מסורת כשרות החגבים ע"פ ספר ש"ע המקוצר סי' קל"ד

מסורת כשרות החגבים

שמונה מיני חגבים טהורים הִתִּירה תורה באכילה, והשאר אסורים כיתר השרצים. שנאמר את אלה מהם תאכלו, את א' הארבה למינו (ופירשו חז"ל זה שאמרה תורה למינו, היינו שיש עוד מין דומה לו, והוא נקרא ב' צִפּוֹרֶת כְּרָמִים), ואת ג' הסלעם למינהו (ומינו היא ד' יוּחְנָא ירושְׁלְמִית), ואת ה' החרגול למינהו (ו' עצרוניא), ואת ז' החגב למינהו (ח' הדובנית).

ולכן לפי עיקר ההלכה כשיש אדם הבקי בצורתם ובשמותיהם, מותר לאכלם. ואם לאו, אסור זולת על ידי בדיקת שלושה סימנים, ואלו הם:
א. שיש לו ארבע רגליים.
ב. שיש לו ארבע כנפיים, והם חופים את רוב אורך גופו ואת רוב היקף גופו.
ג. שיש לו שתי כרעיים, דהיינו קרסוליים, לנתר בהן.

אך אף על פי שיש בו את כל הסימנים הללו, עדיין אינו מותר אלא אם כן נקרא שמו חגב, או שיש להם מָסוֹרֶת ששמו חגב. ולפי כך נמנעים ברוב תפוצות ישראל מלאכול שום מין מֵאֵלו, לפי שבאורך הגלות נשתכחה בעוה"ר מסורת זו.
אבל מנהגינו פשוט בכל קהילות קודש תימן יע"א לאכול מין ידוע ומפורסם מאד אצלינו מימות עולם ומשנים קדמוניות דור אחר דור שהוא מותר, והוא הראשון הנזכר לעיל בשם אַרְבֶּה, שדרכו לבוא בריבוי גדול ועצום. ויש לו כל הסימנים דלעיל.
וגם כן נקרא שמו בלשון הקודש חָגָב, שהוא גֲּרַאדּ בלשון ערב. ויש למין זה הַכָּשֵׁר, צורת אות

 חי"ת בחזהו.
אבל שאר המינים אין אוכלים בקהילותינו, אף על פי שיש להם כל הסימנים, כיוון שאין לנו מסורת שגם הם נקראים חגבים. והואיל שעלולה מסורת זו להשתכח, כיון שבזמנינו מתחכמים להשמיד אותם בעודם באִבָּם למנוע את הנזק העצום שהם גורמים לשדות, לפיכך אביא כאן את צורתו למען ידעו דור אחרון בנים יוולדו, וזה הוא: