|
||
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו גם תכנים תורניים והלכתיים רבים של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח ושו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד, וכן תוכלו לעיין ולהאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, וקבלת מידע אודות פעילות ק"ק תימן יע"א (י'כוננם ע'ליון א'מן). הודעה לגולשי האתר! הבעלות על אתר זה הינה פרטית, וכל התכנים המובאים הינם באחריות עורך האתר בלבד. אין למרן הגר"י רצאבי שליט"א כל אחריות על המתפרסם באתר, ואינו מודע לדברים המפורסמים בו. פרויקט הכנסת מאמרי מרן שליט"א מעשרות ספרים ירחונים וכתבי עת הפזורים על פני עשרות שנים לאתר יד מהרי"ץ "נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א. |
לגבי מצה שרויה או מבושלת, תשובה לשואל בעניין פסיקת מרן שליט"א בשע"ה האם יוצאים ידי חובה בליל פסח לכתחילה או בדיעבד בלחלוח קל, דהיינו שרייה מועטת. |
||||||||
מספר צפיות: 17228 | ||||||||
מתוך השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א שנמסר במוצש"ק תצוה שנת ה'תשע"ד | ||||||||
ה' ניסן ה'תשע''ח | ||||||||
לגבי מצה שרויה או מבושלת, תשובה לשואל בעניין פסיקת מרן שליט"א בשע"ה האם יוצאים ידי חובה בליל פסח לכתחילה או בדיעבד בלחלוח קל, דהיינו שרייה מועטת. הגמרא במס' פסחים [דף מא] אומרת, תניא, יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נימוֹחְ, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר, יוצאין ברקיק השרוי, אבל לא במבושל אע"פ שלא נימוח. ישנה כאן מחלוקת תנאים, לגבי מצה שרויה, או מבושלת, באיזה מצב יוצאים בה יד"ח בליל פסח? מתי הדבר כשר, ומתי לא? העניין הוא, שהרי לפי הדין צריך שהאדם ירגיש את הטעם של־מצה. אם כן, בא רבי מאיר ואומר, אם אתה לוקח מצה אפויה ומבשל אותה, אזי אם זה מבושל ולא נימוח, דהיינו שעדיין היא לא נמסה, אפשר לצאת בה יד"ח. אבל אם היא כבר נימוחה, מודה רבי מאיר, שכבר אין בה את הטעם של־מצה. אבל אם היא שרויה במים, ואולי גם בדברים אחרים, תכף נראה בעזרת ה' את הפרטים בפוסקים, אזי יוצאים בה ידי חובה. אולם רבי יוסי מחמיר ואומר, כי אמנם יוצאים ברקיק השרוי, אבל לא במבושל אע"פ שלא נימוח. כיון שע"י הבישול, משתנה הטעם של־מצה, א"כ אפילו שאינו נימוח, אפילו שהמצה עדין שלימה, לא יוצאים בה יד"ח. כך לגבי מבושל. אבל אם היא שרויה, יוצאים בה ידי חובה. לכאורה, כאשר מדברים על שרייה, מדובר אפילו שנשרתה המצה הרבה זמן. לא ניכנס לשאלה של 'כבוש כמבושל', שדנו בזה הפוסקים. אבל יכול להיות שאפילו הוא השרה אותה כמה שעות, ועל ידי כך זה לא בדיוק הטעם הרגיל של־מצה, ובכל זאת יוצאים בה יד"ח. אבל מהמלה 'יוצאים' משמע, שהדבר אינו לכתחילה, אלא 'יוצאים' בדיעבד. להלכה נפסק, כדעת רבי יוסי. כך נפסק ברמב"ם [פ"ו מחמץ ומצה הל"ו], וכן בשו"ע [סי' תס"א סעיף ד'], וז"ל, יוצא אדם במצה שרויה, והיא שלא נימוחה. אבל אם בישלה, אינו יוצא בה. במצה מבושלת, לא יוצאים יד"ח. מבושל היינו, אם בישלוה בכלי ראשון, לא יוצאים בה יד"ח, כיון שהשתנה טעם המצה. אבל אם היא שרויה, אפשר לצאת בה יד"ח, אבל בתנאי שהיא לא נימוחה. המדובר אפילו לגבי אנשים שקשה להם, כגון אנשים זקנים, או אנשים ששיניהם מקולקלות, מה הם יכולים לעשות במצב הכי דחוק? א"כ אומרים לנו, כי ישנה אפשרות, בשעת הדוחק, לצאת יד"ח במצה שרויה. להם זה לכתחילה. אבל לאדם רגיל, לכתחילה, אין להשרות את המצה. השאלה היא, מה עושה מי שיש לו רק מצה יבשה, וקשה לו לאכלה, והוא רוצה להרטיב אותה קצת במים. לא להשרות אותה שעה או שעתיים במים, אלא לשים אותה מעט במים? האם הדבר מותר? כתבתי בס"ד בשע"ה [סי' צ"א סע' י"ז] כך, אפשר לרכך את המצות הקשות והיבשות ע"י לחלוח קל במים, זמן־מה לפני שמגיעים לברכת המוציא ועל אכילת מצה. ומה שמבואר בספרי הפוסקים בסימן תס"א סעיף ד' שרק בדיעבד יוצאים ידי חובה במצה שרויה, היינו דוקא בשרייה מרובה שטעם המצה מתבטל על ידה. ומי שהוא זקן או חולה ואינו יכול לאכלה שרויה במים, יכול לשרותה ביין או בשאר משקים. כששורין את המצה לצאת בה, צריכין ליזהר שלא לשרותה מעת לעת, כי אז נחשבת כמבושלת ואין יוצאין בה. וגם צריכין ליזהר בשאר דברים שלא יפסיד דין לחם, עיין לעיל סימן ל"ד. בדיעבד, יוצאים יד"ח במצה שרויה. אם מדברים על זקן או חולה, גם אם שרו אותה, יוצאים בה יד"ח. אבל לכתחילה, צריך שהמצה לא תהיה שרויה. אולם לגבי לחלוח קל, זה אינו בכלל 'שרייה', והדבר מותר אפילו לכתחילה, לכל אדם. כל אדם שרוצה להרטיב את המצה, הדבר מותר לו לכתחילה. על כך קיבלתי השבוע מכתב מידידינו הרב אביחי שרעבי הי"ו, מייסד בית המדרש 'כולל יום הששי' בקרית ספר, מודיעין עלית, והוא כותב לי כך, בעוסקי בכתיבת מאמר לקובץ "דברי חפץ" בדין רקיק השרוי למצת מצווה, נסתפקתי ספק גדול לדינא, ולא זכיתי להגיע בו להכרעה. אבל ראיתי שרבינו שליט"א בספרו הגדול שלחן ערוך המקוצר, הכריע בזה בפשיטות, ולא גילה לנו מקור דבריו. אמרתי, הרי שמואל חי, ובית דינו קיים, אעלה ואגידה אל אבי, אולי יזכני ודבר מה יראני, ותתברר השמועה. כתב רבינו שליט"א בשו"ע המקוצר [ח"ג סי' צ"א סעיף י"ז] "אפשר לרכך את המצות הקשות והיבשות ע"י לחלוח קל במים, זמן מה לפני שמגיעים לברכת המוציא ועל אכילת מצה". והוסיף במוסגר "ומה שמבואר בספרי הפוסקים בסימן תס"א סעיף ד' שרק בדיעבד יוצאים ידי חובה במצה שרויה, היינו דוקא בשרייה מרובה שטעם המצה מתבטל על ידה". הוא מבקש שנאמר לו, על סמך מה הדבר נכתב. הרי מבואר בגמרא, דבשרוי יוצאין, ולכאורה היינו לכתחילה. אכן המג"א סק"ז דייק, מדאמרו 'יוצאין', משמע דוקא בדיעבד, וכן דייק ממש"כ הרי"ף פסחים דף יא ע"ב, ואי איכא זקן או חולה דלא יכיל למיכל מיניה ביבישתא, שרו ליה במיא עד דמירככא ואכיל לה עד דלא מיתמחא, דתנן וכו'. משמע, דהיינו בדיעבד דוקא, בזקן או חולה. דהיינו, אדם שהוא זקן או חולה, כיון שאינו יכול לאכול מצה יבשה, אזי הוא יכול לרכך אותה. אבל מדייק המג"א, שזהו רק בדיעבד, בגלל שהוא זקן או חולה. א"כ מה שכתוב 'יוצאים', פירושו שיוצאים יד"ח בדיעבד. אבל לכתחילה, אסור לרכך. והנה לא גילה לנו המג"א טעמו בזה, מדוע אין יוצאין בשרוי? ולפי"ז אנחנו לא נדע, באיזה שרייה דיבר המג"א לאסור. ומדברי רבינו שליט"א נראה, שלמד בכוונתו דשרוי פסול לכתחילה, משום שמתבטל מטעם מצה, ולכך ביאר דהיינו בשריה מרובה דוקא. ואני העני לא זכיתי להבין דבריו, דהנה מלבד דבדברי המג"א לא נכתב טעם זה כלל בהאיי דינא, לכאורה כלל לא שייך לומר טעם זה. דהא המג"א לא הביא דין זה בתור חידוש של הרי"ף, שאז נוכל לומר דהרי"ף חשש אף בזה, משום טעם מצה. אלא דקדק המג"א, שכן היא כוונת הברייתא המובאת בגמרא. והתם פסול דטעם מצה, שייך לרקיק המבושל, שאין יוצאין בו לרבי יוסי, כמבואר בברכות דף לח ע"ב. ואם היה שייך פסול זה אף ברקיק השרוי, אף בזה היה פוסל רבי יוסי, ומדאסר במבושל והתיר בשרוי, ש"מ מבושל נתבטל מטעם מצה, והשרוי לא. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא, מהו טעמו של המג"א, וממילא אין הכרע באיזה שרייה דוקא אסר. אך ע"פ הבנת רבינו שליט"א בדברי המג"א הרי בשרייה מועטת כמו שנהגו בוודאי שרי, ע"כ יעשה עמנו רבינו חסד, ויודיענו דבריו, ושכרו מן השמים משלם. כ"ד צעיר תלמידיו, אביחי שרעבי. לפני שניכנס להבין את הפרטים שבדין הזה, עלינו להבין את המחלוקת בגמרא, על מה הויכוח בין רבי מאיר לרבי יוסי? האם ישנו כאן ויכוח במציאות, מתי מתבטל טעם המצה? ויתירה מכך, עוד קודם שמגיעים לשאלה הזאת, הרי אנו מדברים, האם ישנו טעם מצה, או שאין טעם מצה. לכאורה, מי אמר בכלל שצריך טעם מצה? הרי ישנה הלכה בפרק ערבי פסחים [דף קטו ע"ב], והדבר נפסק בכל הפוסקים, בלע מצה, יצא. בלע מרור, לא יצא. דהיינו, אם האדם לקח מצה בליל פסח, ולא לעס אותה בפיו, אלא הכניסה לפיו ובלע אותה, יצא יד"ח. אבל אם לקח מרור ובלע אותו, לא יצא יד"ח. וההבדל הוא, כי לגבי מרור, צריך שיהיה 'וימררו', שירגיש את המרירות. אבל לגבי מצה, לא צריך להרגיש את הטעם של־מצה, העיקר שיש לך במעיים כזית מצה, יצאת יד"ח. מה שלא הרגשת זאת בפה, הדבר לא נורא. אם כן לכאורה רואים, שבכלל לא צריך טעם מצה. א"כ קשה, על מה בכלל הנושא? על מה מדברים פה, האם שרוי או מבושל, יוצאים בו יד"ח? האם יש טעם, או שאין טעם? הרי לא זאת היא הנקודה? אלא התשובה היא, אכן לא צריך לטעום בפועל את הטעם של־מצה, אבל צריך שהיא תהיה ראויה לכך, שיהיה בה טעם. כפי הכלל [מנחות דף יח ע"ב], כל הראוי לבילה, אין בילה מעכבת בו. דהיינו, גם אם בפועל לא צריך שיהיה 'טעם מצה', אבל צריך שיהיה ראוי לכך, שתהיה בה טעם של־מצה. אבל אם אין בה טעם מצה, אזי זאת סיבה שלא יצאו בה יד"ח. כך הפוסקים מתרצים בד"כ את השאלה הזאת, לפי הכלל הזה, 'כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו'. וכבר כתב כך המאירי במס' ברכות דף לח ע"ב. לכן חובה, שתהיה בה טעם מצה. אבל בפועל, אינני חייב להרגיש טעם מצה. הכף החיים [סי' תס"א אות נ"ב], אומר תירוץ נוסף מדנפשיה. חידוש מעניין. לפי דעתו, הדבר אינו נכון. כיון שאם האדם מכניס לפיו את המצה, אזי הוא כבר טועם את טעם המצה. נכון שאח"כ הוא לא לעס אותה והכניסה ישר לגרון, אינו מרגיש זאת, אבל בכל אופן, טעמת קצת מן המצה. לכן, בלע מצה, יצא. מאחר והכנסת זאת לפה, אעפ"י ששאפת זאת פנימה, כבר הרגשת את הטעם. אבל אם המצה מבושלת, אזי כבר אין שום טעם מצה. אפילו שתכניס לפה ותבלע, ואפילו אם תלעס זאת, לא תרגיש שום טעם של־מצה, לכן לא יצא יד"ח. כך הוא מסביר, וז"ל, הא דאמרינן בסי' תע"ה ס"ג בלע מצה יצא, דלא בעינן שיטעום טעם מצה, היינו שאין צריך שיהיה טעם מצה בפה כמו מרור, אבל היא עצמה צריך שיהיה בו טעם מצה וכו'. זה התירוץ הראשון שהבאנו. אח"כ הוא מוסיף, ועוד יש לומר, דהכתוב אמר 'וחיך יטעם לאכול' [כוונתו לפסוק, וְחֵךְ אֹכֶל יִטְעַם לוֹ (איוב י"ב, י"א)], ואם כן כשהיא בעיניה, החיך טועם טעם מצה. אבל כשהיא מבושלת, שנתבטל ממנה טעם מצה, גם החיך אינו טועם טעם מצה, ולכן אינו יוצא בה ידי חובה. שאלה מהקהל: לפי דבריו, מדוע לגבי מרור, לא שייך לטעום? אם זהו מרור טחון, כגון חזרת. א"כ כאשר הוא מכניס זאת לפה, הוא כבר טועם טעם מרור. א"כ צריך להיות כי גם אם בלע מרור, יצא. תשובת מרן שליט"א: לא. לגבי מרור, צריך 'וימררו', לא מספיק טעם קלוש. אמנם לגבי מצה, מספיק טעם מסויים. אבל לגבי מרור, המצרים לא עשו לנו חיים קלים, אלא 'וימררו', זה היה מירור קשה, א"כ צריך שנרגיש כיצד שיעבדו את אבותינו, צריך שתהיה הרגשה חזקה. שאלה מהקהל: ואם כרך סיב על־גבי המצה? תשובת מרן שליט"א: בזה ודאי לא יצא, כי יש הפסק בין הפה למצה, זו לא דרך אכילה. דין זה כבר מבואר בגמרא שם. אם כן, הבנו בס"ד את יסוד הדין, כי ישנה חובה שתהיה במצה טעם של־מצה. ומה שבפועל, כשאני מכניס אותה לפה, אינני טועם את הטעם של־מצה, זאת אפשר להסביר כפי שני האופנים שהבאנו לעיל. כעת יוצא כך. רבי מאיר ורבי יוסי, אינם נחלקים במציאות, מתי ישנו טעם, ומתי אין טעם, בנימוח או במבושל. שניהם מודים, כי ודאי אם אתה מבשל את המצה, משתנה הטעם. הרי ישנן כמה דרגות, מבושל ונימוח, מבושל ולא נימוח, שרוי ונימוח, שרוי ולא נימוח. כעת השאלה היא, עד כמה צריך להרגיש את הטעם? בא רבי מאיר, שהוא הכי מיקל, והוא אומר, כי במבושל ונימוח, בודאי שכבר הלך הטעם, לא נשאר שום טעם. אבל אם זה מבושל ולא נימוח, נכון שהשתנה הטעם, אבל עדיין יש קצת טעם, ולכן זה מספיק. אבל אם זה שרוי, פשיטא שיצא ידי חובה. אולם רבי יוסי בא ואומר, לא כך, אם זה מבושל, אפילו שאינו נימוח, המעט טעם שנשאר אינו מספיק. ולגבי שרוי ונימוח, זה ג"כ גרוע. אמנם הפרט הזה לא כתוב במפורש בגמ', אבל עכ"פ הדבר מפורש בפוסקים. בבית יוסף וכו'. אולם שרוי ולא נימוח, בדיעבד יצאת יד"ח. דהיינו, כיון שזה אינו מבושל, אלא שרוי, ואפילו שהשרית אותה שרייה מרובה, בכל זאת ישנו טעם טוב ומורגש, לכן יצאת יד"ח, אבל רק בדיעבד. אולם לכתחילה, צריך שיהיה טעם גמור. ממילא יוצא, שבעצם כל הדין הזה, סובב על עניין זה, האם יש טעם או שאין טעם. לכן, גם אם המג"א לא כתב את הטעם הזה, אינו צריך לכתוב זאת, כיון שכל הסוגיא סובבת סביב עניין זה, האם מרגישים את הטעם, או שלא. וזה מפורש בהדיא בגמ' ברכות דף לח ע"ב יעו"ש. אם כן כאשר בא המג"א ואומר, כי דוקא בדיעבד יוצאים יד"ח, ולא לכתחילה, ברור שזהו נימוקו, זאת היא הסיבה. ומי שרוצה זאת יותר במפורש, הדבר כתוב כן גם בפוסקים. הדבר מובא בכף החיים, ובעצם זה כתוב כבר בבית חדש, הם דנים לגבי אם שרו את המצה בכלי שני. הרי אמרנו, כי מבושל היינו, דוקא אם בישלו זאת בכלי ראשון. אולם מה הדין, בכלי שני? כותב הב"ח [שם אות ה'], כל ששרוי בחמין, אפילו בכלי שני שאינו מבשל, ליכא טעם מצה. הוא מדבר על שרוי, והוא אומר שהסיבה היא, בגלל שאין טעם מצה. א"כ הכל נידון מהבחינה הזאת. גם המשנ"ב אומר [שם ס"ק י"ח], שרויה, במים. ואם מותר לשרותה בשאר משקין ומי פירות או במרק, יש דעות בין הפוסקים. י"א דאסור, לפי שהן מפיגין את טעם המצה שנותנין בה טעם שלהן. אפילו שזה אינו מבושל, ואפילו בכלי שני, ואפילו בצונן, סוף סוף כיון שהמצה קיבלה מכך טעם, לכן לדעתם הדבר אסור, ולפי דבריהם נראה כי אפילו בדיעבד, לא יוצאים בה יד"ח. יוצא אם כן, שזהו החילוק שכתבנו בשע"ה. דהיינו, אם זאת שרייה מועטת, או יותר נכון 'לחלוח', כלומר להרטיב את המצה, אין בכך שום חשש. למרות שלמעשה כתוב בפוסקים, מביאים זאת בשם רבינו מנוח, אשר דן לגבי אם האדם מטביל את המצה ביין. אינו משרה אותה, אלא לוקח מצה, ומטבילה ביין, או במיץ תפוזים. וכדומה. אומר רבינו מנוח, כי להטביל, בודאי שהדבר מותר, כיון שלא נתבטל טעם מצה. לכאורה אפשר לדייק, דוקא 'מטביל', אבל לא 'משרה'. 'מטביל' היינו, שמכניס לרגע ומוציא. אבל מאידך, הוא אינו מדבר על מים, אלא על שאר משקים. ולגבי משקים, בודאי שאם האדם יכניס את המצה לתוך יין, או לתוך מרק, אפילו אם זה צונן, בודאי שהטעם כבר השתנה. לכן הוא אומר, כי אפילו שזה רק מעט טעם, בכל זאת הדבר אינו משפיע עד כדי כך, כיון שנשאר רוב הטעם של־מצה. אולם אנו מדברים, על השרייה במים. הרי המצה בעצמה, עשויה ונילושה במים, א"כ כעת שאתה מוסיף לה עוד מעט מים, הדבר אינו משנה את הטעם. ואפילו תשרה זאת יותר מכך, הדבר מותר לכתחילה. מאידך, בעל ערוך השלחן אומר, כי מי שיכול לאכול מצה יבשה, אזי הוא צריך לאכול דוקא אותה. וז"ל [סי' תס"א סוף סעיף ח'], ודע, דאפילו במים, הותר רק לחולה ולזקן, שאינם יכולים לאכול מצה יבש, או מי שנתקלקלו שיניו. אבל מי שיכול לאכול יבש, לא הותרה לו שרייה, דעיקר טעם מצה הוי ביבשות. אך נראה לי כי כוונתו 'ביבשות' לאו דוקא ליבש ממש, שאכילתו בכסיסה, נפרך. גם אם זה מתקפל ע"י ריכוך במים, לא נשבר, שפיר דאמי. רק שלא תדייקו לא נכון, את העניין של 'יבש'. הדבר אינו קשור למצות של־זמנינו. הרי לפני שנעשו המצות התימניות, בשנים האחרונות שישנן מצות רכות, היו רק מצות יבשות. לכן הציבור התימני, שהיה רגיל מחו"ל למצות הרכות, היה לו קשה עם המצות היבשות. ובפרט שישנו עניין של־כזית מצה בליל הסדר, שצריך לאכול כזית בכדי אכילת פרס, ישנם אנשים שהיה קשה להם לאכול אותם, אז הם היו רגילים לרככם ולשרותם במים, אבל לא להרבה זמן. אולם צריכים לשים לב, מי שעושה זאת, שלא תישאר רטיבות, בזמן שהוא מברך המוציא. כיון דקיי"ל [סוטה דף ד ע"ב], כל האוכל פת בלא ניגוב ידים, כאילו אוכל לחם טמא. לכן צריך שיתייבש עד שעת הברכה. אבל אם נשאר רק לחלוחית קלה, מותר. דרך אגב, חושבני כי יש בכך גם הסבר, למנהג אבותינו. הרי בד"כ מקובל אצלינו, שמותר לדבר בין הנטילה לברכת המוציא. דהיינו, לפני שמברכים המוציא לחם מן הארץ, מותר לדבר. גם במסיבות, וגם באופן פרטי. כך הוא המנהג. כיון שהעניין שכתוב בגמרא ברכות 'תכף לנטילה ברכה', זהו רק לגבי מים אחרונים, כך דעת מהרי"ץ זיע"א, בשו"ת פעולת צדיק. אבל לא לגבי מים ראשונים. מצד הדין אין איסור, רק זהירות. או ישנם האומרים, כי לא מדובר בכלל ב'תכף לנטילה ברכה', לגבי הדיבור, אלא לגבי אכילה ושתיה. אבל במים ראשונים, נהגו לדבר אפילו דברים שאינם מעניין הסעודה. אולם, שומרים על הידיים, בכדי שלא להסיח דעת משמירת הידיים. צורת שמירת הידיים היתה כך [מרן שליט"א מדגים זאת], באופן שאצבעות הידיים פתוחות, וראשיהם מונחות אחת ע"ג היד השנייה. שמתי לב לכך. לכאורה, למה הם עשו דוקא כך? אם אתה רוצה לשמור על הידיים, אפשר לשמרם גם כאשר הם סגורות ביניהם? למה עשו דוקא כך? עלה בדעתי, כי יש בזה חכמה, הדבר פשוט מאד. דהיינו, לאחר נטילת ידיים, לפעמים לא ייבשו את הידיים מספיק לגמרי, עוד נשארה רטיבות פה ושם, לכן הם עשו כך, בכדי שבינתיים האצבעות יתאווררו ויתייבשו במשך הזמן, וזאת בכדי שלא תיגע הרטיבות בלחם. הרי הגמ' במס' סוטה אומרת, שאם תהיה לו רטיבות על היד, והוא יתן זאת על הפת, הרי זה כאילו אוכל לחם טמא. ומסביר רבינו חננאל, לכאורה למה זה כאוכל לחם טמא? הרי כבר שפכנו הרבה מים על הידיים, שמנו רביעית מים, א"כ בעצם המים הללו הם טהורים? ואכן לפי אלה שמפרשים כי זאת היא הסיבה, אכן אין חשש בכך. אבל רבינו חננאל מסביר, כי לא זאת הסיבה, אלא שכאשר יש לך רטיבות ביד, ואתה שם זאת על הלחם, אתה מכשיר את הלחם לקבל טומאה. אם כן, אפילו שתשפוך חבית מים על הידיים, אפילו תטביל אותם במקוה של־מים טהורים, הדבר לא יעזור, כיון שאח"כ כאשר אתה שם את המים על הפת, כאילו אתה אוכל לחם טמא. אם כן, יש חשש בכך (עי' ביאור הלכה סי' קנ"ח סעיף י"ב). לכן צריך שיתייבש לגמרי, שלא תהיה רטיבות. שאלה מהקהל: בלא"ה הוכשר הלחם לקבל טומאה כבר בעודו קמח, דהיינו המים שנילוש בהם ונעשה בצק? תשובת מרן שליט"א: כנראה החמירו יותר בשעת אכילה, מפני שהנטילת ידים נתקנה מפני סרך תרומה. ובכגון דא ששאלת דנו בהרבה ספרים לגבי מעשרות, ואופן חילול המטבע בביעור מעשרות על סוכר, לחם וכדומה, כמדומני דיברנו על זה בזמנו [שיעור מוצש"ק צו – דרשת שבת הגדול ה'תשע"ב]. אכמ"ל, והדבר צריך עיון. |
||||||||
|
||||||||
|
כניסה לחברים רשומים |