וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ וגו' (כי תשא)

כתב מרן שליט"א בשע"ה ח"ז (אבן העזר ב') הִלְכּוֹת עֵדֵי הקידושין, סימן ר"ו סעיף כ"ה וז"ל:

כמ"ש בשו"ת בית שלמה (מסקאלא) סימן ט', והרעיש עולמות שחלילה לשנות המנהג שנהגו לכסות, ושאין לחוש לחולקים כלל, כמובא גם בהגהות הר צבי על הטור סימן מ"ב, ובשערים מצויינים בהלכה סימן קמ"ז אות ח', ובשו"ת ציץ אליעזר חלק י"א סימן פ"ב אות א' ד"ה ובהיות, ועיין עוד שם בחלק י"ז סימן מ"ט אות י"א. ואין להקשות מהא דאיתא במדרש תנחומא הישן פרשת כי תשא אות י"א, ובשמות רבה פרשה מ"א אות ה', על פסוק ויתן אל משה ככלֹתו (שמות ל"א, י"ח) הכלה הזו כשבאה להיכנס לחופה, מגלָה פניה, לאמר כל מי שיודע לי עדות, יבוא ויֵעיד לי ע"כ, משום דאף אם תמצי לומר דאין הכי נמי בזמן חז"ל כך היו נוהגים, כי כל העדה כולם קדושים. מכל-מקום אחרי-כן בראות עיני העדה שנתמעטו הדורות, הוא שהנהיגו לכסות, וכדדייק לשון הרשב"א בתשובה, הביאה הארחות חיים בהלכות קידושין סימן כ"ג ומרן בבית יוסף סימן ל"א, "עכשיו" נהגו בנות ישראל הצנועות שמכסות פניהן בשעת קידושין יעו"ש. גם בצדה לדרך מאמר ג' פרק ב' איתא, יש מקומות שנוהגים לגלות פני הכלה קודם הקידושין. ובטוליטולא חזרו מלנהוג כן, ויישר כוחם ע"כ. וידוע שטוליטולא היא מערי ספרד, ארצו של-הרשב"א. אמנם במטה משה דיני הכנסת כלה אות ח' גירסתו בדברי הצדה לדרך חזרו "לנהוג" כן, בלא מ"ם, נמצא לדבריו שהעניין בהיפך, ועיין עוד בשו"ת יבי"א חלק ד' סימן ה' אות ו' ד"ה ועינא. על-כל-פנים כעין זה ביטלו בדורות שאחריהם ריקוד לפני הכלה, אף שהיה נהוג בזמן חז"ל וכדלקמן בהלכות שבעת ימי המשתה סימן ר"ז הערה כ"ו ד"ה הגם. ועיין עוד לקמן בסימן זה הערה רנ"ג ד"ה ומסתברא, לעניין ריח הנודף ממנה. ומלבד זה, יש לדחות שאין כוונת חז"ל בתנחומא ושמות רבה דלעיל לעניין עדות הקידושין כלל, אלא להעיד שהיא הגונה במעשיה, כדמוכח מהגירסא שבילקוט שמעוני שיר השירים רמז תתקפ"ח על פסוק נופת תטופנה שפתותיך כלה (שיר השירים ד', י"א) מה כלה ראשה פרוע לעיני כל, ומגלה פניה, לומר לא נחשדתי לדבר עבירה יעו"ש. וכל-שכן לגירסת התנחומא לפנינו בפרשת כי תשא אות ט"ז שלא נזכר גילוי פנים כלל, ולא עוד אלא שבעץ יוסף פירש שהכוונה שמפרסמת צניעותה על-ידי בתוליה, והביא ראיה לפירושו ממדרש חָזיתָ יעו"ש, וכמ"ש בס"ד לקמן הלכות שבעת ימי המשתה סימן ר"ז הערה רט"ו ד"ה ומלבד. ומצינו לאידך גיסא בפירוש רש"י על פסוק וכפלת את היריעה הששית אל מול פני האהל (שמות כ"ו, ט') דומה לכלה צנועה המכוסה בצעיף על פניה ע"כ, ומסתמא דבריו בזה נובעים מדברי חז"ל כמו הרבה מקומות בפירושו, הגם שבספרי חז"ל שלפנינו לא נמצא לשון זה. ועל-כל- פנים רבינו בחיי בסוף פירושו לפסוק (שם ז') ועשית יריעות עזים וגו' כתב כן בהדיא, שדרשו חז"ל דומה לכלה צנועה שמְשִׂימה [עיין לקמן הערה רכ"ח] צעיף על פניה יעו"ש. הרי שגם בזמן חז"ל כבר היה המנהג כך. ובגמרא כתובות דף יז: לגבי יוצאת בהינומא, פירש ר' יוחנן דְּמִנַּמְנְמָא ביה כלתא, ופירש רש"י צעיף על ראשה משורבב על עיניה ופעמים שמנמנמת בתוכו מתוך שאין עיניה מגולין ע"כ, ועדיין אין ראיה משם לגבי כיסוי יתר הפנים. ועיין עוד מה שהרחבנו בס"ד בלשון חכמים מרפא לגבי פירוש תיבת הינומא וגירסתה. ובילקוט שמעוני שיר השירים (הנזכר לעיל ד"ה ומלבד) איתא כשם שכלה מצנעת עצמה בתוך חופתה, כך היו ישראל במדבר צנועים באהליהם. ובפסיקתא דרב כהנא פיסקא כ"ב דף קמ"ז ע"ב דרשו על פסוק כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה (ישעיה ס"א, י') ישראל על הר סיני היו מצמצמין (פירוש מכסים) עצמם ככלה, פותחין אחת וקומצין אחת יעו"ש. ונראה שצריך לגרוס מצמצמים "עיניהם" במקום עצמם, וכן הוא לשון הכתוב (שיר השירים ד', ט') לבבתיני באחת מעיניך. ועיין עוד כתר שם טוב גאגין חלק א' דף תרכ"ב ד"ה ופלא, ואבן ספיר חלק ב' דף ע"ט ד"ה ואחר-כך, ולקמן בהלכות שבעת ימי המשתה סימן ר"ז הערה שט"ו ד"ה ונראה.

ויש להוסיף כי לצורך עדות קידושין, בעינן עדות היותר טובים וצדיקים, וכדלעיל הערה קע"ט. ואם נצריך אותם לראות את הכלה, אדרבה ימנעו מרוב קדושתם ורגילותם להימנע מֵראוֹת בנשים אפילו ראִייה בעלמא. ואכן בספר אום אני חומה דף ל"ד אות קל"ג כתוב שראוי לכל אחד לשקול בדעתו אם יגיע לידי הרהור על-ידי הסתכלותו בכלה, דבכי האיי גוונא ימנע מלהיות עד ע"כ. וכן הובא בספר עין טובה (ירושלם ה'תשנ"ט) דף צ"ח שישקול בדעתו אם ההסתכלות לא תגרום לו הרהורים ועבירה ע"כ. ונמצא בגלל חשש חומרא זו, עלולים לבוא לידי קולא בעיקר כשרות העדים. כיון שיש אנשים צדיקים וכשרים, אבל טבעם חם ובעלי רגש והתפעלות. ועדות נאמנה שמעתי מפי אחד מגדולי תלמידי חכמים, שגילה העד צערו לפניו ברמז, שתכף ומיד שראה אותה, בא לידי מקרה רח"ל. מעתה המבין יבין. מה נדבר ומה נצטדק. על כן חכמים היזהרו בדבריכם, ולשם שמים יהיו כל מעשיכם. [ובדומה לזה כתוב בכתר ראש מהגר"ח מוולאזין בשם הגר"א כי כל מה שיגדור האדם את עצמו מלהסתכל בעריות, אם אחר-כך יראה ויביט, יבער בו היצר כאש. על כן כשהוא צריך לילך בשוק, יתפלל תחילה שלא יכשל ע"כ, ועיין עוד מ"ש בס"ד על זה בנפלאות מתורתך פרשת שלח על פסוק ולא תתורו אחרי לבבכם ד"ה וידוע. ומהר"ם בן מָכִיר בענייני הנהגת הלילה שבספרו סדר היום, כתב כי מה שאמרו חז"ל (בסוכה דף נב.) כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, לא אמרו אלא בעניין קדושת היסוד. כי על שאר עבירות, כגון גזל וגניבה חלב ודם, אנו רואים שאין לגדולים תאוה בהן כלל. אלא ודאי לא נאמר אלא על הדבר הזה, לפי שכל שהוא בקדושה ובפרישות, יצרו מתגבר עליו להעבירו וכו' יעוש"ב דברים נוראים ומאירים] . ויתכן שבדורות שעברו לא חששו כל-כך, כיון שבזמן הקידושין לא היתה הכלה מקושטת, כמו שיש לדייק מדברי הרע"ק בסערת תימן דף קכ"ד שלא הזכיר הקישוטים עד למחרת בבּקר, קודם עניין שבע ברכות והכניסה לחופה. מה שאין כן אחר-כך שנשתנה המנהג וקישטוה גם בליל הקידושין [ואל תתמה על כך, כי מצינו כיוצא בזה שהרע"ק כתב המנהגים המקוריים שראה, אף שבסוף ימיו נשתנו, כיעויין לעיל הערה כ' ד"ה וכעין, ובהלכות מלבושי הנשים סימן ר"ב הערה ט' ד"ה ומה שכתב] . וכל-שכן כעת בזמנינו כאן שהקידושין והנישואין נעשים בסמיכות זה אחר זה, וגם הצניעות איננה כראוי בעוה"ר. וראיתי כתוב על אחד מחשובי רבני הספרדים בזמנינו שאומר לחתן שיגביה את המסוה מעל הכלה, ואז מסיר הרב מעיניו את המשקפיים שלא יראנה ע"כ. והנה אף אם תיקן הרב את עצמו, עדיין נגרם מכשול לשאר הנמצאים. ולענ"ד לכל-הפחות ינהגו הרבנים בשב ואל תעשה. ואם ישאלום על כך, ישיבו שאין צורך לראותה, לא החתן ולא העדים.