דין "ארכו כהיקפו" בספר תורה, האם דין זה מעכב לכתחילה, והתייחסות לספרי תורה התימניים בעניין זה. גויל וקלף. כל דף בספרי תורה דידן, נגמר בסוף פסוק, ורמזים נחמדים בפסוקים שבראשי הדפים.

דין "ארכו כהיקפו" בספר תורה, האם דין זה מעכב לכתחילה, והתייחסות לספרי תורה התימניים בעניין זה. גויל וקלף. כל דף בספרי תורה דידן, נגמר בסוף פסוק, ורמזים נחמדים בפסוקים שבראשי הדפים.

אנחנו נמצאים עשרה ימים לפני חג השבועות, זמן מתן תורתנו, ולכבוד זה נאמר בעזרתו יתברך כמה עניינים הקשורים להלכות ספר תורה, שהוא הדבר הקדוש ביותר שיש לנו, ואין דבר מקודש יותר ממנו.

דיברנו כבר בעבר [מוצש"ק במדבר ה'תשע"א, ומוצש"ק אחרי מות וקדושים ה'תשע"ב], שלפני חג השבועות, ראוי לעסוק בהלכות יום טוב, כשם שלפני פסח עוסקים בהלכות הפסח, ולפני סוכות עוסקים בהלכות סוכה וארבעת המינים, כמו כן לפני חג השבועות שאין בו הלכות מיוחדות, זהו הזמן הראוי לעסוק בהלכות יום טוב, ולכן בעז"ה נדבר גם על עניין הקשור להלכות יו"ט.

הרמב"ם בהלכות ספר תורה תפילין ומזוזה [פרק ט' ה"א] כותב כך, אין עושין ספר תורה לא ארכו יתר על היקפו, ולא היקפו יתר על ארכו. וכמה הוא ארכו? בגויל, ששה טפחים שהן ארבעה ועשרים אצבע ברוחב הגודל של־יד. ובקלף, או פחות או יתר. והוא שיהא ארכו כהיקפו. דהיינו, צריך שאורך הספר תורה ישתווה עם ההיקף, והכי רצוי וטוב שיעשוהו מגויל, שאז ארכו יהיה ששה טפחים וגם היקפו יהיה ששה טפחים. אם נעשה אותו בקלף, יהיה הבדל, משום שאם ארכו יהיה ששה טפחים, היקפו לא יצא אותו דבר, כיון שהקלף הוא דק יותר מהגויל. הרי עור הגויל כולל גם את הקלף וגם את הדוכסוסטוס, לכן הוא עבה, והיחס בין ההיקף והאורך משתווה. אבל בקלף, כיון שהוא דק, קשה לשער בדיוק, ולכן זה יכול להיות יותר או פחות. ממשיך הרמב"ם ואומר, וכן אם עשה בגויל פחות מששה ומיעט את הכתב, או יתר על הששה והרחיב בכתב עד שהיה ארכו כהיקפו, הרי זה כמצוה.

מקור הדבר בגמרא בבא בתרא [דף י"ד ע"א], תנו רבנן, אין עושין ספר תורה לא ארכו יותר על היקפו, ולא היקפו יותר על ארכו. שאלו את רבי, שיעור ספר תורה בכמה? אמר להם, בגויל, ששה. בקלף, בכמה? איני יודע. רב הונא כתב שבעים ספרי דאורייתא, ולא איתרמי ליה אלא חד. הוא כתב שבעים ספר תורה, כנראה בכל פעם הוא ניסה, אולי הפעם יצליח לעשות שיהיה האורך וההיקף שוה, אבל זה לא יצא לו. אבל מכל השבעים ס"ת שכתב, הוא הצליח רק באחד. מאידך, רב אחא בר יעקב כתב חד אַמַשְׁכָּא דעיגלי, ואיתרמי ליה. בספר תורה הראשון שהוא כתב, כתבו על עורות של עגלים, ונזדמן לו, עלתה בידו. הצליח לעשות כפי השיעור. אבל כיון שזה משהו מיוחד, יהבו ביה רבנן עינייהו, ונח נפשיה. שלטה בו עין הרע, כיצד הצליח לעשות זאת? ולכן הוא נפטר. אמרו ליה רבנן לרב המנונא, כתב רב אמי ארבע מאות ספרי דאורייתא. אמר להו, לא. לא יתכן שכתב ארבע מאות ספרי תורה. דלמא תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה [דברים ל"ג, ד'] כתב. הוא לא כתב את כל הספר תורה, אלא רק את הפסוק הזה.

בכל אופן, דין זה שצריך לכתוב ספר תורה 'ארכו כהיקפו', זאת הלכה שבמשך כל הדורות התקשו לקיימה, וכפי שאנו רואים כבר בגמרא, אפילו רב הונא הצליח רק בספר תורה אחד מתוך שבעים. ויש גורסים שאפי' באחד מהם הוא לא הצליח. והרמב"ם מקדיש כאן את חצי הפרק, בכדי להסביר איך לעשות זאת, בכדי שיצא ארכו כהיקפו.

בכדי שאנו נבין זאת, נדגים את הדבר באופן מוחשי. [מרן שליט"א מדגים זאת בפני הציבור, שאע"פ שבעין לא נראה שארכו כרחבו, אבל במדידה הדבר יצא במדוייק] כידוע, כל דבר שיש ברחבו טפח, יש בהיקפו שלשה. לומדים זאת מהים שעשה שלמה [עיין עירובין דף י"ד ע"א]. דהיינו, אם הרוחב הוא טפח, אזי ההיקף הוא פי שלשה. אמנם בחשבון המדוייק זה יוצא 3.7, אבל בהלכה מתייחסים לזה כפול שלשה. והרמב"ם [פירוש המשנה לעירובין פ"א משנה ה'] כבר כותב, שהחשבון אינו מדוייק, משום שאי אפשר לדייק זאת, חשבון זה אף פעם לא נגמר, כי אי אפשר לצמצמו ממש עד הסוף. לכן על פי ההלכה, היחס הוא פי שלוש.

הרמב"ם כותב כאן באריכות בפרק הזה [פ"ט מהלכה א' עד הלכה י"א], וגם בתשובותיו [תשובה קנ"א] הוא מאריך בעניין זה, כיצד לעשות את הספר תורה בכדי שיצא ארכו כהיקפו. הוא כותב בהלכה ג' כך, כיצד יתכוון אדם עד שיעשה הספר ארכו כהיקפו, מתחיל ומרבע העורות בשווה, תעשה את העורות שווים, ועושה רוחב כל עור מהם ששה טפחים קצב אחד לכל אחד, ואחר כך גולל העורות בשוה ועושה מהן כרך אחד וכו'. ובהלכה ד', ואח"כ יעשה כנה שוה, יהיה אורכה ארבעים או חמשים אצבעות וכו'. 'כנה' היינו, כמין לוח. אצלנו היו משתמשים בזה בשביל לעשות את השִׁרטוט, אבותינו היו עושים משהו הנקרא בשם מסטר"ה, דהיינו לוקחים לוח עץ ושמים עליו חוטים מהודקים, ואח"כ לוקחים את הגויל או הקלף ומלחיצים אותו על החוטים, ועל ידי כך נעשות השורות. כנראה לכן אנחנו לא קוראים לזה שׂרטוט, בשי"ן שמאלית. אצלנו זה לא שריטות, לא שרטו אותם עם משהו חד כדי לעשות את השורות, אלא על ידי לחיצה. שׁרטוט בשי"ן ימנית, לקחו חוטים עבים וחזקים, ועשו עמם כמה שורות שרצו. בשביל ספר תורה, עשו חמשים ואחת שורות. למגילת אסתר, עשו עשרים או עשרים ואחד שורות. ולתפילין, עשו כמה שצריך. וכן לספרים שנכתבו על נייר, או גט וכדומה.

שאלה מהציבור: מדוע בספר תורה עושים חמשים ואחת שורות?

תשובת מרן שליט"א: אצלינו בספר תורה עושים חמשים ואחת שורות, וסימנך נ"א, אין נא אלא לשון בקשה [סנהדרין דף מ"ג ע"ב]. חמשים ואחד זה שלש פעמים 'טוב', לפי שהתורה נקראת טוב, שנאמר כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם [משלי ד', ב'], וכן טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ [תהלים קי"ט, ע"ב], והקב"ה נקרא טוב [תהלים קמ"ה, ט'], ומשה רבינו נקרא טוב [שמות ב', ב']. בהרבה תיגאן כל דף מתחלק לשלשה דפים, ובכל דף יש שבע עשרה שורות, בסה"כ הם חמשים ואחת שורות.

הרמב"ם ממשיך ומפרט כיצד לעשות את העורות, ויחלק אצבע אחד מהן בקנה לשנים ולשלשה ולארבעה חלקים, כדי שידע בו שיעור חצי אצבע ורביע אצבע וכו'. ובהלכה ה', ואח"כ לוקח עורות אחרות שנים או שלשה לבדוק בהם שיעור הכתב וכו'. ובהלכה ו', ואחר שכותב הדף שבודק בו לפי מה שירצה, ימוד רוחב הדף באצבעות הקנה וכו'. וצריך גם לחשב את הרווחים שבין דף לדף, משום שישנם דפים הגדולים יותר, כגון שירת הים ושירת האזינו. ומחשב אם עלתה כל התורה לפי מניין הדפים וכו'. אח"כ מפרש הרמב"ם מהו גודל הרוחב, ואח"כ הוא עושה את החשבון בכדי שיהיה ארכו כהיקפו.

ובהלכה י' אומר הרמב"ם, ספר תורה שכתבתי אני, רוחב כל דף ודף מדפיו ארבע אצבעות, ושירת הים ושירת האזינו רוחב כל דף משתיהן שש אצבעות, ומניין השיטין שבכל דף ודף אחת וחמישים, ומניין הדפין של־כל הספר מאתים וששה ועשרים דף. דהיינו, רכ"ו דפים. כך בדיוק מספר הדפים בספרי תורה שלנו, כי קדמונינו העתיקו את הספר תורה בדיוק כפי שעשה הרמב"ם. וסימניך, 'רַכּוּ' דְבָרָיו מִשֶּׁמֶן [תהלים נ"ה, כ"ב]. דברי השם יתברך. ויש אומרים סימן אחר, אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ [איוב י"א, ט'], 'ארכה' גימטריא רכ"ו. מדת התורה, רכ"ו. וישנם כאלה שנותנים רמז, ממה שאומרים בספר תורה 'ברכו את י"י המבורך', 'ברכו' היינו, בָּהּ רכ"ו, כלומר שבספר תורה זה יש רכ"ו דפים. הדבר קיים רק בספרי תורה שלנו, כיון שאנו עושים חמשים ואחת שורות. מצד אחד בגלל זה בס"ת שלנו האותיות יותר קטנות, כי הדף יותר מלא, אבל מספר הדפים הוא מצומצם. משא"כ בעדות אחרות שעושים ארבעים ושתים שורות, יוצא להם בערך רמ"ה דפים. בכל אופן אומר הרמב"ם, ואורך כל הספר אלף ושלש מאות וששים ושש אצבעות בקירוב.

ובהלכה י"א הוא אומר, אלו השש אצבעות היתרות בחשבון לגליון שבתחילת הספר וסופו, הרי בהתחלה העמוד הראשון הוא ריק, והעורות שכתבנו בהם עורות אילים. ובזמן שתרצה לכתוב על פי המדות האלו או קרוב להם מעט, הן חסר דף אחד או שנים או שלשה, או יתר דף אחד או שנים או שלש לא תיגע, ולא תהא צריך לחשבון אלא מיד יבא לך ארכו כהיקפו.

דהיינו, הרמב"ם סלל מסילה, הוא אומר תראה איך עשיתי, לקחתי עורות של אילים, וכתבתי כך וכך, וזהו מספר הדפים, וכך יצא החשבון.

בעל הגהות מימוניות אומר [שם, אות ד'], שהוא עשה כך, אבל לא הצליח לו. לא עלתה בידו. בקיצור, זהו דבר מסובך. לכן כותבים הפוסקים, שדבר זה הוא רק 'למצוה'. עד כדי כך שהם כותבים, שכיון שהרבה ניסו ולא הצליחו, א"כ זה כשעת הדחק, כי במציאות לא הצליחו, לכן ה'לכתחילה' אצלנו הוא ה'דיעבד'.

יש לברר, אכן מה הדין? האם הדבר מעכב, או שלא?

לכאורה ברור שאין זה מעכב, כי אם זה היה מעכב, כמעט ואין לנו ספר תורה כשר. כבר הרמב"ם כותב מפורש [בהלכה ב'], וכל השיעורין האלו, למצוה. ואם חיסר או הותיר, לא פסל .אומר הכסף משנה, מה המקור לדברי הרמב"ם? הרמב"ם דייק, לא כתוב 'אם עשה, פסול', אלא כתוב ש'אין עושין', משמע שזהו רק לכתחילה. ואעיקרא, לא מסתברא שרב הונא כתב שבעים ספרי תורה וכולם פסולים, הרי הוא הצליח רק בס"ת אחד, א"כ לא מתקבל כל־כך על הדעת שכל היתר היו פסולים. לפי הגירסא בספרים שאצלנו, כתוב שהזדמן לו כך בספר תורה אחד, אבל ישנה גירסא שאפילו בס"ת אחד לא הזדמן לו כך. וכך נפסק להלכה. אמנם יש האומרים [עי' בחי' הריטב"א בב"ב דף י"ד ע"א] שזה פסול, אבל להלכה אומרים הרמב"ם ומרן, שספר תורה אפילו שאין ארכו כהיקפו, כשר. ורק לכתחילה, יש לעשותו ארכו כהיקפו.

מה העניין לעשות בספר תורה ארכו כהיקפו? לכאורה הטעם הוא, משום שכך היה בלוחות הברית. הגמרא שם בהמשך דנה לגבי מדות הארון שעשה משה רבינו, אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ [שמות ל"ז, א'], אומרת הגמרא, הלוחות ארכן ששה ורחבן ששה ועבין שלשה. א"כ כיון שאורך הלוחות היה ששה ורחבם ששה, היינו ארכו כרחבו, לכן גם אנו עושים ארכו כהיקפו.

הטעם שהלוחות נעשו כך, בודאי יש בכך סודות נסתרים. אנו מזכירים זאת גם בשמחת תורה, בפיוט 'אשר בגלל אבות' [בשמחת תורה], 'ימין י"י טפחיים בלוחות, וימין משה טפחיים בלוחות. כי אורך הלוחות ששה טפחים, וטפחיים מפורש בין יד ליד'. א"כ טפחיים של־הקב"ה, ועוד טפחיים של־משה, והפרש טפחיים בין אחד לשני. כך חשבתי. ואכן מצאתי כי כבר מהרש"א כותב זאת במפורש, נראה דנתנו לתורה האיי שיעורא, כעין הלוחות שהיו אורכן שישה ורחבן ששה כדלקמן, והכי נמי אורך ספר תורה והקיפו ששה כעין רוחב הלוחות. אבל למה איננו יכולים לעשות לס"ת עובי שלשה? מיהו עביו של־ספר תורה לא היה שלשה כעין הלוחות, דזה אי אפשר, כיון דהיקפו ששה. על כרחך בעובי לא הוה רק שני טפחים. לכן חייב להיות שיהיו רק שני טפחים, ואז ההיקף יכול לצאת ששה. וכ"כ במעדני יום טוב על הרא"ש.

בספר הבונה על עין יעקב [על הגמרא שם] כותב טעם אחר, לרמוז כי תורת ה' תמימה, היה דברי חכמינו ז"ל שיהיה ספר תורה ארכו כהיקפו, דהיינו שלימה שוה וצודקת מכל צדדיה. כלומר, להראות שהספר תורה מושלם מכל אופניו וצדדיו, מכל צד שאתה בודקו הוא תמים. התורה כוללת הכל, חובקת זרועות עולם, מושלמת באופן מופלא מכל הבחינות, הפלא ופלא. אכן, כשם שאי אפשר לשכל האנושי להגיע עד התמימות והשווי אשר לה, כך קשה מאד לעשות צלם ודמות תבניתה באופן זה. ומכמה ספרי תורה שעשה רב הונא, לא יצא לו מהם רק אחד. דהיינו, לבני אדם קשה להגיע ולהבין את שלמות התורה.

לפי דבריו, לא מובן מדוע קבעו שיהיה בגויל דוקא 'ששה'. הוא רק הסביר למה ארכו כהיקפו, אבל למה דוקא 'ששה'? לזה צריך להוסיף ולומר כפי שכתב מהרש"א. א"כ יש בכך שתי דרגות, רצוי שיהיה 'בגויל ששה', אבל אם הדבר לא מסתדר, כל מדה אחרת היא טובה, ובלבד שהאורך וההיקף יהיו שווים. אם האורך שבעה, שגם ההיקף יהיה שבעה. ואם האורך חמשה, שיהיה ההיקף חמשה. הגודל לא משנה, העיקר שיהיה ארכו כהיקפו בכל דרך שהיא.

ישנם פוסקים האומרים, שהעניין הוא מצד הנוי של־ספר תורה, כי אם תעשה ספר תורה שהוא ארוך מדי והיקפו יהיה צר, הדבר לא מכובד. ואם תעשה מספר שורות מועט, בכל דף עשרים שורות, הספר יהיה עבה, זה גם כן לא מתאים. דוגמא לדבר, אדם שהוא גבוה מדי ורזה, זה לא הכי יפה. או אם אדם שמן וננס, זה ג"כ לא נאה. כך מבואר בנימוקי יוסף, ובקרית ספר להמאירי. וכך כותב בפשיטות רבי יונה לאנדסופר זצ"ל בעל בני יונה [יו"ד סימן ער"ב, סעיף א']. הוא לא נכנס לטעמים שאמרנו, אלא אומר כך, שיערו חז"ל, שנוי הספר הוא שיהיה ארכו וחוט המקיפו לאחר שנתפרו היריעות ונגללו בדוחק ובצמצום שוה, כדי שיהיה ערך ארכו ועביו שוה, שאין נוי לספר שיהיה קצר ועב או ארוך ודק מאד, שנראה כבעל מום. ובארוך כתב הבני יונה, כי עניין זה מפני שרצו חז"ל לתת שיעור ממוצע לכתב, שלא יכתוב דק מאד, ולא גס מאד. [ע"ע מתוק מדבש על הזוה"ק פ' עקב דף קע"ז, בעניין ששה טפחים של ס"ת, ובעניין וָוֵי העמודים].

שאלה מהקהל: הספר תורה בדרך כלל מחולק לשניים, גלול חלק לצד ימין וחלק לצד שמאל, אם כן מה שייך בזה נוי?

תשובת מרן שליט"א: אתה צודק. אבל כנראה מדברים כשהס"ת נמצא בפרשת 'בראשית' או ב'וזאת הברכה', שאז הספר תורה שלם. ובעצם בלאו הכי הרי הספר תורה צריך להיות בתוך תיק עץ, וגם בזמן חז"ל כך היה [כמ"ש בס"ד בעיני יצחק על שע"ה חיו"ד הל' כתיבת ס"ת אות קל"ב ד"ה מנהגינו]. א"כ לא רואים את המדה שלו, אבל צריך שבשלמותו הוא יהיה כך.

בכל אופן מובא באחרונים, שהרמב"ם השתדל מאד בדבר זה, בגלל חסידותו וחכמתו. דהיינו, מצד אחד הרמב"ם היה חסיד, רצה לקיים את המצוה בשלמות, לעשות רצונו יתברך. למרות שהדבר אינו מעכב, לכן הרמב"ם עשה מאמצים גדולים מאד, גם לעצמו וגם 'לעיני כל ישראל', וגם כשמישהו שאל אותו איך לעשות זאת, הוא כתב לו תשובה מפורטת באריכות לפרטי פרטים כיצד יש לעשות, משום שהוא הבין שלאנשים יהיה קשה לעשות זאת. ומצד שני הרמב"ם השתמש בחכמתו הרבה, כי בכדי לעשות זאת צריך לדעת את תורת החשבון, זו חכמה מיוחדת מצד ההנדסה, לתאם זאת בצורה מדוייקת, כי משמע שהדבר צריך להיות ממש בצמצום, וזהו דבר שקשה מאד להשיגו, כי הוא משתנה לפי עובי הכתב ועובי העור, וכדומה.

הרה"ג יעקב כחלון הי"ו מזכרון יעקב, שלח לי שאלה מעניינת בנושא זה. שם משפחתו 'כחלון', הם באו מטריפולי, אבל כנראה מקורם הוא מתימן, ממשפחת כוחלאני. דהיינו מהעיר 'כוחלאן'. הוא אמר, שהוא הצליח לעשות שיהיה ארכו כהיקפו בספרי תורה של־זמנינו. הרי היום כשכותבים ספר תורה, לא חושבים על זה בכלל ולא מדקדקים בזה, מאחר וכבר התייאשו. אבל הוא התאמץ והשתדל, הוא בקי ומומחה בדבר, ועוסק בעניינים רבים של ספר תורה, הוא גם משתדל בעניין של הגויל כפי שדיברתי בחול המועד [במעמד הגדול של הקבלת פני רבו ברגל והכתרת חתני שע"ה], הוא עושה מאמצים גדולים בנושא זה, אמנם הם נתקלו בכל מיני תקלות בעניין התיקון וכדומה, ולעת עתה הדבר עדיין לא יצא לפועל, עד שיצליחו להתגבר על כל הקשיים, יהי רצון שיזכו לעשות זאת, שיהיה גויל מן המובחר לס"ת, שמיוצר על ידי אנשים מהימנים.

בכל אופן הוא טען לי כך. בשלמא בזמנו בתימן שרוב ספרי תורה היו על הגויל, וארכו והיקפו היה כמעט אותו הדבר, אמנם לא מדוייק אבל קרוב. הוא בדק ומצא כך בספרי תורה ישנים מתימן הכתובים על גויל, שהם הרבה יותר מששה טפחים. אך מאז שעברו לכתוב ספר תורה גם על קלף, האורך וההיקף רחוקים אחד מהשני. דהיינו, ההיקף הוא הרבה פחות מהאורך, כיון שהקלף הוא דק. והוא טוען, שהוא הצליח לעשות תיקון ספר תורה לפי מאתים ארבעים וחמשה דפים, כמו שמקובל היום אצל הספרדים, ויצא לו ארכו כהיקפו. כך הוא כותב, תהילות לאל עליון, מצאתי שיעור, עם הקלפים הנמצאים בזמנינו, שיוצא הספר תורה גבהו כהיקפו. וכן עשינו מעשה. וכבר יצאו מתלמידַי שלש עשרה ספרי תורה ששיעורם כך. שלש עשרה ספרי תורה, הצליחו לעשות במדוייק ארכו כהיקפו. אשריהם ואשרי חלקם. אמנם לא כפי המסורת של־תימנים, שזה חמשים ושבע יריעות ורכ"ו דפים, אלא ששים ושתים יריעות ורמ"ה דפים, כפי שנוהגים רוב הספרדים.

שאלה מהקהל: כמה שורות הוא עשה?

תשובת מרן שליט"א: ארבעים ושתים. כך זה בדרך כלל בספרי התורה שלהם. וסימנך, י"י 'בָם' סִינַי בַּקֹּדֶשׁ [תהלים ס"ח, י"ח]. יש במנין השורות כמה דעות, ישנם כאלה שעושים ע"ב, כנגד שבעים ושתים זקנים. ישנם כאלה עושים צ"ח, כנגד צ"ח קללות, וכו'. יש בזה רמזים שונים, כפי שמובא במסכת סופרים [פ"ב ה"ו].

א"כ הוא שואל כך. הרי הדין של 'ארכו כהיקפו', הוא מדינא דגמרא. אכן אין זה מעכב, אבל למה התימנים יעשו חמשים ואחת שורות ורכ"ו דפים שזה רק מצד מנהג ומסורת, בגמרא אין לזה שום מקור, לכאורה יותר חשוב לקיים את דינא דגמרא של 'ארכו כהיקפו'.

הרי בספרי התורה שלנו, ישנם דברים מיוחדים. כגון, שכל דף מסתיים בסוף פסוק, וכל ספר מתחיל בראש הדף, 'וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' בראש הדף, 'וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה' בראש הדף, וכן 'בְּמִדְבַּר', ו'אֵלֶּה הַדְּבָרִים', דהיינו הספר תורה מסודר שארבע השורות שבין ספר לספר נגמרות תמיד בסוף הדף, וזה בלי שיאריכו ויקצרו את האותיות, זה לא נעשה בלחץ, וכך היא המסורת דורות על גבי דורות. כבר דיברנו על כך בעבר באריכות [מוצש"ק יתרו ה'תשע"א], שבספרי תורה שלנו ישנם כמה דברים, שרואים ממש שזה 'כנתינתו מסיני'. כגון הפסוק בתוכחה בפרשת כי תבוא, יוֹלֵךְ י"י אֹתְךָ וְאֶת מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ אֶל גּוֹי אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיך [דברים כ"ח, ל"ו] (מרן שליט"א קורא פסוק זה בכינוי, 'אותו ואת מלכו'), ובזמן יאשיהו המלך נמצא פסוק זה בראש הדף [עיין יומא דף נ"ב ע"ב, ובפרט במצודות דוד על מלכים ב' פרק כ"ב בשם מדרש חז"ל], ודבר זה נמצא רק בספרי תורה שלנו, שפסוק זה בראש הדף. וכן הפסוק 'וַיִּשְׁחָט' בפרשת צו [ויקרא ח', ט"ו] כתוב במסכת סופרים [פ"ט ה"ג] שזהו 'חצי הפסוקים של־תורה', ואמרנו כבר שזה לא 'חצי התורה בפסוקים', אלא צ"ל 'חצי התורה בדפין', כמו שכתבתי בס"ד בהרחבה בס' האותיות המשונות בתורה. ודבר זה קיים רק אצלנו. דהיינו, יש קי"ג דפים מימינו, וקי"ג דפים משמאלו, ופסוק 'וישחט' באמצע. הדבר ממש הפלא ופלא. וחוץ מזה, ישנם עוד כמה פסוקים, שיש בהם רמזים ועניינים מסויימים, וכתבום בראש הדף. למשל הפסוק 'יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ' [בראשית מ"ט, ח'], הוא גם כתוב בראש הדף, לכבודו שהוא ראש שבטי ישראל. אמנם כולם נוהגים כן, מפני שזהו אחד מסימנים של בי"ה שמ"ו, אבל למשל הפסוק וַיִּבְרָא אֱלֹד'ים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ [בראשית א', כ"ז], הוא בספרי תורה דידן בראש הדף. לכבוד אדם הראשון, שהוא נזר הבריאה. וכן הפסוק וַיֵּרֶד י"י עַל הַר סִינַי [שמות י"ט, כ'], נמצא בראש הדף, חידשנו בס"ד כי זה בא להגיד, שאל תחשוב שהקב"ה ח"ו 'ירד', אלא זאת הגדלות שלו. וכן הפסוק וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה [בראשית ל"ט, א'], הוא בראש הדף, לומר לך שמהירידה הזאת הוא עלה לגדולה. וישנם עוד הרבה רמזים בדברים מסויימים. גם הפסוק וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה [ויקרא י"א, ט"ז] נכתב אצלינו בראש הדף, בפרשת שמיני, לרמוז על מנהג תלייתה של ביצת בת יענה בראש בית הכנסת, סמוך להיכל, כדי לעורר את הלבבות בעת התפילה. כפי שנלע"ד, וכמו שכתוב אצלי בספר נפלאות מתורתך בהרחבה.

אולם הכל הם רמזים, ולא הלכות, אין שום חובה כזאת. אם כן לכאורה, דין 'ארכו כהיקפו' שהוא מדינא דתלמודא, ונפסק להלכה ברמב"ם [שם] ובשו"ע [יו"ד סימן ער"ב סעיף א'], שחובה להשתדל לעשותו, משא"כ עניין מספר השורות הוא רק מנהג, ומהרמב"ם משמע שהוא לא הקפיד במספר השורות שכתובות במסכת סופרים, ובספרי הגאונים לא ראינו בשום ספר שלפני הרמב"ם שכתוב 'חמשים ואחת שורות'. כתוב למשל 'ארבעים ושתים שורות', והביאו רמזים לכל מיני דברים, כמו שהבאנו ממסכת סופרים, אם כן חזינן שהרמב"ם לא הקפיד במספר השורות, והעיקר שיהא לו ארכו כהיקפו.

א"כ לכאורה בגלל שאנחנו התימנים מקפידים על מספר השורות, אנו מפסידים את עיקר הדין של ארכו כהיקפו.

זוהי טענתו וכך הוא כתב לי, שאֵלתי, מדוע לא מקפידים עדת קודש התימנים לעשות את הספר תורה הכתוב על קלף גבהו כהיקפו, אחרי שמהגמרא חזינן וכו', וכן הרמב"ם חיפש למצוא פתרון וכו', וגם המאירי השתדל בזה בספר קרית ספר שלו [מאמר ג', דף כ"ו ע"ב]. לפני כמה שנים שמעתי מחכם אחד, שאולי התימנים לא רצו לשנות ממה שקיבלו מסורת במספר השיטות ובמספר העמודים. אבל זהו לא תירוץ. הוא בא וטוען יותר מכך, מה תגיד לי? שזאת המסורת? אבל הרי בזמן שכתבתם על הגויל, יצא לכם ארכו כהיקפו. רק מקרוב, שיניתם לכתוב על קלף. א"כ זה לא נקרא שישנה מסורת כך, כיון שמאז ששינו לכתוב על קלף, רק מאז לא התייחסו לנושא ארכו כהיקפו. כך הוא טוען בסוף, כל זה יכול ליישב, אם היו כותבים הסופרים התימנים הס"ת על קלף מהתקופה הקדומה, אז היינו יכולים לומר שהקדמונים ישבו על המדוכה, והחליטו שזה יותר חשוב. אבל המציאות לא היתה כך. בדורות שעברו, כולם כתבו על הגויל. רק חלק מהסופרים במאה שנים האחרונות וקצת יותר עברו לכתוב ספר תורה על הקלף, ולא שמענו שגזרו אומר להמשיך במעשה זה, כדי לא לשנות את המסורת. לכן עתה, ילמדנו רבינו את דבר המשפט, על הדין והאמת.

לכאורה זאת שאלה טובה. אבל ישנה גם תשובה טובה. ברוך השם. עניתי לו (בעל־פה, דרך הטלפון), שיש עניין שהס"ת ייכתב דוקא כך, כדי שלא ניכשל באיסור דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בעל פה [גיטין דף ס' ע"ב]. דהיינו, בספרי תורה של־עדות אחרות, שאינם מקפידים כמונו שכל דף בספר תורה יגמר בסוף פסוק, א"כ באמצע הפסוק הם עוברים מדף לדף. לפעמים הקורא רוצה לראות מה כתוב בהמשך הפסוק, ולפעמים אפילו יש טעם המחבר בין המלים, ממילא הוא קורא כמה מלים בעל פה. אמנם הוא ראה את המלים הללו, אבל בזמן שקרא הוא הוציאם בעל פה. לכן על ידי שאנו עושים שכל דף בספר תורה נגמר בסוף פסוק, אנחנו ניצולים ממכשול זה.

מי אמר שזאת הסיבה? אמרתי לו, כבר כתבתי לפני ארבעים שנה את העניין הזה. אל תחשוב שאנחנו ממציאים, כבר כתבתי זאת בספר "תולדות יצחק", שזהו אחד מהספרים הראשונים שהוצאנו לאור בעז"ה, ונקוה שנזכה להוציאו לאור מחדש.

שאלה מהקהל: לכאורה הדבר הוא עוד מלפני 'דינא דגמרא', כי כבר מזמן הנביאים רואים שהספר תורה היה כמנהגינו?

תשובת מרן שליט"א: אכן, כך הם עשו, אבל זאת לא מפני שכך היא הלכה לעיכובא. כל הדברים הללו, ה'ציצים ופרחים' וה'פרפראות' האלה, יכולים להצטרף רק אחרי שמקיימים את ההלכה. רק אחרי שאנחנו נבסס זאת מבחינה הלכתית, שיש עניין לעשות כך בדווקא, אז נוכל להביא את כל הדברים האחרים בתורת תוספת, אבל קושייתו היא שאי אפשר לעשות את הטפל עיקר ואת העיקר טפל.

כך כתבתי בס"ד [תולדות יצחק דף ט"ו], לטעם הדבר. למה עושים זאת? שמעתי מפי רבני תימן, שהרי אסור לקרות אפילו אות אחת שלא מן הכתב, זהו דבר המפורש בגמרא [גיטין שם] וכן פסקו הרמב"ם [תפלה פי"ב ה"ח] והשו"ע [או"ח סימן מ"ט ס"א], צריך לדעת את ההלכה הזאת, כך לשון הרמב"ם, והוא שלא יקרא על פה שאסור לקרות שלא מן הכתב אפילו תיבה אחת. אמנם לשון הגמרא הוא, 'דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה', אפשר להסביר ש'דברים' היינו, נושא או ענין, ואכן כך ישנם המפרשים [עיין בית יוסף שם, ומהר"ל מפראג, ושע"ה סימן א' סעיף ז'], אבל הרמב"ם כותב במפורש, שאפילו תיבה אחת אסור לקרוא שלא מן הכתב. דהיינו, כשאדם קורא בספר תורה, אפילו שהוא יודע את המלה בעל פה, הוא צריך לקראו מתוך הספר תורה, ולא לקרוא בעל פה. ולפי הרשב"א, אפילו אות אחת אסור.

פעם תלמיד חכם אחד טען, כיצד אצלינו הילדים הקטנים עולים לספר תורה לעליית ששי? הרי הפסוקים כבר שגורים להם בפה מרוב שינון, א"כ מצוי שהם קוראים בעל פה, אינם מסתכלים מלה במלה בתוך הספר. השבתי לו בס"ד, אתה צודק, אכן אסור לקרוא בעל פה, אבל רק הקורא שעשה זאת עבר על איסור, אולם הקהל יצא ידי חובה בקריאה זו, כמבואר בחקרי לב סי' י"ג בשם הראנ"ח. וכאן הרי המדובר בקטן שהוא פטור, לכן לא נקפיד עליו ולא נבטל את קריאתו בשביל חשש זה. אנחנו יצאנו ידי חובה, והקטן, אין עון על צוארו. [וכמ"ש בס"ד בשו"ת עולת יצחק ח"א סי' קס"ד ד"ה והשבתי].

המשכתי וכתבתי כך [שם בתולדות יצחק], והעולה לתורה, כשהוא עומד בקריאתו בתיבות האחרונות שבסוף הדף, מחמת שהוא צריך לידע ההמשך שבראש הדף הבא כדי שיקרא בטעמים כפי הראוי, מביט שם, ואת התיבות שבסוף הדף קורא על פה, כפי שידוע לכל מי שמורגל בקריאת התורה. שמעתי הרבה קוראים אצל האשכנזים, שאינם מקפידים על דבר זה מחוסר ידיעה, אינם שמים לב, הם קופצים לדף הבא מבלי שיקראו את סוף הדף הקודם מתוך הכתב. ובכדי למנוע הדבר, סודר שכל סוף דף יהיה גם סוף פסוק.

ובעצם כבר בעל שערי אפרים בזמנו העיר זאת, בזמנו אולי הקפידו בזה יותר, אבל הוא מעיר על דבר דומה [בשער ג' סעיף ג'] וכותב כך, הקורא, יש לו לתת לב להבין הסדר, שיקרא עפ"י פירוש רש"י וכו'. וכשיגיע קרוב לסוף העמוד, לא יניח הסגן לקרב העמודים, כי לפעמים מחמת זה קורא תיבה אחת או שתים שבסוף העמוד בעל פה מחמת הרגל לשון, ואינו נכון. כנראה מי שעזר לקורא, היה מקרב לו את העמוד, בכדי שהוא יוכל לקרוא. אבל הוא אומר, בגלל שאתה מקרב לו את העמודים, הקורא קופץ ומסתכל בעמוד הבא. יותר טוב שיקרא עד הסוף, עד שיגמור, ואח"כ יקרא את ההמשך, ואפילו אם תהיה קצת הפסקה קלה. דהיינו, אם קוראים בספר תורה כזה, שאין סוף פסוק בסוף העמוד, א"כ אין ברירה אחרת, הקורא חייב לקרוא עד סוף העמוד, ואחר כך להמשיך בעמוד הבא. אינו יכול לומר כמה מלים בעל פה, על סמך מה שראה מקודם. בזמן הקריאה ממש, הוא צריך להסתכל מתוך הספר את המלה שהוא קורא.

חשש זה, הוא הרבה יותר חשוב מדין 'ארכו כהיקפו', משום שזהו כבר עניין של איסור. 'אסור' לומר דברים שבעל פה.

לאחר דברים אלו, אנו יכולים להוסיף את כל הדברים האחרים שאמרנו, בשבח מסורת ספר תורה שלנו, שמניין הדפין הוא רכ"ו, וכן שהפסוק נגמר בסוף הדף.

ואם נדייק יותר, אמנם לא בטוח שספר תורה שכתב משה רבינו היו בו חמשים ואחת שורות, אבל ישנן ראיות, שהפסוקים שנמצאים אצלנו בתחילת הדף, היו גם אצלו. דהיינו יכול להיות שהיו אצלו ארבעים שורות או שבעים שורות, אינני יודע כמה שורות היו שם, אבל הכל היה באותו הדף. דהיינו, הפתיחה והסיום של־כל דף היה כמו אצלנו, כפי שהבאנו ראיה מהפסוק 'וישחט' וכן מהפסוק 'יולך', וכהנה וכהנה ישנם פה ושם רמזים נוספים לעניין זה.

בתיקון סופרים "יכין ובועז", הוא דייק לעשות את מסורת ספר תורה כפי הספרים הישנים, כי ישנם כמה סופרים שבגלל שרצו לעשות את הפרשיות כרא"ש ושינו כמה דפים, אבל פה זהו המקורי. יישר כח למו"ל הרב בועז דחבש הי"ו, ישבנו יחד איתו והראיתי לו איך לעשות זאת כפי הספרים הישנים, והדבר יצא ממש לפי המסורת, עפ"י שיטת הרמב"ם בפרשיות פתוחות וסתומות, וגם בלי שום שינוי בראשי הדפים, כפי שאמרנו שיש לכך סיבות.

"וישלח את העורב", מלשון ערבות.

היום עמדתי על רמז חשוב שראיתי בספר שפתי כהן, הדבר קשור למה שאדבר בהמשך השיעור בע"ה, לכן אני אקדים כבר עכשיו פרט זה. בעל שפתי כהן [בפירושו לתורה] כותב רמז מעניין על הפסוק וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ [בראשית ח', ז']. יש התעוררות ורמז לגלגול האדם כדעת חז"ל באלו ארבעה שלוחים, 'וישלח את העורב' רמז על הגוף, שהוא עירבון שלא יחטיא הנפש ולא יטמאה ולא ילכלכה בחטאים ובעוונות, ולזה 'ערב' כתיב, דהיינו חסר וא"ו. עַרָּב, לשון ערבות.

דרך אגב, אנחנו מבדילים בין עָרֵב לבין עַרָּב, צריך לדבר על נושא זה, כיון שאנחנו מבני יהודה, דקפדי אלישנא [עיין עירובין דף נ"ג ע"א]. הדבר אינו לחנם. יש עניין להקפיד על הדקדוק גם בלימוד התורה שבעל פה, אבל לצערנו, זה 'עִיר פְּרוּצָה אֵין חוֹמָה' [משלי כ"ה, כ"ח]. הדור הזה כבר כמעט אינו יודע, חוץ מבודדים. צריך להבדיל בין המשמעיות. למשל, יש יִשּׁוב, ויש יְשׁוּב. אנחנו אומרים 'בני היְּשובים', לא היִשּׁובים. יִשוב זהו ישוב הדעת, וכאן זה נקרא יְשוב. דוגמא נוספת, יש פַּשׁפַּשׁ, ויש פְּשֵׁפַשׁ, ויש פִּשׁפֵּשׁ. מה ההבדל ביניהם? יש 'פִּשפֵּש במעשיו', חוזר בתשובה. ויש מין חרק הנקרא בעברית פִּשׁפֵּשׁ, 'פִּשׁפְשִׁים', אבל אנחנו אומרים פַּשְׁפַּשׁ, 'פַּשְׁפַּשִּׁים'. ואם זה חלון קטן אומרים פְשֵׁפַש. מי שיראה בספרים הישנים, אפילו במאירי הדפיסו אות יו"ד אחרי האות שי"ן [עיין מאירי מסכת מדות פרק ראשון], מוכח שכך קראו הקדמונים, השי"ן בצירי.

בכל אופן אומר הש"ך, 'וישלח את העַרָּב', הפירוש הוא, שגוף האדם ערב על הנשמה. אם אדם ח"ו חוטא, הנשמה חוטאת, והגוף מקבל את העונש. לכן כתוב חסר וא"ו, 'רמז על הגוף שהוא עירבון, שלא יחטא הנפש ולא יטמאה ולא ילכלכה בחטאים'. 'ויצא' 'יצוא' ו'שוב', הרי הגלגול, הֶן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר [איוב ל"ג, כ"ט], אדם חוזר פעמיים ושלש. ובראשון אמר 'ויצא' היינו וָי צֵא, דהיינו הגוף אומר לנשמה, צאי ממני, שאני מלוכלך מטונף מהעבירות ומהעוונות. בפעם השניה, לא כתוב ויצא, משום שפעם שניה שנתקן מעט לא אמר 'וי', אלא כתוב 'יצוא'. פעם שלישית אמר 'ושוב', שיש לה ישוב, כמו בְּשׁוּבָה וָנַחַת [ישעיהו ל', ט"ו].

לפי זה מובן, מדוע הפסוק 'וישלח את העורב' נכתב בראש הדף, בספר תורה שלנו. הדבר בא להראות, שכשהאדם נולד זאת התחלה של דבר חדש, 'וישלח את העורב', זהו נושא חדש, לכן מתחילים את הדף בפסוק זה שהוא נראה דבר חדש. דף חדש.

ישנם רמזים שהם הפלא ופלא, שלא יעלו על הדעת בעיון ראשון. אמנם זה בדרך רמז, אבל כמובן שאפילו לפי הפשט אפשר להבין הרבה דברים.

שאלה מהקהל: בזמננו עושין גויל?

תשובת מרן שליט"א: יש בזמננו כאלו שעושים אותם, אבל הם עושים מחמרים כימיים, וגם עושים אותם אנשים שהם בעלי דעות לא כשרות, לכן העדפנו שיצא ממקור כשר.

שאלה מהקהל: בכל הגוילים שבזמנינו יש בעיא?

תשובת מרן שליט"א: יש כמה שעושים גוילים בזמננו. אינני מכיר את כולם. אבל ראשית צריכים לדעת, האם אנשים נאמנים וכשרים עושים אותם. דבר שני, הם עושים זאת עם חמרים כימיים. דבר שלישי, בדרך כלל יש בעיא בתיקון, זהו עיקר הקושי בדבר זה, שלא הצליחו לעשות משהו שאם תהיה שגיאה ויצטרכו לתקן, שהדבר לא יהיה מכוער ובולט. אין חומר שיכול לעשות שהתיקון לא יהיה מורגש, ואז זה נהיה כמנומר. כשמגרדים בגויל, למחוק טעות, או מקלפים קצת, כאן שזה לצד השיער, העור מתקלקל והדיו שם מתפשט. בקלף אין סיבוך כזה. ישנם חמרים, שאם משתמשים בהם לתיקון, הדף נהיה בצבעים אחרים, ובכך מתמעט נוי ספר התורה, זה אחד מהדברים הבולטים. ישנו אמנם חומר מועיל לכך, נקרא כְּתִירה, אבל גם זה לא מספיק טוב. בספרי תורה הישנים שעשו בתימן על גויל, היו מומחים שהיו עושים כעין 'השתלה', דהיינו לוקחים עור ממקום אחר, מקלפים ומדביקים על הספר תורה, עשו הדבקה מדוייקת ושתלו זאת במקום זה, אבל גם זה עדיין אינו כל כך יפה.