וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲו‍ֹנָם [בחוקותי, ויקרא כ"ו, מ']. והתוודו א"ת, מאל"ף ועד תי"ו.

הבנת הוידוי שבפיוט "לך אלי תשוקתי" הנאמר בערב יוהכ"פ, מדוע הפייטן לא כתב זאת על סדר אל"ף בי"ת, ולמה אין אומרים אותו בעמידה.

מתוך השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק לך לך שנת ה'תשע"ז.

בליל יום הכיפורים, אנחנו מתחילים את התפילות בפיוט 'לך אלי תשוקתי, בך חשקי ואהבתי'. באמצע הפיוט, ישנו וידוי, ואשמתי וארבתי, ובגדתי ובזיתי. וגזלתי וגנבתי, הרעותי והרשעתי. זה לפי משקל, עפ"י סדר אל"ף בי"ת.

האם מישהו שם לב, שחסרים פה כמה דברים? 'ואשמתי וארבתי', זה אל"ף. 'ובגדתי ובזיתי', בי"ת. 'וגזלתי וגנבתי', גימ"ל. ואח"כ 'הרעותי והרשעתי', שזה ה"א. אבל, חסרה דל"ת. מה קרה? לאחר מכן, ישנה האות וא"ו, 'הרעותי והרשעתי', זהו הוא"ו. אח"כ, היכן האות זא"ן? לאחר מכן, 'וכיזבתי וכפרתי', הוא כבר הגיע לכא"ף. 'וטעיתי והטעיתי', חזר לטי"ת. ובהמשך, 'ולוצצתי וגם לצתי, ומרדתי ומריתי', זה למ"ד ומי"ם. 'וניאצתי והכעסתי, הרעותי והעויתי', חזרנו שוב לה"א. 'ורשעתי ושחתי, ותיעבתי ותעיתי', זהו רי"ש שי"ן תי"ו. ומה עם קו"ף? ומה עם צד"י? טוב, היגענו לאות תי"ו, לכאורה היה צריך לגמור, הרי תי"ו זה נגמר, סוף האותיות. אבל הוא ממשיך, 'וסרתי מדרכיך וכו', והגדלתי עשות רשע וכו', וכיחשתי ומעלתי, ועשקתי ורצותי. וחטאתי בראשיתי, ורשעתי באחריתי. ואשמתי בילדותי, ובגדתי בזקנותי'. מה הולך פה? הדבר נראה כאן מבולבל ח"ו. 'ובחלתי בתורתך, ובחרתי בתורתי'. מדוע הפייטן, לא הלך לפי סדר אל"ף בי"ת? הרי בדרך כלל, הוידוי הולך לפי סדר אל"ף בי"ת. 'אשמנו, בגדנו, גזלנו וכו'. חוץ מזה, שזה בלשון רבים.

האמת היא, כי כנראה שהפייטן עצמו לא כתב זאת, בשביל יום הכפורים. איננו יודעים, מיהו הפייטן שחיבר את 'לך אלי תשוקתי'. אין לכך שום סימן, בראשי הבתים. ישנם האומרים, שזהו רבינו האיי גאון. אבל אולי הם התבלבלו. כי את הפיוט 'שמע קולי אשר ישמע בקולות', שאומרים מיד לאחר מכן, כתוב בספרים שזהו פיוט של רבינו האיי גאון. א"כ, הם חשבו שגם את 'לך אלי תשוקתי', חיבר רבינו האיי גאון. ישנם כאלה האומרים, שחיברו רבי אברהם אִבְּן עזרא, וישנם כאלה האומרים, שזהו רבי יהודה הלוי, אבל זה לא מתקבל על הדעת, כיון שבדרך כלל הם כותבים את שמם בראשי הבתים, וכאן הם לא כתבו.

מסתבר יותר שזה מאת מה"ר שלמה בן גבירול, כמ"ש בספר עולת שלמה (בדיחי). לפי עושר המליצה, ויופי הסגנון. ומה ששמו לא נזכר, הוא כמו שלא נזכר בכתר מלכות. [והארכתי על זה בס"ד בתשובה כת"י].

ברם, לגבי השאלות שהקדמנו, המעיין יראה כי בסידורי הספרדים, הוסיפו כמה דברים, בסדר האל"ף בי"ת.

הסיבה שחשבתי על עניין זה, כיון שנודע לי כי חכם אחד בזמנינו אמר, כי לא יכול להיות שרבינו האיי גאון, או רבי אברהם אבן עזרא, כתבו את הפיוט הזה. והסיבה היא, כיון שכתובה כאן מלה, אשר לא יכול להיות שהם כתבו אותה. המדובר לגבי המלה, 'ופגמתי'. הוא טוען, כי רק המקובלים מדברים בסגנון הזה, 'ופגמתי'. המושג 'פגם', לפגום במדות העליונות, זאת 'קבלה'. בכל הפיוטים שלהם, אין מלה כזאת. א"כ מסתבר, כי מישהו אחרון, הוא שחיבר זאת.

אבל השתוממתי על כך, איפה כתוב 'ופגמתי'? אין בפיוט 'לך אלי', את המלה 'ופגמתי'? לכן בדקתי ומצאתי, שהדבר כתוב בסידורי הספרדים. אך הוא לא ידע, שבסידורים שלנו, לא כתובה המלה הזאת. אם הוא היה יודע, הוא היה מבין כי אדרבה, אצלנו נמצא הנוסח המקורי. אם כן, הפייטן הוא קדמון, ובא חכם ספרדי, אינני יודע מי, והוסיף 'ופגמתי', כיון שחסרה האות פ"א.

ממילא, ירדה כל ההוכחה שלו. כי בעצם, הם רק באו להשלים. בא כנראה חכם ספרדי מאוחר, והוסיף זאת. [עיין בשיעור מוצש"ק וישלח ה'תשע"ז].

אבל, גם אחרי הכל, הוא לא השלים היטב את כל האותיות. למשל, באות סמ"ך, אצלנו אין ממש אות סמ"ך. כתוב שם, 'וניאצתי והכעסתי'. אולי זאת האות סמ"ך, אבל זה לא מתאים לשאר. לכן הם כותבים, 'וסררתי וסרחתי'. בסדר, זה יכול להיות. 'ופשעתי ופגמתי'. 'וצררתי וציערתי', הם השלימו גם את האות צד"י. 'וקיללתי וקלקלתי'. טוב. אבל לגבי האות דל"ת, גם הוא לא עשה זאת. אותו חכם שבא להשלים, לא עשה עבודה שלימה. הוא דילג בכלל על האות דל"ת. ולגבי האות יו"ד, הוא ג"כ עשה משהו 'באמצע'. גבי האות טי"ת, הוא כתב 'וטעיתי ויעצתי'. מה יעצת? יעצת טוב או רע? לכאורה, זה כמו שכתוב בוידוי, 'יעצנו רע'. אבל, מה הוא יעשה? אם הוא יכתוב, 'וטעיתי ויעצתי רע', הוא יקלקל בכך את המשקל. לא ידע מה לעשות. לכן, הוא השאיר זאת כך. לא היתה לו ברירה. אבל הפייטן המקורי, הוא היה פייטן נשגב, הוא לא היה משאיר ללא פתרון. בכל אופן, לגבי האות דל"ת, גם אצלם אין את האות דל"ת. א"כ, ישנה כאן תמיהה. תעלומה.

מישהו אמר לי, אולי בכל זאת הוא לא מצא משהו מתאים באות דל"ת. אינני יודע. ראשית, אני לא צריך לתת לו עצות, מה לכתוב. אבל אמרתי לו, מה הבעיא? מה יש לנו בוידוי הרגיל, באות דל"ת, 'דיברנו דופי', א"כ הוא היה יכול להגיד כך, 'וגזלתי וגנבתי, ודיברתי דבר דופי'. מה, זה לא טוב? אפילו אני הקטן בעצמי, יכולתי לסגנן זאת בתוך רגע. וכי הפייטן, לא ידע מה לעשות? בקלות הוא היה יכול לעשות זאת.

א"כ כפי שאמרנו, כנראה שחכמים ספרדים בדורות האחרונים, רצו להשלים זאת עפ"י סדר אל"ף בי"ת, אבל גם הם לא השלימו זאת בצורה המליאה והמושלמת. כי מה נפשך, אם כל אות היא כפולה, כגון 'וגזלתי וגנבתי', גימ"ל וגימ"ל, א"כ גם באות טי"ת, הם היו צריכים לעשות פעמיים, וכן את האות יו"ד. אבל הם עשו, 'וטעיתי ויעצתי'. א"כ, הפיוט קצת פגום וחסר. מדוע כאן זה כפול, ושם זה לא כפול? הדבר לא כ"כ מתקבל על הדעת.

צריכים להבין, את שורש העניין. בכלל, למה אומרים את הפיוט הזה, בליל יום הכיפורים?

כותב על כך מהרי"ץ זיע"א [בעץ חיים דף פ' ע"ב] בזה"ל, יתחיל לך אלי וכו', לצאת ידי חובת הרמב"ן ז"ל, שסובר שצריך להתוודות אחר האכילה, כמו שכתב בספר תוספת יום הכיפורים למהרינ"ח ז"ל (כדלקמן). וכן כתב הרב פרי חדש ז"ל. וזה נוסחו לפניך בס"ד. ואומרו בעוד שהקהל מתקבצים לבית הכנסת, אם יש פנאי.

נפלה כאן טעות. מחבר תוספת יוהכ"פ אינו מה"ר יעקב בן חביב, אלא מה"ר משה בן חביב.

כך הדבר אצלכם? אומרים את 'לך אלי', כאשר הציבור 'מתקבצים'? ו'אם יש פנאי'? לא. משמע, שבזמן מהרי"ץ, הפיוט הזה עדיין לא היה כ"כ מקובל. לכן בזמן שהציבור מגיעים, תגיד לבינתיים את הפיוט הזה, לצאת ידי חובת הרמב"ן. זה לא חובה. לכן, כנראה היה להם עניין, שלא לומר וידוי מלא, כיון שזה לא ממש בגדר 'הלכה'.

מה"ר משה בן חביב, בספרו תוספת יום הכפורים [על מסכת יומא דף פ"ז ע"ב], כותב על העניין הזה. ספרים חשובים מאד הוא חיבר, 'יום תרועה' על ראש השנה, 'תוספת יום הכיפורים' על פרק עשירי דמסכת יומא, וספר 'כפות תמרים' על פרק שלישי דסוכה. בעל פני יהושע כותב, שהוא לא מאריך בחידושים על פרק לולב הגזול, בגלל שכבר יש את הספר 'כפות תמרים'. ואין לו הרבה מה להוסיף.

כדאי להביא את לשונו שם בסוכה דף כ"ט ע"ב, וזהו, אחר זה הגיע לידי ספר כפות תמרים להגאון מהר"ם חביב ז"ל המחבר ספר גט פשוט, ומצאתי שכתב ג"כ כפירוש הראשון שכתבתי בכוונת רש"י, והביא לשון מהר"א מזרחי, ע"ש שהאריך בזה. ולפי שראיתי שהחיבור הנזכר מלא וגדוש בסוגיות הש"ס בזה הפרק, והרחיב הביאור בפירש"י והתוספות ושיטת הפוסקים ומפרשים לערך חמשים דפים, לכן אינו בדין שיניף המקצר על המאריך, לכן קיצרתי, כי אם במקומות מיוחדים אשר יצאתי לידון בדבר החדש, באיזה סוגיות הצריכים ביאור, כאשר יורוני מן השמים. ע"כ. [וע"ע לקמן בשיעור מוצש"ק וישלח ה'תשע"ז].

בכל אופן, הוא כותב שם כך, ת"ר מצות וידוי ערב יום הכיפורים עם חשיכה, פרש"י לאחר אכילה משקיבל עליו יום הכיפורים ע"כ. והדבר ברור, דרש"י בא לאפוקי פירוש הרמב"ן, שכתב הר"ן בשמו. ומרן הבית יוסף סימן תר"ז כתב, והעולם לא נהגו כהרמב"ן.

ישנה כאן מחלוקת בין הראשונים. כנראה הדבר תלוי, בגירסאות ובפירושים, כיצד להסביר את דברי הגמ'. לכו"ע מוסכם, שבמנחה של ערב יוהכ"פ, לפני סעודה המפסקת, צריך לומר וידוי. אמנם, עדיין לא נכנס יוהכ"פ, אבל צריך לומר וידוי בערב יוהכ"פ, 'שמא יארע דבר קלקלה בסעודה'. הרי עכשיו ישנה סעודה גדולה, בערב יוהכ"פ, א"כ חששו שמא האדם ישתכר, או יארע דבר קלקלה בסעודה. הרמב"ם ועוד מפרשים אומרים, שמא יחנק בסעודה. לכן, קבעו לומר וידוי. שלא יבוא יוהכ"פ, ועדיין לא אמרת וידוי. אולי ח"ו הוא ייחנק בסעודה, לכל הפחות הוא אמר וידוי לפני שהוא מת.

אבל הרמב"ן אומר, כי ישנה חובת וידוי, גם אחרי האכילה. לגבי יום הכיפורים בעצמו, בודאי שישנה חובה להתוודות, בערבית ובשחרית וכו'. על כך אין ספק. זהו יום הכפורים. אבל ישנו עניין נוסף מדרבנן, להתוודות לפני שנכנס יום הכיפורים.

מדייק בעל כפות תמרים, מכך שרש"י כותב 'משנכנס יום הכיפורים', שזה לא כמו הרמב"ן. רש"י כתב זאת במפורש, בכדי שלא תחשוב כמו הרמב"ן. רש"י בא, להוציא מהדעה הזו.

למעשה, מרן הבית יוסף, הביא את כל השיטות. והוא מביא, שכך הרמב"ן סובר. האמת היא, שהרמב"ן הביא ראיה גדולה לדבריו, מן התוספתא. ישנה תוספתא, האומרת כפי שהוא כותב, שישנו וידוי לאחר האכילה, חוץ מן הוידוי של תפילת ערבית. בתוספתא רואים זאת במפורש. אבל כנראה, כיון שהתוספתא הזאת אינה מובאת בגמ', וכל הראשונים לא הביאו אותה, אולי הם סברו, שהתוספתא היא משובשת, או שאי אפשר לסמוך עליה, לכן הם לא הזכירו זאת. עכ"פ מסיים הב"י, כי העולם לא נהגו כהרמב"ן. דהיינו, לא אומרים אז וידוי. בתפילת ערבית עצמה, יש וידוי, אבל לא לפני כן.

כותב על כך מהר"י בן חביב, אמנם פה ירושלם תוב"ב, נוהגים שקודם שיתפללו ערבית, אומרים כל הקהל בקשת 'לך אלי תשוקתי', שיש בה וידוי, לצאת ידי חובת הרמב"ן. גם הפרי חדש כותב כך, וכמדומה הוא היה לפניו קצת. שנוהגים לומר את הפיוט הזה, כיון שיש בו וידוי.

מחבר הפיוט, כנראה לא התכווין לכך. והראיה, שבכל הפיוט, הוא בכלל לא מזכיר את יום הכפורים. אולי זאת אינה כ"כ ראיה. אבל לקראת סוף הפיוט, רואים שהוא מדבר על הפטירה, אסוף נא את עונותי, בחסדך יום אסיפתי. ויום לכתי לפניך, רצה נא את הליכתי. ותשלח מלאכי החן, ויצאו נא לעומתי. הוא מדבר, שהאדם מת, ובאים לקראתו מלאכים. ושלום בואך יאמרו וכו'. יביאוני לגן עדנך וכו'. כמו שאנו אומרים ב'צור ממעונו', אחרי סתימת הגולל, מלאכי החסד וכו' יצאו לקראתו ויאמרו לו, בא צדקתו, שלום בואך וכו'.

בעל מחזור אהלי יעקב (זהו סידור חשוב לימים נוראים, ממש פירוש נפלא), הוא כותב [בדף ט"ו ע"ב] על זאת כך, מקומו העצמי שנתייסד בעצם וראשונה, הנה אין בו מענייני יום הכיפורים. ומשטחיותו נראה, שנתייסד להיות השתפכות הנפש ווידוי לשכיב מרע. זה מיועד, כנראה שהפייטן חיבר אותו, לצורך אדם שהוא ח"ו חולה, במצב קשה, א"כ הוא מתפלל. הרי כתוב, שאם האדם חולה, נוטה למות רח"ל, שיגיד וידוי. והוא בקשה. וכן נרשם במחזורים הנ"ל. אבל, חכמים מסויימים קבעו, לומר זאת בליל יום הכיפורים, כיון שזהו פיוט מאד מעורר ומרגש, וגם יש בו את הוידוי.

אומר הפרי חדש, אם הדבר כן, כיון שאומרים זאת בכדי לצאת ידי חובת הרמב"ן, הסובר שצריך לומר וידוי לפני כניסת יום הכפורים, אחרי הסעודה, אם כן צריך לעמוד יעו"ש.

אבל אנחנו לא ראינו, מי שעומד בפיוט 'לך אלי תשוקתי'. גם הספרדים לא עומדים אז. אולם, אם זהו וידוי, היו צריכים לעמוד.

שאלה מהקהל: אבל לא מספיקים לומר זאת מבעוד יום.

תשובת מרן שליט"א: אתה טוען, כי מה נפשך. הם לא יצאו, גם ידי חובת הרמב"ן. אין הכי נמי. צריך לומר זאת, כמה שיותר מוקדם. אולי הם סומכים על כך, שלפי שיטות מסויימות, זה עדיין לפני השקיעה. אני כבר לא מדבר, על זמן ר"ת, איך לחשב את השקיעה. אבל אולי בגלל כך מהרי"ץ כותב, 'בעוד שהקהל מתקבצים'. כנראה הם היו אומרים זאת מוקדם, כאשר הקהל עדיין לא הגיע, ובמשך הדורות איחרו זאת יותר ויותר. אבל אה"נ, בספרים כך כתוב, להקדים לומר את הוידוי. ואם רואים שכבר מאוחר, תגיד זאת לבד, תתוודה לבד, אפילו לא בציבור. כך כותב היעב"ץ, בספר מטה אפרים. בכדי לצאת ידי חובת הרמב"ן.

אבל כנראה, שלא רצו להנהיג לעמוד, בכדי להראות שזאת לא חובה. דהיינו, נכון שהרמב"ן אומר כך, אבל אעפ"כ אל תחשוב שוידוי זה הוא חובה. והראיה, מכך שמהרי"ץ זיע"א אומר, 'בעוד שהקהל מתקבצים', 'אם יש פנאי'. רואים, שהוא עושה זאת, לא בתורת חובה בכלל. זאת אינה חובה. לכן, לא רצו להנהיג לומר זאת בעמידה, כי אז היה נראה שאנו סוברים כי ישנה חובה בכך. הם רצו לעשות היכר, שזה לא חובה, אלא רק חומרא. אנחנו רק מחמירים, כמו הרמב"ן. אבל מצד הדין, זה כמו שפסק הב"י, כי לא נוהגים כהרמב"ן. כנראה בזמן הב"י, עדיין בכלל לא היו אומרים את הפיוט הזה. לכן עשו כך. למרות שבעצם, אי אפשר להגיד, שיש בכך קפידא, שלא לעמוד.

אולי צריכים להוסיף כאן, עוד פרט. עצם החובה לעמוד בשעת הוידוי, גם זה לא דבר מוסכם. להלכה למעשה, נוהגים לעמוד בוידוי. זהו דבר ברור. דהיינו, כאשר אומרים וידוי, 'אשמנו בגדנו וכו', וק"ו בעיקר הוידוי, במלים 'אבל חטאנו אנחנו ואבותינו', בודאי שישנה חובה לעמוד. יש לכך מקור בדברי הגמ' במסכת יומא, לגבי המעשה של שמואל. אבל הרמב"ם, לא פוסק זאת להלכה. הרמב"ם לא מביא את העניין הזה, לעמוד בוידוי. הוא לא מזכיר כלל זאת. והמפרשים מתפלאים, למה הרמב"ם לא מביא את זה? הרי זאת גמרא מפורשת? מי שיראה בשע"ה הלכות יוהכ"פ, תירצנו בס"ד את הרמב"ם, והסברנו שהרמב"ם סובר שאין ראיה מדברי הגמ'. א"כ, לפי דעת הרמב"ם, אין חובה לעמוד בוידוי. ממילא, גם בנ"ד, צירפו את דעת הרמב"ם.

יוצא, כי יש כאן שני דברים. ראשית, לפי הרמב"ם, אין בכלל חובה לעמוד, בכל וידוי. דבר שני, בנדון דידן, כיון שזה רק לפי שיטת הרמב"ן. הלכך עשו היכר, שלא לעמוד, בכדי שהדבר לא ייקבע בתורת חובה, אלא בתורת חומרא.

ישנו דבר דומה לכך, אשר כותב מהריק"ש, לגבי אמירת הלל ביחיד. הרי הרמב"ם כותב [בפ"ג מהלכות חנוכה הלכה ז'], שהאדם לא יקרא הלל ביחידות. אומר מהריק"ש, כי מי שאיחר לביהכ"נ, ואומר את ההלל, שלא יאמר זאת בעמידה, בכדי שלא יעבור בפומבי על דעת הרמב"ם, אלא שיאמר זאת מיושב.

א"כ לכאורה נראה, כי כיון שבעצם אין חובת וידוי, לכן צריך לומר זאת בישיבה בדוקא.

ברם, אינני חושב, כי תיקנו לומר זאת דוקא בישיבה. אמנם, אי אפשר לעמוד, כאשר כל הציבור יושב. אם האדם יעמוד, הוא יפרוש מן הציבור. אבל שם המדובר, לגבי אדם שהוא ביחידות. כל הציבור יושב, כי הם כבר גמרו את התפילה. נניח שהם כבר נמצאים בשיר של יום, או בפיטום הקטורת, והוא איחר לבית הכנסת, וכעת הוא אומר את ההלל. א"כ, למה אתה עומד? הרי אתה עובר בפומבי על דעת הרמב"ם, הסובר שהיחיד לא יקרא בכלל. משמע מלשון הרמב"ם, שהיחיד 'לא יקרא', זה לא שהוא אינו צריך לקרוא, אלא שאסור לו לקרוא. וכתוב עוד, שאם התחיל, גומר. א"כ, שם ישנו עניין, שלא לעמוד. אבל בנ"ד, גם לדעת כל הראשונים הסוברים, שאין וידוי בכניסת יום הכפורים, הרי הם לא אמרו שאסור להתוודות, אלא שלא צריך. אבל אם הוא רוצה להתוודות, כדעת הרמב"ן, בודאי שהוא לא עושה בכך שום עבירה. זה לא שיש קפידא, שלא להגיד וידוי, אלא שלא צריך להגיד וידוי. אבל אם תגיד וידוי, אדרבה, תתוודה כל היום. מי יאמר לך מה תעשה ומה תפעל. א"כ, זה לא שהדבר בהקפדה, אלא שזהו בתורת סימן. אבל לגבי הלל, ישנו עניין, עפ"י דעת הרמב"ם, שתאמר זאת דוקא מיושב. [בכל האמור לעיל ולקמן, הארכתי בס"ד בתשובה שעדיין לא נדפסה].

למעשה, אנחנו לא נוהגים בזה כדעת הרמב"ם. אלא, נוהגים לומר הלל, גם ביחידות. כמ"ש בס"ד בשע"ה הל' ראש חודש.

צריך לדעת זאת. כיצד אנחנו יודעים את הדבר? וכן לגבי כל הדברים, הנוגעים לתפילת היחיד? כיון שבארץ תימן, ישנם מקומות, שהדבר היה מצוי אצלם, כי מאיזו שהיא סיבה, כגון במקומות קטנים, שהיו לפעמים מתפללים ביחידות. כגון, במשפחה. כפי שידוע לגבי קדושה, שאומרים 'קדושת י"י צבאות', כאשר מתפללים ביחידות. ה"ה לגבי הלל, אומרים שנהגו לומר הלל, אפילו ביחיד. הסברנו רק את הנוגע לענייננו. [וע"ע שע"ה הל' תפילת היחיד הערה מ"ו ד"ה הואיל].

שאלה מהקהל: לעמוד בכל 'לך אלי תשוקתי', או רק בוידוי, דהיינו במלים 'ואשמתי ובגדתי וכו'?

תשובת מרן שליט"א: לפי מי שסובר לעמוד, המדובר רק על הוידוי.

ממילא חושבני, כי גם מחבר הפיוט בעצמו, לא רצה לעשות זאת וידוי ממש, לכן הוא דילג על כמה אותיות. הוא רצה לעשות היכר, שאינו עושה זאת ממש וידוי, לכן הוא לא עשה את כל האל"ף בי"ת, הוא קפץ חלק מהם. וגם לאחר שגמר את האות תי"ו, המשיך וחזר לאות אל"ף. הוא רצה שלא תחשוב שזהו ממש וידוי, כמו הוידוי הרגיל, לכן הוא עשה שינויים בולטים, בכדי שזה יהיה היכר.

כפי שאתם יודעים, בדרך כלל הוידוי הוא, לפי סדר אל"ף בי"ת. ישנה שאלה, למה הדבר כך? אמנם ישנו רמז בפסוק, וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲו‍ֹנָם [ויקרא כ"ו, מ']. והתוודו א"ת, מאל"ף ועד תי"ו. אבל לכאורה, למה עושים מאל"ף ועד תי"ו? למה כתוב אשמנו בגדנו וכו', עד תיעבנו תעתענו. למה קבעו זאת, לפי סדר אל"ף בי"ת? מה המקור לכך? ישנם כמה תירוצים, על השאלה הזאת.

ישנו תירוץ אחד, בדרך בדיחותא. אומרים, כי אם לא היו עושים מאל"ף ועד תי"ו, היכן נעצור? לא היינו גומרים. אם נתחיל לומר את כל העבירות, איפה נסיים? לכן, עשו מאל"ף ועד תי"ו, בכדי שיהיה סטופּ, כאן זה נגמר. 'כי עוונותינו רבו מלמנות, וחטאתינו עצמו מלספור'. כמדומני, כך מובא בספר פאר מרדכי [דף קפ"ד].

שאלה מהקהל: לפי התירוץ דלעיל, הפיוט הזה ניתקן בדוקא לערב יוהכ"פ, בגלל הוידוי.

תשובת מרן שליט"א: יפה. יתכן צד כזה, שהוא קבע בדוקא לערב כיפור, והוא בעצמו התכווין לצאת ידי חובת הרמב"ן, אבל מאידך הוא עשה משהו באמצע, בכדי שלא ייראה שהדבר ממש חובה. אפשר לומר כך.