קריאת קודש ופסקי הלכה כלליים בדיני שמיטה לפי מנהגינו ושיטתינו

מחסי בה', יום שלישי ד' תשרי ה'תשס"א, ב'שי"ב, בני ברק.

י'דוע ה'דבר ו'מפורסם ה'עניין כי מצות השמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני כמפורש בתורה והוא הדין לכל המצוות כדאיתא בתו"כ ופירוש רש"י ריש פרשת בהר, ואין מספר לדינים ולאיסורים שיש בפירות שביעית שצריך לנהוג בהם קדושת שביעית כדאיתא בתוספות סוכה דף ט"ל ע"א סוד"ה שאין [ומן התורה אסורות המלאכות שסימנן זָ"ז קָ"ב חֵ"ן, דהיינו ז'ריעה ז'מירה ק'צירה ב'צירה. ולגבי ח'רישה נ'טיעה, יש מחלוקת]. 

ומה גם בעלי השדות שומרי השביעית, שעליהם נאמר גבורי כח עושי דברו, כמבואר במדרש רבה ותנחומא ר"פ ויקרא, ומתן שכרם בצידם מובטח להם כדאיתא במדרש הגדול ר"פ בהר מעשה באדם אחד וכו' הַמתינו עד שתיכנס שנה שמינית ואתם רואים את השדה טובה ממה שהיתה יעו"ש. וצריך להיזהר בזמנינו שלא יכנסו לאזניהם היתרים מפוקפקים אלא ישמרו המצוה כדת וכהלכה, מה רב טוב צפון להם ומאיתו יתברך ישאו ברכה.  

על   כן  מוטל  על  כל  אחד  ללמוד  וללמד  לשמור ולעשות כל דיני השמיטה, שאם לא יקבע לימודו בהם מאין ידע, מה-גם שאינם שכיחים זולתי אחת לשבע שנים, ובפרט רבה העזובה וגדלה חסרון הידיעה מחמת שלא היתה מצות השביעית נוהגת בחו"ל על כן המון העם נרפים הם נרפים ממצוה זו. ועל ראשי עם-קודש די בכל אתר ואתר לעוררם ולזרזם, ולא עוד אלא שבקיומה תלויה גאולתנו ופדות נפשנו וישיבתנו על הארץ לבטח כנודע. 

וכגון  דא  צריך  לאודועי  דאנן  בדידן  נקיטינן  בכל  ענייני  השמיטה  כהוראותיו של-רבינו הרמב"ם הן לחומרא הן לקולא, מאחר שמרן השלחן ערוך לא גילה דעתו בהם, ואין לנו מסורת ומנהגים מקובלים בשום כלל או פרט מפרטיהם. וממילא ראוי לקבוע לימוד הלכות אלו בחיבורו ראש וראשון, מה גם שהוא ר'אש מ'דברים ב'כל מ'קום. וידועה הוראתו בקדושה של-הגרב"צ אבא-שאול זצ"ל מהאיי טעמא שהספרדים צריכים לפסוק בדיני השמיטה כרמב"ם לפי הכלל הנז' שכתבו כמה אחרונים, אם כן, קל וחומר לנו בני ק"ק תימן יע"א. וע"ע מ"ש בס"ד בעיני יצחק על ש"ע המקוצר יו"ד הלכות שמירת הלשון סימן קמ"א אות י"ז. 

ולפי זה צריך להחמיר כשיטתו של-רבינו זיע"א באיסור ספיחין בכל הירקות שנלקטו אחרי ראש השנה, גם אם לא הוסיפו לגדול כלל בשביעית (עיין שם פ"ד הל"ג וכסף משנה פרק ו' הלכה י"ב ואחרונים. ונראה שבספיקות כגון בנוגע לשימורים אפשר להקל). וכן שהביעור הוא שריפה ואיבוד, ולא סגי בהפקר (כמבואר שם פרק ז' הל"ג, והוא לפי גירסתו במשנה פ"ט מ"ח ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים "אין" אוכלים אחר הביעור. וכן העיר מהרי"ץ שם בגליון שכן הוא בנוסחאות כת"י. גם בעל מדרש הגדול פרשת בהר דף תרפ"ט העלה שיטת הרמב"ם). מאידך בקדושת שביעית אפשר להקל שאינה נוהגת בגידולי גויים כהכרעת מרן הב"י בתשובותיו, וכמבואר בברכי יוסף ושאר אחרונים, וכן בעניין אוצר בית דין יש להתיר אעפ"י שהרמב"ם השמיט התוספתא מ"מ אינו מוכרח שהוא אוסר וכמתבאר מדברי הרדב"ז פ"ז הל"ג. ומ"ש במשנת יוסף ח"ג דף נ"ד ע"א בכוונת הרדב"ז, נראה דחוק. ועכ"פ כיון שאין שיטת הרמב"ם מפורשת, בכה"ג יש לומר שלא קיבלנו הוראתו כמ"ש כמה אחרונים לגבי מרן, וכיעויין מ"ש בס"ד בקדושת ישראל פרק שלישי הערה מ"ב. והיה בדעתנו לסדר לכל -הפחות קונטריס מיוחד לפרטי הלכות שמיטה כפי שיטתינו, על-פי כללי ההוראה המקובלים בידינו, אלא שנחמצה לנו השעה, ובעזרתו יתברך נרחיב בל"נ בעניינים אלו כשירחיב לנו ה'.  

הצ' יצחק רצאבי ס"ט