחנן על פסוק אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ד"ה עוד, ובפרשת כי תבוא על פסוק ואמרת לפני י"י אלהיך בערתי הקדש ד"ה ??. וכתיב (תהלים קמ"ז, ו') מעודד ענוים י"י, משפיל רשעים עדי ארץ. (שם ע"ה, י"א) וכל קרני רשעים אגדע, תרוממנה קרנות צדיק:

קל וחומר לפי סודן של־דברים, כמבואר בזוהר הקדוש פרשת ויחי דף רל"ט ע"ב (וגם בהשמטות שבסוף ספר ויקרא סימן א' דף ש' ע"ב) בקדמיתא אדם סָלֵיק בדרגוי מתתא לעילא, וכדֵין קרבן לי"י. דהיינו שבתחילה מקרבים את מדת המלכות להתייחד עם ז"א הנקרא הוי"ה. ולאחר מכן מן הבהמה מן הבקר נָחֵית בדרגוי מלעילא לתתא, וכדֵין קרבנכם, דהיינו שיורד השפע מלמעלה למטה. ולכן לא כתוב קרְבָּנִי, אלא קרבנכם יעוש"ב. נמצא שהמגביה את הבהמה, עושה היפך המכֻוון שהוא להורידה. וזהו טעם שני לכך:

טעם שלישי לכך נראה לענ"ד בס"ד לפי שנרמז כאן סוד גלגול בני אדם הרשעים בבהמות, ותיבת מכם דייקא, וכמו שכתבו בספרים רבים, כגון בשבט מוסר שלהי פרק י"ד דף קי"ג בזה"ל, רמז לדבר אדם כי יקריב מכם, כי לפעמים המקריב נפש בהמה, עִמָּהּ מקריב נפש אדם, וזהו סוד (תהלים ל"ו, ז') אדם ובהמה תושיע י"י יעוש"ב. ובווי העמודים (הנדפס בסוף ספר של"ה) עמוד הדין דף ל"ה ע"ג, שמעתי בשם הזוהר שפירש על אדם כי יקריב, כי הבהמה שאדם מקריב, הוא אדם כמוהו, שבא בגלגול נפש מהרשע. וזהו ממש, כי נשמתא דרשעים אילין אינון מזיקין דעלמא, כי נפש הרשע הוא נפש בהמה אשר בא בה יעו"ש. ובערבי נחל בפרשתנו דף ת"נ בשם האר"י, מחסד ה' יתברך שמו, כי החוטא ומקריב קרבן, מזדמן לו מהשי"ת באותה בהמה שקנה להקריב, שיהיה בה גלגול מעין אותו העוון עצמו שעשה זה. ועל־ידי שזה מקריב קרבן ושב לה' על אותו עוון, ונתקרב חלק נשמתו למקורו, אזי נתתקן ונתקרב גם אותו הגלגול שבבהמה למקורו, כי מצא מין את מינו ומתחברים ועולים גם יחד, עכ"ד בתוספת ביאור. ואחשוב כי זהו שרמז השי"ת באמרו אדם וגו'. ירצה, כי הנני מבטיחם שכאשר אדם יקריב מכם קרבן לי"י, ר"ל בהיות האדם יקריב חלק נשמתו לה' על־ידי הקרבן, והיינו מכם, ר"ל מעצמות נשמתו, אזי יהיה מובטח מאתי כי מן הבהמה מן הבקר וגו', ר"ל גם מאותו הבהמה שתקריב תקריבו גם־כן את קרבנכם דייקא, ר"ל חלק כזה שאתה מקריב מאתך מה שנפרד מנשמתך, חלק כזה ממש תקריב גם־כן מן הבהמה, כי ימצא גם־כן באותה הבהמה בגלגול חלק כזה ממש שנפרד מאיזה אדם גם־כן על־ידי חטא כזה ממש עכ"ל ערבי נחל. הלכך תיבת הבהמה נקראת בהשלכה, להורות כי ירדה ונזרקה נפשו משמים ארץ, ונתחלף מצורת אדם לצורת בהמה. עלץ לבי בי"י, וקרני רמה: