|
||
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו גם תכנים תורניים והלכתיים רבים של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח ושו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד, וכן תוכלו לעיין ולהאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, וקבלת מידע אודות פעילות ק"ק תימן יע"א (י'כוננם ע'ליון א'מן). הודעה לגולשי האתר! הבעלות על אתר זה הינה פרטית, וכל התכנים המובאים הינם באחריות עורך האתר בלבד. אין למרן הגר"י רצאבי שליט"א כל אחריות על המתפרסם באתר, ואינו מודע לדברים המפורסמים בו. פרויקט הכנסת מאמרי מרן שליט"א מעשרות ספרים ירחונים וכתבי עת הפזורים על פני עשרות שנים לאתר יד מהרי"ץ "נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א. |
שינויים בפסוקי פרשת המועדות (בפרשת אמור), מה ההבדל בין "כל מלאכה לא תעשו" ל"מלאכת עבודה לא תעשו", דין אוכל נפש שהותר ביום טוב, האם הקידוש ביום טוב הוא מן התורה, ומה הפירוש "מקרא קודש". |
||||||||
מספר צפיות: 9106 | ||||||||
מתוך השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א שנמסר במוצש"ק בהר שנת ה'תשע"ב | ||||||||
ה' ניסן ה'תשע''ח | ||||||||
שינויים בפסוקי פרשת המועדות (בפרשת אמור), מה ההבדל בין "כל מלאכה לא תעשו" ל"מלאכת עבודה לא תעשו", דין אוכל נפש שהותר ביום טוב, האם הקידוש ביום טוב הוא מן התורה, ומה הפירוש "מקרא קודש". יש בתורה בפרשת אמור [ויקרא כ"ג], את פרשת המועדות. המועדים מוזכרים בכמה מקומות בתורה, אבל כאן יש את הסדר של המועדות מהתחלה עד הסוף. לא מדברים פה על הקרבנות, הקרבנות הם בפרשת פנחס, פה מדברים על כל המועדות כסדר. יש גם בפרשת ראה, אבל שם אין את כל המועדות, אלא רק שלושה רגלים. התורה אומרת כך, ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש כל מלאכה לא תעשו, שבת הִוא לי"י בכל מושבתיכם. הדבר הראשון זה שבת, 'כל מלאכה לא תעשו'. אח"כ פסח, בפסוק ז', ביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבֹדה לא תעשו. ובפסוק ח', ביום השביעי מקרא קדש כל מלאכת עבֹדה לא תעשו. למה פה כתוב 'מלאכת עבדה', ושם כתוב 'כל מלאכה'? מה ההבדל? ולמה בשבת כתוב 'כל מלאכה' ופה כתוב 'כל מלאכת עבדה'. אח"כ כתוב ספירת העומר, שם אין יום טוב. אח"כ חד שבעות, וספרתם לכם ממחרת השבת וכו' שבע שבתות תמימֹת תהיינה, ובפסוק כ"א, מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו, שוב מלאכת עבודה. אח"כ בראש השנה [פסוק כ"ה], כל מלאכת עבודה לא תעשו, שוב מלאכת עבודה. אח"כ יוה"כ פסוק כ"ז, יום הכפורים הוא מקרא קודש יהיה לכם וגו', וכל מלאכה לא תעשו וגו'. פה לא כתוב מלאכת עבודה, אלא 'כל מלאכה', כמו בשבת. גם פסוק ל', וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה וגו'. כל מלאכה לא תעשו וגו'. בשבת ויו"כ התורה אומרת 'כל מלאכה'. אח"כ סוכות, פסוק ל"ה, ביום הראשון מקרא קדש כל מלאכת עבדה לא תעשו. ובפסוק שאחריו, כל מלאכת עבדה לא תעשו. לכאורה קשה, למה פה נאמר מלאכת עבודה, ושם לא נאמר מלאכת עבודה. לכאורה בפשטות, זה בא ללמד אותנו שמלאכת אוכל נפש מותר. אין בין יו"ט לשבת, אלא מלאכת אוכל נפש בלבד. איפה כתוב במפורש בתורה שאוכל נפש מותר, לגבי פסח. במקום הראשון שמוזכר בתורה חג הפסח, בפרשת בא, כל מלאכה לא יעשה בהם, אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. שם התורה אמרה 'כל מלאכה', לא 'מלאכת עבודה', לכן היה צריך לפרש, 'אך אשר יאכל לכל נפש, הוא לבדו יעשה לכם'. ופה בפרשת אמור, התורה סומכת על מה שכבר נאמר שם במפורש, ולכן התורה רק רמזה זאת. לכן, בשבת אסור גם מלאכות של אוכל נפש, לכן כתוב כל מלאכה, והמלאכות נלמדו מהמשכן, יש לימודים מהם המלאכות האסורות. אבל מלאכת אוכל נפש, היא לא מלאכת עבודה, לכן בשבת ויוה"כ התורה אומרת 'כל מלאכה'. כך מביא הרמב"ן בשם רבינו חננאל בפרשת אמור, כתב רבינו חננאל, כל מלאכת עבודה, מגיד שאינו מתיר אלא מלאכת אוכל נפש, כדכתיב בעניין הזה במקום אחר 'וביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם', ומפני שמזכיר שם 'כל מלאכה' הוצרך לפרש 'אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם'. פירוש 'מלאכת עבודה', מלאכה המשתמרת לעבודת קנין, כגון זריעה וקצירה וחפירה וכיוצ"ב, אבל אוכל נפש אינו מלאכת עבודה. מלאכת עבודה הכוונה למלאכה המשתמרת לעבודת קנין, כגון זריעה קצירה וחפירה וכדו', זו מלאכת עבודה, ממילא התורה לא היתה צריכה לפרש פה, כי מובן שמלאכת אוכל נפש אינה נחשבת מלאכת עבודה. הרמב"ן מאריך על כך, והוא כותב בסוף שהדבר לא כ"כ מסתדר, כי כתוב בספרֵי, כל מלאכת עבודה לא תעשו, מגיד שאסור בעשיית מלאכה. מנין להתיר בו אוכל נפש? לכאורה מה אתה שואל, הרי מלאכת עבודה זה לא אוכל נפש, א"כ מה הספרי שואל. מפה רואים שהספרי הבין, שבמלה 'מלאכת עבודה', גם אוכל נפש בכּלל. וע"ז הוא מביא, מנין שאוכל נפש מותר, שנאמר מקרא קדש, ונאמר להלן [שמות י"ב ט"ז] מקרא קדש, מה להלן להתיר בו אוכל נפש אף כאן להתיר בו אוכל נפש. א"כ אומר הרמב"ן, צריכים להגיע למסקנא, שהמלה 'מלאכת עבודה', לא מחייב שזה להוציא אוכל נפש. ולכן יכול להיות, שההבדל בין 'מלאכה' ל'מלאכת עבודה', זהו דבר שאדם עובד עבודה לאחרים, 'לא תעבוד בו עבדת עבד', שאדם עובד בשביל מישהו אחר, אבל אם הוא עובד לטובת עצמו, מכין לעצמו אוכל, זהו דבר קל, ואינו נכלל ב'מלאכת עבודה'. לכן בא הספרי ושואל, מנין להתיר אוכל נפש? כי לפי"ז יוצא, שאם אדם יעשה אוכל נפש וכן תהיה לו טרחה, יהיה אסור לו, א"כ מניין להתיר אוכל נפש אפילו אם הוא צריך לעבוד עבודה קשה ולהכין הרבה, הלימוד הוא מגזירה שוה 'מקרא קדש' 'מקרא קדש', ושם כתוב במפורש 'אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם'. זו המסקנא של הרמב"ן, כדי לסדר את הלימודים בפסוקים. יוצא מכאן, שההבדל אינו בין מלאכות קלות למלאכות קשות, כי אולי הייתי חושב שזה החילוק ביום טוב, שמלאכות קשות יהיה אסור ומלאכות קלות יהיה מותר, קמ"ל שמלאכת אוכל נפש מותר, גם אם יהיה קשה. ומלאכות אחרות, גם אם לא קשה יהיה אסור. זו הנקודה וזה החילוק. בהרב המגיד בהתחלת הלכות יו"ט, יש קצת קושי בנושא הזה. הוא מדייק מדברי הרמב"ם, שהרמב"ם מביא את הפסוק 'כל מלאכת עבודה לא תעשו' לגבי פסח, אבל לגבי היום השביעי, לא כתוב 'מלאכת עבודה'. לכן הוא אומר, בגלל זה הרמב"ם מביא זאת, למרות שמובן המלה 'מלאכת עבודה' אינו אוכל נפש, אבל בגלל שהתורה בפרשת ראה כתבה 'כל מלאכה', לכן הרמב"ם היה צריך להביא זאת בפסח. אפילו שהתורה כתבה לגבי פסח 'כל מלאכה' ולא פרטה 'מלאכת עבודה', אבל בגלל זה יש את הפסוק בפרשת בא 'אך אשר יאכל לכל נפש', שהתורה גילתה על פסח עצמו שרק אוכל נפש מותר. לכאורה הדבר קצת תמוה, כי הוא לא צריך להגיד זאת, זה מפורש פה בפרשת אמור. הרי לגבי פסח אין צד להתווכח, כי התורה אומרת במפורש לגבי פסח 'כל מלאכת עבודה לא תעשו', אם כן בפסח עצמו, ביום הראשון וביום השביעי כתוב במפורש כך. דבר זה כבר הקשה בלחם משנה שם, אולי בפעם אחרת נרחיב על פרט זה. לכאורה ישנה שאלה. הרי ידוע שיש קידוש והבדלה בשבת. בכניסת היום עושים קידוש, ובמוצאי היום עושים הבדלה. קידוש זה דאורייתא לכו"ע, לא על היין. והבדלה, הרמב"ם סובר שזה דאורייתא. לגבי קידוש יו"ט, לא כתוב ברמב"ם מפורש, והרב המגיד אומר שזה מדרבנן. כותב הרמב"ם פרק כ"ט מהלכות שבת [ה"א], מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר זכור את יום השבת לקדשו. כלומר זכרהו זכירת שבת וקידוש. וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו. בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה. א"כ צריך להזכיר את השבת בכניסה וביציאה, דהיינו סובר הרמב"ם, שגם הבדלה היא מן התורה. זה בהלכה א'. בהלכה י"ח הוא כותב כך, כשם שמקדשין בלילי שבת ומבדילין במוצאי שבת כך מקדשין בלילי ימים טובים ומבדילין במוצאיהן. אפשר להבין שזה שוה לשבת, וגם זה דאורייתא, ואפשר להבין שלא. אבל הרב המגיד בא ואומר, ודע שאין קידוש היום דברי תורה. בלי להביא שום ראיה, בלי להגיד שום הסבר, כמתנבא מפי הגבורה. אין קידוש יו"ט מן התורה. כנראה שהוא דייק כך מלשון הרמב"ם, או בגלל שכתוב 'זכור את יום השבת', אבל הדבר אינו כ"כ פשוט, הרבה אחרונים כבר דנו בזה, ויש כאלה שאומרים במפורש שגם קידוש יו"ט הוא מדאורייתא. אבל בעצם, מהו שכתוב בתורה 'מקרא קדש יהיה לכם', מה פירוש המלה 'מקרא קדש'? מביא מהרי"ץ בהתחלת עניין שחרית של פסח [ח"ב דף ל"ב ע"א], כתב הרמב"ן בפרשת אמור, טעם מקרא קדש, שיהיו כולם קרואים ונאספים ביום הזה לקדש אותו, כי מצוה היא על כל ישראל להקבץ בבית אלד'ים ביום מועד, לקדש היום בתפילה והלל לאל עכ"ל. מביאו הב"י סימן תפ"ז. דהיינו אומר הרמב"ן, ש'מקרא קדש' זה מלשון קרואים, כמש"כ 'אחרי כן יאכלו הקרואים', דהיינו הנאספים. יום של אסיפה. צריך לקדש יום זה, מגיעים ומתאספים בבתי כנסיות לקדשו בתפילה ובהלל לאל. פה צריכים להעיר, שהרמב"ן לשיטתו, שהלל הוא דאורייתא. אולם זו לא דעת הרמב"ם, ומהרי"ץ התעלם מכך, כי גם הוא עצמו לא נכנס לשאלה הזאת. אבל הרמב"ן כותב בהשגות על ספר המצות בשורש א', שההלל הוא מן התורה, וכך הוא מיישב שם את דעת בעל הלכות גדולות. והוא מביא ראיה, שהרי כתוב בפרק ערבי פסחים שמשה רבינו ע"ה גם אמר את ההלל, זה לא שדוד המלך חיבר את ההלל, אלא זה כבר היה בכל הדורות. זכור לי גם שיש כאלה המביאים את הפסוק 'הוא תהלתך והוא אלד'יך' על אמירת ההלל. בכל אופן כך דעת הרמב"ן, ואפילו שלא כתוב בתורה הלל, אבל אומר הרמב"ן שזו הלכה למשה מסיני, או שזה חלק מהשמחה והרי כתוב בתורה 'וביום שמחתכם ומועדיכם וכו', והלל זה שירה, א"כ זהו מדאורייתא. כך מביא מהרי"ץ פה. מאידך, בעניין חוה"מ [דף מ"ב ע"א] כותב מהרי"ץ בפירושו, ופירוש מקרא קדש, שאומר בתפילה מקדש ישראל והזמנים. רש"י. והתוספות פירשו, ששובת ממלאכה מפני קדושת היום, לא מחמת עצלות. זו מחלוקת בין רש"י לתוספות במסכת שבועות דף י"ג ע"א, שם כתוב לגבי יוה"כ, מי שלא התענה בו ולא קראו מקרא קודש, האם יוה"כ מכפר? יש בגמ' פלפול על כל הנושא הזה. מה הפירוש אם לא קראו ליום הכיפורים מקרא קודש? אומר רש"י, שלא אמר בתפילתו מקדש ישראל ויוה"כ. כך גם במסכת כריתות [דף ז'] אומר רש"י דבר דומה לזה, שלא אמר בתפילה מקרא קודש. שואלים התוספות, איפה יש ברכה מן התורה? וכי יש בתורה ברכות? אומרים התוספות שהכוונה היא, שהוא מקדש את היום באיסור מלאכה, ולא מפני שהוא מתעצל אלא מפני קדושת היום. הוא אומר, למה איני עושה מלאכה, כי זהו יום קדוש. זה הסיבה שלו. לא בגלל שאין לו עבודה או שהוא מתעצל ורוצה לנוח. לכאורה, מהרי"ץ לא קישר בין הדברים. שם הוא מביא את הרמב"ן, ופה הוא מביא את מחלוקת רש"י ותוספות, ובעצם יוצא שיש פה שלושה פירושים שונים למלה 'מקרא קדש'. יש גם את הפירוש של התרגום, מקרא קדש, מערע קדיש. דהיינו מאורע, יום מיוחד, לא יום חול רגיל אלא יום מאורע של קודש. זה עוד פירוש נוסף, והרמב"ן מביא אותו. דהיינו מבחינת היום, אתה צריך להתנהג ביום זה בקדושה, כיון שזהו יום מיוחד. אל תתנהג איתו כיום חול, אלא שיהיה לך כסות נקיה, יום משתה וכדו'. אמנם זה לא כ"כ סתירה, כיון שעל כל פנים אפשר לזווג את הרמב"ן ורש"י כהדדי, לקשר את שיטתם יחד. דהינו הקריאה, האסיפה שצריך לקדש יום זה, היינו בתפילה. כנראה שזה מתקשר עם מה שרש"י כתב. הב"י בסימן תפ"ז מביא זאת, ובכך הוא מיישב את דעת הטור. הטור כותב איך סדר התפילה, ותתן לנו ה' אלד'ינו את יום חג המצות הזה זמן חרותינו. כותב ע"ז הב"י, השמיט רבינו את יום טוב מקרא קודש הזה, למה חסר פה 'את יום טוב מקרא קודש הזה', איפה המלים האלו? אלא, וזה כמנהג אשכנז. שהרי בסימן תקפ"ב כתב וז"ל נוהגים בספרד לומר 'את יום טוב מקרא קודש הזה'. דהיינו, מנהג אשכנז לא לומר זאת, בכל אופן המנהג הקדום באשכנז, אבל אח"כ הם כבר שינו והם כן אומרים. הרמב"ן גם כותב שלא אומרים, כנראה השתנה המנהג אח"כ, אולי לא אצל כולם. בכל אופן הטור אומר שנראה לו מנהג אשכנז, כי מה הפירוש 'את יום טוב מקרא קודש הזה את יום החג המצות הזה', כבר כתוב את יום חג המצות וזה מספיק, 'חג' כולל הכל, למה אתה אומר מקרא קודש? אולי גם תגיד יום מקרא קודש ויום שאסור לעשות בו מלאכה וכו', אם אתה כבר מפרט, תפרט הכל, למה להגיד רק דבר אחד, מקרא קודש. ובאשכנז אין נוהגין לאמרו והכי מסתבר, דכיון שאומר יום חג פלוני הזה, הכל בכּלל. בא הבית יוסף ואומר, ולי נראה כמנהג ספרד, כי כך כתוב במסכת סופרים, ולא נמצא תנא או אמורא שיחלוק בדבר. ומה אתה טוען, למה מזכירים דוקא את זה? מאי שנא? שנא ושנא. דמקרא קודש מורה על שצריך להזכירו בתפילה, וכמו שכתב הרמב"ן בפרשת אמור, טעם מקרא קודש שיהו כולם קרואים ונאספים וכו' לקדש היום בפרהסיא בתפילה והלל לאל. זה לפי הרמב"ן שאמרנו, ש'מקרא קדש' היינו להזכירו בתפילה, לכן מזכירים זאת בתפילה. זה דבר אחד. שנית, גם אם נגיד ש'מקרא קדש' חוזר על עניין איסור מלאכה, א"כ מה אתה שואל אותי למה לא אומרים גם 'ויום שאסור בו מלאכה', כי כשאתה אומר 'יום מקרא קדש' זה כולל גם את איסור מלאכה. אמנם בתורה זה כתוב בנפרד, 'מקרא קדש יהיה לכם, כל מלאכה לא תעשו', אבל התורה רק מפרשת, מה זה מקרא קדש? כל מלאכה לא תעשון. זה הסבר של מקרא קדש, אבל בעצם זה כבר כלול בזה. כך הוא אומר, ולכאורה כל התירוצים והמהלכים שלו הם רק לפי התוס', כי לפי רש"י זה הולך על התפילה, אבל הוא לא נכנס לכך ולא הביא זאת. בעל הרוקח אומר, 'מקרא קדש', מכאן שמקדשים ביו"ט. הוא לא מדבר על התפילה אלא על הקידוש. לפי דבריו, יש פה מקור לקידוש ביום טוב. אינני כ"כ מבין את זאת, כי אם כן גם בחוה"מ היה צריך לעשות קידוש, הרי גם חוה"מ נקרא מקרא קודש, וזה כתוב במכילתא במפורש, ביום הראשון מקרא קדש. אין לי אלא יו"ט הראשון, חולו של מועד מנין? תלמוד לומר אלא מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש. א"כ גם חוה"מ נקרא קודש, ולא שמענו שיש מישהו בעולם שאומר קידוש בחוה"מ. יש עוד פירוש שאומר רבינו זכריה הרופא [במדרש החפץ פרשת בא], מה הפירוש מקרא קודש, הוא מבאר כמו התרגום, מערע קדיש, על שם המאורע, גאולת ישראל והצלתם. דהיינו, מה היה ביום הראשון שהוא מקרא קודש? ביום זה יצאנו ממצרים. ומה היה ביום השביעי שהוא מקרא קודש? טביעת המצרים בים סוף. ביום השביעי על שם המאורע, קריעת ים סוף וטביעת המצרים. עכשיו אנחנו ניצולים, כבר אין לנו אדונים, כי במיתת האדון העבד יוצא לחרות. משמע מדבריו, ש'מקרא קדש' פירושו מאורע קודש. הוא לא כתב זאת במפורש, אלא אמר 'על שם המאורע', אבל יכול להיות שזה כך. אינני יודע אם הוא התכווין לזה, אבל אולי אפשר לצרף זאת. אמנם הרמב"ן מדבר על התפילה, והרז"ה אומר למה נעשה חג היום הזה, אבל אפשר לומר כיון שצריך להזכיר זאת. דהיינו, הרי גם שבת זה מקרא קודש, לכן צריך להזכיר זאת בשבת, למה יש שבת? 'כי ששת ימים עשה י"י את השמים ואת הארץ'. וכן בפסח, ביו"ט ראשון צריך להזכיר כי בו יצאנו ממצרים. בשבועות, תזכיר שזה מתן תורה. וכן בסוכות. כל חג תגיד את המאורע שלו. בכל אופן יש לנו פה כמה וכמה פירושים, בביאור המלה 'מקרא קדש'. בתשובה להערה מהקהל: אין הכי נמי, גם בחוה"מ תגיד דברים של חוה"מ. הרי כתוב בספר החינוך, מה הטעם באיסור מלאכה בימי חוה"מ? כדי שיספרו את הנסים והנפלאות שהיו. נכון שביום הזה לא היה משהו מיוחד, אבל תזכיר את הנסים והנפלאות שהיו בימים האלה, אולי תהרחיב את מה שהיה ביום הראשון. בחוה"מ פסח לא היה איזה מאורע מיוחד, עכשיו בני ישראל רק נוסעים עד שיגיעו לים סוף, אבל לא היה משהו מוגדר בפני עצמו. וכן בחוה"מ סוכות. |
||||||||
|
||||||||
כניסה לחברים רשומים |