|
|
||
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו גם תכנים תורניים והלכתיים רבים של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח ושו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד, וכן תוכלו לעיין ולהאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, וקבלת מידע אודות פעילות ק"ק תימן יע"א (י'כוננם ע'ליון א'מן). הודעה לגולשי האתר! הבעלות על אתר זה הינה פרטית, וכל התכנים המובאים הינם באחריות עורך האתר בלבד. אין למרן הגר"י רצאבי שליט"א כל אחריות על המתפרסם באתר, ואינו מודע לדברים המפורסמים בו. פרויקט הכנסת מאמרי מרן שליט"א מעשרות ספרים ירחונים וכתבי עת הפזורים על פני עשרות שנים לאתר יד מהרי"ץ "נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א. |
המשך בעניין מיתת כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא, ודחיית ההשערה שמתו במלחמת בר כוכבא – בר כוזיבא, אשר באה ממקורות זרים וממעיין נרפש. בעניין כת הדרדעים ואלו אשר שתו מן המים הרעים כגון גרץ ודומיו. |
||||||||
מספר צפיות: 10878 | ||||||||
מתוך השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א שנמסר במוצש"ק במדבר ה'תשע"ו, ומוצש"ק בהעלותך ה'תשע"ו. | ||||||||
ה' ניסן ה'תשע''ח | ||||||||
המשך בעניין מיתת כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא, ודחיית ההשערה שמתו במלחמת בר כוכבא – בר כוזיבא, אשר באה ממקורות זרים וממעיין נרפש. ברצוני לדבר כעת, על עניין תלמידי רבי עקיבא, ולהשלים מה שהתחלתי לדבר על הנושא הזה. מצד אחד, כפי שאמרתי בשיעור [מוצש"ק בהר ה'תשע"ו], היה עדיף שלא לדבר על הנושא הזה, כיון שעניין זה בא 'מחוץ למחנה', כבר הוכחתי אז שהדבר אינו מבית המדרש שלנו. ברוך ה', אני רואה כי אפילו שעברו מאז מאות ועשרות שנים, ב"ה לא שמעתי זאת בזמנינו בקרב הציבור החרדי, ציבור בני התורה ותלמידי הישיבות, אף אחד לא נכנס לפירושים האלה, שכביכול תלמידי רבי עקיבא השתתפו במרד של בר כוזיבא, ומתו במלחמה וכו'. הדברים הללו לא נשמעו אצלינו, לא דיברו על כך, אלא אדרבה, תמיד המשגיחים בישיבות הקד' הסבירו, דיברו דברי מוסר, על התועלת המוסרית שלומדים מכך, על שלא נהגו כבוד זה בזה וכו'. אבל לצערי, אני רואה כי בשנים האחרונות, נכנסה אש זרה. 'ותאכל בקצה המחנה'. בקצה המחנה כפשוטו, מכניסים את הדעות הללו, וגם אנשים קצינים שבמחנה כמדרשו. הדבר מסוכן, שמכניסים את הפירושים האלה. לכן, ברצוני לבסס את העניין. התחלתי לדבר על כך בשיעורים הקודמים, וכעת אחזק זאת ביותר, ממה שכתוב בספרים, ועי"כ נראה כי כל מה שהם אומרים, זה בגדר חוכא ואטלולא. זהו עניין השקפתי חשוב ביותר, ויש לדעת זאת. לצערינו, ישנם אנשים, אפילו שהם נקראים רבנים, יש להם השקפות הבאות ממקורות זרים. הם כמובן מעלימים זאת, הם לא יאמרו לך שהדבר בעצם בא מהכופרים, או מהאנשים שהם חצי שומרי תורה ומצוות. הם כביכול לוקחים רק חֵלק מסויים, מבלי לומר שבעצם המקור הוא מושחת, מעיין נרפשׂ ממש. שהדבר בא מאנשים, אשר זלזלו בחכמי ישראל. אבל בעזרת ה', לאט לאט הדברים יתבררו. עלינו ללמוד מכך מוסר־השכל נוסף, כמה אפשר לטעות. איך פירשו מאמרי חז"ל, ולפעמים אפילו בצורה של גימטריאות וכדומה, אשר מי שאינו יודע יכול לחשוב שזה 'לאמיתה של תורה'. כמה אפשר לטעות, אם לא יודעים, שבעצם המקור הוא פסול, ושאין לכך שום הוכחה. וכמה הם הרחיקו לכת, לפרש דברים בצורה מוזרה, כביכול על איזה בסיס מסויים, עלו הרים וגבעות, ולבסוף ירדו בקעות, הלכו לכיוון אחר. ברוך ה', בעולם התורה והישיבות, פירשו את הדברים הללו בדרך התורה, ואפילו לא היה 'ריח' של־דברים הללו. למשל, הרה"ג הצדיק יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, המשגיח של ישיבת פונוביז', דיבר על העניין הזה, איזה מוסר השכל הוא למד מן העניין 'שלא נהגו כבוד זה בזה'. הרי ישנם בעניין זה, דברים תמוהים. כיצד יכול להיות שרבי עקיבא, שהיה מענקי ישראל, איך הוא לא ראה שתלמידיו מושחתים, מבזים האחד את השני? איך הוא לא נתן להם מוסר? כיצד הדבר יכול להיות? ואיך יכול להיות, שהם לא נהגו כבוד זה בזה? הדבר נשמע מוזר. הוא מסביר שם רעיון עמוק וחשוב, זהו דבר דק מאד, אשר אי אפשר היה להבחין בהם. מה שהם לא נהגו כבוד זה בזה, זהו מפני שהם עבדו על מדת הכבוד. דהיינו, כיון שהם רצו לחזק בעצמם את המדה הזאת, לכן ממילא הם לא כיבדו האחד את השני. בכדי שהאדם לא ייהנה מן הכבוד, ולא ירדוף אחר הכבוד, הם התנהגו בצורה פשוטה, לא מכבדים את אף אחד. אל תכבד אותי, ואני לא אכבד אותך. לכאורה, הדבר בסדר. המטרה היא טובה. אבל הטעות היתה, שבעצם בסתר היתה כאן מדה רעה, היתה עיניהם צרה. כלומר, הדבר לא נבע לגמרי לשם שמים, אלא מתוך זלזול האחד בשני. דהיינו, המסקנא היא כך. אכן האדם לעצמו, צריך שלא ישאף לכבוד, שלא ירוץ אחר הכבוד. אבל את השני, אתה חייב לכבד. אם אינך מכבד את השני, יכול להיות שזה נובע ממדה מגונה. אתה חושב, שאתה עושה זאת, מפני שלכבוד אין ערך, ולא מתייחסים לכך. אבל זאת טעות. את השני, חייבים תמיד לכבד. ואת עצמך, אל תכבד. כך כתוב בספרו אור יחזקאל [על מדות, דף כ"ב]. אלו דברים היורדים חדרי בטן. בהתחלה הוא מביא את דברי הגמ' במסכת יבמות, שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה וכו'. לאחר מכן הוא מביא את מדרש קהלת רבה [פרשה י"א אות ו'], שם כתוב קצת אחרת מלשון הגמרא, רבי עקיבא אומר, שנים עשר אלפים תלמידים היו לי מגבת ועד אנטיפרס, וכולן מתו בחיי בין פסח לעצרת, ובסוף העמידו לי שבעה ואלו הן וכו'. אמר להם, הראשונים לא מתו, אלא מפני שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה. אתם, לא תהיו כן. מיד עמדו ומילאו כל ארץ ישראל תורה. כותב האור יחזקאל כך, ובאמת הדבר תמוה, והיאך נכשלו תלמידי רבי עקיבא בעון חמור כל כך, של אי נתינת כבוד לתלמידי חכמים? והלא בזיון תלמידי חכמים, מהעבירות החמורות ביותר? וראה ברבינו יונה [שערי תשובה ג' קמ"ז], בגודל עון בזיון תלמידי חכמים. ונראה ביאור העניין, שתלמידי רבי עקיבא עבדו כל חייהם על בריחה מן הכבוד, ושאפו לבטל מעצמם את כל המדות המגונות, כאהבת הכבוד וכדומה. ומכיון שזלזלו בכבוד, וידעו גודל הסכנה הטמון באהבת הכבוד, לכן אף לחבריהם, מתוך מחשבת לשם שמים, נהגו בדרך זו של אי נתינת כבוד, כי לא רצו להכשיל את חבריהם במדה מגונה זו של נתינת כבוד. וכנראה, שאף רבי עקיבא לא מיחה בהם. ורק לאחר שמתו כולם במיתת אסכרה, התבונן רע"ק ואמר לתלמידיו החדשים, שהראשונים לא מתו, אלא בשביל שהיתה עיניהם צרה בתורה. גילה רע"ק לתלמידיו, שאי נתינת הכבוד זה לזה, לא היתה מפני שנאתם את הכבוד, אלא היה טמון בזה מדה רעה של 'עיניהם צרה בתורה'. ומפורש שפיר הא דבגמ' יבמות מבואר, שלא נהגו כבוד זה בזה. והיינו, שהמעשה בפועל שעשו, היה אי נתינת כבוד, וטעמם כמש"נ, משום שנאתם את הכבוד וכו'. עד שבא ר"ע ואמר, שיסוד הנהגתם היתה, משום עיניהם צרה בתורה זה לזה. ולכן במדרש, שמפורש דברי ר' עקיבא עצמו, נקט את הסיבה שהיתה הגורם למעשה אי נתינת הכבוד, והיא ה'עיניהם צרה בתורה זה לזה'. וזה מה שלמדנו מדברי ר' עקיבא, שחובת עבודתנו צריכה להיות כמש"נ, שרק בנוגע לעצמו, חייב להתנהג בבריחה ושנאת הכבוד. ואילו במה ששייך להנהגתנו עם הזולת, חייבת להיות בנתינת כבוד וכו'. ודברים אלו נותנים מעט טעם והבנה למעשה דתלמידי רע"ק, כי הנהגתם היתה, במהלך עבודה רוחנית. ורק רע"ק לימד, שדרך זו, סכנה טמונה בה, שיתכן ומעורב במעשה ד'לשם שמים', מדה רעה. הוא מאריך שם בעניין זה. כעת תשמעו, כיצד אותם אלה פירשו את העניין, בצורה רחוקה. ברצוני לומר, שמצד אחד אני ממש מאושר, כי הפירושים הללו ידועים, אולי בסביבות מאה וחמשים שנה. גרץ שהזכרנו בשיעור הקודם, מת בשנת תרנ"א. אבל זה לא התחיל ממנו, אלא מלפני כן. תכף נראה זאת. כבר אולי מאתיים שנה, מדברים את הדברים הללו, וב"ה לא נכנס לעולם התורה 'לא מיניה ולא מקצתיה'. אמנם בארצות הברית, כבר מלפני עשרות שנים, הדבר נכנס לציבור החרדי. כנראה לא היו שם גדרים ומחיצות מספיק. תשמעו מה כותב הרב הנקין [מובא בספר כתבי הגאון רבי יוסף אליהו הנקין, ח"א שאלות הזמן, עמ' קצ"ז], ממש השתוממתי למראה עיני, אף שבגמ' משמע שתלמידי ר"ע מתו על מטותיהם באסכרה רח"ל, הנה מרגלא בפי העולם, שתלמידי רע"ק השתתפו במלחמת ביתר בימי בן כוזיבא. שמעתם? הוא אומר, שכך 'מרגלא בפי העולם'. ממש התפלאתי. איפה "העולם" הללו? מובן כי בארצות הברית, כבר הכניסו להם אז השקפות לא נכונות. כל מיני דרשנים, אשר כבר קלטו דעות זרות. לצערינו בתקופה ההיא, ארצות הברית היה מקום ריק מתורה, זה לא כמו שהיום בזמנינו. בכל אופן, הוא כותב כך, מרגלא בפי העולם, שתלמידי ר"ע השתתפו במלחמת ביתר בימי בן כוזיבא, שלפי דברי הרמב"ם היה רע"ק נושא כליו של בן כוזיבא. ואף שבש"ס שלנו לא מצאנו רמז לזה, אבל במדרש איכה נמצא, שרע"ק היה אומר על בן כוזיבא, שהוא מלך המשיח, ואח"כ נואש ממנו יעו"ש. ומגבת ועד אנטיפרס, מקום מיתתן של תלמידי ר"ע, היה זה לפי דבריהם מקומות המלחמה, ושם ניתנו לקבורה. תשמעו איזה רמז הוא מצא לכך, ונראה שרמז זה שניתנו הרוגי ביתר לקבורה, הוא מרומז בל"ג בעומר. כי ל"ג, אותיות גל. לרמז על הגל והקבר של הרוגי ביתר. גם הוא רמז על 'גל עיני', שנתגלו עיניהם לראות אושר ישראל, לא בחיל ולא בכח כי אם ברוח דעת ה' וטובת הבריות. וזהו מרומז בעניין עומר, שהוא הצדקה המעולה, ראשית בכורי כל לתנו לכהן, למען יחזיקו בתורת ה'. כך הוא כותב. שאלה מהקהל: יכול להיות שמיתתם לא קשורה למלחמה, יכול להיות שסתם קברו אותם בל"ג בעומר. תשובת מרן שליט"א: אבל ל"ג בעומר לא קשור לתלמידי רבי עקיבא, כי אז הם רק הפסיקו למות, אבל קברו אותם מלפני כן. בכל יום. צריך לראות את כל דבריו שם, כי קיצרתי. הוא בנה שם כל מיני מהלכים, בכדי להסביר זאת. אבל בהמשך, הדבר יהיה יותר ברור. מישהו שלח לי צילום, מן העלון אמונת עתך [עלון מס' 41 אייר התשס"א מאת הרב משה צבי נריה, ישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה. העורך], כתוב שם כך, ידוע המעשה של רבי עקיבא, בעניין 'כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד'. הגמרא מביאה סיפור, שרבי עקיבא הגיע לעיר מסויימת, ביקש ללון בה עם תלמידיו, לא מצאו אכסניא באותה עיר, יצאו ממנה והלכו לשדה, היו אתם חמור תרנגול ונר. באה הרוח וכיבתה את הנר. החתול טרף את התרנגול. אריה טרף את החמור. באותו לילה באה הגייס על העיר, פגע בה. מצד רבי עקיבא ותלמידיו שישנו בשדה בחושך כי הנר כבה, ללא רעש התרנגול והחמור שנטרפו, ניצלו. איש לא העלה בדעתו, שיש נפש חיה בשדות השוממים. כולם מכירים את המעשה הזה, מהגמ' ברכות דף ס"ב ע"ב. 'כל מאי דעביד רחמנא, לטב עביד'. לכאורה, איך יכול להיות שרבי עקיבא רצה ללון בעיר, ולא נתנו לו אושפיזא? איזה יהודים אלה? לא נותנים לאנשים להתארח? הם כותבים שם בעלון כך [בשם הרצ"י קוק. העורך], וכי יתכן שיהודים לא יכניסו לביתם אורחים? לא לתת להם אכסניא? לא רק זה, לא נתנו להם בכלל ללון בעיר, אלא נאלץ ללון בשדה. וחזר המקרה של פילגש בגבעה? לא מסתבר. וזה מדובר, אם זה סתם אדם מישראל. אבל מדובר על רבי עקיבא, איך לא מכבדים אותו ולא מביאים לו אושפיזא? הדבר תמוה ביותר. כעת תשמעו, איזה רעיון. הדבר היה בזמן מלחמת בר כוזיבא, גברה ידם של רומיים, החלו לחפש את מנהיגי המרד. בראשם רבי עקיבא ותלמידיו. מן הסתם במצבים כאלה התחילו לחפש בכל מקום, לתור אחרי עקיבות וסימנים. מצאו עיר שהוא התחבא בה, וכשבוקש הענישו את כל יושביה של עיר. הגיע רבי עקיבא לאותה עיר, חששו יושביה שמא בעיקבותיו יגיעו הבולשים הרומיים, ואז תיענש העיר כולה. לכן רבי עקיבא החליט מעצמו שאין לסכן את כל העיר, והלך לישן בשדה. מתברר שהחשש אכן היה רציני. באמת בעיקבות העקבות, הגיע גייס לעיר ההיא. ובגלל שרבי עקיבא הלך לשדות, ניצל הוא ותלמידיו, ואולי אף ניצלה העיר. שמעתם? אני חושב, כי השאלות בכלל לא מתחילות. ראשית, כתוב רק שרבי עקיבא בא לעיר. מי אמר שהיו יהודים בעיר הזאת? לא כתוב, שהיו שם יהודים. הוא הגיע, לעיר של גויים, ולא הכניסו אותו. דבר שני, הסיבה שהוא לן בשדה, פשוטה מאד. הוא ראה, כי אם המדובר באנשים כאלה, שלא מוכנים להכניס אורחים, כאלה 'רעים וחטאים', מי יודע מה יכול להיות. לגבי המלאכים בסדום כתוב, וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין [בראשית י"ט, ב']. א"כ בנ"ד, בודאי שהוא פחד מהם, לכן הוא הלך לישן בשדה. חוץ מזה, מי אמר שהיו איתו תלמידים? לא כתוב, שהיו איתו תלמידים. לכאורה משמע, שרבי עקיבא היה לבדו. שאלה מהקהל: מי אמר שהכירו אותם? תשובת מרן שליט"א: נכון. אדרבה, הוא לא רצה שיכירו. ראשית, לא הכירו אותו. ואם זה גויים, פשיטא. ואפילו אם הם היו יהודים, הוא לא רצה לפרסם את עצמו, בכדי שלא ליהנות מכבוד התורה. ולפי דבריו, הגייס הזה בא, כי התנהל מרדף אחרי רבי עקיבא ותלמידיו. שמעתם? 'התנהל מרדף'. הגייס הזה בא, זה הרומיים, וכי הם שבו את כל העיר? ולמה שבו אותם, אם אלו רומיים? הרי אדרבה, הם לא חשודים. הרי אדרבה, הם לא נתנו לו ללון בעירם. אלא, זה לא מצד השלטונות, רק שודדים באו לעיר. אינני מבין, כיצד הם הגיעו לכל הפירושים הללו. שאלה מהקהל: אם רבי עקיבא היה ביחד עם תלמידיו, וכי היה להם רק חמור אחד? תשובת מרן שליט"א: אין הכי נמי, לא משמע שהיו איתו תלמידים. האמת היא, שכתוב בסוף הדברים, 'אמר להו, לאו אמינא לכו, כל דעביד רחמנא לטב עביד'? לכאורה כתוב 'אמר להו'. אבל הדבר אינו מוכרח. כי יכול להיות, שאחרי כל הסיפור, רבי עקיבא פגש אותם ואמר להם כך. והוא ממשיך וכותב, לאור הנ"ל אפשר להבין את המנהג המובא בטור [סי' שצ"ג אות ד', וכן בשו"ע שם], שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה אחרי השקיעה בימי הספירה וכו'. נשאלת השאלה, מדוע הם הובאו לקבורה דוקא בערב, ולא ביום? אלא, שתלמידי רע"ק אלו שהובאו לקבורה, נפלו במרד בר כוכבא, והרומיים אסרו לקברם. הרי כתוב, שלא נתנו לקבור את הרוגי ביתר. וכאשר הצליחו להסתיר מעיני הרומיים גופות חללים, היו קוברים אותם בערב, מבלי שיראו זאת הרומיים. הדבר אינו מובן. ראשית, הרי כתוב שלא ניתנו לקברם, א"כ משמע שבסוף לא קברו אותם. א"כ איך הם הצליחו בכל זאת לקבור אותם? משמע, כי לא קברו אותם, עד שרבן גמליאל שילם כסף רב וכו', כמו שאחז"ל. חוץ מזה, הסיבה פשוטה מאד, מדוע קברו אותם בערב, כי כתוב שהם מתו לפני השקיעה, לכן קברו אותם לאחר השקיעה. אם הם היו מתים בבוקר, אכן היו קוברים אותם ביום. לאחר מכן הוא מדבר על כך שעשו צנזורא, כבר דיברנו על כך בשיעור הקודם, ואמרנו כי אין דבר כזה, לא מצאנו שחז"ל פחדו מן הרומיים. מובן כי ממנו הוא מקור דבריו של הר"מ מאזוז שהבאנו, אך נתברר שזה לא "ממקור ישראל". אבל כעת תשמעו, פירוש נוסף מדהים. לכאורה, למה תלמידי רבי עקיבא, לא נהגו כבוד זה בזה? אנחנו יודעים את הפירוש, אבל תשמעו כיצד "הם" מפרשים. חושבני, כי חשוב לדעת זאת, כי אם לפעמים תשמעו דברים, מכל מיני מקורות, תבינו שהדברים אינם באים ממקור קדוש. גם אם רבנים אומרים אותם, אבל הדברים התחילו ממקורות שאינם נכונים. הוא כותב כך, נראה לבאר הסבר חדש לדברי הגמ', שתלמי רע"ק לא נהגו כבוד זה בזה. יש לנו בהלכה, הלכות הנוגעות ביחס לרב, לחבר ולתלמיד. והדרת פני זקן, מתייחס למי שקנה חכמה. קדימויות הכהן וקדושתו וכו'. כאשר נכנסים לבית, צריכים לקדם ולהקדים את הקשיש יותר, או את התלמיד חכם יותר. והנה אומרת הגמ' בברכות דף מ"ו ע"ב, 'תנו רבנן, אין מכבדין לא בדרכים ולא בגשרים ולא בידיים מזוהמות'. בכניסה או ביציאה מהבית, בחיים השלווים והרגילים, יש מקום לדיני הכבוד. אבל בדרך, כאשר האדם ממהר לביצוע תפקידו, אם הוא הולך בדרכו ולפניו צועד זקן באטיות, אינו יכול להרשות עצמו להאט את צעדיו ולא לעקפו משום 'והדרת פני זקן'. כן הוא בגשרים, אדם הנמצא בתפקיד, אינו יכול להמתין ולהקדים את כל הראויים כיבוד. לכן אומרת הגמ', 'אין מכבדין בדרכים והגשרים', שם אין לדרוש זאת ממנו. לפעמים כאשר מזדמן מפקד צעיר, ולו חיילים המבוגרים ומכובדים ממנו, דבר שמזדמן לרוב בשירות מילואים, אין הוא יכול בזמן הפקודות וההוראות לעסוק בענייני כבוד. הוא נמצא כעת בתפקיד, והוא צריך לבצע את הפקודה כראוי, מבלי לעשות חשבונות מי הם הנמצאים לפניו. ראשית, הדבר סתם צריך עיון, האם זה בכלל נכון? וכי בגלל שהאדם נמצא בתפקיד, אינני מדבר על פיקוח נפש, אדרבה אולי גם במצב כזה, אם יש כאן עניין של כבוד לזקן, וכי בגלל שאתה כעת בתפקיד, אזי הכל מחוק? הדבר אינו ברור. אבל גם אם נניח שכן, לא זאת היא הנקודה. הגמ' ביבמות שם מסבירה שתלמידי רע"ק "נפלו" מפני 'שלא נהגו כבוד זה בזה'. ויש לפרש בפירוש פשוט, אך שונה לגמרי ממה שהורגלנו. חז"ל רמזו לנו מה קרה לתלמידי רע"ק. הם היו בדרכים ובגשרים, הם היו פרטיזנים ביערות. שמעתם? תראו מה עשו מתלמידי רבי עקיבא... הם לא לחמו במלחמה סדירה של צבא מאורגן, שיש לו כמויות של נשק, אלא כדרך שלחמו הפרטיזנים, בהפתעות בדרך לא מסודרת, עושים גשר ומארב מאחוריו וכדומה. תלמידי רבי עקיבא לא נהגו כבוד זה בזה, כי הם היו באותה עת במצבים בהם ענייני הכבוד אינם קיימים כלל. עכשיו אין עניין של כבוד, עכשיו אתה נמצא בשלב של מלחמה, כעת זה לא הזמן לכיבודים. כך רמזו לנו חז"ל, מה קרה לתלמידי רע"ק. ובגלל שחששו מהגויים השולטים באותה העת, הם צינזרו את דבריהם, ולא רצו לספר במפורש שתלמידי רע"ק מתו מפני שלחמו במלחמת בר כוכבא, ובכל המאבקים נגד הכובש הרומי. אלא רק רמזו לנו בדרך זו, את אשר אירע להם. רבונו של עולם, א"כ מדוע הם מתו? הרי כתוב, שהם מתו מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, אבל אתה אומר שזה בסדר, כי בזמן שהם 'פרטיזנים', הם לא היו צריכים לכבד האחד את השני, אבל בסוף הם הרי מתו בגלל זה. אינני מבין. לא רישא סיפא, ולא סיפא רישא. כבר קבעת, שמבחינה הלכתית, זה לא הזמן לכבד, א"כ כיצד בסוף הם מתו בגלל זאת? ה' ירחם. אבל תחכו, תכף תשמעו דברים יותר 'מעניינים'. כעת תראו, כיצד בני חבורתם הגיעו לדברים, שהם כפירה, או 'דרך מינות'. ישנו ספר מפורסם, בשם אוצר ישראל, שחיברו יהודה איזנשטיין, הוא חיבר כמה ספרים, ורואים בספריו ובין השיטין דברי כפירה ואפיקורסות. אמנם מצד אחד הוא מביא כל מיני ספרים, בבקיאות רבה, חיבר חבילת "אוצרות", אבל תשמעו מה הוא כותב בספרו אוצר דרשות, ותראו כיצד הוא מכניס דברי מינות, והכל בגלל שהם ינקו ממקורות זרים. הוא כותב [בדף 130] כך, אמרו, שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא. מה הפירוש, 'אמרו'? תשמעו טוב, ותדעו כיצד הם מדברים. הלשון 'אמרו', משמע שהיא אגדת עם. ולא ידעו עיקר הדברים בעצמם. 'אמרו', כמו שאומרים בתימנית, 'קאלו'. 'אמרו', לא ידוע מי זה שאמר. גם לא ידעו, מפני מה מתו, ואיך מתו, רק כי מתו מיתה רעה. ויש אומרים שהיא מיתת אסכרה. תשמעו איזה דברי אפיקורסות. ואין לתמוה על זה. מה אתם רוצים? אל תתפלאו. כי מלחמת התלמידים תחת בר כוכבא, היתה בארץ יהודה, רחוק מבבל. גם הגזירות והשמדות, מנעו אותם לדעת אמיתת הדבר. רק שמעו, שלא נהגו כבוד זה בזה. ואפשר שהיה מחלוקת ביניהם, אם להשתתף במלחמות בר כוכבא, או לחדול. עכ"פ מתו כולם במלחמת ביתר, כי אי אפשר שכ"ד אלף תלמידים ימותו כולם בפעם אחת במיתת אסכרה. לא יכול להיות. בקיצור, הוא כופר בכך, אינו מאמין. אבל, אנחנו נענה לו, לפי 'הראש' שלו. ראשית, זאת טעות. הוא החליט, שאם כתוב 'אמרו', זה כביכול דבר שאיננו מבוסס. אבל זאת טעות חמורה. בהרבה מקומות בחז"ל, כתובה המלה 'אמרו', והכוונה שזה קיצור ל'אמרו רבותינו', או 'אמרו חכמים' וכדומה. מי שיראה, הבאתי בספר מעיל קטון [הלכות קדיש דף קס"ב], הרבה מקומות כאלה. בפרקי דרבי אליעזר, הדבר מצוי, 'אמרו'. כנראה שזה היה דבר מפורסם, לכן אי אפשר היה לומר זאת בשם חכם מסויים. הבאתי שם בס"ד, שישנם מקומות רבים, שכתוב בהם את הלשון הזאת. כבר אינני מדבר, על מה שכתוב במסכת אבות, באשתו אמרו, קל וחומר באשת חבירו [אבות פ"א משנה ה']. לשון זה מצוי גם במכילתא, הרבה פעמים. וכן במבוא למדרש תהלים. הבאתי שם כי מצד עצם הלשון "שאמרו", לא איריא להוכיח מזה שהוא מאוחר, שהרי מצינו כן בלשונות חז"ל, כגון בפרקי דרבי אליעזר [פרק ג'], מכאן "אמרו" חכמים כל מלכות שאין לה יועצים וכו'. גם בגמרא במסכת יבמות [פרק ג' משנה ג'], וזו היא שאמרו, אחותה כשהיא יבמתה, או חולצת או מתיבמת. גם שם במשנה ה', זו היא שאמרו, אוי לו על אשתו ואוי לו על אשת אחיו. א"כ, המלה 'אמרו', אינה מראה שזה כביכול משהו מן הציבור, ולא מן החכמים. זאת סתם טעות. חוץ מזה, הוא אומר שבבבל לא ידעו מה קורה בארץ ישראל. מה הוא יגיד על מדרש קהלת רבה שהבאנו לעיל, שם כתוב, אמר רבי עקיבא, הראשונים מתו, כיון שהיתה עיניהם צרה. הרי קהלת רבה, זהו מדרש ארץ ישראל. א"כ, זה כבר לא תלמוד בבלי, אלא חכמי ארץ ישראל אמרו זאת. מה הוא יאמר על כך? יסתום את פיו בחצץ. דבר נוסף, אמרנו כי בדורות הראשונים, הגאון הרב אייזיק הלוי, נלחם כנגד הדעה הזאת. משום מה, לא האמינו לו. לא קיבלו את דבריו. בא בעל הספר חגים וזמנים, שחיברו י"ל הכהן מיימון, צריכים לדעת מי זה, הוא היה שר הדתות הראשון במדינה, שהחזון איש זצ"ל אמר כי בודאי שבספריו נמצאים דברי מינות. וזאת, למרות שהוא היה ת"ח וכו'. הוא הציע בזמנו, לעשות סנהדרין. אמרו להרב מבריסק, הגרי"ז זצ"ל, שהרב מיימון אומר, שצריכים לעשות סנהדרין של כל חכמי ארץ ישראל והגולה. הוא ענה, כן, אני מסכים, אבל הדבר הראשון, אנחנו נכריז עליו שהוא 'זקן ממרא'... זאת תהיה הפעולה הראשונה, של־סנהדרין... כעת תשמעו, כיצד הוא מתייחס לעניין הזה. הוא כמובן מקבל את הדעה של אותו גרץ, שזה בא ממלחמת בר כוכבא, ותכף תשמעו, מי הוא האיש הזה שהזכרתי. בעל דורות הראשונים, אשר נלחם בדעות המשכילים, וביטל אותם, הוא הבין בסוף כי הם יכולים 'להיתפס' בלשון הרמב"ם, שכתב שרבי עקיבא היה נושא כליו של בר כוזיבא. לכן, אחרי שהאריך וכתב כמה דפים, בכדי לבטל את דעות החוקרים הללו, שאמרו שרבי עקיבא השתתף במרד, ונשא את ראש המרד, וכל מה שהסתובב בהרבה ארצות, זה היה בכדי לארגן את המרד וכו', ממש עשו את רבי עקיבא כביכול הוא שר־הצבא, הוציאו אותו בכלל מן הלימוד. כך מתוך הרהורי ליבם. אז הוא מוכיח, בהרבה הוכחות וראיות, שבכלל אין שום קשר בין הדברים. רבי עקיבא הלך להפיץ תורה, לדאוג לתורה ומצוות. אין שום רמז בשום מקום, שהדבר קשור למרד, ולכל הדברים הללו. ובסוף דבריו, בכדי שלא יתפסו בלשון הרמב"ם, הוא מצא לנכון לכתוב [בחלק חמישי עמ' שט"ו הערה פ"ד] כך, אין חפצינו לדבר על דברי הרמב"ם סוף הלכות מלכים, שהיה רבי עקיבא בביתר נושא כלי בן כוזיבא, שהדבר ידוע כי בעניינים כאלה לא עסקו רבותינו הראשונים, ולא היה זה מעין מלאכתם. דרך אגב, התברר לי בס"ד מי הם 'הידועים' [עי' סוף שיעור בחקתי], שהוא מדבר עליהם. חשוב לדעת גם את זאת. 'הידועים', בלשון בעל דורות הראשונים, היינו הנָצרים. הדבר מובא אצלו בהרבה מקומות. הוא לא רצה לכתוב זאת במפורש. כל המשכילים והחוקרים הללו, ינקו מספרי הגויים. לכן הוא אומר, כי את כל המושג, השם של 'בר כוכבא', לקחתם מהכתבים של־גויים. הוא לא רצה לכתוב זאת בהדיא, כנראה חשש מאיבת האומות, אנטישמיות, מי יודע מה יֵלד יום. אבל מובן מסוף דבריו, כי הכל בא להם מספרי אומות העולם, ולצערינו המכסילים היהודים הללו, שׂמו בעיקר את כל יהבם, להביא את ההיסטוריה שלנו מתוך ספרי הגויים. בכל אופן, בעל דורות הראשונים, כתב בעדינות כזאת על הרמב"ם. בכבוד גדול ובזהירות. הוא אומר, אינני רוצה לדבר על הרמב"ם, אבל ידוע שרבותינו לא עסקו בהיסטוריה. הרמב"ם לא עסק בהיסטוריה, זה לא התפקיד שלו, לכן אני לא רוצה להתייחס לכך. אילו עסק כמוני, לא כתב כך. כעת תשמעו, באיזו חוצפה כתוב בספר חגים וזמנים הנ"ל, אבל דומני שהכל יודו, כי תשובה כזאת מאת חוקר היסטורי מאמין כמוהו, אשר לא פעם דחה תלי תלים של מחקרים היסטוריים מפני איזו רשימה אגדית, לא נאמרה אלא מתוך חפץ קדום, ומתוך תאות ניצוח, ואינה ראויה כלל לתשומת לב. כך הוא מגיב, על דברי הצדיק בעל דורות הראשונים, בכדי לבטל את ההערה הזאת. הוא כותב, שזה רק 'מתוך תאות ניצוח'. בקיצור, הוא מאשר ומקיים, את כל מה שכתבו אותם המסכילים. ומה שכותב הדורות הראשונים, זה רק בגלל שיש לך עניין לבטל אותם. כביכול, הרי הרמב"ם כך אומר, הוא סותר אותך, כיצד אתה מתעלם מדברי הרמב"ם? בעל דורות הראשונים, כתב זאת כ"כ בענוה, לא רצה לפגוע בכבוד הרמב"ם. מצד אחד, יש כאן משהו. אמנם, כולם אומרים, שאינם יודעים מה המקור של הרמב"ם, וכיצד הוא הגיע למסקנא הזאת. אבל מסתמא, היה לו מקור. אי אפשר להתעלם מכך. יכול להיות, שהיה לו לרמב"ם מקור. אבל מאידך, הבאנו כבר את מהר"ץ חיות, אשר הסביר זאת, שהרמב"ם לא התכווין לנושא כלי מלחמתו של בר כוזיבא, אלא שזה בתורת מליצה, שהוא תמך בו וכו'. בכל אופן, אין מקום להתבטאות גסה כזאת, כפי שהוא התבטא על בעל דורות הראשונים. היה לו לדחות את דבריו והוכחותיו של ספר דורות הראשונים, אילו היה לו פה להשיב, ומצח להרים ראש. אך הוא התעלם מזה, לדון לגופו של עניין, ובא רק "לעקוץ" אותו. זו שיטה ידועה, ולדעתי חסרונה בצידה. עכשיו תשמעו, מי זה אותו גרץ שר"י. בהקדמת הספר תולדות ישראל, לר' זאב יעבץ, אינני מכירו, אבל רואים עליו שהוא נוהג כמו תלמיד חכם, הוא כותב את ההיסטוריה על פי מקורות חז"ל, ש"ס וראשונים, עם יראת שמים. [אמנם לפי מה שבדקתי אח"כ, צריך הדבר עוד קצת עיון]. מתוך דבריו מובן, כי הם זלזלו בחכמי ישראל. הוא כותב [בסוף הקדמתו לחלק ששי] כך, לדעת גרץ [דף 179], בית שמאי זה בית מדרש של קנאים חשוכים. רבי טרפון, תשמעו מי זה רבי טרפון, לפי הגדרתו, רק בכדי שתדעו מי אלה עוכרינו ושונאינו, שהפיצו דעות זרות, הוא היה עשיר נדיב נמהר ובעל חימה, ואויב קנא ליהודים הנצרים. רבי יוסי בן קיסמא, הוא מליץ מהלל של רומיים. מי זה בן עזאי? במקום שיאמר, שבן עזאי היה מלא חכמה וקדושה ופרישות, הוא כותב עליו, היה שונא את האישות. אכמ"ל, המעיין שם יבין את הדברים לאשורם. הוא מביא גם את וייס, דור דור ודורשיו, הרשע הזה, לפי איך שהוא מזלזל בחכמי ישראל, דברי בוז ומשטמה. אשר לא נשמעו כמעט כמוהם מפי ישראל. רחמנא ליצלן. כיצד ישנם הרוצים לבנות על דברי האנשים הללו, אשר זלזלו בתנאים ובשאר גדולי ישראל? כבר הבאתי בפניכם, את המאמר של ר' בצלאל לנדוי, מחבר הספר הגאון החסיד מוילנא, ושאר ספרים, אשר סיכם יפה את העניין הזה. ישנו חידוש בדבריו. הוא כותב [בעמ' 26] כך, המקור היהודי היחידי מזמנים קדומים כמובן, שהוא נזכר בשם בר כוכבא, הוא כת"י של ש"ס מינכן בסדר עולם. אבל בדרך כלל, הוא נזכר בשם בר כוזיבא. דהיינו, השם 'בר כוכבא', בעצם בא מן הגויים. וכל אלה אשר מביאים אותו בשם 'בר כוכבא', הם לקחו זאת מהם. אף המטבעות שנטבעו בימיו נקראות בתוספתא המובאת גם בגמ' בבא קמא דף צ"ז ע"ב, מעות כוזביות ירושלמיות. בהמשך הוא כותב [בדף 28] כך, בעיקבות המשכילים, דהיינו וייס, וזכריה פרנקל, הלכו גם כותבי התולדות. גרץ טוען בספרו דברי ימי ישראל, כי 'רבי עקיבא עשה מעשיו, להכין את המרידה בפעולות ומעשים נוצחים, ותכלית זה עשה מסעות גדולות, ויעבור בהמדינות על נהר פרת, בבל, ובאזיען הקטנה, ולזפירין אשר במדינת קיליקיא, ואל קסריה, העיר הראשה בקאפוקיא בפריניא וגלטיא, ונכונה מאד ההשערה כי נסיעות רבי עקיבא היתה לעורר את היהודים שם למרוד בממשלת רומא ולכונן ממשלה יהודית'. אין כל פלא, שדובנוב הולך הולך בעיקבות גרץ, ואף הוא קובע ש'רבי עקיבא וחביריו היו המעוררים והמעודדים, ובר כוכבא וגיבוריו היו המוציאים לפועל', 'והלכו למלחמה בלי מורא ופחד', 'ואם רבי עקיבא הלך לאסיה הקטנה ולבבל ולשאר ארצות, ודאי בעניין הכנת המרד' וכו'. אולם רי"א הלוי, זהו בעל דורות הראשונים, בא וטוען בספרו [פרק מ'], כי כל ההנחה על השתתפותו של רבי עקיבא במרד, אינה נכונה. המקומות אשר עבר שם רבי עקיבא, הם לדעתו 'במקומות שונים ובעניינים שונים ובזמנים שונים, וכולם גם דבר אין להם עם המרידה', ורבי עקיבא כאחד 'מגדולי חכמי הדור ההוא, נהג לבקר את אחיו, לראות את שלומם ולסדר את ענייניהם'. לאחר שהוא מאריך בהוכחותיו, הוא קובע אפוא כי 'דבר לא היה לו לרבי עקיבא עם המרידה'. בתקופה מסויימת, טעה רבי עקיבא ונטה לראות בו את המשיח, ועל תקופה זו מספר הרמב"ם [בהלכות מלכים פרק י"א הלכה ג'] על רבי עקיבא 'שהיה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא מלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעוונות. וכיון שנהרג, נודע להם שאינו'. אולם יותר משנה שלימה לפני מצור ביתר, כבר 'ראה רבי עקיבא את העתיד, והודיע לכל ישראל כי אין ה' בקרבם, והיא לא תצלח, ועתידה פורענות גדולה לבוא'. עמדתו הנמרצת של הלוי, לא נתקבלה בשעתו. לא קיבלו זאת, משום מה. אבל כעת תשמעו, מה הוא כותב בסוף דבריו, לאחרונה נתקבלה גם על דעת הסופרים וכותבי התולדות. ואחד החוקרים המובהקים, ג' אלון, קובע כבר בספרו הנ"ל [עמ' 92], 'ודאי הדין עם הלוי, המרחיק מן המסעות האלו של רבי עקיבא תכלית מדינית-צבאית, ומסתבר שהן (המסעות) קדמו אף למלחמת טריינוס'. עכשיו, זהו בגדר 'מהם ובהם'. בא מישהו משלהם בעצמם, שאינו מתוך המחנה שלנו, פרופסור, והוא כותב ההיפך, שבעל דורות הראשונים צודק. אף אותה הנחה המהלכת בקרב החוקרים, כי ישנו קשר בין כ"ד אלף תלמידים שהיו לו לרבי עקיבא וכולם מתו בפרק אחד, ובין המרד של בר כוכבא, הוכחה כבלתי מבוססת וכו'. דעה זו אומצה גם ע"י חוקרים דתיים רבים, שניסו לראות קשר בין מרד בר כוכבא ובן ל"ג בעומר, אולם כל הניחושים הללו נדחים בדבריו של ג' אלון [שם עמ' 43], הקובע ש'מיתתם של תלמידים אלו אירעה לפני מלחמת בר כוכבא'. הלכתי לבדוק זאת בספר שלו, ובהחלט כתוב כאן דברים אשר צריך לדעת אותם. למרות שכפי שאמרתי לכם, הוא לא משלנו, אבל אני מביא זאת, בכדי שיבינו כי הם בעצם טועים בכל ההסתכלות שלהם. הוא כותב [בספר תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד דף 42] כך, שנים עשר אלף זוגות תלמידים וכו', רב שרירא גאון כותב, והעמיד רבי עקיבא תלמידים הרבה והוה שמדא על תלמידי רע"ק וכו', ומעתיק הוא את המסורת שביבמות. "והוה שמדא על תלמידי רבי עקיבא", מסתבר שהוא מכוון להריגה בידי המלכות. ובהערה למטה הוא כותב, בנוסח הצרפתי, שהוא עיקר, והוה "סמכא" דישראל על וכו'. המלה 'שמדא', זהו בנוסח הספרדי. אבל בנוסח הצרפתי, שלדבריו הוא יותר עיקר, כתוב 'סמכא' ולא 'שמדא'. נשענו והסתמכו עליהם. א"כ בכלל לא ברור, שרב שרירא גאון כתב את המלה הזאת. ובהמשך הוא כותב כך, התלמוד אומד להלן, אמר רבי חמא בר אבא ואיתימא ר' חייא בן אבין, כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? אמר רב נחמן בר יצחק, אסכרה. הרי שמתו מן המגפה. אלא שכנראה, שבנוסח התלמוד שלפני רב שרירא גאון, לא היה המאמר האחרון. ומיתה רעה, יתכן שמשמעה כמיתה משונה. שפעמים עניינה רציחה בידי המלכות. וכדברי רב שרירא גאון. אלא שכל עצמה של המסורת מלמדתנו לאחר העיון, שמיתתם של תלמידי רבי עקיבא הראשונים, אירעה לפני מלחמת בר כוכבא. שהרי לאחר מכן, לימד רבי עקיבא את תלמידיו השניים, רבי מאיר ורבי יהודה וכו', והרי אין סיפק לכך, דהיינו אין מספיק זמן, בימים המעטים, שחיה רבי עקיבא לאחר גמר המלחמה. [בשבילם זו ודאי סתירה מוחצת, כי הוא היה פרופסור באוניברסיטה העברית]. לסיום, קצת ליצנותא. תראו כיצד הם הרחיקו לכת, להבין דברים מוזרים. מה פירוש דברי הגמרא במס' סנהדרין [דף צ"ג ע"ב], לגבי בר כוזיבא, 'חזיוהו דלא מוֹרַח וְדָאַין'? על פי הפסוק [ישעיה י"א, ג'], וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת יְ"יָ. כתוב כאן בחוברת מחניים [דף 41], מישהו אחר [בשם "הרב" מרדכי הכהן. העורך], כי הכוונה היא, שהוא הרג את רבי אליעזר המודעי. איך הרגת אותו? וכי לא ידעת שהוא צדיק? למה חשדת בו? המבין יבין, כי אין קשר בין הדברים. דבר נוסף, אני אומר לכם ממש בקצרה, תמצית דתמצית. יש בגמ' מס' שבועות [דף כ' ע"א], לאסור איסר, שאדם אומר שלא יאכל בשר ולא ישתה יין, כיום שמת בו אביו, כיום שמת בו פלוני, כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם, כיום שראה ירושלם בחרבנה, אסור. מה הפירוש 'כיום שמת בו פלוני'? מי זה 'פלוני'? לדעתו זהו בר כוזיבא. ולמה לא הזכירו את שמו, כמו במקומות האחרים? אינני יודע. אם פחדו מכך, למה במקומות האחרים לא פחדו? במקום שיבין, כי הדבר פשוט. 'יום שמת בו פלוני' היינו, כל אדם מסויים אשר מת. אדם בלתי מוגדר. אבל חושבני, כי הדבר המצחיק ביותר, זהו הפירוש החדש שכתוב כאן [בדף 43]. מי הם שנים עשר אלף "זוגים" שהיו תלמידי רבי עקיבא? יש למישהו רעיון, מה הוא מפרש? הכוונה היא, לחיילות... כלומר, הנשים שלהם. תשמעו, הזוגים תלמידים הנאמרים בגמרא, היינו איש ואשתו, כפי הדין שיוצאים לכל המלחמות, אפילו כלה מחופתה. הן לא לחמו, הן היו בחיל רפואה ... הן היו בחיל קבורה, מסרו נפשן בחסות החשכה לקבור את ההרוגים. לכן כתוב שהנשים נוהגות לא לעשות מלאכה בלילות הספירה, כי בחשיכה הם התעסקו בקבורה שלהם. זה הפירוש, 'שנים עשר אלף זוגים'. בנות־זוג שלהם. חושבני, כי הדברים ממש חוכא ואטלולא. הבאתי זאת על קצה המזלג, רק בכדי להראות, כמה לצערינו צריך להיזהר, שהדברים הללו לא יתקבלו. אני אומר זאת, כי לצערינו כמעט עמד להיכנס הדבר הזה, ולדעת כי אדרבה, יש להוציא זאת החוצה. מחוץ למחנה מושבם, "להריח" מי שאומר דברים כאלה שמעיינותיו פסולים. הערה מהקהל: יש גם איזה עלון, שהפיצו בו את הדברים הללו. תשובת מרן שליט"א: נכון. בכמה עלונים. זה מה שאני אומר, חוששני כי הדבר יכנס לציבור. צריך להבין, כי כל הדברים הללו, באו ממקורות לא טובים. ושהדבר התחיל, מאנשים שהיו ממש, ה' ירחם. והם המשיכו בכך, עד לדברים הללו. המשך משיעור מוצש"ק בהעלותך ה'תשע"ו.
בעניין כת הדרדעים ואלו אשר שתו מן המים הרעים כגון גרץ ודומיו. דיברנו בשיעור הקודם, כי לפעמים לצערינו באים דעות זרות, ממקורות אחרים. בעוה"ר, זאת הגישה של אנשי הכת [דרדעים], אבל אנחנו בעצם מצאנו את השרשים שלהם. צריכים לדעת, ישנם אנשים, אשר שתו מים הרעים. ספרי מינות. כפי שכתוב בנביא [ישעיהו ב', ו'], וּבְיַלְדֵי נָכְרִים יַשְׂפִּיקוּ. למדו ספרים חיצונים, של כל מיני מינים. הרבה אנשים אינם יודעים זאת. דיברנו על הש"ס של שטיינזלץ, שיש בו דעות שבאים ממקורות שאינם טובים. חוקרים-פוקרים, ואנשי מדע שכיב־מרע. לכן בזמנו, הגרא"מ שך זצ"ל, הוציא זאת מחוץ למחנה, ואמר שאסור להחזיק את הספרים הללו. לצערינו הרבה גם אינם יודעים, לגבי המשניות המבוארות של פינחס קהתי, שהוא אדם שאינו מקובל במחנה־קדשנו. אמנם לא בדקתי את הספרים שלו, אבל הדבר ידוע ליודעים, שהוא מחוץ למחנה. לכן אין לי ספק, כי בפירושיו, הוא הכניס דברים ממקורות לא טובים. אני אומר כך, מבלי לבדוק זאת. אלא בגלל עצם הדבר, שהוא נמצא בחברה כזאת, עם דעות כאלה. כבר סיפרו עליו, שכאשר החפץ חיים זצוק"ל עבר בעירו, גדול־הדור, יצאו כל אנשי העיר לקבל את פניו, והוא לא יצא. מה יש לו, כנגד החפץ חיים? הדבר אומר דרשני. שומר נפשו ירחק מכל הספרים והסופרים שהם מקטני אמנה, אותם שדלו ומשקים ממעיינות דלוחים. כפי שאמרנו, הדרדעים לקחו והושפעו הרבה, מן הספרים של גרץ. בזמנו אמרתי זאת, מתוך הזיכרון. אבל ביקשתי כעת מאחד מן החברים, אברך המומחה בדברים הללו, לברר זאת. אמרתי לו, כי זכור לי, שאחד מגדולי ישראל אמר עליו, שהוא 'פה טמא'. הוא דיבר, כנגד הג"ר יהונתן אייבשיץ, כי כביכול ההאשמות שהאשימו אותו הם אכן נכונות. ושאחד המקורות לקלקולים של כת הדרדעים, בא מהספרים של גרץ. כעת, אקרא לכם זאת מן המקורות, על פי מה שהוא המציא לי, בתוספת הרבה נופך והערות מדילי. את הסגנון "פה טמא" לגביו, הוא אמנם לא מצא, אבל לגבי כל יתר הדברים האחרים, שלח לי מקורות וציונים. ראשית, בכלל אודות האיש ושיחו הכוזב, הוא צבי היינרייך גרץ, יעויין מה שהובא בספר משיחי השקר ומתנגדיהם דף תרצ"א. אין לי כעת את הספר הזה, אבל שמעתי כי שם הוא מביא, שהאיש הזה רשע ואפיקורוס וכו'. [אחר־כך הישגתי העתק של דף זה, וכתוב שם כי הוא היסטוריון קונסרבטיבי בעייתי, שנה ופירש, בז לקדשי ישראל וכו']. ב', לגבי הספר בתימן, הנה במכתבו של שמואל יבנאלי וכו'. אותו שמואל יבנאלי, הגיע והסתובב בארץ תימן, בכדי לעורר אותם לעלות לארץ ישראל. כמובן שלחו אותו החילונים, הוא בעצמו היה מחלל שבת רח"ל, כך שמעתי מפי חכם אחד שהכיר אותו לאחר מכן בירושלם, דהיינו בסוף ימיו. אבל הוא הגיע לתימן מוסווה. כמו חכם ספרדי וכו', עם זקן וכו', ובצירוף שאלות הלכתיות. אבל תשמעו, איך הוא הכניס בהם, ארס של מינות. יש מכתב שלו, מיום כ"ח אדר ה'תרע"א, הנדפס בספרו מסע לתימן דף צ"ז, כתוב כך, הוא כותב זאת לראשי המפלגות החילוניות שהיו כאן בא"י, אם אתם מסכימים לשלוח ספרים, תמונות מהמושבות, מפות ארץ ישראל לעדן, כמו שכתבתי לכם במכתבי מכעטבה, [צ"ל בקו"ף, מקַעטבה], צריך להוסיף אל רשימת הספרים, דברי ימי ישראל של גרץ. שמעתם? הוא מבקש שישלחו את הספרים של אותו אפיקורוס. סדר הדורות, ובכלל ספרים בדברי ימי ישראל וארץ ישראל וכו'. עוד שם בדף ק"א, מנה רשימת ספרים וכתבי עת חיצוניים אותם ביקש, ומהם דברי ימי ישראל. ושוב שם בדף קי"ב, אבקש לשלוח לי את הספרים שביקשתי במכתבי הקודמים, ולהוסיף עליהם, ספר האגדה, אתם יודעים מי חיבר את ספר האגדה? לא חילק ולא "בילק". ושם רשעים ירקב. הארץ, אינני יודע מאיזה 'גיהנם' הביאו אותו, ושוב הפעם, דברי ימי ישראל וכו'. ואכן, נשלחו הספרים לתימן. הוא מזכיר כאן שֵׁם של עיתון חילוני, כדלקמן, אך אינני רוצה להזכיר את שמו, אבל בכדי להנציח זאת, אומר רק את האותיות, דל"ת בי"ת רי"ש. שכן בגליון (דבר) ה'תשי"ב דף רל"ח כתב ישראל ישעיהו וכו'. אני בכוונה מזכיר את שמו המלא, כי הוא תלמיד של ר' יחיא קאפח. רק בכדי שתדעו זאת. כאן בארץ ישראל, הוא בכלל היה בגילוי ראש. סגן יו"ר הכנסת. ממפלגת מפא"י הידועה לשמצה. וחבר של נכדו, ר' יוסף בן דוד קאפח. בכל אופן, הוא כתב כך, מַאפּוֹ, אינני יודע האם אני קורא נכון את שמו, וגרץ, השפיעו על אחדים מן המעיינים. ישנה כאן עדות, שלהם בעצמם, של תלמידי קאפח, שהספרים הללו קילקלו אותם. אלה הספרים שהם למדו. שתבינו, מה הסיבה שהם נלחמו בתורת הקבלה. ישנו כלל, לגבי מי שיוצא כנגד ספר הזוהר הק' והקבלה. הכלל הוא, מי שכופר בנגלה בנסתר, כופר בנסתר בנגלה. זהו דבר ידוע. דהיינו, אנשים שיש להם את העוז והאומץ לדבר נגד ספרים קדושים, בזלזול ובחוצפה, הדבר סימן שבלב הם כופרים בכלל. הרמב"ם [בפירוש המשניות במס' אבות פרק א'] כותב, לגבי הצדוקים שכפרו בתורה שבעל פה, כי הם בעצם כפרו גם בתורה שבכתב. אבל את זאת, הם לא העיזו לומר. על התורה שבע"פ הוא יכול להגיד, כי על כך הוא יכול למצוא בציבור מהלכים. אבל השורש לכך הוא, כפי שרואים, חוסר יראת שמים, ואמונה רופפת. ממשיך וכותב אלי אותו אברך, במקום אחר שטרם נדפס, כתב שאצל רבו, רבו זהו יחיא קאפח, "כבר היו גם קצת ספרי מינות שהגיעו אז לתימן, קראנו אצלו את גרץ. שמעתם? אצלו בבית, או בבית מדרשו, קראו את הספרים הללו. כבר דיברנו מי זה גרץ, אבל תכף תשמעו עליו דברים יותר חמורים. וכן קראו את מאפו, אינני יודע מאיזה 'מאפיה' הוא הגיע. וכן ספרים נגד הקבלה, כגון ארי נוהם ממודינה, ועוד כל מיני כתבי עת וספרי לימוד, בכללם כריסטומטיות שעד אז לא היו מקובלים בתימן". עד כאן ראיתי מובא, ולא היה המקור לנגד עיני, ואכמ"ל. אגב, הספר הזה צויין אליו גם במבוא לפירוש על הרי"ף למסכת חולין (ירושלם ה'תש"כ). טוב, אז כבר גם הנכד שלו [יוסף קאפח. העורך], ממשיך להביא את הספר הזה. בדקתי זאת, ואכן הדבר נכון. הוא כותב שם, שרס"ג תירגם את המשנה ללשון ערבית, 'רְאֵה ספר דברי ימי ישראל של גרץ ח"ג עמ' רפ"ז'. הספר הזה, הוא אחד מן המקורות שלו. מי שידע, מה הם הספרים הללו, יבין כי האנשים האלה קילקלו להם את האמונה ואת היראת שמים. מכל מקום, בכמה מקורות נזכרו ספרים חיצוניים שהגיעו לתימן, וכגון במאמרו של י' ניני, 'פולמוס מעניין ויכוח עקר על חכמת הקבלה בין חכמי תימן בראשית המאה' (כה"ע מיכאל י"ד), הובא מכתב אל היבי"ע, זהו הר"ר יחיא עומיסי, ושם נמנו ספרים כאלו שהיו לפניו, וכיוצא בזה בשבות תימן דף רכ"ח, ובספר המדעים המדוייקים בקרב יהודי תימן דף י', ועוד. דיברנו על כך, שאותו גרץ זלזל בהגאון הר"ר יהונתן אייבשיץ, והוא אמר כי אכן הוא היה שבתאי. כך אמר הרשע הזה, שהאמת כפי החשד שחשד בו היעב"ץ. כותב לי אותו אברך כך, הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל נפטר בכ"א אלול ה'תקכ"ד, ואילו החוקר הלז בג' אלול ה'תרנ"א, ולא קרבו זה אל זה. דהיינו, הדבר לא היה בימיו. אלא שבספרו דברי ימי ישראל, כתב על הגר"י אייבשיץ, כביכול היה ממאמיני שבתאי צבי, ולכן נחלק עליו היעב"ץ, וכבר פרכוהו רבים. כעת תשמעו, מי זה גרץ? כתב ר' זאב יעבץ בספר תולדות ישראל [חלק י"ג דף קכ"ט] וכו'. אני לא ידעתי, מי זה אותו זאב יעבץ, אמרתי [בשיעור הקודם] כי נראה מתוך ספרו שהוא ירא שמים וכו', אבל כעת אני קצת מצמצם ומגביל זאת, כיון שמאידך ראיתי כי הוא היה אח"כ מראשי ההסתדרות הציונית, א"כ אינני יודע בדיוק מה טיבו. אבל כפי שאומרים, קבל את האמת ממי שאמרה. עכ"פ הוא מהטובים שבהם. הוא כותב בתוך דבריו, כי כשם שהיתה לפנים יד כל גאוני ישראל וכל גדולי הדורות הבאים עם הגר"י אייבשיץ. דהיינו, רוב גדולי ישראל, הצדיקו את הגר"י אייבשיץ. אמנם היעב"ץ עשה עליו מלחמות, אבל הוא היה בודד, או מן הבודדים. רובם הסכימו, שאין כל אשמה בהגר"י אייבשיץ, הוא אינו מאמין בשבתאי צבי וכו'. רק היעב"ץ, היה קנאי בן קנאי. כנראה היתה סיבה שגרמה לכך. בכל אופן, הוא היה כשר. אבל חובה להקדים, כי המחלוקת של היעב"ץ כנגד הגר"י אייבשיץ, היתה מחלוקת לשם שמים, ללא כל נגיעות. היעב"ץ היה מאד קנאי, רואים זאת גם בספריו, בכל תחום, הוא כותב על הרבה דברים בצורה קשה. ראשית, הוא היה גאון עצום. לא מגיעים לקרסולי רגליו. החתם סופר [בתשובותיו חלק ששי] קורא לו, 'גדול שבאחרונים'. הוא מחשיב אותו, גדול יותר מהאחרים. כי רואים שהיתה לו ידיעה בכל חלקי התורה, בנסתר ובנגלה, בחריפות רבה וכו'. בכל אופן, הוא 'תפס' את הגר"י אייבשיץ, אבל זה היה לש"ש, ולבסוף התברר שהדבר היה בטעות. בסופו של דבר, מי שיראה בבית העלמין באַלְטוֹנַא, הקברים שלהם הם אחד על יד השני, בתוך ארבע אמות. לאחר מותם, בעולם האמת, הם השלימו. הם קבורים האחד על יד השני. וכמעט רק יד אחד מהם, עם הגר"י עמדין. כך היו גם ההסטוריונים בני דורותינו – הנופלים מן הגאונים ההם בתורה וביראה, ואשר לעומת זה בקיאים מומחים ומובהקים גם הם במלאכת הביקורת – מזכים גם הם את הגר"י אייבשיץ פה אחד, ומתרעמים על הגר"י עמדין. לבד מן ההסטוריון האחד, הלא הוא גרץ, אשר שנאתו כבושה מאז לרבותינו גאוני אשכנז ופולין, אשר יקרא להם במליצתו הקבועה, לא תאמינו כיצד הוא מעז להתבטא עליהם, "התלמודיים המטומטמים". שמעתם? זה האיש, שהם יונקים ושואבים ממנו. ואשר כאן, מצא בעל חוב מקום לגבות חובו. בלעגי שפה, ובשיחה קלה אחת, ביטל את דברי החכמים יודעי העתים וכו'. סוף דבר בכל העניין הזה, הוא מקבל רק את הרע, אעפ"י שאינו אלא דמיון מתעה. ואת הטוב הנראה לעיניים, הוא מכחיד תחת לשונו. כאילו היה מושבע ועומד, לקיים מה שנאמר, ויאהב קללה ולא חפץ בברכה. ואנחנו אין רצוננו להרבות בגנות, וגבול מלאכתנו בחלק זה, צר הוא מהכיל את דברינו, על אודות העלבון הגדול הזה. אך כבר קדמנו בביקורת חמורה, המנוח שפ"ר, מתרגם ספרו של גרץ, בדברי ימי ישראל חלק ח' וכו'. כעת תשמעו, על הג"ר עזריאל הילדסהיימר, אשר נלחם בו רבות. עכשיו המדובר, על ה'יקים' מגרמניה. הגר"ע הילדסהיימר היה גאון בתורה, אבל הוא גם היה דוקטור. בארץ גרמניה, היתה נהוגה שיטה של 'תורה עם דרך ארץ', כדרך הרש"ר הירש. ואם הוא, שיש לו קצת קרבה למדע ולמחקר, ובכל זאת הוא כותב כך על גרץ, תבינו שהדבר חמור מאד. ובמכתב מאת הגאונים רבי מאיר אוירבאך ורבי משה נחמיה כהנוב, מעיה"ק ירושלם אל הגאון הנזכר, דהיינו אל הגר"ע הילדסהיימר, כנדפס בספר איש על החומה [חלק ב' דף קצ"ה]. תראו מה הם כתבו על גרץ. כנראה, היה לו איזה בית יתומים בעיר ירושלם. הם כתבו לו מכתב. ולבסוף, בעיקבות המכתב הזה, הוא משך את ידו, והסיר את חסותו מבית היתומים שייסד אותו גרץ. כתבו כך, סופר שקר ומדבר טועה, [צ"ל בתי"ו, תּוֹעָה], ד"ר גרץ. ומעכ"ת הלא יודע את האיש ואת שיחו, הלא זה האיש כנמרוד גיבור ציד, המריד את כל העולם כנגד הקב"ה, הרים יד בכתבי הקודש, לחלל כל קדשי בני ישראל, ולשום קודש קדשים לשמצה, ובזה ולעגה לו לכתוב תהו ורעות רוח על רבותינו חכמי המשנה והגמרא, וקרא דרור ללשונו, ושת בשמים פיו, לאמר אין משנה תורה מן השמים. איככה איש משלומי אמוני ישראל, השלם באמונת חכמים ודברי רבותינו ז"ל בכלל, יסור לבבו להטות אזנו לשפת חלקות מאיש כדוקטור גרץ ואם מֵחֲבֵרָיו אשר התחברו עמו וכו', להם נתן אמון, תמה תמה נקרא וכו' ע"כ. לכן, צריך לדעת כי יש להיזהר מן הספרים אשר מקורותיהם פסולים, או מאותם אלה אשר קראו את הספרים הללו, ומציינים אליהם, כי מובן שלצערינו הם כבר נדבקו מן הטומאה הזאת. מהם ינקו את טומאתם, ואת הזלזול בגדולי ישראל, רחמנא לישיזבן. ראיתי בספר חוט המשולש החדש [דף ק"א ודף ק"ב], שהוא כותב בין השאר על תולדות בעל חתם סופר. תשמעו מה קורה ח"ו למי שקורא בספר שאינו טוב. איננו מדברים על מין או אפיקורוס, אלא אפילו על בעל מדות רעות. החתם סופר הזהיר מאד את תלמידיו, שיהיו דוברי אמת בלבבם, ויהיה תוכם כברם, ויתרחקו כמטחוי קשת מאנשי שקר ומרמה, אף אם מבני תורה המה. חשוב מאד לדעת זאת. החתם סופר, לא היה לפני חמשים שנה, אלא לפני 200-300 שנה. ואם אז, היו כאלה, מה נאמר ומה נדבר בזמנינו. החת"ס כותב [בשו"ת חת"ס חלק ששי סי' נ"ט] כך, ובכל זאת אחז"ל, 'עם נבר תתברר ועם עקש תתפתל'. וידעת את אשר מרגלא בפומי תמיד. החת"ס אומר דבר מאד חכם, 'אין יעקב, שאין לו לבן'. דהיינו, אין צדיק גדול בעולם, שאין לו מישהו המתנגד אליו, שעושה לו צרות. אבל הוא אומר, כי בין הצדיקים, אין הרבה שהם כמו יעקב. כי יעקב היה, 'אחיו אני ברמאות', הוא ידע להסתדר עם לבן, הוא עשה לו 'עקודים נקודים וברודים', ולבסוף כבר האשימו אותו, 'מאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה'. 'אחיו אני ברמאות'. אין הרבה כאלה, שיכולים להסתדר. אבל כמו לבן, ישנם רבים. כך אומר החת"ס, אין יעקב שלא יפגענו לבן, ומעטי[ם] לבן שיפגעו בהם יעקב. שמור זה כי הוא אמת, ובחון הדברים ותראם אמתיים. והוא מסביר את כוונתו, ורצוני, כי ברית ברותה, זהו חק ולא יעבור, לא יכול להיות משהו אחר, כל ת"ח וצדיק המכונה יעקב, יש לו מצירים נגדו המכונים לבן. אמנם, מעטים הם הרשעים האלו, אשר ימצאו נגדם מי שהוא אחיהם ברמאות, כיעקב נגד לבן. היו צדיקים, אשר ידעו להסתדר, עם כל הרשעות והפוליטיקה והרמאות, ניצלו מהם. אבל לצערינו, אין הרבה כאלה. תשמעו מה הוא מעיד על עצמו. אתם יודעים, החת"ס היה גאון עולם, כשרון אדיר, תראו מה הוא כותב, כיצד הוא נפל ונכשל בדברים הללו. והוי יודע, כי הרבה פעמים הפכתי בהם ומהם ומהמונם, ואמרתי להישמר מהם, דהיינו להיזהר מכל הרמאים הללו, ולעשות העקוב למישור, ואמרתי לברוח מן הקטנה שבתרמיתם, ונכשלתי בגדול ממנו. נהיה לי יותר גרוע. ולא זה בלבד עמי הארץ והמון עם, אל תחשוב שהמדובר על אנשים הרחוקים, אלא לומדי תורה, ואפי' רבנים. כל שאין דובר אמת בלבבו, ולא היושר והצדק מרכבו, הרחק דרכך ממנו, הסר רגלך מנתיבו. היום בזמנינו, ירדנו עשר מעלות אחורנית. ובספר חוט המשולש [שם דף ק"ב] מובא כך, ודכירנא שסיפר לי אבא זצ"ל על ת"ח אחד, שהיה גם עשיר ומחבר ספר, אבל מינות נזרקה בו, והיה בו גם מדת לבן, להלבין פני חכמים ולצערן, שאמר לו אביו הקדוש זצ"ל, תאמין לי, כי כל פעם אשר איש ההוא הולך מביתי, מיד אני לוקח לי ספר מוסר ללמוד בו, כי הבל פיו של אותו איש מטמא רח"ל. לצערו, הוא היה חייב לקבל אותו ולדבר איתו, אבל לאחר מכן, בכדי שח"ו לא ידבק בו מן הטומאה שלו, הוא היה לומד ספר מוסר. חושבני, כי הטוב ביותר, ללמוד בספר הזוהר הקדוש. זה כמו אקונומיקה, מוציא את כל הלכלוך והטומאה. ואם לחצת לו יד, צריך גם ליטול ידיים שלש פעמים, להינצל מן "רוחו הרעה". |
||||||||
|
||||||||
|
||||||||
|
כניסה לחברים רשומים |
|