שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים [אמור, ויקרא כ"ג, י"ז] (חלק א')

עניין הגיית בג"ד כפ"ת רפויות לאחר שוא נע, ומדוע במלים "שְׁתֵּי" או "שְׁתַּיִם" וכדומה התי"ו באה בדגש, והתייחסות לאלו שהוסיפו אל"ף לתיבות אלו.

מתוך השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק שלח לך שנת ה'תשע"ג.

הסיבה שהקדמתי את כל זאת, מפני שהיה בזמנו ויכוח בתימן, בעניין קריאת תיבה מסויימת. מביא זאת הרב יבי"ע זצ"ל, הדפיסו את הדבר בסוף פרשה תאגּ [תורה הדורה, הוצאת חסיד, ירושלם ה'תשל"א. סוף כרך שני], כתוב דבר מעניין.

אמר הצעיר יבי"ע, ראיתי להעתיק מה שהשיבו מורינו ורבותינו בית דין הצדק דקהל קדוש עיר תהילה צנעא יע"א, למען תהיינה בספר הזה שמורים. התשובה היא, על מה שאמרו רז"ל המדקדקים בספריהם, זכותם יגן בעדנו, שכל שוא נע וסמוך לו אחת מאותיות בג"ד כפ"ת, אז ההוא אשר מבג"ד כפ"ת תירפה, כגון 'בְּבֵיתך', 'בְּבַעל', 'בְּגָדיו'. זולת 'שְׁתַּים', 'שְׁתֵּי'. לפיכך קורא בן אשר בראש המלה אל"ף קודמת, כדי שתהיה השי"ן נחה, והיא אות גרונית גנובה, כי כן קוראים אותו אנשי מזרח, 'אֶשְׁתַּיִם', 'אֶשְׁתֵּי', זולת תיבת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים [שופטים ט"ז כ"ח]. באה על נכון שהתי"ו רפה. ומלת מִֽשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם [יונה ה' י"א] המי"ם במאריך והשי"ן נחה, בעבור דגשות התי"ו, וכו'.

ישנו כלל בדקדוק, שלאחר שוא נע, צריך לבוא אות רפה. כגון 'בגדיו', או 'בביתך', המלה היא 'בֵּיתֶךָ', אבל אם לפני כן בא שוא נע, אומרים 'בְּבֵיתֶךָ'. וכן בתיבה 'בבעל', וכדו'. ואילו אחרי שוא נח, בא דגש, כמו 'בְּאֶצְבָּעוֹ'. אמנם בנושא זה הדבר עמום, כי לא בכל המקומות בא דגוש אחרי שוא נח, אבל כך אומר בעל מסורת הקריאה [בראשית י"ט, י']. כי בעל צוהר לתיבה, דהיינו הרוו"ה, 'המציא' בנושא זה דבר הנקרא בדקדוק, 'תנועה קלה'. דהיינו לעשות את שוא נע אפילו לפני כן, בכדי שאח"כ יהיה רפוי. שהדבר ייחשב שוא נע, בכדי שאחרי הוא יהיה רפה. אבל זוהי שיטת יחיד. אמנם הכניסו זאת בזמן האחרון בכמה מקומות, אבל הדבר לא היה מקובל, לא אצל האשכנזים, ולא אצל הספרדים, ולא אצלנו התימנים. הכלל הנכון הוא, שאחרי שוא נע, בא רפה. ואחרי שוא נח, הרבה פעמים ישנו דגש, ולפעמים ישנו רפה. כך כותב בעל מסורת הקריאה הנז"ל. כפי שמצינו בהפטרה של פרשתנו, וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתֵךְ הַחוּצָה [יהושע ב' י"ט], מהרי"ץ בחלק הדקדוק מעיר, שהתי"ו רפויה. וכמו שיש 'דרכי', ו'עבדי'.

שואל הרב יבי"ע, מהעיר רדאע, שהיתה אחת מהערים החשובות בתימן, כידוע ישנן ערים חשובות בתימן המוזכרות בתורה, נאמר וְאֶת הֲדוֹרָם וְאֶת אוּזָל וְאֶת דִּקְלָה [בראשית י', כ"ז], 'רדאע' אמנם לא מוזכרת, אבל 'הדורם' זאת דמאר, ו'אוזל' זאת צנעא, ו'דקלה' זאת צעדה. ולמה נקרא שמה 'דקלה'? כי שם גדלים דקלים, יש שמה תמרים. אוזל זוהי 'יְזַל' (השם הקדום של־צנעא בערבית). בפסוק שלפני כן כתוב, וְיָקְטָן יָלַד אֶת אַלְמוֹדָד, וְאֶת שָׁלֶף, וְאֶת חֲצַרְמָוֶת, וְאֶת יָרַח. 'חצרמות' זהו מקום ידוע במזרח תימן, הנקרא עד היום בשם 'חֲצַ֗רְמַוְתּ' זה נמצא על יד חבאן. לגבי 'ואת ירח', שמעתי חידוש שאינו ידוע, שזוהי העיר ד֗ראח, שהיא בדרום תימן. נמצא לפי"ז, שהפסוק הלך לפי סדר המקומות, ד֗ראח היא בדרום תימן, קרובה לעיר עדן. אח"כ יש את דמאר, ואח"כ צנעא, שהיא יותר במרכז, וצעדה נמצאת בצפון. כולם 'בני יקטן', בתימן הם היו אומרים בעצמם, שהם 'בני קחטאן'. ובתפסיר רס"ג, 'יקטן' 'קחטאן'. אבא מארי זצ"ל אמר שהדבר נכון, כי מתקיים בהם מה שכתוב ברש"י [שם פסוק כ"ה], למה נקרא שמו יקטן? שהיה עניו ומקטין את עצמו. והרי התימנים הם טיפוסים כאלה, אינם מתרברבים. אבא מארי עשה השוואה בין ערביי תימן, לערביי שאר ארצות, והבחין שערביי תימן אכן מקטינים את עצמם. שמות הערים, הם על שמות האנשים האלה. אבל העיר רדאע, אינה מוזכרת. למרות שהיא היתה עיר מאד חשובה, מבין הערים הגדולות והחשובות בתימן, אולי זה מפני שהיא לא היתה עיר קדומה, דהיינו שהיא עוד לא נבנתה בדורות ההם, לכן לא הזכירו אותה.

בכל אופן, הרב יבי"ע זצ"ל שהיה ראב"ד שם בעיר רדאע, שואל שאלה ממהר"י יצחק הלוי זצ"ל בנושא זה, כיון שנהיתה מחלוקת בעניין, אנשים שהם בעלי 'דעות זרות' שהיו בעירו, עלו לספר תורה, והתחילו לעשות שינוי בקריאה. כגון בקריאת הפסוק שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר [שם י"ד, ה'] במקום להגיד 'שתים עשרה שנה', הם אמרו 'אַשְׁתֵּים עשרה שנה'. במקום וַיִּקַּח־לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים [שם ה', י"ט] הם אמרו 'אַשְׁתֵּי נשים'. במקום וְשַׂמְתָּ אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים [שמות כ"ח, י"ב], הם אמרו 'אַשְׁתֵּי האבנים'. אבל הוא כותב, מה לעשות? הרי הדבר מובא בספרים במפורש, כי לפי הדקדוק, התיבה 'שְׁתַּיִם', אם השוא שבשי"ן נע, א"כ צריך לומר 'שתים', בתי"ו רפויה. כמו שאמרנו לגבי תיבת 'בגדיו'. ואם זה שוא נע, למה בא אחריו דגש? וכתוב שבן אשר היה קורא 'אַשְׁתַּיִם', וכך אנשי המזרח היו קוראים. והוא ממשיך ומביא את הכתוב מִֽשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה רִבּוֹ [יונה ה', י"א] שמאחר ושם ישנה געיא, לכן השוא נח, ומובן למה יש שם דגש.

ממשיך וכותב היבי"ע, הרב יחיא בן יחיא עומיסי זצ"ל, וכן הובא זה במחברת התיגּאן, בעברית ובערבית. אודיעך אחי וראש, דקבלת הקריאה בידינו מאבותינו והמה מאבותיהם, שתים בלתי אל"ף, ועתה קמו בני אדם להתחכם וקראו שתים, אַשְׁתַּיִם. במקום שתי, אַשְׁתֵּי. ושאלו על זה למאור הגולה מורינו ורבינו רבי יחיא יצחק הלוי, ושיבר מלתעותם בתשובתו הרמתה, והוסיף לשאול ולברר עניין השאלה, אנכי הצעיר הגשתיה לפניו, וכו'.

אקרא לכם מה הוא כותב בשם מהר"י יצחק הלוי נע"ג, ואח"כ בעזרת ה' נבאר את דבריו. תשובה, הנה נא אדונַי לבאר לכם באר היטב בקיצור, כי לא יש פנאי להאריך. צריכים אתם לדקדק היטב בדברי, כי המה בקיצור וכו', אדלג כאן קטע שאינו משמעותי לעניינינו, ובהמשך הוא כותב כך, להשיב הטועים והשוטים, אומר לכם כי לא חלק להם ה' בבינה, ולא ידעו ולא הבינו דברי החכמים בעלי הדקדוק. ראשונה, מה שכתוב והיא אות גרונית גנובה, לא ידעו מה פירוש גנובה. ובמחברת העברית כתבו אל"ף נעלם, וגם במחברת הערבית כתבו אל"ף 'מודגם'. הן אלה הטועים והשוטים, לא ידעו מה פירוש נעלם, ומה פירוש 'מודגם'. וגם מחברת בעברית כתבו 'כאילו', ובערבית 'כאנה'. ואלה הטועים לא ידעו מה פירוש 'כאילו' ו'אנה', אם יזכם ה' יתברך ויפתח עיניהם לתלמוד תורתו, ויפקח עיני שכלם, המה יראו האל"ף הנעלם לפניהם, כאל"ף דברֵאשית ואל"ף דרִאשון ודומיהם, שאינם יוצאים במבטא כלל.

הוא אומר כך, אלה השוטים והטועים, אינם מבינים כלום, הם לא הבינו את הכתוב, כי כתוב שישנה 'אל"ף גנובה', 'אל"ף נעלם', אבל מה הפירוש אל"ף נעלם? זה כמו שאומרים 'בראשית', או במלה 'ראשון', שלא שומעים את האל"ף, א"כ גם בנ"ד, לא צריך לבטא אל"ף ממש, אלא זאת אל"ף נעלמת.

וכשאמרתי לכם בתשובתי הראשונה לא שמענו ולא ראינו, רצוני לומר שלא נמצא מי שאומר שיש אל"ף יוצאת בתיבת שתי ושתיים, אלא אמרו 'גנוב' 'נעלם' 'מודגם'. ואיה איפה עיני העוורים הרוצים לקרות בקהלם 'אַשְׁתֵּי' 'אַשְׁתַּיִם' באל"ף יוצא, ולהבעיר אש המחלוקת בבתי כנסיות היפך דברי חכמי הדקדוק, והיפך קבלת קריאתינו דור אחר דור מפי חכמים וזקנים ועד משה רבינו ע"ה שלמד מפי הגבורה. ומי אלה השועלים הקטנים והאפרוחים שלא נתפתחו עיניהם, הבאים לעשות להם שם של־גנאי בחסרון דעתם ומיעוט תבונתם, ישתקע הדבר ולא יאמר. הנני מודיעכם, כי אי אפשר לבאר לכם קריאת אנשי המזרח בכתב, וכבר הודעתיה לכבוד הרב יחיא עומיסי, בבואו לפני, והוא יודיעכם על פה. ומה לנו וללעגי השפה היות שבזמן הזה הכל מודים כי לשוננו וקריאתנו הצח והבהיר בלי שום ספק. בהמשך הוא עובר לנושא אחר, שלא ניכנס אליו כעת, לגבי האות וא"ו בראש מלה, האם אומרים ווּ או אוּ, דיברנו על כך כבר בעבר [מוצש"ק ויקרא ה'תשע"א]. בסוף הוא חותם, יחיא בן מוסא יצחק.

צריכים להבין כאן כמה דברים. במחברת התיגאן [דף ס"ד] כתוב כך, ודע, שהשוא הנד, אם יהיה אחריו אות מאותיות בג"ד כפ"ת, לא יהיה דגש לעולם, אלא רפה. כמו כְּכַלּוֹת, בְּבוֹאָם, בְּכָל, ודומה. ואם יאמר אדם, הלא מִלת 'שתי' ו'שתים' השוא נד והן דגש, אמור לו, שיש שם אל"ף נעלם קודם השי"ן, ונקראת כאילו היא באל"ף קל, כמו אַשְׁתֵּי, ונמצא השוא אינו נד אלא נח. א"כ על השאלה, למה ישנו דגש? התשובה היא, כי יש מקודם אל"ף נעלם.

דבר הדומה לזה, כתוב במחברת השנייה. מלבד המחברת הגדולה, שהיא בלשה"ק, ישנה גם המחברת הערבית, הנקראת מחברת צנעאני, היא קיצור של המחברת הגדולה, אבל לפעמים יש שם חידושים, זהו לא בדיוק אותו דבר. אבל בנושא הזה, זהו כמעט אותו העניין. במחברת כתרי התורה [נדפס על ידינו בשנת ה'תש"נ], זה כבר מתורגם, ושם כתוב כך [בדף ל"א], לעולם לא יהיה אחר השוא הנע, אלא רפי, כמו שביארנו. כגון זְכֹר, וְכֹל, ודומיהן. זולת תיבות 'שתי' 'שתים', שהתי"ו בהן לעולם בדגש, ולכן נצרכו להרכיב על תיבות 'שתי' 'שתים' אל"ף נעלם בשעת הקריאה, כאילו יאמר 'אַשְׁתֵּי' 'אַשְׁתַּיִם', כדי שינוח השוא, ויצא התי"ו בדגש באופן זה.

קודם שנמשיך, אל תתפלאו כיצד ישנם דברים הכתובים במחברת התיגאן, שלכאורה אינם כפי מה שאנחנו נוהגים. צריכים לדעת, כתבתי זאת בהסכמתי לספר זה, אע"פ שיסודות קריאתינו בנויים ונתמכים על שתי מחברות אלו, מ"מ יש לדעת שלא "כל" מה שכתוב בהן הוא גם כן מקובל אצלינו למעשה, וכבר עמד על כך מהר"י בדיחי בתשובתו שראיתי בכתב־יד בסוף שו"ת חן טוב שלו. חושבני שבזמן האחרון כבר הדפיסו זאת, שם כתוב כך, אין ראיה ממחברות התיגאן לקבלת קריאתנו ולדעת התיגאן, שכמה דברים מצינו דפליגי התיגאן על דברי המחברת. א"כ אין פירושו שאם הדבר כתוב במחברת התיג'אן, הרי שכך חייב להיות אצלנו. ובנידון דידן, בודאי שמנהגינו שונה מהכתוב כאן, והדבר אינו מקובל.

בכדי להבין, למה אנחנו קוראים 'שתי' 'שתים', ובא דגש אחרי שוא נע, אפשר לומר על כך שלשה הסברים.

ההסבר הפשוט הוא, שהדבר יוצא מן הכלל. ישנם הרבה דברים היוצאים מן הכלל. אמנם הכלל הוא שאחרי שוא נע בא רפה, אבל ישנם יוצאים מן הכלל, וזהו דבר היוצא מן הכלל. 'כללי הדקדוק' הם על פי הרוב, ותמיד ישנם יוצאים מן הכלל. כמו שיכול לבוא לעתים רחוקות דגש בבג"ד כפ"ת אחרי אותיות אהו"י, כגון כִּי גָאֹה גָּאָה [שמות ט"ו א'], וכן עַם זוּ גָּאָלְתָּ [שם פסוק י"ג], ישנם דברים היוצאים מן הכלל, אפשר לומר כי גם דבר זה יוצא מן הכלל. יש בכך סודות ועניינים, למה הדבר יוצא מן הכלל, אבל עכ"פ הקושיא כבר אינה קושיא.

הסבר נוסף, שהוא טוב יותר, למה אכן זה כך? כי אם תאמר 'שתי' בלי דגש, הדבר יהא נשמע כמו שְׁתֵה אֲדֹנִי [בראשית כ"ד, י"ח], או שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ [משלי ה', ט"ו], זה נשמע מלשון שתיה. וגם כשאתה אומר 'שתים' בתי"ו רפויה, אף כי אכן אין כזאת מלה, אבל עכ"פ 'שתים' נשמע מלשון שתיה.

היסוד לכך הוא מדברי הרד"ק בספר מכלול [דף ק"מ ע"א], הוא בעצמו טוען את הטענה הזאת. אמנם הוא מביא כך, ועוד דע לך, כי כל שוא נע, וסמוך לה אחת מאותיות בג"ד כפ"ת, האות ההיא אשר הוא מבג"ד כפ"ת תרפה. כגון 'בגדיו', 'כְּכַרְכְּמִישׁ' [ישעיה י', ט'] 'בכל', 'כפרעה', 'בתמר'. זולתי מִלת 'שתים' 'שתי'. לפיכך קורא בן אשר בראש המלה אל"ף קודמת, כדי שתהיה השי"ן נחה, והיא אות גרונית גנובה, כי כן קוראים אותה לפי שאינה נכתבת, וכן קוראים אנשי מזרח גם כן 'אַשְׁתַּיִם' 'אַשְׁתֵּי'. אבל הרד"ק בעצמו כותב [דף ע"ט ע"ב] זאת על הפסוק, עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם [שמות י"ב, י"ג], וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל־טוּב [דברים ו', י"א]. למה בתיבה 'בָּתִּים', התי"ו בדגש? הרי תמיד אחרי קמץ, חייב לבוא רפה. כגון נִשָּׁפְטָה יָחַד [ישעיה מ"ג, כ"ו]. הרי הכלל הוא, שתמיד אחרי קמץ, חייב לבוא רפה. א"כ מאי שנא. אומר הרד"ק, זאת בכדי שלא יתחלף לנו עם המלה 'בתה'. ישנו פסוק בנביא, וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה [ישעיה ה', ו'], ופירושו מלשון שממה, לכן התיבה 'בָּתִּים' היא בתי"ו דגושה, בכדי להבדיל בין המשמעיות. א"כ התירוץ טוב גם לעניינינו, למרות ש'בתים' ו'בתה' הם שני משקלים שונים, אבל זה קצת דומה, לכן גם המלה 'שתים' באה בדגש, לאפוקי ממשמעות שתייה. זהו התירוץ השני.

תירוץ שלישי, זהו דבר מעניין מאד שכתבו בספר צוהר התיבה [תיבת השו"א אות א'], שזוהי מחלוקת בין בן אשר לבין בן נפתלי, ואחרי שוא נע, לא יהיה דגש לעולם, חוץ ממלת 'שתי' 'שתים'. לפיכך בן אשר היה קורא המלות האלה באל"ף גנובה במבטא, כאילו כתוב 'אַשְׁתֵּי' 'אַשְׁתַּיִם', ולדעת בן נפתלי יורה הדגש הזה על חסרון נו"ן, 'שני' 'שנים', וגם זה אינו רחוק מדעתי. ראשית, נתגלה לנו מכאן כי זאת מחלוקת מפורשת בין בן אשר לבין בן נפתלי. הדבר המפליא הוא, שלפי"ז יוצא שאנחנו קוראים כמו בן נפתלי, ובדרך כלל הדבר אינו כך. הכלל הוא, בן אשר ובן נפתלי, הלכה כבן אשר. מעניין שהיום בכל תפוצות ישראל, קוראים כמו בן נפתלי. בכל אופן, מסביר בן נפתלי, למה תיבת 'שתים' באה בדגש? כי זה מורה על חסרון נו"ן. הרי בלשון זכר אומרים, 'שני', 'שנים'. ועל זה כותב בעל צוהר לתיבה, ש'הדבר הזה לא רחוק מדעתי'. צריכים להסביר למה הוא מתכווין.

לכן ניקח דוגמא ממִלה דומה. הפסוק אומר, לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ [דברים ז', י"ד], אדם שאין לו בנים, נקרא 'עקר'. ועל אשה אומרים 'עקרה'. מה פירוש המלה 'בנים'? למה בן נקרא בן? על שם שהוא בונה את אביו, זהו לשון בנייה. כמו שאומרים לחתן, 'אלד'ים יבנה ביתך', שהקב"ה יזכה אותו לבנים. ומה הפירוש 'בת'? מה הקשר? אלא שבערבית אומרים 'בִּנְתְּ'. עכשיו מובן, למה בת בלשון רבים אומרים 'בנות', הרי היה צריך לומר בַּתּוֹת, אלא שבמלה 'בת' חסרה האות נו"ן. וכשאומרים בלשון ערב 'בנת', הדבר בא בעצם להשלים חסרון זה. ובלשון הקודש נפלה הנו"ן.

ולמי שהדבר נראה תמוה, ידע לו כי זהו אינו חידוש שלי. חשבתי כי זה היה חידוש שלי, עד שמצאתי שכך כתב כבר הנצי"ב בספר קדמת העמק [דף ל"ב אות ט'], הוא כותב זאת שם במפורש, ומי שירצה יעיין שם.

נמצא שבמלה שתים, חסרה האות נו"ן, היה צריך להיות בלשון זכר 'שנים', ובלשון נקיבה 'שִנְתַּיִים', כך היה צריך להיות, בכדי להשלים האחד את השני. א"כ כעת הדבר מובן. זהו התירוץ השלישי בהבנת עניין זה.

כתבתי זאת בנפלאות מתורתך פרשת עקב כהאיי לישנא, לשון 'בת' מה טיבו? זה כמו בן, התי"ו מורה על לשון נקיבה. הרי ידוע שהלשון הערבי בנוי בעצם על לשון הקודש, לכן אומרים לבת 'בנת'. שוב ראיתי שהנצי"ב כתב את זה בהקדמה להעמק שאלה שנקרא קדמת העמק.

את המלה 'בת', אפשר אמנם להסביר באופנים אחרים, אפשר להסביר שזהו מלשון אַלְפַּיִם בַּת [מלכים א' ז' כ"ו], זוהי מִדת הלח. כיון שהזכר הוא המשפיע והנותן, והבת היא המושפעת והמקבלת. או שזהו לשון חשיבות, כמו שכתוב מימי לא קריתי לאִשְׁתִּי אִשְׁתִּי, אלא לאִשְׁתִּי ביתי [שבת קי"ח ע"ב], זוהי דרך כבוד. א"כ נאמר 'בת', מלשון בית. אבל לפי הפירוש שאמרנו, בתיבה הזאת חסרה האות נו"ן.

מהרי"ץ כותב דבר מעניין בספרו עץ חיים בעניין הגטין, בעץ חיים הרגיל הדבר לא מופיע, אבל במהדורא בתרא הוא כותב זאת בהרחבה [במהדורת הרש"צ דף שפ"ה], תמהתי על מה שנהגו לכתוב אנא פלוני 'אבן' פלוני, וכן כותבים פלונית 'בנת' פלונית, ולשונות אלו לשון ערבי הוא. הוא שואל, כיצד כותבים בגט, פלוני 'אבן' פלוני? כך היה המנהג בזמנו, בדורות האחרונים כבר לא היה דבר זה, רק בכתובות המשיכו לנהוג כך. אבל הוא מדבר על הכתוב בגט בלשון ערבי. גם בשם האשה, הם כתבו את שם האשה המגורשת, פלונית 'בנת' פלונית, והרי ישנה הלכה, שאסור לכתוב גט בשני לשונות? ומהרי"ץ ממשיך ואומר, והנה לדעת רמ"א שם, דוקא אם שני הלשונות לחצאין. אבל אם מקצתו בלשון אחר, לא מיפסיל. אי נמי, הקפידא היא דוקא בתורף. יע"ש. והנה מהר"ם בן חביב חלק על הרמ"א, ומסיק דאפילו בתיבה אחת איכא קפידא. דהיינו אסור אפילו לערב אפי' מלה אחת מלשון אחרת. ולתירוץ שני ניחא, דהתורף הוא שם האיש והאשה עצמם, וגם הרי את מותרת לכל אדם, וכו'. ובסוף הוא אומר כך, אפשר דכיון דקרוב הוא ללשון הקודש, לא קפדינן. אלא דקשה לי, דאפשר לקרותו אֶבֶן בשש נקודות. הרי בגט, אסור שיהיו מלים שאפשר להבינם למלה אחרת. או את המלה 'בנת' אפשר לקרוא בשוא וקמץ, דהיינו בְּנָת, וקי"ל שכל לשון שיכתב בו הגט, צריך ליזהר שלא יהיה משמען שני עניינים וכו', אם כן כיון שאפשר לקרוא זאת 'בְּנָת', וזהו לשון רבים, עיין רמב"ם פ"ד מהלכות גירושין דין ט'. ואפשר דמיירי דוקא בתורף, וכדדייק לשונו ז"ל. אם הדבר הוא בשמות עצמם, אסור לכתוב בתורף דבר שאפשר להבינו למשמעות אחרת, אבל כאן שזה לא התורף, הדבר מותר. ממשיך מהרי"ץ ואומר, ולפי דעתי החלושה, יראה דלכתחילה יש לכתוב בלשון ארמי כלשון הגט, וכסברת הרמב"ם. גם בתכאליל כן כתבוהו, בלשון ארמי. ואין לחוש להוצאת לעז, כיון דלא מיפסיל בהכי. ותמהני מהיכן נשתרבב להם מנהג זה, היפך הרמב"ם והתכאליל. הוא מתפלא, איך יצא להם המנהג הזה? כי ברמב"ם ובתכאליל כתוב 'בת', לא כתבו זאת בלשון ערבית, א"כ מאיפה יצא מנהג זה. אבל העניין הזה כבר התבטל.

את השם 'רבי אברהם אבן עזרא', הרבה אנשים שאינם מכירים את השפה, חושבים שזה אֶבֶן עזרא, אבל זאת טעות, צ"ל אִבְּן עזרא, שזהו בן בלשון ערבית. אמנם לאביו לא קראו 'עזרא', אלא זהו שם משפחתו, כי לאביו קראו מאיר, אבל היה הוא ממשפחת 'אבן עזרא'. זה כמו רבינו חיים 'אִבְּן עטר'. הדבר כתוב בספר התשבי [אות א' ערך אִבְּן] במפורש. האשכנזים אינם מכירים את הלשון הערבית, לכן הם מתבלבלים ואומרים אֶבֶן עזרא. בספר התשבי כתוב כך, נהגו קצת חכמי ספרד ליחס עצמם בלשון אִבְּן, כגון רבי אברהם אִבְּן עזרא, רבי שמואל אִבְּן תיבון. אינני יודע כיצד בדיוק לקרוא את שמו. בחולם (כמו שאני שומע מרבים) או בשורק. אינני יודע מאיזה שפה תיבה זו, ומה משמעותה. רבי שלמה אִבְּן גבירוּל. וכן כל אותם שהיו בקיאים בלשון ערבי, ואִבְּן הוא בלשון ערבי, כמו בן בעברי, אבל אינו כמו בן המצטרף לאב, כי אם למשפחה. אינני חושב שזה מדוייק, כי משתמשים באִבְּן גם לבן ממש, אך זה מתאים גם למשפחה. כי אביו של־רבי אברהם מאיר שמו, ועזרא שם היחס. וכן תיבון וגבירול, הם שם היחס למשפחה, כי אביהם של־שניהם נקרא יהודה, וכו'. ויש שקורין המלה אֶבֶן, הב"י רפויה, ואינו כן בלשון ערבי, רק דגושה. ונוהגין הסופרים לכתוב במקום אבן נו"ן פשוטה בנקודה אחת עליה. לעשות כך בקיצור. הם אומרים שהמלה היא אֶבֶן, והיא בלשון הקודש, מלשון מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל [בראשית מ"ט, כ"ד], אבל למעשה כיון שרק חכמי ארצות ערב כתבו זאת, אין ספק שהם התכוונו על אִבְּן.

אני רואה שהזמן קצר, והעניין עוד ארוך, לכן אקצר כעת. הסברנו את שתי השיטות, ולמה אנחנו קוראים 'שְׁתַּיִם', והבאנו את תשובת מהר"י יצחק הלוי, כיצד הוא שלל את שיטתם של אלה שקראו 'אַשְׁתֵּי' 'אַשְׁתַּיִם'. למרות שנראה שיש לכך יסוד, אבל זהו בבחינת מה שאמרנו, 'מפני מה אני מטמא ואתם מטהרים'. דהיינו, להוציא מליבם, 'כי היכי דלא ניגררו בתריה', בתורת 'מיגדר מילתא'. אכן לא יכול להיות שהקריאה היא באל"ף נעלם, כמו תיבת בראשית או ראשון, כי שם לא שומעים זאת בכלל, והרי אתה רוצה להסביר למה זהו שוא נח, א"כ אי אפשר שהאות אל"ף תהיה נעלמת לגמרי. ממילא נשארת הקושיא, למה זה בא בדגש? לכן חייב שתהיה איזו תנועה קלה לפני כן, בכדי לעשות זאת שוא נח, או כפי שנראה מהרד"ק או כאותם אלה שניקדו זאת כך ממש, 'אַשְׁתַּיִם'.

אבל כיון שהדבר היה גורם ח"ו מחלוקת, והאנשים האלה היו מסוכנים, רצו ח"ו לערער את כל המסורת, הן לגבי הפרט הזה, והן להמשיך על דברים אחרים, לכן הוא מצא לנכון לעשות כפי שאמרנו מקודם לגבי מה שעשו אותם שני תלמידי חכמים לרבי יהושע ברבי חנניה, ל'מיגדר מילתא' כדי ש'לא יגררו כל העם אבתרייהו'. לכן הוא כתב עליהם בלשון תקיפה, שהם שוטים וטועים, שאין לדבר זה שום מקום, למרות שלאמיתו של־דבר ישנה שיטה של קריאה כזאת. בלי נדר, אסביר זאת בשיעור הבא ביתר הרחבה.

והמקום ב"ה יסייענו ויעזרנו ע"ד כבוד שמו, אכי"ר.

להמשך עניין זה - לחץ כאן