וַיְהִי שָׁם עִם יְ"י אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה (כי תשא)

כתב מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א בשלחן ערוך המקוצר חלק ה' (יו"ד ב') הִלְכּוֹת לימוד תינוקות של־בית רִבָּן, סימן קס"א סעיף ג' וז"ל:

צריך ללמד את התינוקות כל היום וקצת מן הלילה, כדי לחנכם ללמוד ביום ובלילה. וכתבו הפוסקים שלא יבטלו התינוקות כלל, חוץ מערבי שבתות וערבי ימים טובים בסוף היום, אך המנהג שאינם לומדים אז אלא עד חצות היום.

ובהערות עיני יצחק (הערה י') כתב מרן שליט"א:

ידוע. ויש מקומות שלימדו אז (בערבי שבתות וי"ט) רק כשתיים או שלוש שעות  בבוקר. ולא עוד אלא שיש מקומות שלא לימדו כלל באותו יום, ומסתבר שאין זה אלא מפני הטרדא לכבוד שבת, ולפי עניותם ודחקם. וכן מתבאר מדברי הרע"ק בסערת תימן דף ק"י ד"ה התינוקות. ומה גם שלא מצינו לדברי הרמב"ם אלו מקור מהש"ס, כדמוכח מהכסף משנה ומהבית יוסף, וע"ע ביאור הגר"א סימן רמ"ה אות כ"ב. ועוד י"ל דשאני בדורות האחרונים שנהגו לומר שיר השירים ומזמורים ופיוטים להקבלת שבת, מה שלא היה בזמן הרמב"ם, ואפילו ערבית של-שבת המנהג להקדים כדלעיל חלק או"ח סימן נ"ח סעיף א'. [ובעי"ת צנעא רבים היו הולכים לקרוא זוהר אחרי חצות יום ששי ולהתפלל מנחה גדולה, ובכללם הקטנים. איתמר]. שו"ר בספר בני בנימין (הנדפס בסוף הרמב"ם) להרא"ד ראבינאוויץ שכתב ע"ד הגר"א שצייננו לעיל, יש לעיין בזה, שהרי צריך להכין צרכי שבת מבעו"י וכו' ואולי מהאיי טעמא מנהגינו באמת לבטל מחצות היום. ואולי גם כוונת רבינו [הרמב"ם] והגר"א כן וכו' יעו"ש. והנה גם מה שכתב הרמב"ם ואחריו הש"ע ללמד התינוקות מקצת מן הלילה, לא נהגו כן בתימן, כי התפללו תשב"ר ערבית מיד בזמנה עם חשכה וחזרו לבתיהם. [ומסגנון הרע"ק בסערת תימן דף ק"י מובן שלא התפללו שם ערבית, ואף לא מנחה, רק יצאו עם שקיעת החמה. והרא"ח נדאף בקונטריסו זכור לאברהם דף ט' כתב שהתפללו מנחה בעת המנחה והלכו. וע"ע בדברינו להלן הלכות מזוזה סימן קס"ז הערה נ"ד ד"ה ואפשר]. וגם בזה היה אפשר לומר לכאורה הואיל ואין לזה מקור מהש"ס כדמוכח נמי מהכס"מ ומהבית יוסף, שפיר לא קיבלו הוראת הרמב"ם והש"ע בזה, ומנהג אבותיהם מימי קדם אחזו בידיהם. ואמנם הגר"א בביאורו אות כ' ציין לתענית דף כא. וב"ב דף קכא: דמוסיף יוסיף וכו' תקבריה אמיה, ולשון תקבריה אמיה לא שייך אלא בתינוקות ע"כ, אך אינו מוכרח. וגם המפרשים שם נתנו טעמים אחרים למה נקטו לשון אִמֵּיהּ דוקא, כגון מהרש"א וענף יוסף ואהבת איתן. וע"ע בבא בתרא דף קנו: בני רוכל תקברם אִמָּן, ובמפרשים שם, ובתפארת ישראל על המשנה שם אות נ"א.

ברם בספר בני בנימין על הרמב"ם שם הביא מקור גלוי משמות רבה פרשת כי תשא (פמ"ז אות ה') על פסוק ויהי שם עם י"י ארבעים יום וארבעים לילה (שמות ל"ד, כ"ח) לכך התקינו חכמים שיהיו המַשְׁנין יושבין בבקר ובערב וכו' ע"כ. אמנם הנה במתנות כהונה שם פירש המשנין, (הלומדין) [המלמדין] משניות לדַרְדְּקֵי דבי רב. והוסיף על-זה הרד"ל, מלמדי המשנה, תושבע"פ. אבל הסופרים מלמדין תורה שבכתב מתוך הספרים, לא היו רגילים ללמד תשב"ר בלילה המקרא ע"כ, וע"ע בפירוש מהרז"ו שם. לפי זה י"ל דדוקא בתימן שרוב ככל לימוד תשב"ר היה בתורה שבכתב [וכדקיימ"ל בשלחן ערוך סימן רמ"ה סעיף ו' שאינו חייב ללמדם משנה וגמרא וכו' אם השעה דחוקה לו. וע"ע לעיל הלכות מעונן ומנחש סימן קמ"ח הערה ל"א ד"ה ויש לעיין] שפיר דאמי, ולפי-כך לא הזכרתי בפנים שמנהגינו בזה אינו כן. ואכן יש ממלמדי תשב"ר שלימדו תושבע"פ אחרי ערבית, כגון משנה ורמב"ם שלחן ערוך ועין יעקב. ועיין בקונטריס זכור לאברהם (נדאף) דף ט' י'. וע"ע בקרית מלך שציין מקורות נוספים לדין זה של-הרמב"ם. אבל אינם מוכרחים, כולם או מקצתם. ואגב, הא דמשמע מתוך דברי הרד"ל דדוקא מפני שבזמנם היו שונים על פה ורק המקרא היה בכתב, על כן לא היו קוראים במקרא בלילה מפני שצריכים להדליק אז אור מרובה, יש להעיר דבלא"ה דעת המקובלים שאין לקרות מקרא בלילה [וכדלעיל סימן נ"ב סעיף ב'] וכבר סייעו זאת מהא דאיתא בתרגום שיר השירים (ה', י') דמרי עלמא עסיק ביממא בכ"ד ספרין דאורייתא ופתגמי נבואה וכתיבי (דהיינו תנ"ך) ובליליא הוא עסיק בשיתא סדרי משנה. וכן בילקוט שמעוני תהלים סימן תרע"ג, ומניין היה משה יודע וכו'. אלא בשעה שמלמדו מקרא, יודע שהוא יום. ובשעה שמלמדו משנה, יודע שהוא לילה. [והרפ"ק שליט"א העיר בזה"ל, נלע"ד דמה שלא נהגו כהרמב"ם מכיון שיום ששי מיועד להכנות לשבת-קודש כולל רחיצה ומנוחת צהרים כדי שיהיו ערים בליל שבת והליכה מוקדמת לבית הכנסת, הרי אין בזה ביטול תורה לילדים, ולא הילכו הילדים בטל אלא כל עיסוקם בהכנות לש"ק. ולא כהיום שגם הגדולים עושים כל ענייניהם כולל נסיעות מחוץ לעיר ותיקונים ומלאכה עד קרוב לשבת, ובסוף היום נחפזים ונלחצים לסיים ההכנות לפני שתיכנס שבת או אחר כניסתה. ומי יתן שתחזור עטרה לישנה וקדושת השבת תשרה מיום ששי על הגדולים והקטנים. [וע"ע בדבריו שהבאנו לעיל חלק אורח-חיים הלכות תפילות שבת סימן נ"ח הערה ב'. יב"ן]. ולעניין מה שאין נשארים ללמוד מקצת מן הלילה, נראה בישוב המנהג דמאחר שכתב הרמב"ם הטעם כדי לחנכן ללמוד ביום ובלילה, א"כ מאחר שהיו הולכים עם אבותיהם לבית הכנסת למנחה וערבית וכן בשחרית גדול וקטן לא נעדרו מבית הכנסת ומאחר שהיו לומדים סמוך לתפילה הרי נתקיים חינוכם ללמוד בלילה ע"י ההורים, עכ"ל ידידי יצ"ו].

וכתב הבית יוסף שמדברי הרמב"ם נראה שביום טוב גם כן מבטלים ע"כ, והעלוהו הדרישה והט"ז סק"ד. ולשון הש"ך סק"ט, הרמב"ם כתב דגם ביו"ט מבטלים וכו' יעו"ש, וזה כפי הגירסא שלפנינו ברמב"ם חוץ מע"ש וערבי י"ט בסוף הימים "ובימים טובים". וכ"ה גם בנוסחאות הרמב"ם כת"י. והב"י שנראה מדבריו כי לא היה זה בגירסתו, משמע דדייק מדמסיים עלה אבל "בשבת" אין קורין בתחילה וכו' הרי דבי"ט אין קורים כלל. ואמנם המנהג הוא שגם בשבת אינם הולכים כלל אצל המלמד, וכן אף בחוהמ"ע וכיו"ב. ברם מהש"ס מוכח דבזמנם למדו גם בשבת, לילה ויום, כדתנן בשבת דף יא. החזן רואה מהיכן התינוקות קוראין וכו' ויעו"ש בפירש"י, ובגמ' שם דף יג. הואיל ואימת רבן עליהן לא אתו לאצלויי. וכן בנדרים דף לז. גבי שכר לימוד שבת, ויעו"ש בתוספות ד"ה אלא היינו, ובפירוש הרא"ש ד"ה דיפנון אבוהון דינוקא. ואולי סמכו על שהאבות לומדים אז עם בניהם, עיין בדברינו לעיל סימן ע"ד הערה י"ד. [ועיין ערוך השלחן סעיף י"ב שאצלם המנהג שגם בר"ח וחנוכה מבטלים אותם בסוף היום, וכפי המנהג כן יעשו ע"כ. ובמנהגי ק"ק ורמיזא לר' יוזפא השמש איתא, פורים וט"ו באב ובשבט ול"ג בעומר יומי דפגרא דמפגרי בהו רבנן, ובפרט בט"ו ול"ג בעמר למלמדים ולתלמידים וכו' ע"כ]. "בין-הזמנים", דהיינו ימי הפסקה מלימוד שנהגו בכמה מארצות אשכנז בין כיפור לר"ח מרחשון, ובחודש ניסן, ובין תשעה באב לר"ח אלול, לא נשמע כלל בתימן, לא לקטנים ולא לגדולים. וכמה מראשי אלפי ישראל התריעו על-זה, כגון השל"ה במסכת שבועות, ומטה אפרים הלכות עשי"ת סימן תר"ג סעיף ו'. וע"ע לעיל הלכות מעונן ומנחש סימן קמ"ח הערה ט"ו ד"ה ועל פי.