בירור הלכות מחודשות שנוספו בחוברת "מועדי השם" על הלכות יום טוב: בעניין אמר יעלה ויבוא ואינו זוכר אם סיים 'והשיאנו' או 'ותחזנה עינינו' כבראש חודש. וכן בעניין הוספת עולים לס"ת בקריאה של יום טוב.

בירור הלכות מחודשות שנוספו בחוברת "מועדי השם" על הלכות יום טוב: בעניין אמר יעלה ויבוא ואינו זוכר אם סיים 'והשיאנו' או 'ותחזנה עינינו' כבראש חודש. וכן בעניין הוספת עולים לס"ת בקריאה של יום טוב.

כיון שמדובר על זמן מתן תורתנו, צריך לקחת זאת איתנו, להמשיך את עניין חג השבועות. על אף שמצד אחד חג שבועות הינו רק יום אחד, אבל מאידך הוא חשוב מאד.

בחוברת מועדי השם שהדפיסו, אשריהם ישראל האברכים שיחי', הוסיפו כמה הלכות מחודשות בענייני יו"ט, וברצוני להסביר כמה דברים שהתחדשו והתלבנו, בקונטריס הזה בכל אופן. נתחיל עם נושא שנוגע ליו"ט, אבל יש דברים דומים לזה גם בכל ימות השנה.

מובא פה בהלכות שמחת יו"ט סימן צ"ח סעיף כ"ג, המתפלל ביו"ט, וכשהגיע לברכת מודים נסתפק אם כשסיים יעלה ויבוא (שבאמצע ברכת אתה בחרתנו) סיים "והשיאנו" וחתם הברכה כדת, או שאחר שסיים 'יעלה ויבוא' המשיך 'ותרצנו ותחזינה עינינו וכו' כמו שרגילים בר"ח ובחוה"מ ונמצא שלא חתם אתה בחרתנו. הרי נוסח הברכה האמצעית ביום טוב הוא 'אתה בחרתנו', אח"כ יעלה ויבוא, והשיאנו, קדשנו במצותיך,  בא"י מקדש ישראל והזמנים, רצה ומודים, ושים שלום. הגיע אדם זה ל'מודים', ואינו יודע מה אמר אחרי יעלה ויבוא, האם המשיך והשיאנו, או אולי סיים 'כי אל מלך רחום וחנון אתה' והמשיך 'ותרצנו ותחזינה עינינו. הוא מסתפק מה הוא אמר. כתוב פה את הדין, צריך לחזור ולומר "והשיאנו" וכו' ויחתום כדת. ואפילו אם סיים תפילתו, צריך לחזור לראש, ואין לומר בזה ספק ברכות להקל.

הראו לי את ההלכה הזאת לפני שהדפיסו אותה, אמנם לא הראו לי את המקור, ביקשתי ולא הספיקו להראות לי עד היום, אולם הוספתי פה שורה, אבל אם ברור לו שכל הזמן הסתכל בסידור, בודאי אמר מה שכתוב שם. דהיינו, הספק הינו רק אם הוא התפלל בעל פה, אז האדם נמשך לפי שיגרת לשונו, סירכא דלישנא נקט. לכן אם אמר בע"פ, מסתבר שאמרת ותרצנה ותחזינה עינינו. אבל אם אתה קורא מתוך הסידור, אינני יודע על מה חשב, אבל מה שבטוח שהוא התפלל מתוך הסידור, א"כ בסידור הרי אין טעות, בסידור כתוב נכון, א"כ אמרת והשיאנו.

ברוך ה', כאשר דימיתי כן מצאתי. הדבר מפורש בכף החיים, גם הוא כתב זאת מדנפשיה בסימן תפ"ז ס"ק ל'. מקור ההלכה הוא בספר גינת ורדים שדן בזה, וכף החיים מביא אותו ואת ספר פרח שושן, מי שהתפלל ביו"ט בלא כוונה, ובאומרו ברכת מודים נסתפק אם התפלל תפלת יו"ט כראוי, דהיינו אתה בחרתנו ויעלה ויבא והשיאנו. או דילמא, כשהיה אומר יעלה ויבא, סירכא דר"ח נקטיה, ואמר כמו בר"ח, וא"כ לא חתם ביו"ט. צריך לחזור ולהתפלל. דכיון שרגיל בכל ר"ח וחוה"מ לומר ותרצנו אחר יעלה ויבא, מסתמא אשגרת לישן נקטיה, ולא חתם בשל יו"ט. גינת ורדים חלק או"ח כלל ד' סי' י"ט, וכן הסכים בספר פרח שושן כלל ד', שלחן גבוה אות י'. ונראה, אומר הכף החיים מדנפשיה, דהיינו דוקא אם מתפלל בעל פה, אבל אם מתפלל בסידור,  מסתברא דמתפלל כמו שכתוב בסידור.

אנחנו אמרנו זאת מכח דין דומה, וגם שם המקור הוא בכף החיים, אבל זהו דבר שמתקבל על הדעת וכך גם מוכח במציאות לגבי דברים אחרים. לדוגמא בראש השנה, אם אדם אמר 'ובכן יתקדש שמך, ובכן תן פחדך וכו', ואינו יודע אם חתם בא"י המלך הקדוש או לא, אומר כף החיים שאם הוא קורא מתוך הסידור, בטח שקרא את מה שכתוב בסידור, ממילא אם בסידור כתוב בא"י המלך הקדוש, ודאי אמרת מה שכתוב בסידור. ולמעשה אצלנו השאלה היא בכל עשי"ת, כיון שאנו אומרים בכל עשי"ת את הנוסח הזה. אמנם יש פוסקים שכותבים זאת בלשון 'מתסמא', שכיון שהתחיל ובכן יתקדש שמך ובכן תן פחדך 'מסתמא' חתם המלך הקדוש, אבל חושבני שהדבר ברור כשמש בצהרים. כי אנחנו, שנוהגים לומר ובכן יתקדש שמך בכל עשי"ת, מעולם לא נשמע שש"צ טעה וחתם האל הקדוש. ב'מלך אוהב צדקה ומשפט' יש לפעמים ש"צ שטועים, או שמתקנים את עצמם מיד או אפי' עד שהציבור מתקן אותם, אבל שיתחיל ובכן יתקדש שמך ויחתום בסוף האל הקדוש, הדבר לא נשמע. אדם שהתחיל ובכן יתקדש שמך, אין ספק שחתם המלך הקדוש. הדבר ברור כשמש בצהרים.

הגינת ורדים, עושה חשבון לברר את ההלכה הזאת, את מה שפסק שהוא צריך לחזור, כיון שבודאי סיים כמו בראש חודש ולא אמר והשיאנו. הרי יש הלכה, שאם יש לאדם ספק האם התפלל או לא, חוזר ומתפלל. אע"פ שהתפילה מדרבנן, בכל זאת צריך לחזור ולהתפלל, כיון ש'הלואי ויתפלל אדם כל היום כולו'. אם היינו יכולים להתפלל ולכווין, זה אפילו היה רצוי, שאדם יחדש תפילה נוספת ובלבד שיוסיף בה דבר. אבל פה, כיון שהוא ספק, אז אפי' שהוא לא מוסיף, כי זה בעצם נחשב תפילת נדבה. אבל, הוא אומר, תפילת נדבה שייך להתפלל רק בימים רגילים, בימות החול, אבל בשבת ויו"ט אין תפילת נדבה כי אין קרבנות נדבה, לכן אומר הגינת ורדים, פה אני לא אומר לך זאת בתורת ספק אלא בתורת ודאי. כי אם תעשה חשבון, כמה פעמים בשנה אומרים יעלה ויבא ואחריו ותרצנו וכו' ומודים, וכמה פעמים אומרים 'והשיאנו' אחרי יעלה ויבא? מה יותר הרבה? יש בשנה י"ב חֹדשים, אחד מלא ואחד חסר. ששה חֹדשים מלאים, וששה חסרים. א"כ יש לנו בשנה י"ח ימים שבהם אומרים יעלה ויבוא ג"פ, ערבית שחרית ומנחה. תוסיף עוד את ימי חוה"מ, חג הפסח בא"י יש חמשה ימים, אבל הגינת ורדים היה בחו"ל לכן הוא עשה חשבון של ארבעה ימים בחוה"מ פסח, ובסוכות יש חמשה ימי חוה"מ גם בחו"ל. ביחד זה ט' ימים בחו"ל, ובא"י זה עוד יותר טוב. א"כ י"ח יום ועוד ט' ימים, יוצא לפחות 81 פעם שאתה אומר יעלה ויבוא וממשיך אח"כ ותרצנה ותחזינה עינינו. מה שאין כן ימים טובים, שממשיכים 'והשיאנו' זה פחות בהרבה, הם בסה"כ י"ג ימים בכל השנה, ובסה"כ יוצא בכל השנה 39 פעם. יוצא לפי"ז ש'סירכא דלישנא נקט ואתי', יותר שגור לו בלשון להגיד את הנוסח של ותרצנו לאחר יעלה ויבא, לכן הוא פוסק שחוזר.

בכל אופן, בכל סגנון דבריו אין שום הוכחה שהוא מדבר על אדם שמתפלל מתוך הסידור. הוא מדבר על אדם שמתפלל בע"פ, ולכן כל הנידון הוא מצד מה הוא הרוב בלשונו. גם בפרח שושן כשהוא דן בזה, הוא לא נכנס לכל נושא זה. הוא אומר, נשאלתי באותה שאלה, והלכתי גם באותה מסקנה כמו הגו"ר, אבל שם הנידון שלו יותר מכך, שלכאורה למה פשוט שחוזר, הרי הוא אמר את ברכת אתה בחרתנו, הזכיר את החג, א"כ מה מפריע שלא חתם בא"י מקדש ישראל והזמנים? ועל כך הוא מאריך שם, שהדבר נחשב שינוי ממטבע שקבעו חכמים, ואם לא חתמת, בודאי שזה מעכב. הוא דן על מה שלכאורה פשוט בעצם השאלה, כי הרי כל הנידון הוא מה סיימתי, אבל אם לא חתמתי בא"י מקדש ישראל והזמנים, בודאי שזה מעכב.

בשבת מותר להוסיף על מניין העולים לס"ת, על השבעה גוברי. בחוה"מ ובר"ח אסור להוסיף משום ביטול מלאכה, כי גם בחוה"מ יש מלאכת דבר האבד. מה הדין לגבי יו"ט, האם ביו"ט וביוה"כ מותר להוסיף או לא? במועדי השם [שם סעיף כ"ח] הבאנו את ההלכה הזאת, מותר להוסיף ביו"ט עולים על חובת היום ולהעלות לס"ת יותר מחמשה אנשים. מצויין פה סימן רפ"ב ס"א, ושתילי זתים שם.

בשו"ע מובא מחלוקת בדבר, בין הרמ"א למרן. הרמב"ם כותב שמותר להוסיף על העולים, הן בשבת והן ביו"ט. מרן בסימן רפ"ב סעיף א' כותב, מוציאין ס"ת וקורים בו שבעה. ואם רצה להוסיף, מוסיף. מרן לא מדבר במפורש על יו"ט, אבל בב"י הוא כותב זאת בפשיטות, שמותר להוסיף גם ביו"ט. במשנה [מגילה פ"ד מ"ב] הדבר לא ברור, כי השאלה על מה חוזר מה שכתוב במשנה שמותר להוסיף, יש מפרשים שזה חוזר רק על שבת, ויש אומרים שזה גם על יו"ט ויוה"כ. בא הר"ן ואומר, אם ביו"ט אתה מוסיף על חמשה עולים, א"כ אתה מעלה אותו למדרגת שבת, לכן אל תוסיף על חמשה עולים. וה"ה לגבי יוה"כ. הרמ"א מביא בהתחלה את דעת הרמב"ם ותשובת מהר"ם וב"י, והוא הדין ביו"ט, מותר להוסיף על הקרואים. והוא מוסיף, וי"א דביו"ט אין להוסיף. וכן נהגו במדינות אלו. בעל שתילי זתים משמיט את הסיפא של הרמ"א, ומובן שהוא פוסק שאפשר להוסיף.

מה נוהגים למעשה אצלנו בקהילותינו?

תשובה מהציבור: לא מוסיפים.

מרן שליט"א: אבל תוסיף עוד פרט, שאין חתן ביו"ט, אבל אם היה חתן היו מוסיפים. וכן אם יש הכנסת ס"ת ביו"ט, מוסיפים. היום לא מכניסים ס"ת לביהכ"נ אפי' בשבת, אבל כשמכניסים ס"ת, מוסיפים. וכך כתבנו בפשיטות בחוברת מועדי השם, שמותר להוסיף.

התעוררתי שאכן צריכים לעמוד על הנושא הזה, כי בספר ויצבור יוסף בר [חלק שני פרק י"ד], הוא כותב כך, המנהג קבוע כמקובל בידינו מאבותינו מימי קדם ועד היום, שאין מוסיפים יותר על שבעה מברכים שקוראים פרשת השבוע בשחרית שבת (מלבד שבת של חתונה שמוסיפים כדלקמן), ולא יותר על ששה מברכים ביום כיפור, ולא יותר על חמשה מברכים ביו"ט. וכן מעולם לא נהגו אבותינו להוסיף ביום שמחת תורה יותר על חמשה מברכים שקוראים פרשת וזאת הברכה וכו'. אע"פ שנפסקה הלכה ברוב הפוסקים דמניינים הללו לא נאמרו אלא לעניין שאין פוחתין מהם, אבל מותר להוסיף עליהם וכו', ובהמשך הוא מביא וכן ראינו שכך נשתמר המנהג כפי שהיו נוהגים הקדמונים בתימן, שכן היה עד זמנינו המנהג קיים אך ורק בבית הכנסת הקדום של מהר"י הלוי ז"ל, הנקרא בית כנסת אלשיך, שהיו אוסרים איסור חמור שלא להוסיף על מנין הקרואים ואפילו בשבת, גם אם יש חתונה באותו שבת, וכל שכן בימים טובים.

מהרי"ץ כותב בעץ חיים, בעניין הוצאת ספר תורה [ח"א דף קל"ח ע"א] בפיסקת 'אתה הראית', וקורין בענין הפרשה שבעה גוברי, אין פוחתין מהם אבל מוסיפין עליהם. כן הוא במשנה מגילה, וכך פסקו כל הפוסקים ז"ל, וכן מנהג פשוט בעירנו כשיש חתונה בקהל מוסיפין לקרוא באותה שבת לקרואי החתן לכבוד החתן והקרואים עמו. ובספר תומת ישרים בהגהת הר"ף, זהו רבינו פרץ, כתב בשם הרשב"ץ, שלא התירו להוסיף רק בזמן חכמי המשנה שלא היו מברכים כל הקוראים, אבל השתא שכל הקוראים מברכים, אין להוסיף, כדי שלא נוסיף בברכות שאינם צריכות. יש הרי את שיטת הרשב"ץ וגם בנו הרשב"ש ממשיך באותה שיטה, שאכן גם אם תגיד שמותר להוסיף, כי במשנה כתוב שמותר להוסיף, בשבת ודאי, הנידון הוא רק האם המשנה מתכוונת גם על יו"ט ויוה"כ, אפ"ה הוא אומר שבזמנינו גם בשבת יהיה אסור להוסיף, כי בזמן חכמי המשנה התקנה היתה לברך רק העולה הראשון והעולה האחרון, זה שעלה ראשון בירך קרא וירד בלי לברך, אחריו עלו כל יתר המברכים, והשביעי האחרון גמר את הקריאה ואז הוא בירך ברכה אחרונה. אבל אח"כ תיקנו גזירה משום הנכנסים וגזירה משום היוצאין, שלא יאמרו שאין ברכה לפני או אין ברכה אחרי, שכל אחד מהעולים מברך. באופן שכל העולים מברכים, אסור להוסיף. וכיון שהיום אצלנו כל עולה מברך, הרי א"א לעלות בלי ברכה, לכן אסור להוסיף אפילו בשבת. כך שיטת הרשב"ץ. אומר מהרי"ץ, כבר השיבו מהר"י חאגיז בספר הלכות קטנות ח"ב סי' קצ"ג, ומסיים יעשו מצות ויברכו אלף ברכות עש"ב. אם עלית לתורה, למה אסור לברך?! בכלל יש את שיטת גינת ורדים, שמותר אפילו להוציא ס"ת בכל יום, תקרא מה שתקרא ותברך. חכמים לא חייבו, אבל אין איסור לברך. אם רוצים לברך, אדרבה תקרא בתורה, ויחולו אלף ברכות על ראשך. אכן לגבי זה הדבר אינו חלק, אבל כשכתוב במפורש במשנה כך, בודאי זה אפשרי. וברמב"ם רואים במפורש שהוא לא חילק, הרמב"ם מביא את ההלכה הזאת למעשה לזמנינו, אחרי שכבר יש את התקנה של שבעה עולים מברכים לפני ואחרי. גם בספר גינת ורדים כלל ב' סי' כ"ג השיב ע"ז יעו"ש, וכן כתבו האחרונים ז"ל, וכן כתב רבינו האר"י בספר הכוונות על פי סוד גדול יעו"ש. גם בספר חמדת ימים דף ס"ח ע"ג, וסיים ומיהו ראוי שלא להרבות יותר מדאי, מפני טורח ציבור. מהר"י ונה כותב עד עשרה עולים. בד"כ נוהגים יותר, לפי הצורך של העולים.

א"כ לבוא ולהגיד שביו"ט יש מנהג שלא להעלות יותר מחמשה עולים, נראה לי שהדבר לא יכול להיות. אבל הסיבה לכך היא פשוטה מאד, כי הרי בשבת רגילה אף אחד לא מעלה יותר משבעה עולים, רק כשיש צורך, כגון כשיש חתן ויש הרבה אורחים, אז מכבדים הרבה לעלות לס"ת. אבל ביו"ט לא היה מצוי שיעשו חתונה, אבותינו לא נהגו זאת, לא שהדבר אסור אלא לא היה מצוי שיהיה שבעת ימי המשתה וחתן ביו"ט, בד"כ דאגו שזה ייגמר לפני כן. גם הכנסת ס"ת לא היו עושים ביו"ט. בזמנינו אפי' בשבת לא עושים, הרי כשמכניסים ס"ת ג"כ באים ציבור גדול, ובזמנם היו עושים הכנסת ס"ת בשבת, וממילא היו מעלים הרבה אורחים. כך דיברתי בזמנו עם הרבה ת"ח, ואף אחד לא אמר שלא, אלא אם יש צורך, יעלו. הרב לוי קשת זצ"ל אמר לי, אצלנו בדמאר היו מעלים ומוסיפים, אפילו ביו"ט.

אבל פה נראה לי, שהופכים את הקערה על פיה. בית כנסת אלשיך, מה שנקרא מהר"י הלוי ז"ל, מהרי"ץ גם מזכיר אותו בכ"מ, לבוא ולהגיד שהם שומרים על המנהג הקדום, שכביכול המנהג הקדום הוא שלא להוסיף עולים ושהדבר אסור, נראה לי שזה בדיוק הפוך. דהיינו, בית הכנסת מהר"י הלוי, אינם שומרים על מנהגים קדומים. אדרבה. הם בד"כ בלדי, אבל יש להם הרבה מנהגים שאמי. לדוגמא, קדיש דעתיד הם לא אומרים. תיבת המזבח, הם אומרים מלעיל. וכהנה וכהנה הרבה דברים, שהם נוהגים לפי מנהג שאמי. בליל כיפור למשל, הם אומרים את הסליחות מה שיש במחזור של הספרדים, לא מה שיש בתכלאל. הם אומרים תפילה לדוד שמעה ה', מה שיש בשאמי. הם שינו כמה וכמה מנהגים, והפוך הם בעצם שאמי, הכניסו מנהגים של שאמי. יש עשר או עשרים דברים, מנהגים שהם עשו, ויש להם על זה חרם שעשו בבית הכנסת, לכן אף אחד לא העיז לשנות את המנהג שנהגו הם. עד שעלו לארץ ישראל הם לא שינו שום דבר, בגלל העניין של חרם שנעשה כבר לפני מאתים שנה, אף אחד לא העיז לשנות את המנהגים של בית הכנסת. רק פה בארץ, שהציבור כבר התפזר, ממילא אפי' צאצאיהם כבר לא המשיכו את המנהגים האלה.

בכל אופן, ידוע שבקריאת התורה הם היו מדקדקים מאד מאד. חוץ מהמזבח, שהם לא דקדקו... יותר נכון הם היו אומרים הפוך, ואם מישהו היה אומר כך הם היו מעירים לו... סתם היו מעירים לו הפוך... אבל הם היו מדקדקים ומעירים לקורא על כל געיא. הם בעצמם היו מלומדים ובקיאים, כך שמעתי מתלמידי חכמים. לכן מה שהם עשו בעצם, הם פחדו כשיש חתונה שיבואו אורחים מבתי כנסת אחרים ויעלו לס"ת, ותהיה מהומה בבית הכנסת. לכן החליטו, רק שבעה גוברי. שיבחרו את הכי מומחים, ויעלו אותם לס"ת. א"כ, זה לא שהם שמרו פה על מנהג קדום, או שיש איסור, אלא כיון שהיו כ"כ מדקדקים בקריאה, על כל תנועה וקוץ. זה התחיל בעצם מרבי אברהם הלוי, כמו שמובא בספר רביד הזהב, יש שם ויכוח גדול בינו לבין בעל שת"ז. בעל רביד הזהב, הבן של בעל שת"ז היה חתנו, היה נשוי עם הבת שלו, אבל אח"כ הם נפרדו, זה לא החזיק. בכל אופן יש שם [תשובה מ"א] ויכוח גדול בינו לבין רבי אברהם הלוי אלשיך. זה מתחיל שאל השואל וז"ל, ינהר לן מר עיינין קריאה בס"ת בציבור, על איזה עניין מחויב הקורא לדקדק ועל מה גוערין ועל מה מחזירין, לפי שראיתי בזה דיעות חלוקות בין הפוסקים ז"ל. ומקרוב קצת ש"צ, אם לא ירפה הקורא אות הבי"ת או הוא"ו השרוק כמשפט, מחמירים ומכריחים הקורא לחזור אפי' כמה פעמים, עד שיקראנה רפויה כהלכתה. והציבור גוערים בו ומכלימין אותו בחזקת היד, ונמשך מזה שכמה בני אדם נמנעו לעלות לס"ת. יש אנשים שלא יודעים לבטא אות ב"י רפויה, במקום להגיד אברהם הוא אומר אבּרהם, אינו מסוגל לבטא זאת, אז הם היו מכריחים אותו. אני מעולם לא ראיתי שמישהו יחזיר על ב"י רפויה. לא על ב"י רפויה כזאת, אלא למשל בפסוק 'ויאנחו בני ישראל', מי שאמר ויאנחו 'בּני' ישראל, שמעתם שמישהו מחזיר ע"ז? אני חושב שלא. ואם יש, זה רק חדשים מקרוב באו. אני הייתי אחד מהם, והפסקתי. אמנם בדקדוק בין 'גּם' ל'גם', פּרעה פרעה, כן יעירו. אבל בני בּני, לא מעירים. אבל הם לא ויתרו אפילו על דברים כאלה. ומה שהוא אומר הוא"ו השרוק כמשפט, כנראה הם מתכוונים על וא"ו כמו וּקצרתם, וּקשרתם, כנראה שצריך להרפות אותה, והוא סבר שצריכים להגיד אוּקשרתם, אבל הציבור רגיל להגיד וּקשרתם, בוא"א, ממילא נהיה מהומה. בגלל שהקורא אינו מסוגל ולא רגיל לומר כך. א"כ זו הסיבה.

עוד דבר חמור שכתוב פה בויצי"ב, חושבני שכל מי שנמצא פה יעיד שהדבר אינו נכון. הוא כותב, ועל פי הדברים האלה אנו מבינים, דיפה הורישו לנו אבותינו מנהגים טובים, דבד"כ המנהג הקדום נשאר קיים ונשתמר בידינו ובקרב רוב יהדות תימן עד היום, שאינם מוסיפים במנין הקוראים בס"ת אפילו בשבת, וכ"ש ביום כפור ובימים טובים, וגם לרבות יו"ט של שמחת תורה, שאינם נוהגים להוסיף קוראים בפרשת וזאת הברכה, אתם שומעים? לא גדולים ולא תינוקות של־בית רבן כלל וכלל. 'רוב יהדות תימן'. מישהו מסכים עם זה? זה בדיוק הפוך! רוב יהדות תימן מעלים תינוקות לקריאת 'ולאשר אמר'. איך הוא יכול להגיד שלא?! כך שאין במנהגי אבותינו שום זכר לתוספת קוראים בשמחת תורה, לא לגדולים ולא לקטנים. ברור שזה לא נכון. מה שנכון, שבעיר צנעא לא מקובל העניין הזה, כי במקום 'ולאשר אמר' הם עושים את הששי של בוכ"ו, בנימין זאב יטרוף, וירד משה, וכו'. בצנעא לא מעלים בכלל ילדים בשמחת תורה, אפילו לא אחד. אבל רק בצנעא אין את המנהג הזה.

השלמה מתוך השיעור השבועי שנמסר במוצש"ק חוקת ובלק ה'תשע"ב.