הוי זהיר בקרית שמע ובתפילה (פרקי אבות)

קושיות עצומות על דברי החתם סופר במשנה במסכת אבות "הוי זהיר בקרית שמע ובתפילה וכו'", מיהו רבי שמעון שאמר זאת, ותמיהות על גופם של דברים. סתם ר' שמעון, הוא רשב"י. רמ"ח תיבות בק"ש, בצירוף ה' אלד'יכם אמת.

מתוך השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק בהר ובחוקותי שנת ה'תשע"ג.

במסכת פרקי אבות שאנו קוראים בין פסח לעצרת, ישנו דבר הפלא ופלא, דבר קשה מאד שכותב בעל חתם סופר. מי שיצליח ליישב זאת, בלי נדר אתן לו פרס... דבר זה צריך 'נגר ובר נגר דליפרקיניה' [עיין עבודה זרה דף נ' ע"ב]. דברי החתם סופר הללו, כל מה שהוא כותב מהתחלה ועד הסוף, תמוה מאד. לולא שהחתם סופר כתבם, לא היינו מביאים זאת לבית המדרש. אבל בעל חתם סופר הוא 'פה קדוש', לכן אקרא לכם את מה שהוא כתב, נבאר את דבריו, ונקשה את הקושיות.

החתם סופר מביא את המשנה [אבות פ"ב משנה י"ג], רבי שמעון אומר, הוי זהיר בקרית שמע ובתפילה. וכשאתה מתפלל, אל תעש תפילתך קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום, שנאמר [יואל ב' י"ג] כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה. ואל תהי רשע בפני עצמך. אומר החתם סופר [תורת משה, פרשת ואתחנן דף ט"ז], נראה לי הכוונה, כי רבי שמעון בר יוחאי הוא סתם רבי שמעון, היה תורתו אומנותו, ולא הפסיק התפילה, עיין פרקא קמא דשבת [דף י"א ע"א] ובירושלמי שם [הלכה ב']. ונראה לי, היינו בשלש תפילות בכל יום, אך תפילה בעת צרה שהיא מצות עשה המוטלת עליו ועוברת, בודאי נדחה דברי תורה מפניו. והיינו דאמר רבי שמעון, 'הוי זהיר בקרית שמע ובתפילה', בעת הצורך להתפלל, אף על פי שאינו מתפלל בכל יום שלש פעמים, מכל מקום 'הוי זהיר'. ומהו הזהירות? 'כשאתה מתפלל' פירוש, אם השעה צריכה לכך שאתה מתפלל, 'אל תעשה תפלתך קבע' כאותם מתפללים שלש פעמים בכל יום, אלא אותה תפילת פרקים תַּעֲשֶׂיהָ רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא, כי בעת ההיא צריך רחמים ורבות תחנונים יותר. ושוב אמר 'אל תהי רשע בפני עצמך', לומר אינני כדאי לומר תורתי אומנותי, ומחוייב אני להפסיק מתורה שלי שאינה חשובה, וצריך אני להתפלל שלש פעמים בכל יום, וכמו שאמר רבי יוחנן באמת, והזהיר רשב"י שאל תאמר כן. כן נראה לענ"ד פירוש המשנה הלז. וכו' ע"כ.

הוא אומר, כיון שאת משנה זאת אמר 'רבי שמעון', אם כן סתם רבי שמעון במשנה זהו רבי שמעון בר יוחאי. אכן זה אמת, והדבר מוסכם בכל הראשונים, סדר תנאים ואמוראים כותב כך [חלק ב' אות ו'], ורש"י [שבועות דף ב' ע"ב, ועבודה זרה ב' ע"ב] והרשב"ם [בבא בתרא דף ק"ב ע"א ד"ה משום], והרמב"ם [בהקדמה לפירוש המשניות, וכדלקמן]. כי הרי ישנם הרבה תנאים בשם 'רבי שמעון', כגון רבן שמעון בן גמליאל, רבי שמעון השזורי, רבי שמעון בן ננס, רבי שמעון בן הסגן, רבי שמעון בן שטח, שמעון התִּימְנִי ויש גורסים התֵּימָני, רבי שמעון בן עזאי, רבי שמעון בן זומא, רבי שמעון בן אלעזר, רבי שמעון בן יהודה, רבי שמעון בן בתירא, שמעון אחי עזריה. אם כן כשכתוב סתם 'רבי שמעון', מיהו? אומר הרמב"ם, רבי שמעון הנזכר במשנה סתם, הוא רבי שמעון בר יוחאי, תלמיד רבי עקיבא, שנודע ומפורסם עניינו עם קיסר [מעילה י"ז ע"ב]. זהו דבר מוסכם.

דרך אגב, הציון דלעיל למס' מעילה, הוא על פי היעב"ץ, שהובא בפיה"מ הוצאת מכון המאור שם. אם כן פלא שלא הזכיר הרמב"ם את בריחתו למערה וכו', והנסים שנעשו לו שם עם המעיין ועץ החרוב וכו' שבמסכת שבת דך ל"ג ע"ב, שזה יותר ידוע ומפורסם, ויותר בולט ומיוחד. לכן נלע"ד אדרבה, שכוונת הרמב"ם לעניינו עם קיסר שבמסכת שבת, כי במסכת מעילה מדובר רק על בת הקיסר, משא"כ במסכת שבת הוא על הקיסר עצמו, שכן כתוב שם שאליהו הנביא עמד על פתח המערה ואמר, מי יודיע לבן־יוחאי, כי מת "הקיסר" ובטלו גזירותיו. סיוע נוסף לכך, שהרמב"ם הוסיף מיד אחרי כן כי ר' אלעזר הוא בנו של רשב"י, וזה מוזכר שם שם במס' שבת ולא במסכת מעילה. ונחזור לעניינינו.

אומר החתם סופר, א"כ בואו נעשה חשבון, רבי שמעון אומר 'הוי זהיר בקרית שמע ובתפלה', וסתם רבי שמעון הוא רשב"י, וידוע שרשב"י היה 'תורתו אומנותו', וזה מבואר בגמרא אומרת במסכת שבת [שם] על מה שכתוב במשנה [דף ט' ע"ב] לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל וכו', ואם התחילו אין מפסיקין. דהיינו, לכתחילה אסור להסתפר. אבל אם התחיל, ימשיך. ואחרי כן המשנה אומרת, מפסיקין לקרית שמע, ואין מפסיקין לתפילה. אומרת הגמרא על זה, הא תנא ליה רישא אין מפסיקין? מדוע חוזרים ואומרים פעם נוספת 'אין מפסיקים לתפילה'? מתרצת הגמרא, סיפא אתאן לדברי תורה. דתניא, חברים שהיו עוסקין בתורה, מפסיקין לקרית שמע ואין מפסיקין לתפילה. והטעם, אומר הרמב"ם [הלכות תפלה פ"ו ה"ח], שמצות תלמוד תורה גדולה ממצות תפילה. דינו כמו העוסק במצוה שפטור מן המצוה [עיין סוכה כ"ו ע"א]. אבל לקרית שמע, שחיובה מן התורה, חייבים להפסיק. כתוב וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ [דברים ו' ז'], א"כ זאת חובה, אבל לתפילה לא חייבים להפסיק. אמר רבי יוחנן, לא שנו אלא כגון רבי שמעון בן יוחאי וחבריו, שתורתן אומנותן. אבל כגון אנו, מפסיקין לקרית שמע ולתפילה. רבי יוחנן, שאנחנו לא מגיעים לקרסולי קרסוליו, הוא אומר כך, אנחנו חייבים להפסיק גם לתפילה, כי אנחנו תורתנו אינה אומנותנו, כיון שאנו מפסיקים מתלמוד תורה אם יש צורך פרנסה, שהרי נאמר 'וָחַי בָּהֶם' [ויקרא י"ח, ה'], ולא שימות בהם [עבודה זרה דף כ"ז ע"ב]. א"כ רשב"י שתורתו אומנותו, אינו עוסק בשום מלאכה [עיין שבת ל"ג ע"ב], ודרך אגב לכן אנו אומרים את פיוט "בר יוחאי" בשבת, כי רשב"י נקרא 'שבת', אינו עובד כל השבוע כמו שבשבת אין מלאכה, אם כן תורתו אומנותו. ומי שתורתו אומנותו, פטור מן התפלה. אבל מי שמפסיק מתלמוד תורה בשביל אומנות, בודאי שיפסיק בשביל תפילה. [ע"ע ברכי יוסף או"ח סי' ע', אות ב'. ובפתח עינים מס' שבת דף ל"ג ד"ה בעידן. והלכה ברורה חלק חמישי דף תנ"ו תנ"ז].

א"כ אומר החתם סופר כך, אמנם רשב"י תורתו אומנותו, ואינו מפסיק לתפילה, אבל הדבר תלוי, על איזו תפילה מדובר. ידועה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן, האם חובת תפילה מדאורייתא או מדרבנן. הרמב"ם סובר [ספר המצוות, עשין ה'. ובמשנ"ת ריש הל' תפילה], שהתפילה שאנו מתפללים בכל יום היא מן התורה. אמנם לא כל התפילות, אבל לפחות תפילה אחת היא מן התורה. וחכמים קבעו שלוש תפילות, שחרית מנחה וערבית. והמקור לכך הוא מהכתוב [דברים י"א י"ג] וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם, זו תפילה. איזוהי עבודה שבלב? זו תפילה [תענית דף ב' ע"א]. א"כ לדעת הרמב"ם, חובת תפילה בכל יום היא מן התורה, ולכן סובר הרמב"ם שגם נשים חייבות במצות תפילה. אבל הרמב"ן [בהשגותיו לספר המצות שם] חולק על כך, כי מה שכתוב 'ולעבדו' זוהי רק אסמכתא, ולשיטתו חובת תפילה מן התורה היא רק בשעת צרה, רח"ל. כמש"נ וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וֲנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי י"י אֱלֹד'יכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם [במדבר י', ט']. בזמן צרות ח"ו, ישנה חובה מן התורה להתפלל. הוא מביא גם את מה שכתוב אצל שלמה המלך [מלכים א' פרק ח'], בזמן שבנה את בית המקדש, כתוב שם 'על כל צרה', ומדובר בין צרת רבים ובין צרת יחיד, ישנה חובה להתפלל.

אומר החתם סופר, מה שרשב"י בא ואומר שלא מפסיקין לתפלה, היינו שלא מפסיקין לשלש תפילות. אבל תפילה בשעת צרה היא חובה מן התורה כמו קרית שמע, לפי שיטת הרמב"ן. וזה הפשט במשנה, 'הוי זהיר בקרית שמע ובתפילה', דהיינו תפילה בשעת צרה. כמו שקרית שמע היא מן התורה, כן תפילה בשעת צרה. ואתה צריך להיות זהיר בהם. והזהירות היא, ש'כשאתה מתפלל', דהיינו כשיש צורך שתתפלל, 'אל תעש תפלתך קבע' כמו אלה שמתפללים שחרית מנחה ערבית בשעות וזמנים קבועים, אלא כשאתה מתפלל, דהיינו מתי שיש לך צורך להתפלל בשעת צרה רח"ל, 'אל תעשה קבע' כמותם, 'אלא רחמים ותחנונים לפני  המקום ברוך הוא'. תרבה בתחנונים, כי זאת שעת הצורך, וישנן בקשות המיוחדות לעכשיו.

עד כאן הם דברי 'פה קדוש', ואין בכוחנו לערער על דבריו ח"ו. אבל לשאול מותר, ואפילו צריך. זאת חובה, כי התורה היא תורת אמת.

צריך לדעת כך, הרי המשניות מהתחלת מסכת אבות, מסודרות לפי סדר התנאים. משה קיבל תורה מסיני, ואח"כ כתובים כל התנאים ואמוראים לפי סדר הזוגות. שמעיה, אבטליון, יוסי בן יועזר וכו'. כל הדברי מוסר מסודרים כפי הסדר שאמרום גדולי ישראל.

בפרק שני משנה ח', לאחרי שהבאנו את שמאי והלל, מובא רבן יוחנן בן זכאי, שהוא תלמיד של שמאי והלל. אומרת המשנה, חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי. ואלו הן, רבי אליעזר בן הורקנוס, ורבי יהושע בן חנניה, ורבי יוסי הכהן, ורבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך. הוא היה מונה שבחן, רבי אליעזר, בור סוֻד וכו'. שמעון בן נתנאל, ירא חטא וכו'. הוא היה אומר, אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים, ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה, מכריע את כולם. אמר להם, צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם, ואז כל אחד מהם אומר דבר, רבי אליעזר אומר, עין טובה. רבי יהושע אומר, חבר טוב. רבי יוסי אומר, שכן טוב. 'רבי שמעון' אומר, הרואה את הנולד. איזה רבי שמעון זה? מה נגיד? סתם רבי שמעון, זה רשב"י. וכי סלקא דעתך? הרי אמרנו מי הם התלמידים של רבן יוחנן בן זכאי, לא צריך לכתוב שוב שזהו רבי שמעון בן נתנאל, פירטנו את כולם לפני כן, וכעת המשנה אומרת מימרות שהם אמרו. חזר ואמר להם, צאו וראו איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם, רבי אליעזר אומר, עין רעה וכו'. 'רבי שמעון אומר', זהו 'רבי שמעון בן נתנאל'. והמשנה הבאה ממשיכה, הם אמרו שלשה שלשה דברים. רבי אליעזר אומר, יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך. רבי יהושע אומר, עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות, מוציאין את האדם מן העולם. רבי יוסי אומר, יהי ממון חברך חביב עליך כשלך וכו'. ובמשנה י"ג, רבי שמעון אומר, הוי זהיר בקרית שמע ובתפילה וכו', איזה רבי שמעון זה? זהו תלמידו של־רבן יוחנן בן זכאי, דהיינו 'רבי שמעון בן נתנאל'. א"כ איך נכנס פה שזהו רשב"י? המשנה אח"כ ממשיכה, 'רבי אלעזר אומר' וכו', זהו התלמיד החמישי של־רבן יוחנן בן זכאי.  הדבר פלא עצום. כיצד יתכן לומר שזהו רבי שמעון בר יוחאי?!

גם עצם פירושו קשה, שהרי הוא מסביר את 'הוי זהיר בקרית שמע ובתפלה', שתיזהר בכך ש'אל תעש תפלתך קבע'. והחתם סופר מסביר, מהו הוי זהיר? שתעשה תפלתך תחנונים. הרי כתוב שכל תנא אמר 'שלשה שלשה דברים', ולפירושו זה יוצא רק שני דברים, כי הוא אמר 'הוי זהיר בקרית שמע ובתפילה', והזהירות היא שתעשה אותה תחנונים, א"כ לכאורה זה דבר אחד או שני דברים, אבל הרי כל תנא אמר 'שלשה דברים'. אתמהא.

גם בהמשך דבריו, 'ושוב אמר 'אל תהי רשע בפני עצמך' לומר, אינני כדאי לומר תורתי אומנותי, ומחוייב אני להפסיק מתורה שלי שאינה חשובה, וצריך אני להתפלל שלש פעמים בכל יום', הוא אומר כך כדי להסביר את הסיפא, שהדבר האחרון 'אל תהי רשע בפני עצמך', הוא גם קשור, כי רשב"י מדבר לאנשים בדרגא שלו, לכן הוא אומר, אל תחשוב, אינני ראוי לומר שתורתי אומנותי, אינני בדרגא הזאת. דהיינו, אולי תאמר, כיון שאני מפסיק מלימוד התורה בכדי לעסוק בפרנסה, אינני בדרגת רשב"י שלא עסק במלאכה, שהיה צדיק גמור והקב"ה דאג לו לפרנסתו [ועי' מהרש"א על מס' ברכות דף ל"ה ע"ב]. אדם שחושב שאינו מסוגל להיות כך, שהוא צריך להפסיק לפרנסה, כיון שלפי מצבו הקב"ה לא יתן לו עד כדי כך, שלא יצטרך לעסוק בפרנסה ותהיה לו פרנסה מעצמו, זוהי דרגא גבוהה, א"כ אם אדם לא חושב שהוא בדרגא כזאת, כמו שאמר רבן יוחנן 'כגון אנו, אין תורתנו אומנותנו' ולכן אנו מפסיקים, לפי זה רשב"י קורא לאדם כזה בשם 'רשע'. הרי הוא אומר 'אל תהי רשע בפני עצמך'. ח"ו, וכי אדם זה הוא רשע? אדם כזה אינו 'צדיק גמור' אבל אינו רשע. הדבר פלאי פלאות. ועוד קשה, שלפי דבריו, רשב"י חולק על מה שאמר רבי יוחנן, והא 'אפושי פלוגתא לא מפשינן'?!

ועוד, החתם סופר בא לבאר לפי זה, את הכתוב בפסוק, וָאֶתְחַנַּן אֶל י"י בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר [דברים ג', כ"ג]. הוא שואל, מה הפירוש 'בעת ההיא'? איזה עת הוא בא למעט? והוא מפרש, עכשיו זאת שעת צרה. למשה רבינו היתה אז עת צרה, מפני שהוא רצה להיכנס לארץ ישראל. לכן נאמר 'ואתחנן', דהיינו תעשה תפילתך רחמים ותחנונים. אבל אינני יודע אם זאת קושיא. וכי לא טוב מה שחז"ל פירשו? הרי חז"ל פירשו 'בעת ההיא', שהכוונה אחרי מלחמת סיחון ועוג, כיון שראה משה רבינו שהצליח עליהם, חשב שהותרה השבועה [ספרי פרשה כ"ו, הובא ברש"י], ועכשיו זוהי עת רצון, לכן הוא התפלל. לא צריך דוקא את פירושו זה. ע"ע במדרש הגדול, ובמעם לועז הובאו לכך ששה טעמים.

ויש כאן פלא על פלא, אוסיף לכם מש"כ בספר עולת חודש, של הגאון רבי אלעזר פלקלס בעל שו"ת תשובה מאהבה, זהו תלמידו המפורסם ביותר של בעל נודע ביהודה, הוא מביא את המשנה הזאת וכותב כך [בסוף הספר, מילי דהספידא דרוש י"ב], 'רבי שמעון אומר הוי זהיר בקרית שמע ובתפלה', הזהיר על קרית שמע בכוונה. ו'שמע ישראל', לא התכווין 'שמע' לשמע האוזן, אין הכוונה כך, לשמיעה כפשוטה, כי אם לאמונת הלב, כמו (נשמע) [נַעֲשֶׂה] וְנִשְׁמָע [שמות כ"ד, ז']. וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת [דברים ו', ג']. דהיינו, שמיעה היא מלשון קבלת דברים, שאדם מאמין ומקבל. וכל מה שבא על דרך זה בלשון שמיעה, הכוונה להאמין ולקבל בלב. והוא הולך כמעט באותה הדרך, של החת"ס, רק מביא עניינים אחרים. ויש לומר, שהזהיר על קרית שמע, כי סתם רבי שמעון הוא רשב"י. הוא מביא ממסכת מנחות [דף צ"ט ע"ב], אמר רבי יוחנן משום רשב"י, אפילו לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית, קיים 'לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ' [יהושע א', ח']. הגמרא אומרת שם לגבי לחם הפנים, שצריך להיות לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד [שמות כ"ה, ל']. וכי כל הזמן הוא נמצא? אלא אפילו אם נמצא שחרית וערבית, הדבר נקרא 'לפני תמיד'. אומרת הגמרא, לפי זה, אדם שקרא קרית שמע שחרית וערבית, קיים 'לא ימוש', ויצא ידי חובת לימוד תורה. אומר רבי יוחנן בשם רשב"י, ודבר זה אסור לאמרו בפני עמי הארץ. משום שח"ו לא ישתדלו בכלל ללמוד. כיון שקרית שמע מספיק להם, יתבטלו מדברי תורה. רבא אמר, דבר זה מצוה לאמרו בפני עמי הארץ. אדרבה, שיראו שאם על דבר 'קטן' כקרית שמע שחרית וערבית הוא כבר מקיים וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, ע"י קרית שמע בלבד, כבר זוכים למה שנאמר שם, כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל [יהושע שם]. ק"ו אם ילמד חמש או עשר דקות, שעה או שעתיים, איזה שכר עצום הוא יקבל. לכן אדרבה, כדי שעמי הארץ יתלהבו ויתעוררו מכך, כמה גדול שכר לימוד תורה. אם כן הוא אומר, לכן אמר רבי שמעון 'הוי זהיר בקרית שמע ובתפלה', רבי שמעון לשיטתיה, הזהיר מאד על קרית שמע.

פירוש נוסף הוא אומר, או שהזהיר מאד על קרית שמע, על פי מה שאמרו בזוהר, רשב"י המובא בגמרא הולך לשיטתו בספר הזוהר, רבי נהוראי אומר, בקרית שמע רמ"ח תיבות, כמניין איבריו של־אדם. וכל הקורא קרית שמע כתקנה, כל אבר ואבר נוטל תיבה אחת, ומתרפא בו. ודא, רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ [משלי ג', ח']. אדהכי מְטָא האיי ינוקא לעי מאורחא [ פי' עייף מהדרך] ויתיב קמייהו. שמע אילין מילין, קם על רגלוי ואמר, הלא אין בקרית שמע אלא רמ"ה תיבות? אמר ליה רבי חייא, תיב ברי תיב. אמר ליה, ברי, שמעת בהא מידי? אמר, כך שמעתי מאבא, בקרית שמע יש רמ"ח תיבות חסר תלת למניין איבריו של־אדם. מאי תקנתיה? תקינו שיהיה השליח ציבור חוזר שלוש תיבות. ומאי נינהו? 'י"י אלד'יכם אמת', להשלים רמ"ח תיבות. דהיינו, ישנם רמ"ח איברים באדם, וכנגדם ישנם רמ"ח תיבות בקרית שמע. כל אבר ואבר נוטל תיבה, ומתרפא בה.

דרך אגב, מפה צריך ללמוד מוסר, כמה חשוב לדקדק בקרית שמע, לבטא כל אות ותיבה. מישהו סיפר לי שהוא היה באיזה 'שטיבל', הסתכל על השעון, וראה שגמרו את קרית שמע בתוך דקה וחצי! אינני יודע כמה אותיות בלעו... הדבר חמור מאד. [אצלינו ביום חול, זמן ק"ש הוא קרוב לארבע דקות, ק"ו בשבת ויו"ט. אמנם ידוע מה שהחפץ־חיים כותב בתורת הבית, שב"מינוט" אחד דהיינו דקה אחת, אפשר לומר מאתים מלים, מקיימים מאתים מצוות של לימוד תורה, אבל קרית שמע שאני, כי צריך לדקדק באותיותיה ולכוון הדק היטב כראוי].  'כל אבר נוטל תיבה', יוצא שאם אדם רוצה שיהיו לו עיניים בריאות, לפחות את המלה 'בֵּין עֵינֶיךָ' שיאמרנה כראוי. אם יש לו בעיות וכאבים בשיניים, ידייק במלים 'וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ'... בלב, 'על לְבָבֶךָ'. אבל אין פלא שאנשים ח"ו יצאו בסיום התפילה חולים או פצועים, ורצו ישר לקופת חולים... אבל הם כבר היו אצל הרופא הגדול, ישתבח שמו לעד, אם היו מדקדקים היו מתרפאים. הדבר חשוב מאד. כמה חשובה כל מלה, אפילו המלה 'אֵת', וְאָהַבְתָּ אֵת, היא כנגד אבר אחד של האדם. וכי לא שוה לו להתאמץ בשביל כך?

א"כ הקושיא על בעל חתם סופר, ועוד כמה מפרשים שכתבו כזאת [מלבד הר"א פלקלס שהבאנו, ועוד מפרשים, כגון שארית מנחם (הובא במסכת אבות מתיבתא, כפתור ופרח, דף ע"ז). כך יוצא כבר מדברי ר"ד הנגיד נכד הרמב"ם, במדרש דוד על מסכת אבות דף נ' נ"א, והביא ע"ז מעשה הנפלאות שעשה השי"ת לרשב"י יעו"ש. והמעיין להחיד"א בפתח עינים, על מס' אבות דף צ"ב ע"ב, יראה שנזהר ונשמר מזה]. כיצד הם מפרשים על ר' שמעון במס' אבות שמן העניין מוכח שהכוונה לרבי שמעון בן נתנאל, והם מפרשים כי זהו רבי שמעון בר יוחאי, הרי הם שני תנאים שונים.

ישנם חסידים האומרים בכדי לתרץ את הקושיא (שעליה כבר עמדו, אבל לא על שאר הקושיות שאמרנו), שרבי שמעון בן נתנאל ורשב"י הם אותו "שורש נשמה". שמעון, מלשון שמיעה, כלו' הבנה והשגה, וזהו יסוד תורתו אומנותו. כך הם תירצו את הקושיא. אבל אני אומר, שאם כן, אין לדבר סוף. אם נאמר 'לשיטתו' לפי שרשי הנשמות, אין לזה סוף. אינני מכיר דבר כזה, שעושים 'לשיטתו' לפי הגלגולים. זה לא מסתבר. [ועיין סדר הדורות ח"ב דף קפ"א ע"ב]. גם את"ל שנתכוונו לזה, היו צריכים לפרש שיחתם, ועכ"פ לרמוז.

שאלה מהקהל: מי כותב זאת?

תשובת מרן שליט"א: ליקוטי שיחות [כרך י"ז, פרקי אבות, פ"ב אות ה'. עמוד 356].

ועוד קשה, הוא אומר כי מה שאמר רבי שמעון 'הוי זהיר בקרית שמע', זהו בגלל שכתוב בספר הזוהר, שכל אבר נוטל תיבה מקרית שמע, כפי שאמר ההוא ינוקא 'כך שמעתי מאבא', והוא כותב כאן בסוגריים שאביו היינו רבי שמעון. אבל לפי מיעוט ידיעתי, ה'ינוקא' שכתוב בספר זוהר הקדוש, זה אינו בנו של־רבי שמעון. מוזכר בהרבה מקומות 'ינוקא', גילה סודות נפלאים, אך לא פורש מיהו. ובמקום אחד כתוב שהוא היה 'בן חמש', אבל לא כתוב מיהו. ובמקום אחד כתוב, שהוא היה בריה דרב המנונא סבא. אינני יודע אם זה הוא בכל המקומות, אבל זהו לא הבן של רבי שמעון, אלו שני תינוקות שונים. לא זכיתי לדעת מניין לו זאת.

שאלה מהקהל: אולי רק כאן הכוונה לבנו של־רשב"י?

תשובת מרן שליט"א: יכול להיות, אבל הדבר לא נזכר, וישנם מקומות שמשמע בודאי שזה לא בנו, וכתוב שרשב"י הוא שדיבר איתו. [עי' זוה"ק בפ' תצווה דף קפ"ג ע"ב ודף קפ"ד ע"א]. ישנם פה קשיים מתחילה עד הסוף. לא זכיתי לדעת מניין לו, ועוד לכתוב זאת בפשיטות כל כך. [יש להוסיף, כי עוד יש להקשות ע"ד החתם סופר, לפי דברי החיד"א בגליון הזוה"ק פ' כי תשא דף קפ"א ע"א אות ב', והובא בכף החיים סי' פ"ט ס"ק מ"ה, שבפועַל רשב"י לא עשה מעשה כדעת עצמו, והיה מפסיק לתפילה, כנראה מהירושלמי ריש מס' ברכות יעוש"ב. ולדידיה דהחיד"א משמע כי מה שאמר אין מפסיקים, ר"ל דפטורים מתפילה. אך לפי דברי הרמב"ם פ"ו מתפילה הל"ח, שהטעם מפני שת"ת גדול, לכאורה אין ראוי להפסיק. ומאי דאשכחן שהתפללו, אולי אז בשעת החיוב לא עסקו בתורה, שכן דייק הרמב"ם לכתוב אם נמצאו עסוקים בת"ת בשעת תפילה. ויש לברר לעת הפנאי. וקיצרתי].

בשלמא בפרק ג', ר' שמעון אומר שלושה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה וכו', על זה שייך לומר סתם ר' שמעון הוא רשב"י. וכן בפרק ד' משנה י"ז, ר' שמעון אומר שלושה כתרים וכו'. אבל לא כאן בפרק שני, כי המשנה לא פירשה זאת שהכוונה לר' שמעון בן נתנאל, מאחר שזה מובן מאליו לפי קישור העניין. היכא דמוכח, שאני. כבר עמד על כך מה"ר אברהם זכותא בספר יוחסין דף ע"ט, והובא גם בסדר הדורות, כי הא דר"ש הוי זהיר בק"ש ובתפילה, אינו רשב"י אלא ר' שמעון בן נתנאל, שזה דבר הלמד מעניינו ע"כ. וע"ע באבות דרבי נתן פרק י"ד, עד סוף פרק י"ז, ר' שמעון אומר הוי זהיר בק"ש. [אמנם חסר שם העניין השלישי, אל תהי רשע וכו'. וצ"ע].

לכן, מי שיצליח לתרץ זאת, אבל תירוץ אמיתי, לא 'עורבא פרח', מי שיצליח ליישב את העניין הזה, שכרו גדול. [וע"ע במאמר על ס' סדר הדורות, שבמאסף אור ישראל (מאנסי) גליון נ"ד דף רל"ט]. יתכן אולי שאם היו שומעים זאת, היו גדולים אלו אומרים ברוב ענותנותם, הדרי בי. דברים שאמרתי בפניכם, טעות הוא בידי. מי לנו גדול ממשה רבינו שהודה ולא בוש לומר טעיתי, שמעתי ושכחתי. וצע"ג.