תגובות לטענות הרב יצחק יוסף

מתוך שיעור מוצש"ק בא ה'תשע"ג

 

עניין הדלקת נר של־שבת וברכתו, התייחסות לדברי הרה"ג מאיר מאזוז שליט"א כפי שפורסמו בחוברת "אור תורה" (אב התשע"א) במענה לספר "נר יום טוב" של מרן שליט"א, והערות עליו. טענות בעל "ילקוט יוסף" על דברים אלו, והערות מרן שליט"א עליו.

גם בעניין הדלקת נר שבת, כותב הרמב"ם בהלכות שבת [פרק חמישי ה"א], שחיובה מדברי סופרים, שאמרנו למעלה שזה נחשב כדין דאורייתא. כותב הרמב"ם כך, הדלקת נר בשבת אינה רשות, אם רצה מדליק ואם רצה אינו מדליק. ולא מצוה, שאינו חייב לרדוף אחריה עד שיעשנה, כגון עירובי חצרות או נטילת ידים לאכילה. אלא זה חובה. ובסוף הוא מסיים, וחייב לברך קודם הדלקה, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של־שבת. כדרך שמברך על כל הדברים שהוא חייב בהם מדברי סופרים.

א"כ צריכים אנו לדעת, היכן כתוב או רמוז בתורה עניין הדלקת נר בשבת?

 

בכדי לעמוד על עניין זה, אקרא לכם מה שכתב הרה"ג מאיר מאזוז שליט"א בחוברת אור תורה [אב ה'תשע"א סי' קמ"ח, דף תתרס"ה אות ט']. לא ידעתי מכך, רק בזמן האחרון מישהו הביא לי העתק של החוברת, ויישר חיליה לאורי', חן חן לו. בעניין ברכת נר של יום טוב. בתקופה האחרונה יצאו חוברות ברעש ורוגז, על מנהג תימן לברך או לא לברך על הדלקת נר של יום טוב. הוא כותב כך, לפי מה שכתבו קצת אחרונים, שברכת להדליק נר שלשבת נתקנה בימי הגאונים נגד הקראים שנשארים בליל שבת בחשך, לכאורה לפי זה אין טעם לברך להדליק נר של יום טוב, שבזה לא חלקו הקראים, שכולם מדליקים נר ביום טוב. ועוד, דכיון שאפשר להדליק ביום טוב עצמו מאש בוערת, לכאורה אין טעם לברכה זו, כמו שאין מברכים וצונו לאכול ולהתענג ביום טוב. רק בשבת המצוה היא להדליק לפני כניסת השבת, שלא ייכנס ליום שבת בחשך. ומכל מקום, כיון שנהגו בא"י ובכל העולם כדעת הפוסקים לברך על נר של יום טוב, וכן פסק מרן בשו"ע, יש להם לנהוג כן. ואין לומר אילו ראה מרן דעת ראשונים אחרים שלא לברך, היה אומר ספק ברכות להקל, שאין אומרים סב"ל נגד המנהג הקבוע מדורי דורות. אח"כ הוא מדבר גם על התימנים.

בכל אופן, זה הדבר הראשון, הוא מביא לנו סייעתא, ראיה שהתימנים צודקים שאינם מברכים על נר של יום טוב, וזאת לפי מה שכתבו 'קצת אחרונים', שברכת להדליק נר שלשבת נתקנה בימי הגאונים נגד הקראים שנשארים בליל שבת בחושך. כידוע, הקראים חשבו, שמה שכתוב בתורה 'לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת', היינו שאסור שיהיה בשבת אור דולק. כמובן שזו שגיאה, כי הכוונה היא, לא להדליק בשבת, אבל לא שאם הדלקת נר בערב שבת, אסור שימשיך לדלוק בשבת. אבל הם חסרי בינה, 'ורשעים בחושך ידמו', בליל שבת נשארו לאכול בחושך. אוכלים גם תולעים או אינני יודע מה, בחושך ובאפילה. א"כ לפי זה, אם זאת הסיבה שבשבילה תיקנו ברכת להדליק נר שלשבת, ביום טוב הרי הקראים אוכלים באור. כל העניין הוא רק ביום השבת, כי לגבי יום טוב כתוב במפורש בתורה 'את אשר יאכל לכל נפש וגו'', מותר אפילו לבשל ביו"ט. ואם מותר לבשל, א"כ בודאי שמותר להדליק. ממילא אין טעם לברך להדליק נר של יום טוב.

 

והוא מוסיף עוד נקודה, וכן מוכח בגמ' בפרק במה מדליקין [שבת דף כג ע"א], שלא שאלו 'מאי מברך' והיכן ציוונו על נר שלשבת, עד שהגיעו לנר חנוכה, שאינו מעניין המסכת והפרק. הרי במס' שבת יש פרק שלם, 'במה מדליקין ובמה אין מדליקין', ולא מוזכר כלום בעניין הברכה על נר שלשבת. ובתוך עניין במה מדליקין, נכנס עניין נר חנוכה. ופתאום בתוך הסוגיות של חנוכה, הגמ' [בדף כ"ג ע"א] אומרת, מאי מברך? אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר שלחנוכה. והיכן ציונו? רבי אבהו אמר, מ'לא תסור'. רבי נחמיה אמר, 'שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך'. לכאורה, למה מדברים על ברכת נר חנוכה? תדבר על ברכת נר שלשבת? הרי רק בדרך אגב נכנס פה הנושא של חנוכה, אבל מה עם עניין ברכת נר שלשבת?! לכאורה זו ראיה עצומה. ובזה ניחא מה שהקשו האחרונים למנהג האשכנזים, לברך על נר של שבת אחר ההדלקה. למה האשכנזים מברכים לאחר ההדלקה? הרי הכלל הוא, כפי שהגמרא אומרת במסכת פסחים [דף ז' ע"ב], כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן, חוץ מן הטבילה. דהיינו, טבילת גר, כי 'אכתי גברא לא חזי', עדיין אינו יכול לברך 'אשר קדשנו' לפני הטבילה, כי הוא גוי, עוד לא מצֻווה. לכן הוא מברך רק לאחר הטבילה. אבל לכאורה, היה צ"ל, חוץ מן הטבילה ומהדלקת הנר. הרי לפי מנהג האשכנזים, מברכים אחרי ההדלקה. א"כ למה זה לא כתוב? התשובה היא, כיון שבזמן הגמרא לא היתה ברכה על הדלקת נר שלשבת. כך הוא אומר, לא קשה מידי, שבימי חכמי התלמוד עוד לא תיקנו ברכת נר שבת, ודו"ק. עכ"ד.

 

ואני אומר, חכמים היזהרו בדבריכם. אינני מכיר, לא 'קצת אחרונים' ואפילו לא אחרון אחד, שאמר דבר זה, והוא משלומי אמוני ישראל. דעה זאת, באה מאפיקורסים. אותם 'קצת אחרונים' הללו, אינם מבני בית המדרש הכשרים, אלא בעלי דעות כוזבות.

בספר נר יום טוב [פרק מ'], הזכרתי זאת. נאלצתי להזכיר זאת, כיון שאחד מהרבנים [הרה"ג עזריה בסיס שליט"א] הביא זאת וכתב, וזכורני לאחד מהאחרונים שכתב שהגאונים תיקנו הברכה, לכן כתבתי בהערה למטה, דעה זו, שהגאונים הם שתיקנו הברכה, אינה אלא השערת חוקר חיצוני אחד בשם סייו, ויש מי שפירסם אותה בזמנינו. ולכן לא הזכרתי סברא זו בפנים הספר, כי הם מבעלי דעות כוזבות. וכבר הרחבתי אודות זה בס"ד בנפלאות מתורתך הפטרת וירא על פסוק 'אין לשפחתך כל בבית'. כעת, מי שלא יודע, אגלה לו סוד. את מי שאינני רוצה להזכירו, אני כותב את שמו בהיפוך אותיות. א"כ סייו, היינו וייס. מאיפה אני יודע זאת? ראיתי מאמר של רב אחד, גם הוא בדעותיו חבר שלו, הוא פירסם זאת בקובץ סיני, גם זה קובץ שהשתתפו בו אנשים שהם חצי בפנים וחצי בחוץ, הוא עשה מאמר על הדלקת נר של שבת והביא שם את הדברים, וציין איזה ספר דור דור של אותו וייס. אמרתי, אעיין בספר הזה. שלחתי להשיג את הספר, וחשכו עיני. רובו, רחמנא ליצלן... זה איש משכיל, מהמכְּסִילים האשכנזים, בעלי דעות זרות, המזלזלים בדברי חז"ל. א"כ, מה שייך דבר זה אלינו?! בקיצור, זו המצאה שלו. לצערינו, הם כנראה למדו קצת בבית המדרש, ואח"כ פרשו. שנה ופירש קשה מכולם. א"כ, מה מכניסים זאת לבית המדרש?! זה נגד דעת כל הפוסקים, ראשונים ואחרונים. אין דבר כזה. לא מוזכר דבר זה בשום ספר. א"א לומר או לכתוב עליו 'קצת אחרונים', כי אין קצת אחרונים כאלה, אלא רק אלה שבחוץ. רק הוא שהמציא זאת.

ולמעשה, גם בעל אבן ספיר כתב משהו דומה, אבל גם הוא אינו הכי חלק. הוא עוד בסדר, לא עבר את הגבול, אבל הוא התקרב... אני חייב להגיד את הדברים, בכדי שאנשים יזהרו. הדבר אינו פשוט. בעל אבן ספיר כתב משהו דומה, לפי דבריו, כל תקנת ההדלקה עצמה, נעשתה נגד הצדוקים והקראים. אבל גם לזה אין זכר בשום מקום.

 

צריכים לדעת כלל, החוקרים הרחוקים מתורה ומצוות, כל דבר, הם מאחרים אותו. מה שהם יכולים להגיד שהיה בדורות האחרונים, אם הם לא מצאו לזה מקור קדמון, הם יגידו שזה מאוחר. לדוגמא, כל צורות הניקוד, כגון קמץ פתח ושוא, שיש בהם עניינים גבוהים והדבר קיים בכל הדורות, אבל הם חיפשו היכן דבר זה כתוב, ואיפה דבר זה כתוב. עשו מחקר. אתם יודעים מה זה מחקר? חיפוש. מחפשים איפה ואיפה, עד שמוצאים מקור. בפסוק בתהלים, שאומרים ב'לכו נרננה' בערב שבת, אשר בידו מחקרי ארץ, מפרש רש"י ומהרי"ץ בעץ חיים דף צ"ט ע"א, עניינו רוב החיפוש. א"כ, כיון שלא מצאו שהזכירו זאת, הם הגיעו למסקנא שהניקוד הוא מאוחר. אין הכוונה לקריאה עצמה, אלא לצורות שנכתבו כסימן וכהוראה לכך. והם הביאו ראיות, או כעין ראיות, כמו שכתוב, אמר לו, ישמעאל אחי, היאך אתה קורא? כי טובים דּודֶיךָ מיין, או דּודַיִךְ מיין? [שה"ש רבה, א'], לכאורה מה הפירוש? תסתכל בניקוד. אבל הרי יכול להיות שיש מחלוקת בניקוד. לא משנה. בקיצור, בכל דבר הגישה שלהם מראש, לאחר אותו, שיהיה מאוחר מה שיותר.

אבל זכיתי ומצאתי, לא רק שהניקוד אינו מאוחר, אפילו מתקופות הגאונים ואפי' אחרי חז"ל, כמו שהם חשבו, אלא שזה קיים עוד מימות הנביאים, והראיה ממחברת התיגאן. הרי יש שתי מחברות התיגאן. מחברת הגדולה, ומחברת הקטנה. מחברת הגדולה, היא בלשון הקודש. ומחברת הקטנה, מה שנקראת מחברת צנעאני, היא בלשון ערבית. תירגמה ללשה"ק ידידנו הרה"ג יואב פנחס הלוי שליט"א, בזמנו דחפנו ועודדנו אותו לתרגם אותה, וברוך ה' הוא זיכה את הרבים. מובא שם בפתיחה, פסוק מספר חבקוק [ב', ב'], כְּתוֹב חָזוֹן וּבָאֵר עַל הַלֻּחוֹת לְמַעַן יָרוּץ קוֹרֵא בוֹ. 'כתוב חזון', היינו הכתב. 'ובאר על הלחות', היינו הניקוד. למען ירוץ קורא בו. כלומר, הקב"ה מצווה את הנביא, תכתוב את הנבואה, ותנקד אותה, למען ירוץ קורא בו, כדי שלא יהיו קשיים וספיקות בקריאה. א"כ רואים שכבר בזמן חבקוק היה את הניקוד. כמובן שאת המאמר הזה הם לא ידעו, כמו הרבה דברים שאינם יודעים ואינם מבינים.

 

בכל אופן הרמב"ם כותב, שהדלקת נר של שבת הוא מדברי סופרים, משמע שזה מן התורה, רק שלא נכתב בפירוש בתורה. והביאור בזה, כפי שאומר החתם סופר [או"ח קס"ח], שעונג שבת וכבוד שבת זה דאורייתא ממש, נאמרה למרע"ה בעל פה הלכה למשה מסיני, ואתא ישעיה ואסמכיה אקרא. א"כ הדלקת נר שלשבת יכול להיחשב אפי' כדבר מן התורה. ויש הרבה ראיות ממקומות רבים לעניין זה, שהדלקת נר שלשבת היה כבר בזמן הנביאים. כבר אינני מדבר על מש"כ חז"ל על שרה אמנו שהיתה מדליקה נרות, כן מצאנו על כל האמהות, וגם על חנה, ועוד. ולמעשה, הדבר כתוב גם במדרש תנחומא [תחילת פרשת נח], ילמדנו רבינו, על כמה עבירות נשים מתות בשעת לדתן? כך שנו רבותינו, על שלשה וכו', ושלשתן מן התורה. נדה, דכתיב (ויקרא, טו) 'ואשה כי יזוב וגו'. חלה, (במדבר, טו) 'ראשית עריסותיכם'. הדלקת הנר, דכתיב (ישעיה, נח) 'וקראת לשבת עונג', זו הדלקת הנר בשבת. וא"ת, לישב בחשך? אין זה עונג, שאין יורדי גיהנם נדונין אלא בחשך, שנאמר (איוב י, כב) 'אֶרֶץ עֵיפָתָה כְּמוֹ אֹפֶל'. ומה ראו נשים להצטוות על שלש מצות האלו? אמר הקב"ה, אדה"ר תחילת בריותי היה, ונצטווה על עץ הדעת. וכתיב בחוה, (בראשית, ג) "ותרא האשה וגו' ותתן גם לאישה עמה ויאכל", וגרמה לו מיתה ושפכה את דמו, וכתיב בתורה (שם ט'), "שופך דם האדם באדם דמו ישפך". תשפוך דמה ותשמור נדתה, כדי שיתכפר לה על דם האדם ששפכה. מצות חלה מניין? היא טימאה חלתו של עולם, דא"ר יוסי בן דוסמקא (נ"א קצרתא), כשם שהאשה מקשקשת עיסתה במים ואח"כ היא מגבהת חלתה, כך עשה הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון. דכתיב (שם ג') "ואד יעלה מן הארץ והשקה", ואחר כך "וייצר י"י אלד'ים את האדם עפר וגו'". הדלקת הנר מניין? היא כיבתה נרו של אדם, דכתיב (משלי, ה) "נר אלד'ים נשמת אדם", לפיכך תשמור הדלקת הנר. אמנם מש"כ במדרש שזה 'מן התורה', אין הכרח שיתפרש דוקא שזה מצוה דאורייתא. הדבר לא מפורש, אבל לפעמים זה כך.

על כל פנים רואים, שהדלקת הנר נחשבת קרובה לדאורייתא, והדבר היה נהוג בכל הדורות ובזמן הנביאים. הרי גם מביאים פסוק באיכה, 'ותזנח משלום נפשי', זה הדלקת הנר בשבת. הגאונים גם כותבים, מנא לן שצריך הדלקת נר בשבת? דכתיב 'וידעת כי שלום אהליך', ואין שלום אלא באור, שנאמר וירא אלד'ים את האור כי טוב וכו'. לא רק על שרה אמנו כתוב שהדליקה נרות. גם רחל אמנו, כתוב שיעקב מסר לה זאת בסימנים. גם לגבי השונמית מצאנו, 'ונציב לה שם בכסא ומנורה'. גם לגבי חנה הגמ' אומרת במס' ברכות [דף ל"א ע"ב], שלשה בדקי מיתה בראת באשה, ואמרי לה שלשה דבקי מיתה, ואלו הן נדה וחלה והדלקת הנר. א"כ רואים שבכל הדורות היה הדבר פשוט אצל חז"ל. ואכמ"ל.

 

לכן, מה שכתב הרב מאזוז בשם 'קצת אחרונים', הדבר תמוה מאד. מפני שלא מכניסים דברים זרים, בלי לדעת את מקורם.

 

דבר שני, לגבי הקושיא מהגמ'. כעת מובן יפה מאד למה הגמ' לא שאלה על הדלקת נר שלשבת, כי הדבר היה פשוט ומפורסם, ולא צריך לכתבו. זה כמו ששואלים, איפה נכתב ברכת ברוך שאמר? הרי לפי שיטת הרמב"ם, לא יכול להיות שהגאונים תיקנו ברכה זאת, שהרי הרמב"ם סובר שאין כח בידי הגאונים לתקן ברכה. וההוכחה לכך, מפני שהיא נהוגה בפשיטות בקרב כל ישראל. כמו שבירתי בס"ד שם בהערה שבספר נר יום טוב. על כרחך, ודאי שהרמב"ם הבין, שברכה זו היא מתקנת אנשי כנסת הגדולה לכל הפחות. ממילא בנד"ד, עניין הדלקת נר שלשבת הוא דבר קדום, שבכל הדורות היה ידוע וברור לכל, לכן לא שאלו עליה 'מאי מברך'. משא"כ נר חנוכה, שזהו דבר שהתחדש בזמן החשמונאים, בתקופת בית שני, על זה הגמ' צריכה לשאול 'והיכן ציוונו', כי זוהי מצוה שהיא בודאי מדרבנן.

 

בהמשך כותב הרב מאזוז, לגבי ברכה על נר של יו"ט, כיון שאפשר להדליק ביו"ט עצמו מאש בוערת, לכאורה אין טעם לברכה זאת. זה לא חידוש, מהרי"ץ כבר כתב זאת בשו"ת פעו"צ, והרחבנו על כך בספר נר יום טוב. הרי זהו היסוד הגדול של מהרי"ץ, לכך שביום טוב אין טעם לברכה.

 

אח"כ אומר הרב מאזוז, אין לומר שאילו ראה מרן וכו', כי אין אומרים סב"ל נגד המנהג. גם אנו אומרים כך, וכבר כתבנו על כך באריכות והסברנו זאת, הדבר אינו חידוש. אני אומר את הדברים הללו, כיון שנראה שהוא מתכווין להעיר פה על ספר נר יום טוב, אבל הרי הדברים כבר כתובים בספרנו עצמו. רק שבעצם, עוררנו פה שאלה חדשה, אפילו לדעת מרן. דהיינו, נכון שהספרדים נהגו לברך, אבל בזמנינו יש אור של חשמל, זה כבר דבר חדש שלא היה בכל הדורות, א"כ יש פה עוד ספק. איך נברך להדליק נר של יו"ט, כשהדבר עצמו שנוי במחלוקת? ובפרט בזמנינו שמדליקים אור של חשמל? ויש שאלה בכלל על נר של שבת, איך מברכים עליו? הרי אין חושך? הלא מדליקים אור, שהוא פי שבעים ושבע מאור הנרות. א"כ בודאי שיש בזה שאלה גדולה. מה נגיד, שזהו המנהג? אבל ע"ז לא היה מנהג, שהרי החשמל התחדש בזמנינו. ואכן יש בזה שאלה, הדבר אינו ברור. ועל זה הוא לא ענה כלל.

 

בא בעל ילקוט יוסף, ומעיר דבר אחר על הרב מאזוז, בלי להזכיר אותו. יש לו סיבה לא להזכירו. מישהו שלח לי זאת. כוונתי רק להעיר בזאת, כי לא ראיתי את הספר עצמו, אלא אברך אחד מידידינו הי"ו שלח לי צילום של חלק מהדפים מספר ילקוט יוסף [כרך א' של הלכות שבת חלק שני מהדורת התשע"א עמ' רס"ד]. הוא מביא מה שכתוב באור תורה, יש מי שכתב להביא סייעתא למנהג חלק מהתימנים שלא מברכים על הדלקת הנר ביום טוב, שהרי במפרשים - במדרש תנחומא -  מובא טעם להדלקת הנר, שהוא כדי להוציא מלב הקראים שנמנעו מלהשאיר אור דלוק בליל שבת. לאמיתו של דבר, זה לא 'חלק מן התימנים', אלא רובם, כמו שביררנו בספר נר יו"ט.

אינני יודע איך נכנס פה מדרש תנחומא ו'מפרשים', אבל שתדעו, במפרשים המקובלים, בודאי שדבר זה אינו כתוב. אולי, שמעתי שיש מדרש תנחומא חדש, כנראה הוסיפו שם כל מיני הערות והגהות, יכול להיות שהדבר מובא שם. מי שיש לו את המהדורא זאת, אודה לו אם יביא לי. אני לא ראיתי זאת במדרש תנחומא. יכול להיות שמישהו הכניס זאת שם בהערות, אבל כפי שאמרנו, מקור הדבר הוא מאפיקורוסים. ומי שהכניס זאת שם, 'כי לכל העם בשגגה', כנראה הם לא ידעו. אבל תראו, זה כבר נהיה 'מפרשים'... [אח"כ נתברר לי כי אכן כך הוא, כיעויין בשיעור מוצש"ק בשלח התשע"ג. יב"ן]. בכל אופן, הילקו"י חולק עליו ודוחה את דבריו, אין לזה הכרח, די"ל דאחר שמצינו במשנה במסכת שבת [דף כ"ד כ"ה, ודף ל"ד ע"א] עניין הדלקת הנר, ואמרו בגמרא דהוא משום שלום ביתו, והעדיפו נר שבת על נר חנוכה, משמע שזו היתה תקנה גמורה כבר מזמן המשנה. והטעם מפני הקראים, הוא לתוספת טעם בעלמא.

 

אינני יכול להיכנס לכל דבריו, אין פנאי כעת, אבל זה בבחינת 'טענו חטים וענה לו בשעורים'. הרב מאיר מאזוז שליט"א דייק, הוא כתב זאת על הברכה, אבל הרב יצחק יוסף שליט"א מדבר על ההדלקה עצמה. דהיינו, הוא אומר שהגאונים תיקנו את הברכה, כדי לחזק את עניין הדלקת נר שלשבת. שהרי יש הרבה דברים משום 'עונג שבת', גם סעודה נקראת עונג שבת, ולא מצאנו שתיקנו לברך על סעודת שבת. וכדומה. א"כ, למה רק על ההדלקה קבעו ברכה? ע"ז הם אומרים, כיון שהקראים חלקו על הדבר, לכן באו הגאונים ותיקנו ברכה, כדי לחזק את העניין, להראות את ההתנגדות אליהם, לבסס ולייסד זאת בעם ישראל. א"כ, עכשיו אתה מביא שיש עניין של שלום ביתו? בסדר, בודאי שיש, לא חלקו על כך שזה יסוד התקנה. ממילא בעצם זה לא הנושא, מה שהוא מתווכח איתו.

 

גם על הראיה מהגמ', הוא דוחה אותו, אבל חושבני שגם בזה לא ירד לסוף דעתו. הוא כותב, מה שאמרו בגמ' נוסח הברכה על נר חנוכה, הוא מפני שכל הסוגיא שם עסקה בענייני חנוכה, ולכן ביארו דין זה בחנוכה. זאת לא תשובה. הרב מאזוז לא שאל למה ביארו דין זה בחנוכה, הוא שאל שהיה צריך לכתוב זאת על שבת? א"כ מה אתה עונה? שהסוגיא מדברת על חנוכה? בסדר, אבל לא זאת השאלה. אלא צריך לענות על שאלה זו כפי שאמרנו מקודם.

 

בהמשך, הוא חוזר וכותב שוב על עניין העדוֹת, ובכל פעם הם חוזרים על אותם הדברים, 'קמא קמא בטיל' ושו"ת אבקת רוכל, בכל הספרים הם חוזרים על זה, אולי בעשר ספרים חזרו על אותו הנושא פעם ועוד פעם. זה בגלל שיש היום מחשבים, יש שיטת "העתק הדבק", לוקחים מפה ומדביקים לפה, כך אפשר להדפיס ולנפח בקלות את הספרים. הכפילו וחזרו על הכל אותו הדבר, או כמעט אותו דבר. דברים אלו הם כותבים שוב ושוב, ואין צורך שנשיב. אבל על כל השאלות הקשות שהם צריכים לענות עליהם, להתעמק ולעיין הדק היטב, על כך הם לא מדברים. תשעים ואחת השגות כתבתי בספר נר יו"ט, על דבריהם שחלקו על מהרי"ץ בדין זה והמסתעף ממנו, לפני יותר מחמש שנים, ועדיין לא ענו עליהן. תשעים ואת זה גימטריא של הוי"ה ואדנו"ת. מי שדורש אמיתה של תורה לשם שמים, שיתמודד עם אותן הטענות, אחת לאחת. ולא ידבר סחור סחור, יגבב וילקט דברים קלים ושטחיים, או אז יוודע שלן בעומקה של הלכה, ומודים דרבנן היינו שבחייהו, ונרוממה שמו יתברך יחדיו.

 

בדף תשי"ד, הוא מדבר על עניין השוהים אחרי הקידוש, דהיינו שמאחרים את סעודת שבת ושותים ואוכלים לפני הסעודה. הוא מביא מה שכתבתי בקובץ אהלי יעקב [בהל' שבת, אלול ה'תשס"ז, מדף קצ"ד] בעניין זה, הבאתי שמהרי"ץ מדבר על כך, ובסוף הוא כותב, גם לו יצוייר שהיה זה מנהג פשוט בתימן, והיה לזה סימוכין נאמנים בפוסקים, יש להורות כאן בא"י בענייני הלכה לבני תימן לנהוג עפ"י פסקי מרן, ולהיות כולם אגודה אחת. הדבר אינו נכון, משום שמרן בכלל לא דיבר על עניין זה, האם אפשר לשתות גּעלה לפני הסעודה. זה לא מרן, אלא הרמ"א. מה זה שייך למרן? אבל בכל אופן הוא הכניס זאת פה.

 

והוא ממשיך וכותב בילקו"י שם, וכל זה דלא כמו שעשה בספר שלחן ערוך המקוצר, במחילת כבוד תורתו, שחידש שמהרי"ץ הוא מאריה דאתרא של כל יוצאי תימן. כבר התייחסתי לעניין זה [בשיעור בפני בחורי הישיבות הקד' שיחי', שנמסר במסגרת מסיבת חנוכה התשע"ג] לגבי מה שכתב בספרו ילקוט יוסף על הלכות חנוכה [מהדורת התשע"ג], וכעת שוב הוא חוזר וכותב זאת פה. דיברנו על כך, וזה יודפס בקרוב בעזרת השם, לכן לא אאריך כעת בעניין זה. זו טעות ברורה.

וכל יוצאי תימן צריכים ללכת לאורו של מהרי"ץ נגד כל הפוסקים ונגד מרן גם כאן בארץ ישראל. תשמעו דבר מעניין, כך הוא עונה, אך אין לזה שום מקור. ואדרבה, זקני תימן מעידים שבתימן היו אלפי בתי כנסת, וכל רב בית כנסת הורה לפי ראות עיניו, ולא היו חילוקי מנהגים ברורים כלל. וגם מה שכתב שבתימן הלכו לאורו של מהרי"ץ וכו', רבים מחכמי תימן העידו להיפך, וכן כתב בשו"ת ויצבור יוסף בר [ח"ד עמ' קס"ג], "בד"כ ידע כבוד תורתו, שברוב מנהגי תימן, לא היה מנהג אחיד בכל ארץ תימן. כי אפילו בצנעא עיר הבירה, היה כמה מנהגים חלוקים זה מזה מדורי דורות וכו'. כל רב בחוג שלו, וכל מנהיג רוחני בקהל שלו או בבית הכנסת שלו, היה מנהיג כפי המקובל בידו וכו'. ע"כ אין לתמוה אם מהר"י הכהן חלק על מהרי"ץ בדין זה". שמעתם? היו אלפי בתי כנסת, ולפי דבריו הכל היה סלט, התימנים אינם יודעים בין ימינם לשמאלם, כולם מבולבלים... כמובן שהדברים לא היו ולא נבראו. בודאי שישנם חילוקי מנהגים, אבל לא בצורה מוגזמת כזאת. רוב ככל הדברים בקהילותינו היו ידועים וברורים.

 

אולם כפי שאמרתי, לא אכנס כעת בפרוטרוט לנושא זה, בפרט שכבר הסברנו בעבר היטב. וגם על שיטתו המופרכת של הרב צובירי בעל ויצבור יוסף בר, שהטעתה רבים בעוה"ר, כי מחוסר ידיעה ברורה נשענו על דבריו. מי שלא יודע ובקי, מדוע שלא יפתח אותם, כי עי"ז הוא יתבלבל לגמרי. נראה שבעל ילקו"י אינו יודע כי כבר בספרים רבים, דחו רבים וטובים בשתי ידים את דברי הרב צובירי בספריו, והוכיחו את שגיאותיו. בפרט הגדיל לעשות בספר "אורח לצדיק", יישר חיליה לאורי', כן ירבה וכן יפרוץ. וכשל עוֹזֵר, ונפל עָזוּר. ידוע לנו על עוד שמתכוננים לבטל דבריו כעפרא דארעא, לעין השמש, וסוף שהאמת תצא לאור בס"ד. אני נאלץ לצערי להודיע ולפרסם דברים פשוטים כאלו, כי בעוה"ר נוכחתי לדעת כי ישנם שלא יודעים ולא מבינים מאליהם דברים פשוטים ידועים וברורים הללו ודוגמתם.  

 

אבל ישנה עוד נקודה, תשמעו מה הוא כותב בדף תשט"ז, ועכ"פ אין לנו להורות לאחרים בענייני הלכה, נגד דעת גדולי הדור. שהרי הלכה פסוקה היא (ע"ז דף ז' ע"א) הלך אחר הגדול. וכו'. וכל זה הוא מצות עשה מן התורה, שנהיה כולם תורה אחת ע"פ גדולי הדור, וכמו שכתב ספר החינוך (מצוה תצ"ה תצ"ו), והאריך בזה בשו"ת חיים ביד (סי' א'), דאיכא חיוב מצות עשה לשמוע אל השופט אשר יהיה בימים ההם, כי מצות עשה זו נוהגת גם בזמן הזה, כמו שכתב החינוך והרשב"א והמאירי והרמב"ם וכו'. הוא אומר, שצריכים ללכת על פי גדולי הדור, ומי שלא שומע לגדולי הדור עובר על איסור דאורייתא, כמ"ש 'וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר י"י אלד'יך בו וגו' לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל'.

 

נכון, כך כותב רבינו חיים פלאגי, ומביא את הראיה מספר החינוך שכותב כך [מצוה תצ"ה], העובר על זה ואינו שומע לעצת הזקנים שבדור בחכמת התורה בכל אשר יורו, מבטל עשה זה, וענשו גדול מאד, שזהו העמוד החזק שהתורה נשענת בו, וכו'. אולם המנחת חינוך טוען נגד הדבר, הוא אומר שלא נראה לו שזה דאורייתא. הוא כותב כך, לאחר שבטל בי"ד הגדול מלשכת הגזית, בבית דין שבכל דור ודור אם עוברים על דבריהם, אפשר אינו עובר בעשה ולא תעשה. וכן הוא לשון הכתוב, וקמת ועלית וגו', היינו לבית דין הגדול, ועשית על פי הדבר וגו' מן המקום ההוא לא תסור וגו', דמיירי הכל בבית דין הגדול, אבל בחכמי כל דור ודור מניין לו? הוא מביא שספר החינוך כותב אחרת ומקשה עליו, ומניין לו זה? שאני בית דין הגדול אשר כבוד ה' יתברך חופף עליהם כל היום, ועליהם הבטיחה התורה וכו'. אמנם הוא מסיים ואומר, שכך נראה מדברי הרמב"ם בספר המצוות ובהקדמה לספר יד החזקה, וברמב"ן, ובודאי מצאו באיזה מקום מקור לכך.

יש במהדורות החדשות של ספר מנחת חינוך, הערה של הגר"י פרלא, זהו הרב ירוחם פישר פרלא, מחבר הביאור הארוך על ספר המצוות לרס"ג. הוא לא מסכים עם דבר זה וכותב כך, מה אתה שואל? מה המקור לדבר זה? החינוך עצמו כתב מה המקור, יפתח בדורו כשמואל בדורו. הא אין לך לילך אלא אצל השופט שבימיך, וכו'. אבל נראה, דזו היא דעת החינוך בלבד. כי בדברי הרמב"ם לא נמצא שום משמעות לזה, ואדרבה בספר המצוות משמע איפכא, וגם מדברי הרמב"ן לא משמע הכי. בקיצור יש מחלוקת גדולה האם אכן הדבר נכון או לא, האם זה דאורייתא.

 

אבל כמובן, בעל הילקוט יוסף רוצה להגיד, שאבא שלו הוא גדול הדור, ולכן כולם צריכים לשמוע לו. וכמו שרמז בהדיא שם בדף תשט"ז ד"ה ועל כל פנים, וד"ה וסוף. אולם צריכים לדעת, קצת נכון שהוא אחד מגדולי הדור, אבל בואו נראה מה אומרים כל גדולי הדור. אם צריכים לשמוע לגדולי הדור, נשמע לכל גדולי הדור, כי אף אחד אינו מסכים איתו בנושא זה של העדות, מה שהוא סובר שכולם צריכים ללכת על פי מנהגי הספרדים. גם בנושא זה לא אאריך, דיברנו על כך כבר בעבר, אבל ברוך ה' יש את ספר אור ההלכה, ואצטט לכם רק כמה קטעים המובאים פה [בדף 16].

 

אתחיל עם האשכנזים. הגאון רבי מנחם אלעזר מן שך זצוק"ל, כל אחד צריך להתנהג לפי המסורת שלו מההורים, אל ישנה מנהג ההורים. הסטייפלר, הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצוק"ל, בעניין מנהגים, משום 'אל תיטוש', ראוי שתנהג כמנהג אבותיך שהוא מנהג תימן. הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצוק"ל, הרב רצאבי בקי במנהגי תימן, תפסוק כמוהו בכל העניינים. הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר שליט"א, מנהגי אבות הם מעיקרים הגדולים של שומרי תורה ומצוות, ואשרי המחזיק בהם.

כמדומני שכבר סיפרתי לכם, בזמנו החברא קדישא של ב"ב שאלו את הרב וואזנר, שהרי יש הרי חילוקי מנהגים בין העדות בעניין טהרה של המת, כל מיני דברים איך לעשות. הוא אמר להם כך, תראו, מנהג אחד תעשו לכולם, חוץ מהתימנים. כיון שמנהגי התימנים, הם מנהגי קדמונים. מה שיגידו לכם, תעשו. אבל כל העדות האחרות, אין דבר כזה, לא לעשות שום שינוי.

הגאון רבי מיכל יהודה לפקוביץ זצוק"ל, צריכים לשמור על המסורת, בלי לשנות בהם. הגאון רבי נסים קרליץ שליט"א, בודאי כל קהילה צריכה לשמור על המסורת שלה. אני בעצמי דיברתי איתו בעניין זה.

דרך אגב נזכרתי במעשה שהיה, בחור תימני הלך לשאול את הסטייפלר על שידוך, הציעו לו להתחתן עם אשכנזיה, והוא שאל האם כדאי לקבל את ההצעה או לא. אמר לו הסטייפלר, בשביל מה אתה צריך? אתם יותר מיוחסים, תיקח מהעדה שלך. אצלינו מי יודע מה איתנו, מאיפה באנו. ותדעו לכם, הוא כבר כתב את הדברים, מי שיראה בשו"ת משנה הלכות. ואכמ"ל.

הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א, תנהג כמנהג אבותיך. זוהי מכה מהלכת בימינו, שאנשים עוזבים את מנהגי אבותיהם. זוהי עַוְלה גדולה. הגאון רבי שלמה זלמן אויירבך זצוק"ל, הרב רצאבי בודאי אפשר לסמוך עליו. הגאון רבי יהודה שפירא זצוק"ל, מתלמידי החזו"א, ינהג כמנהג אבותיו ק"ק תימן, שהם המעולים והחריפים מבין כל עדות המזרח. דבר זה מפורסם מהגרי"ז מבריסק, בתו הצדקת אשת הגר"מ פיינשטיין אמרה בשמו, כי יהודי תימן הם המובחרים מכולם. הגאון רבי יהושע נויבירט שליט"א, מח"ס שמירת שבת כהלכתה, כל שבט יש לו שׁער ומנהג לבד. הגאון רבי שמואל אליעזר שטרן שליט"א, בודאי יש להמשיך לנהוג במנהג האבות. הגאון רבי שריה דבילצקי שליט"א, ישאר במנהגיו הטובים כבני תימן. א"כ כל הגדולים האשכנזים אומרים אחרת.

 

כעת הספרדים. הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצוק"ל. מה, הוא לא מגדולי הדור? בואו נשמע לגדולי הדור, למה שהם אומרים. כל גדולי הדור אומרים כך, חוץ מאחד. א"כ א"א לבוא ולהגיד שהוא גדול הדור וכולם צריכים לשמוע לו, כי רוב גדולי הדור אומרים מפורש אחרת. צריך לנהוג איש איש כאבותיו, ואף לא כרבותיו. התימנים יש להם מנהגים משלהם. אני בעצמי שמעתי זאת ממנו, זה מובא פה מחוברת השמש מס' 2, אבל הייתי באותו מעמד שהוא אמר זאת. היה אז כינוס גדול של בני תורה, פה בעיה"ק בני ברק ת"ו, והוא אמר, אנחנו כיום שלשה בתי דינים, אשכנזים ספרדים ותימנים. ואם תשאל מי הבי"ד שלנו? אבותינו בדורות שעברו. דהיינו הוא הבין שלא צריך בי"ד ממש. וגם כל תלמידי הגרב"צ אבא שאול יודעים זאת, שאמר כך בהזדמנויות נוספות. הגאון רבי שלום משאש זצ"ל, רבה של ירושלם, גם אם אינו כדעת השלחן ערוך, אין לתימנים לשנות ממנהג אבותיהם. הגאון רבי יעקב יוסף שליט"א, אין לשנות את המנהגים. וכו' וכו'.

 

אח"כ מובאים חכמי תימן, ומבחינתנו זה הכי חשוב. לא נביא את כל רבני תימן הקודמים, ואלו שהיו בדור שעבר, עוד כשהיו בתימן וגם אח"כ כשכבר עלו לא"י, כולם אמרו שצריכים בא"י לשמור את המנהגים. ורבני העיר צנעא, הגאון הרב יחיא יצחק הלוי וכל הבי"ד שלחו זאת כתשובה לתימנים שהיו פה בא"י, שימשיכו ויחזיקו לפי המנהגים שלהם. הגאון רבי אברהם נדאף זצוק"ל, שעיקר ישיבתו היתה כאן בא"י, עלינו לאחוז במנהגי אבותינו הקדושים. הגאון רבי חיים כסאר זצוק"ל, כל אחד ילך לפי מה שהלכו אבותיו. הגאון רבי עזריה בסיס שליט"א, עליך לנהוג כמנהג אבותיך, ואל תיטוש תורת אמך. וכו', מובא פה כל הרשימה. ומי שיראה זאת בספר הנז"ל, יש שם דברים ארוכים בלי סוף בעניין זה. לא נותר כל ספק.

 

יחס הספרדים לעדת התימנים בעבר ובהווה.

מדוע אני אומר זאת? אביא לפניכם רק סיפור קטן הממחיש את העניין. זה סיפור שלא ידעתי עליו. ברצוני להראות לכם, כי מה שקורה לנו היום, כשאנו כבר בשנת תשע"ג, אינו חדש. ברצוני להביא לידיעתכם מה שנדפס בשנת תרע"ח, לפני קרוב למאה שנה. התימנים הראשונים הרי עלו לירושלם עיקו"ת בשנת תר"מ או תרמ"ב, וסימניך 'אמרתי אעלה בתמ"ר'.

אב בית דין של עדת התימנים בירושלם, היה רבי שלום הלוי אלשיך זצ"ל. אגיד לכם בהתחלה איזה סיפור עליו, כדי שתדעו איזה יהודי צדיק הוא היה. אם הדברים לא היו כתובים, היה קשה להאמין. רחמנא ליצלן, הילדים שלו מתו אחד אחרי השני, נפל ליבו עליו, ישב בתעניות, כיוון כמה כוונות, הוא היה מקובל מעדת המכוונים. אבל אחר כל הסיגופים, נשאר חשוך בנים. עשה חשבון הנפש מדוע כל ילדיו מתו, הרי עשיתי תיקון לכל העוונות. נגלה אליו מלאך בחלום הלילה, ואמר לו, תפשפש במעשיך, כנראה ההתנהגות שלך ברבנות לא בסדר. וייקץ. התחיל לפשפש במעשיו. הרב שלום הלוי אלשיך. יש לו קרבת משפחה עם הרב יחיא אלשיך, אבל לא בדיוק מאותה שושלת, אך הם קשורים באחד מהענפים. א"כ הוא התחיל לפשפש במעשיו. ונזכר. הוא הרשה לעצמו להקל בשאלת איסור והיתר בבדיקת הריאה. היה לו איזה דבר שהוא היקל, מפני דוחק ציבור. אבל כנראה זו היתה טעות.

היה חשש איסור, חל עליו עון העדה, בעוונו מתו ילדיו. תשמעו, מיד הזדרז, קרא את כל בני עדתו לאסיפה, אני מודיע לכם, אני מתפטר מהרבנות. אני לא ראוי להיות רב. הפצירו בו לשוא כל בני עדתו, הוא עזב את המשרה, ונהיה משרת בבית חולים. במשך שנים אחדות היה משרת פשוט, עד שנולד לו בן. ברוך ה', עכשיו נולד בן חדש. נדר נדר, אם יזכהו ה' ויחיהו אותו ואת בנו, יעלה עם הבר מצוה לכפר מירון לקבר של רשב"י. בזמנם לא היה זה דבר קל, רכבו על חמורים, ומירושלם עד מירון לקח ימים רבים. לא שעות ספורות כמו בזמנינו, ברוך ה'.

אמרו לו, תחזור למשרה ותהיה הרב. אחרי תחנונים ובקשות רבות, התרצה סוף סוף להמשיך במשרת הרבנות, בתנאי שאני פטור מלהורות הוראה להוציא פסק דין. אם תבוא שאלה, אני רק אגיד בפני חברי בית הדין את כל דעות הפוסקים, והבי"ד יפסקו, אבל אני לא אחראי על הפסק. היה לו פחד. תראו איזו יראת שמים. אני אגיד לפניכם את כל הדעות, ואתם תפסקו. האחריות אינה עלי. ולא זו בלבד, אלא שאסף את כל בני עדתו לבית הכנסת, דרש לפניהם ואמר להם במפורש, אני לא מוכשר להיות רב ואב"ד, מקוצר הבנתי וממיעוט חכמתי, אבל אם אתם רוצים דוקא בי, אני מוכן ללמד אתכם תורה מהמעט שאני יודע. אני במפורש מודיע לכם, אני לא ראוי, אינני דיין, ואפי' לא רב ומורה הוראה, אני לא מבין ולא יודע כלום. אם אתם רוצים בכל זאת רק אותי, אני מוכן, אבל בלי אחריות. רק כדי לדעת מי הוא היה, ממש לא להאמין. אינני זוכר עכת מישהו כזה בעולם. ומכאן לנידון דידן.

 

רבי שלום אלשיך, קיבל על עצמו פעם אחת להיות חטאת הקהל לשאת את עוון העדה. זה הדבר שרציתי לספר, באו התימנים לירושלם, לא רצו היהודים, גם האשכנזים וגם הספרדים, לא רצו להכניסם תחת כנפי השכינה. לא האמינו שהם יהודים אמיתיים, בני אברהם יצחק ויעקב. בשום אופן לא חפצו לצרפם למניין. לכן אמרתי מה שאמרתי לכם קודם בשם הסטייפלר. דהיינו, הם אמרו, אלה האנשים שבאו מתימן, איננו יודע מאיפה הם באו, משונים במראה ובמבטא, במלבושים ובמנהגים. אבל תראו, הנה ס"ת ותפילות, הרי ציצית והרי תפילין, ספרים ותלמידי חכמים, אך כלום לא עזר, את אלה אינם מצרפים למניין. אעפ"י שבתשובות הרשב"א מפורש כי אדם בלתי ידוע כלל, שבא מארץ רחוקה ואמר שהוא יהודי, מקבלים אותו בלי שום הוכחה ועדיות. זה מזכיר את עניין האתרוג. כשראו אז פעם את האתרוג התימני, אמרו, זה לא אתרוג בכלל. איפה המיץ?! כך האשכנזים אמרו, איפה המיץ שלו? זה לא אתרוג... עד שבסוף הבינו, ששלהם זה לא אתרוג, אלא מורכב עם לימון. אותו הדבר כאן, הם אמרו, אלה לא יהודים. אבל בסוף כולם ראו מי הם היהודים האמיתיים. בספר כתר שם טוב (גאגין) כתוב שיהודי תימן הם הכי מיוחסים בעולם, למרות שגוון־עורם הוא כצבע הנחושת, יעו"ש בחלק חמישי דף ל"ג.  והתימנים רובם ככולם תופשי תורה היו, ויראי שמים, מדקדקים במצוות קלה כבחמורה. אבל מה לעשות, הגלות והריחוק, לא היה קשר בין הארצות, וזה מה שהביא אותם לחשוב כך בהתחלה.

סוף סוף התרצו הספרדים, שיתחברו אליהם להיות עדה אחת. אבל בתנאי, שלא יבקשו מקופת הקהל לעניים שלהם. אתם לא תקבלו מהקופה. אלא חייבו אותם לשאת בעול הקהל בכל המסים והארנוניות שהעדה הספרדית צריכה לעלות לממשלה. אתם תשלמו, ולא תקבלו. אני אומר לכם זאת כדי שתראו, כי מה שישנו היום, כבר היה לעולמים. בתחילה התרצו התימנים לזה. באחרונה קמו בקרבם אנשים אחדים, דרשו מאת החכם באשי הספרדי, כי יתן מקופת הקהל לעניי התימנים. לא מדברים פה על עסקנים, אלא על החכם באשי, דהיינו הרב הראשי. אמרו לו, הרב, אנחנו צריכים לתת לעניים שלנו, הן אנחנו נושאים בעול הקהל. אם לא תתן, יפרדו התימנים מהספרדים, נייסד עדה לעצמנו. הספרדים לא הסכימו לדרישת התימנים. נמלכו האחרונים והודיעו לממשלה, מהיום ההוא והלאה אנחנו עומדים ברשות עצמנו, אנחנו קהילה מיוחדת. מה עשה? הטיל עליהם החכם באשי הספרדי את כל המסים והארנוניות מכמה שנים שהם צריכים לפי דעתו לשלם. הם סירבו, אמרו, את הכסף אנחנו הוצאנו, תמכנו בעניים.

השלטון הוא שלטון, הרשות לא שמה לב למחאתם, ותקח את כל חשובי העדה התימנית ותשם אותם בבית האסורים. בראות רבי שלום, תראו איזה צדיק, את כל הרעה הגדולה הזאת, בעלי משפחות נאסרים, אנשים עם ילדים, בעלי משפחה בבית סוהר, איך יפרנסו את בני ביתם? אי אפשר להם לפרנס את בני משפחתם. פנה אל הרשות והודיע, אני ראש העדה, מקבל את החובות של כולם. אני אשלם את החובות של כולם. ביקש, תוציאו את התימנים ממאסרם, תשימו אותי תחתם במאסר בכלא, עד שיעלה בידי לשלם, או להראות את צדקתם. עד שאביא ראיות שלא צריך, או עד שאני אשלם. בינתיים, אני אהיה בבית סוהר. נשמעה בקשתו, הוציאו את חשובי העדה מבית הסוהר, ושמו אותו. את ראש הקהל. ישב רבי שלום בכלא זמן רב, ביחד עם שודדים ופושעים, ולא היה לו כסף לשלם. היו מכים ומייסרים אותו קשה, והוא קיבל עליו את הייסורים באהבה. בסוף עלה ביד בני עדתו להוציא אותו לחפשי, על ידי דרכים שונים. [הדברים דלעיל נדפסו בקובץ רשימות ה'תרע"ח, דף י' י"א]. אבל אף אחד אחר לא דאג לו. איפה רואים מסירות נפש שכזו, ענוה שכזו, צדקות שכזו. קיבל על עצמו מרצונו הטוב יסורין במקומם, כדי למרק ולזכך את גופו, קודש קדשים. אשריו ואשרי חלקו. תנצב"ה.

רציתי להרחיב בעניין זה של שנאת חנם [עיין בשיעור הבא מוצש"ק בשלח ה'תשע"ג], מפני שדבר זה הוא בעוכרנו. אבל למעשה תדעו לכם, הסיפור שהבאתי לכם, אף כי הוא מלפני מאה שנה, אבל הדבר היה קיים גם לפני מאתיים שנה, ואולי אפילו יותר. תשמעו מה כותב החתם סופר בדרשותיו [דף ש"צ], על רעידת האדמה שהיתה בצפת בזמנו. ואז עדיין לא היו תימנים, אלא רק אשכנזים וספרדים. היתה רעידת אדמה רח"ל בשנת תקצ"ז, נחרבה צפת טבריה ושכם. עלה אש מים טבריה, הרעיש את החומה, נחרבו שלושים כפרים, רח"ל. נהרגו אלפי נפשות מישראל ובהם גאוני ארץ בעוה"ר. על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת? אמר הגאון רבי ישראל משקלוב [תלמיד הגר"א], שהיה ראש העדה האשכנזית, החטא הזה כחטא חרבן בית שני, שנאת חנם, 'שלשה עדרי צאן רובצים שם', יש בצפת שלשה עדרי צאן, צאן קדשים ישראל, ספרדים פרושים חסידים. פרושים היינו ליטאים. ובהם צדיקים ואנשי מעשה. אל תחשבו אנשים פשוטים סתם. אבל בני ישראל יפים הם, והעניות מנוולתם. עניות היינו, שאין מספיק תקציב לכולם. לכן אין שלום ביניהם. כולם קטטות ומריבות, שנאת חנם, מלשינות, ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו. בהערות למטה כתוב, אני רק קורא לכם ממש לדעת רק ראשי פרקים, קיבלתי מכתב מירושלם, מאחד מתלמידַי, שם סיפר מגודל הדוחק שיש לאשכנזים שמה, וגודל שנאת הספרדים עליהם ממש וכו'. כך הוא כותב. אוי נא לנו, בושנו ונכלמנו, פיזור הצדיקים הנאה להם והנאה לעולם, אוי לנו שכך עלתה בימינו, חטאותינו גרמו, אי אפשר להכניסם, ואנחנו נפרדים.

למעשה, אני הייתי מקוה שזו נחלת העבר, אבל לצערינו הדבר קיים עד היום. אולי, יהי רצון שיחול שינוי בהמשך. י"י עוז לעמו יתן, י"י יברך את עמו בשלום. בעזרת ה', שנזכה להשפיע שפע טובה ברכה, וחפץ י"י בידכם יצלח [ראשי תיבות בגימט' כֹּחַ].

 

 

מתוך שיעור מוצש"ק בשלח ה'תשע"ג

השלמת דברים מהשיעור הקודם בעניין רב החולק על רבו, האם יש הבדל אם המחלוקת מסברא או מראיה, התייחסות למש"כ בספר "ילקוט יוסף" שיש לשמוע מדאורייתא בקול "גדולי הדור" של ימינו, הסבר עניין 'יפתח בדורו כשמואל בדורו', דחיית דבריו בעניין התימנים שצריכים לפי דעתו להיות כאילו ספרדים, אלא התימנים עדה מיוחדת בפני עצמה.

ברצוני להשלים את העניין שדיברתי בשיעור הקודם.

בשו"ת הרשב"א [חלק שני סימן שכ"ב], מובא שאלה ששאלו את הרשב"א, מי שבא מעשה לידו, ומצא לאחד מן הפוסקים סברא באותו מעשה, וראיה לאותה סברא. אדם תלמיד חכם, שנשאלה לפניו שאלה, ונראה לו כך וכך, אבל כשהוא מעיין בספרים, הוא רואה שכתובה אותה השאלה ששאלו אותו עליה, והסברא שם הפוכה ממה שהוא חושב, ולא נראית לו הראיה לסמוך עליה למעשה. ההוא מביא ראיה מהגמ' כך וכך, אבל לא נראית לו הסברא, וגם לא הראיה. מה יעשה? היש לו לבטל דעתו מפני דעת מי שגדול ממנו, אחר שתלוי בסברא, או לא? מדאמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרבי יהושע (ב"ב דף קל"א ע"א), אין לדיין אלא מה שעיניו רואות.

והוא עונה על כך תשובה, לראשונים שומעים. אתה לא חכם יותר מהראשונים. אם הספר הזה, שבו כתוב הפוך ממה שאתה חושב, הוא ספר מוסמך, צריך אתה לקבל מה שכתוב שם. אם חכם הוא שראוי לסמוך עליו. ואין דוחין על דברי הראשונים חכמי הדורות בסברא בלא ראיה. אם אין לך ראיה הפוכה, אתה רק אומר שמסברא זה לא נראה לך, שאפשר לדחות את הראיה שהוא מביא, לכן אולי תפסוק אחרת, הדבר אינו כן. משום שאין לך ראיה הפוכה, אתה צריך לקבל את מה שכתוב בספרים, אם אותו הספר הוא מוסמך. שדברי הראשונים שהיו בקיאין ונודעה חכמתם דברים נכונים הם, ומקצתם שהם כדברי קבלה וכבר מסרם הכתוב לחכמים. ואמר לו שמואל לרב, אכול משחא דארמאי, ואי לא, כתיבנא עלך זקן ממרא. וגדולה מכלן שאמד רבי יהושע בתנורו של עכנא כנגד בת קול לא בשמים היא. אפילו שיצאה בת קול מהשמים, היא לא התקבלה, כנגד חכמי ישראל. א"כ מה שחכמי ישראל אומרים, כך צריך להיות הלכה למעשה. ואל החכמים שומעין בכל זמן, שהרי כתוב 'ואל השופט אשר יהיה בימים ההם'.

מפה הביאו ראיה, ממה שנאמר 'וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר י"י אלד'יך בו', שצריך לשמוע לבית דין הגדול, יש בזה מצות עשה, ויש גם לאו של 'לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל'. דהיינו, זה לאו דוקא בבית דין הגדול שבירושלם, שהיה בלשכת הגזית בבית המקדש, אלא כך בכל חכמי הדורות.

דיברנו על כך בשיעור הקודם, בעניין שצריכים לשמוע מדאורייתא לדברי גדולי הדורות, כלפי מה שכתב בספר ילקוט יוסף, והביא כך בשם רבינו חיים פלאגי, ומעוד בכמה ספרים, והוא גם מביא את תשובת הרשב"א הזאת. לפני כן הוא מביא את ספר החינוך, שכותב כך במפורש. אבל כבר אמרנו, שהדבר נכון, הכל טוב ויפה, אבל זה אינו מוסכם. ישנם הטוענים, שעניין בית דין הגדול נאמר רק בדורות הראשונים. ולכן, קל וחומר שאם יש חכם גדול שנראה לו אחרת, הדבר אינו שייך, וכמובן שאין לו דין של זקן ממרא וכו'.

סיפרתי לכם בעבר [מוצש"ק עקב ה'תשע"ב], היו כאלה בזמנינו שרצו לחדש את הסנהדרין, דיברו על זה הרבה. שר הדתות הראשון, רצה לעשות את הסנהדרין, ושלח שליח לגרי"ז מבריסק זצ"ל, הגאון רבי יצחק זאב מבריסק, אחד מהגדולים הענקים, כדי לבדוק האם הוא מסכים לכך. אבל כיון שהיו לאותו אחד השקפות שאינם נכונות, אמר הגרי"ז, כן כן, אנחנו נעשה סנהדרין, ודבר ראשון נכריז עליו שהוא זקן ממרא. זה יהיה הפסק הראשון שלנו. לכן לא כדאי לו.

בכל אופן הבאנו, שהמנחת חינוך אינו מסכים לסברת ספר החינוך, הוא מתפלא על כך וכותב [מצות עשה תצ"ה], ומניין לו זה? שאני בית דין הגדול אשר כבוד ה' יתברך חופף עליהם כל היום, ועליהם הבטיחה התורה וכו'. אבל הוא אומר, שכך נראה מדברי הרמב"ם והרמב"ן, כנראה מצאו איזה מקור לכך, לכן הוא נשאר בדעת החינוך, ולא חולק עליו בפועל. והבאנו את ההערה של הגר"י פרלא שכותב, מה אתה שואל? מה המקור? כתוב, 'יפתח בדורו כשמואל בדורו'. הרי ספר החינוך הביא זאת שם, א"כ זה מקורו. אבל נראה לו שכך רק דעת ספר החינוך. מדברי הרמב"ם אין לכך שום משמעות, ואדרבה, מספר המצוות שלו משמע ההיפך. גם מדברי הרמב"ן לא משמע הכי. א"כ יוצא לפי דבריו, שהדבר נשאר במחלוקת.

לכאורה מה הפירוש, אבל הרי כתוב יפתח בדורו כשמואל בדורו? כך מבואר בגמרא במסכת ר"ה [דף כ"ה ע"ב]. הרי נאמר, וַיִּשְׁלַח י"י אֶת יְרֻבַּעַל וְאֶת בְּדָן וְאֶת יִפְתָּח וְאֶת שְׁמוּאֵל, וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וַתֵּשְׁבוּ בֶּטַח [שמואל א' י"ב י"א]. אומרת הגמרא, שקל הכתוב שלשה קלי עולם, כשלשה חמורי עולם. לומר לך, ירובעל בדורו, כמשה בדורו. בדן בדורו, כאהרן בדורו. יפתח בדורו, כשמואל בדורו. אלא משמע, כנראה הוא סובר, בגלל שהרמב"ם לא הביא זאת להלכה, נראה שהוא לא פוסק כך. דהיינו, אם זה המקור ומפה לקחו זאת, הרמב"ם והרמב"ן לא סבירא להו הכי.

גם לפני כן פה בהערות, בספר מנח"ח הוצאה חדשה של מכון ירושלם, מביאים שיש בזה ויכוח. הם מדייקים בדברי הרמב"ם, שבעניין מצוות כמקרא מגילה ונר חנוכה, אלו המצוות שחייבים עליהם משום לא תסור, אבל לא שאר איסורי דרבנן. אח"כ הוא מביא בשם דברי סופרים להגר"א וסרמן, שכותב שנראה מדברי הרמב"ם, שהסכמת כל חכמי ישראל, יש לה כוח של בית דין הגדול. דהיינו, אם התאספו כל חכמי ישראל והסכימו על דבר מסויים, אפילו לא בזמן שיש סנהדרין ובי"ד הגדול בלשכת הגזית, אלא כל חכמי ישראל התאספו, גם זה נחשב. יוצא א"כ, שכל זמן שאין דבר כזה, או בכל אופן בדברים שאין עליהם הסכמה, בודאי לא שייך לבוא ולומר שעוברים על מצות עשה ועל לא תעשה. ובפרט כפי שאמרנו, שמדובר רק על יחיד בדור הסובר כך, רוב חכמי ישראל לא סוברים כמותו בעניין העדות בא"י, כפי שישנם המפרסמים שהתימנים צריכים להיות ספרדים.

יש להוסיף ג"כ מה שכתב הארחות חיים, ומביאו מרן הבית יוסף בבדק הבית יו"ד הל' נידוי וחרם סי' של"ד, על מה שהגאונים כתבו שמי שעבר על גזירתם וסירב לדינם, שיחתכו את ציציותיו, ולא ימולו את בנו, ולא יקברו מתו וכו', שהם חומרות יתירות שהנהיגו, מפני שהיו הם גאוני עולם, והיו על בני הגולה כמו סנהדרין על כל ישראל. אבל לאחר דורם, לא נהגו חומרות יתירות הללו, כפי דין התלמוד יעוש"ב. מובן א"כ שבנ"ד אין סמכות כזו כמו שהיו הסנהדרין. שאם בדורות הראשונים כך, ק"ו בדורנו אנו.

דרך אגב, מישהו כתב לי פה מכתב, כדאי לקרוא אותו, כדי לדעת את המצב. הוא כתב לי על עצמו כך, אני בעל תשובה מזה כשנה, ומאז אני משתדל להתעדכן כל הזמן בדברי וכו', הוא מזכיר אותי פה, וכמו כן לקרוא את חיבוריו. את הספרים שע"ה (שלחן ערוך המקוצר) וכו'. ברוך ה', אני שואב הרבה מסורת מחיבוריו, מה שלא הצלחתי להציל מאבי מארי, ומקלטות של סבי ע"ה. זה מה שקרה, נאבדה לו המסורת. מאבא שלו מה ששמע שמע, אבל הרבה דברים הוא כבר לא יודע, ומסבו ע"ה יש לו קלטות, אבל מה עם יתר הדברים? מהיכן הוא ישאב? א"כ ברוך ה' שיש את ספרי שע"ה ויתר הספרים. הייתי שמח לקבל עדכונים לשע"ה, שהרי שמתי לב שהמהדורא החדשה ביותר היא לפני כעשר שנים, ושמעתי באחד השיעורים של הרב, שיש כל מיני הוספות ואולי גם שינויים שלא נכנסו לספרים. זה מאד חשוב לי, כי זה הלכה למעשה בשבילי. כמו כן אם הודפסו הדפסות מיוחדות, כגון תיקון חצות שלא מופיע בשום תכלאל, ועוד נוסחאות מסויימות של ברכות או דינים מסוימים, אשמח לקבל בדואר. ה' יברך אתכם על כל החיבורים שהמכון מוציא, ובעצם הוא מציל לנו את המסורת. נכלל בזה הן מכון פעולת צדיק, והן יד מהרי"ץ. תא שמע, ותא חזי. אני לומד בישיבה ספרדית של בעלי תשובה, והמון תימנים "הסתפרדו" שם, שכחו מהמסורת, מה שגם לי כמעט קרה כשהגעתי לשם. בסוף ה' האיר את עיני, ונפגשתי במכון "פעולת צדיק" ובחיבורים שמוציא, והבנתי בעצם איזו מסורת מפוארת יש לנו, ושחייבים לחזק אותה. כמו כן ראיתי שפורסמה המלצה לישיבת "נחלת אבות" לבעלי תשובה תימנים בירושלם, והייתי שמח לקבל ידיעות ופרטים על הישיבה. ברוך ה' שיש כתובת.

צריכים לדעת כך, אנחנו משתדלים בנושא הישיבות, אם זאת הישיבה "נחלת אבות" לבעלי תשובה, או ישיבת "פרי עץ חיים" בבית שמש לבחורים רגילים. ברוך ה', יש גם את תלמוד תורה "עטרת חיים" של הרב אליהו נהרי, שנמצא איתנו פה. אינני יודע אם במצבינו היום, אפשר להקים בכל מקום דבר כזה, כי הדבר תלוי בכמות. אין אפשרות להקים בכל מקום ישיבה תימנית או ת"ת תימני, אבל זאת לא סיבה. דהיינו, מספיק שיהיו גרעינים חזקים בכמה מקומות, גם אם לא כולם ילמדו שם, אפי' שילמדו בישיבות של אשכנזים ספרדים, אבל כשיש ישיבה תימנית ות"ת תימני, ישנו גרעין חזק, שישמור את המסורת לדורות הבאים. יהיה ממי ללמוד, מאלה שינקו זאת בצורה מושלמת, וממילא גם האחרים, שהם למחצה לשליש ולרביע, בכל אופן יהיה מקום מרכזי שבו יהיה אפשר לדעת את הדברים בצורה מושלמת. חשוב לחזק זאת.

בעניין ההוספות והתיקונים לש"ע המקוצר, בעזרת ה' תצא לאור מהדורא מושלמת, אבל מי יודע מתי. אנחנו כל הזמן משפרים ומוסיפים, ואין לדבר סוף. בינתיים, קח את המצוי, כי עוד חזון למועד בסייעתא דשמיא.

אבל לצערינו כפי שאמרנו בשיעור שעבר, בעניין מסורת תימן, וגודל חשיבותה ועתידה, בעל הילקוט יוסף וכל אלה הדומים לו ושמסביבו, לא מכירים בזה ואינם רוצים לשמוע על כך. ברצוני לקרוא לכם את דבריו. בשבוע שעבר שלחו לי רק צילומים מהספר, כעת קיבלתי את הספר בעצמו בהשאלה, לכן ברצוני ללכת לפי הסדר.

דיברנו על מה שכתב לגבי נר יום טוב, וברוך ה' התברר לי שצדקתי. דהיינו, יש פה ערבוב של טעם הדלקת הנר, לטעם ברכת הנר. הרב יצחק יוסף הביא בילקוט יוסף עמ' רס"ד, שיש מי שכתב, שבמפרשים במדרש תנחומא מובא הטעם להדלקת הנר, כדי להוציא מלב הקראים שנמנעו מלהשאיר נר דולק בליל שבת, ואח"כ הוא עונה על כך. אבל הסברנו, שאלו שני דברים, ולא זה היה הנידון. כי במקור, מדובר על ברכת הנר, והוא היסב זאת על הדלקת הנר. דהיינו, יש פה שני צדדים, האם הדלקת הנר עצמה נוסדה בגלל הקראים והצדוקים, שסברו שאסור שיהיה נר דלוק בשבת אפילו אם הודלק מערב שבת, ולכן הם נשארו בחושך, או שלא זאת הסיבה להדלקת הנר. אבל לא זאת הנקודה. אלא הנקודה היא, שהם אומרים כי בגלל זה ייסדו את הברכה. כלומר, מתחילה זה היה כמו כל ענייני עונג שבת, כשם שעל הסעודה לא מברכים אשר קדשנו במצותיו וציונו לאכול סעודת שבת, או אדם שלובש בגדי שבת לא תיקנו על זה ברכה, כי כל דבר שהוא עונג שבת או כבוד שבת אין עליו ברכה, א"כ למה יתקנו ברכה על הדלקת הנר? לכן יש כאלה שאמרו כך, שזה בגלל הקראים.

אבל אמרנו כבר, שזו סברא חיצונית, שאין לה מקור בחכמי ישראל, וזה לא 'מפרשים' ולא כלום. אולם אמרנו גם, שמה שכתב 'מפרשים מדרש תנחומא', כנראה זה במהדורא החדשה, וב"ה התברר לי שהדבר נכון. קיבלתי את המהדורא החדשה של מדרש תנחומא עם המפרשים, ואכן הדבר כתוב שם. הרי ישנם שני מדרש תנחומא, יש מדרש תנחומא הרגיל, ויש מדרש תנחומא הקדום הישן. ישנה נוסחא אחרת שלא היתה כ"כ מוכרת, עד שהדפיסו זאת, קוראים לזה מדרש תנחומא הקדום. יש בו הוספות ושינויים, ושם המו"ל כתב זאת בהערות. המו"ל בעצמו, א"א להגיד עליו שהוא מהאחרונים. הוא יודע תורה, בעיקר מבין בנוסחאות וכתבי יד ולשונות, אבל אינו נמנה לגמרי בין שלומי אמוני ישראל. שמו שלמה בובר, הוא בסדר, באמצע... בין החרדים למשכילים. כך זה נראה, שיש לו פנים לכאן ולכאן. הוא כותב כך בהערה, בתנחומא הנדפס נזכר, זו הדלקת הנר בשבת. ואם תאמר לישב בחושך, אין זה עונג, שאין יורדי גיהנם נידונים אלא בחושך, שנאמר יושבי חושך וצלמות. הדבר כתוב כך במדרש תנחומא שלנו, אבל במדרש תנחומא הקדום זה לא מובא, לכן הוא כותב שזו הוספה של המסדר, כלומר מי שערך את מדרש תנחומא שלנו הוסיף פיסקא זאת, שזה לא עונג לשבת בחושך. וכִיון נגד הקראים הקדמונים האוסרים שיהיה אור בלילי שבתות ויושבים בחושך, עיין לקח טוב וכו'. הקראים הקדמונים כך עשו, אבל האחרונים שלהם כבר נחלקו בזה, ישנם מהם כאלה שהמשיכו לשבת בחושך, וישנם כאלה ששינו. אבל בודאי שאצל קדמוניהם כך היה. א"כ, זהו בעצם המקור. ברם, לא זו הדרך ולא זו העיר. הרי בכלל לא מדובר על זה, כי שם [בחוברת אור תורה, שעליה חולק הילקוט יוסף] הנידון הוא אינו על עצם ההדלקה, אלא על ברכת ההדלקה. מי שאמר זאת רצה להגיד, שהגאונים ייסדו את הברכה, כדי לחזק את העניין, להוציא מלב הטועים.

אח"כ הוא כותב כך [ילקו"י דף רס"ז], אחרי שעלו לא"י, נכון שייעשו אגודה אחת כדעת המרא דאתרא. והוא מביא, צא וראה בגמ' מסכת ראש השנה, התקין רבי אבהו בקיסרי, תקיעה שלושה שברים תרועה תקיעה. רבי אבהו עשה תקנה בהיותו בעיר קיסרי, שיתקעו תשר"ת תש"ת תר"ת, כדי לכנף את כל המנהגים. דהיינו, היו מקומות שעשו תשר"ת, והיו מקומות שעשו תש"ת, והיו מקומות שעשו תר"ת. לכן, כדי שלא ייראה חלוקה בדבר, שבעם ישראל יש מחלוקת במנהגים, לכן הוא אסף את כל המנהגים. והרא"ש מביא בשם רב האיי גאון, שכל קהילה עשתה דבר אחר, אף שכולם אמת. אפי' שכולם צודקים, כי מצד הדין, אם תעשה תשר"ת, אתה יוצא ידי חובה. כך סובר רבינו האיי גאון, אם עשית תשר"ת שלש פעמים, יצאת ידי חובה. וכן תש"ת ג"פ, ג"כ יצאת ידי חובה. תר"ת ג"פ, יצאת ידי חובה. אבל למה עשו בכל זאת את כולם? כי היה הדבר נראה כחלוקה, אף על פי שאינה חלוקה. רבי אבהו תיקן שיהיו כל ישראל עושים מעשה אחד. הרי שתיקן תקנה לדורות לתקוע שלושים קולות, ולא חשש לטורח ציבור. ועשה כן, רק כדי שהכל יעשו מעשה אחד. א"כ כ"ש בדבר זה, שהמנהג הקדום בא"י היה כדעת מרן השו"ע, מן הראוי שהכל יעשו מנהג אחד ודברים אחדים, ולא יהיה חלוקות בקרב בני עדות המזרח על כל פנים. ע"כ דבריו.

 

אבל, שתי תשובות בדבר. ראשית, אין בכלל מה להשוות, כי פה מדברים על תקיעות דאורייתא, בתורה כתוב 'תרועה' וישנה מחלוקת מהי תרועה, האם זה שברים שלנו או תרועה שלנו, או שברים ותרועה גם יחד. לכן בדאורייתא, כשיש מחלוקת בעם ישראל, ואפילו שזה רק נראה כמחלוקת, ר' אבהו ראה צורך לעשות את התקנה הזאת. זו תשובה ראשונה.

אולם התשובה העיקרית והאמיתית, בעומק הדבר, שרבי אבהו היה חכם, הרי מה הוא עשה? הוא אמר כך, אתם בנגב עושים תשר"ת, ואתם ביהודה עושים תש"ת, ואתם בגליל עושים תר"ת, לא יפה שבעם ישראל יהיו שלשה מנהגים, לכן נעשה את כולם. זה לא שהוא אמר, עכשיו אתם שבנגב, תעשו הכל כמו אלה שבגליל. אבל מה הם רוצים? שאנחנו נהיה בהכל כמו הספרדים...

אילו אם היו דנים על כך, יושבים על המדוכה, מביאים את האשכנזים ואת הספרדים ואת התימנים, כל הרבנים מכל העדות, נאסוף אותם ונאמר, תשמעו רבותי, לא יפה שיש מנהגים שונים, בואו נעשה משהו משותף. אתם האשכנזים, מעכשיו אל תגידו יותר 'פסיל תכלס', כי זאת טעות, צריך להגיד פתיל תכלת. אתם מסכימים?! כעת נשנה את הספרי תורה, ונעשה אותם כמו של התימנים, כי הם צודקים. הרי נתברר שכך כתוב בספר של בן אשר, שהוא הכי מוסמך. אולי יחזרו גם האשכנזים לכתוב בס"ת אותיות לפופות ועקומות, כמו שהיה מקדם גם אצלם. הספרדים מעתה לא יבטאו קמץ ופתח אותו דבר, כי זו טעות. איך יתכן, צריך להיות הבדל ביניהם. וכן הלאה. כך זה היה בסדר, אני מבין שאתה אוהב את כולם ורוצה לעשות לכולם. זה מה שעשה רבי אבהו, תשר"ת תש"ת תר"ת, אסף את כולם יחד. אבל הוא לא בא ואמר להם, כולכם תעשו תשר"ת, וזהו. אבל זה מה שהם טוענים, ודבר זה כבר נראה כאיפה ואיפה, ממילא אין על מה לדבר.

אם היו מדברים על דבר כזה, גם זה לא היה נכון. אבל אם הם היו מדברים כך, אפשר עוד היה להבין שהם באמת רוצים לעשות שלום, שישנה מטרה טובה. כפי שאמרתי, גם עליה צריך לדון, האם היא נכונה או לא. אבל הם בכלל לא דנים על זה אפילו, סימן ברור שזאת רק השתלטות, זה עניין של לכפות דעת האחד על השני, וכל־שכן שלפעמים הם לועגים. א"כ אין מה לדבר. רואים שהדרך בכללותה אינה רצויה.

 

מתוך שיעור כי תשא ה'תשע"ג:

 

השלמה בעניין חיוב נשים בשמיעת פרשת "זכור", וכן בעניין אבילות ביום פורים, דחיית טענות בעל ספר ילקוט יוסף (מהדורת ה'תשע"ג). תשובת מרן שליט"א לטענתו החוזרת ונשנית, כיצד מרן שליט"א התבטא כלפי אביו שליט"א בסגנון "עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת".

ברצוני להגיד מספר דברים, שלא הספקתי להגיד בשיעור הקודם שלפני פורים. חלקם נוגע לפורים, וחלקם נוגע לפסח. אנחנו עדיין בחודש אדר, 'והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה', עדיין אפשר לדבר בכל חודש אדר על מה שנוגע לפורים, ובסך הכל זאת תורה.

כתבתי בס"ד בשע"ה [ח"ג מועדים סימן קכ"א סעיף ד'], נשים פטורות מלשמוע קריאת פרשת זכור, וכן הוא המנהג פשוט שאינן באות לבית הכנסת. ואם רוצה להחמיר על עצמה, תקרא בביתה מתוך החומש. ידוע ומפורסם, שבקריאת המגילה נשים חייבות, אבל לגבי שמיעת פרשת זכור, הדבר מעולם לא נשמע בקהילותינו. ולפי מה שרואים בספרים, גם בכל קהילות ישראל בעבר כך נהגו, שלא באו הנשים לשמוע פרשת זכור. הראשון שהנהיג זאת, היה הגאון רבי נתן אדלר, שהנהיג כך את בני ביתו ומשפחתו. משם זה התחיל להיכנס אצל האשכנזים, ולאט לאט גם אצל הספרדים. אבל דוקא ישנם גדולים, כגון בעל תורת חסד, והחזו"א, שהם דוקא סוברים שאין צורך בכך, משום שהנשים 'לאו בנות מלחמה נינהו', ואינן שייכות לפרשת זכור. בכל אופן, כך המנהג המפורסם אצלינו, המסורת שלנו חזקה מדורי דורות, ברור ומקובל שהנשים אינן באות לבית הכנסת. ואם רוצה להחמיר על עצמה, תקרא בביתה מתוך החומש.

שלחו לי פה כמה דפים מהספר ילקוט יוסף [מהדורא חדשה פורים ה'תשע"ג דף קל"ח], שהוא משיג על כך. כנראה זהו כרך חדש שיצ"ל השנה. תשמעו, אני ממש משתומם. הוא כותב בשם שלחן ערוך המקוצר, מנהג תימן שאין הנשים באות לשמוע קריאת זכור, וקוראות בבית מתוך החומש ללא ברכות. שמעתם? אז הוא מקשה על כך, ולכאורה מה נפשך. אם סבירא להו דנשים חייבות, הוה להו לשמוע בבית הכנסת מתוך ספר תורה ובציבור, כמו שכתבו תרומת הדשן ומרן, וגם בתימן היה להם עזרת נשים. ואם סברי רבנן דפטורות, למה היו קוראות מתוך החומש?! אבל הוא העתיק את שלחן ערוך המקוצר, לא מדוייק בכלל, כביכול כתוב בשע"ה שכך הוא המנהג, שלא היו באות אלא היו קוראות מתוך החומש. אולם לא כתבתי שהן היו קוראות מתוך החומש, כך אני מציע להם, שיקראו מתוך החומש, מי שרוצה להחמיר.

הוא חושב שרבני תימן הנהיגו כך, ממילא הוא כתב שכך הוא המנהג, ולכן הוא שואל עליהם מה נפשך, תחליטו כן או לא. אבל כתבתי 'המנהג פשוט שאינן באות, ואם רוצה להחמיר על עצמן וכו', זאת הצעה שלי, כך אני מציע למי שרוצה להחמיר, שתקרא מתוך החומש. הדבר ברור כשמש. לא כתוב שכך המנהג, או שהנהיגו זאת, הדבר פשוט, ממילא אין שום שאלה. זאת הוראה שלנו, מי שרוצה להחמיר, תבוא עליה ברכה. אבל עדיף לא לבוא לבית הכנסת, משום 'כל כבודה בת מלך פנימה', לא צריך למלא את הרחובות, כמו שקורה במקומות אחרים שנוהגות כך. מספיק שתקרא בבית מתוך החומש, אם היא רוצה בכך. כיון שהרבה פוסקים סוברים, וכך גם מהרי"ץ אוחז, שאפילו קריאת פרשת זכור אין חובה לקרוא דוקא מתוך ספר תורה, אלא אפשר לקרוא אפילו מתוך החומש. א"כ זאת בכלל לא שאלה.

 

הלכה נוספת שהוא משיג עליה [שם בדף תשע"א], בעניין אבילות בפורים, לא אליכם. שלא תקום פעמיים צרה, אבל לצערינו הדבר מצוי, וקרה גם השנה. כתבתי בשע"ה [סי' קכ"ב סעיף כ"ח], מנהגינו כדעת הפוסקים הסוברים, שכל דברי אבילות נוהגים בפורים. דהיינו, זה אינו כמו שבת ויו"ט שלא נוהג בהם אבילות, אלא כיון שפורים הוא מדרבנן, דינו כמו בחנוכה, שאם ח"ו ישנה אבילות בחנוכה, מתאבלים. א"כ אותו הדבר גם בפורים. כגון איסור רחיצה, וחליצת מנעלים, וישיבה על־גבי קרקע, ועטיפת הראש. וכן אומרים לאבלים נוסח הניחום כבשאר הימים. ואסור להם לצאת מפתח ביתם וכו'. והערתי בעיני יצחק, כן המנהג ידוע כמו שקיבלתי מתלמידי חכמים. הכוונה היא על כל הפרטים הכתובים בסעיף זה, כי אינם מפורשים בדיוק. מהרי"ץ כתב על זאת בקיצור בעץ חיים, וגם בתשובותיו פעולת צדיק וכו'.

א"כ בעל ילקוט יוסף מביא את דברינו, ובהתחלה הוא טוען כך, לפני שהיה שלחן ערוך המקוצר, רבים מיוצאי תימן נהגו כדעת מרן ומנהג ארץ ישראל, רק במבטא ובעוד כמה מנהגים שאינם נגד דעת מרן, החזיקו במנהגם מתימן וכו', ועכשיו בשע"ה הוא בא ומחדיר את הגאוה העדתית, ושינה מנהג חלק מיוצאי תימן להמשיך וכו'. על האומרים שכולם צריכים לנהוג כמנהג א"י טען, שפוגעים ברגשות של יוצאי תימן, וזה דבר שלא היה ולא נברא, וכו'.

הערה מהקהל: א"כ הוא "מחמיא" לכבוד הרב...

תשובת מרן שליט"א: אכן נכון, אבל זה 'כן ולא'...

הבאתי בהערות פה [בעיני יצחק על שע"ה הלכות פורים], שכבר היה מעשה כזה בראש העין לפני שנים רבות, היה אברך צעיר שאמר שבפורים לא מתאבלים, כפי שהפוסקים אומרים בדעת מרן. הרי בשו"ע ישנה סתירה, בהלכות פורים הוא כתב שכן מתאבלים, וביורה דעה כתב שלא, אבל כיון שלפי האחרונים הוא פסק שלא, לכן כך אמר אותו אברך. אבל כל הרבנים בראש העין, כולל בלדי ושאמי, צנאענאה שראעבה וביאד֗נה וכו', כולם קמו ואמרו, מה אתה מדבר? זהו מנהג מפורסם וידוע, שיש אבילות בפורים. כולם עמדו נגדו כחומה בצורה, לא קיבלו את דבריו.

אלא מאי, הדבר מעט נכון, היה לצערינו קצת חולשא בציבור בידיעת המנהגים לפני שהיה שע"ה, התחיל הדור הצעיר להתבלבל. אבל דבר דומה לזה היה גם אצל הספרדים. לפני שהרב עובדיה יוסף שליט"א בא ופירסם את ספריו, גם הספרדים היו מבולבלים. זה בכה, וזה בכה. א"כ הוא בא, ועשה להם סדר. יש מהם שקיבלו את דבריו, ויש שלא קיבלו את דבריו. [ולא למימרא שדרכו מומלצת להם, רק מיניה וביה עניתי לשיטתו של בנו]. גם אצל האשכנזים לשעבר היה כך, הרמ"א כותב בדרכי משה, וזה כבר משהו ישן יותר, מלפני ארבע מאות שנה, היו מצבים של גזירות קשות ושמדות ומלחמות וכו', והיו קהילות שאיבדו את המסורת והמנהגים שלהם, כבר אי אפשר היה לדעת כיצד נהגו, כיון שהתערבבו קהילות עם קהילות. א"כ כל הגדולים אמרו, הכל הולך לפי הספרים. תראו מה כתוב בספרים, וכך הוא המנהג. אפילו שבפועל השתנה המנהג אצל חלק מהם, כבר היו בלבולים, אבל הולכים לפי ספרי המנהגים. ומנהגים אלו, הם מה שקבעו להם, וכך החזירו זאת בחזרה.

מה שהוא מדבר על 'רגשות עדתיים', אינני יודע על סמך מה הוא כותב... אינני יודע מה הוא סח. היכן כתבתי שזה פוגם ברגשות של יוצאי תימן? לא זכור לי שכתבתי דבר זה. וזה לא הסגנון שלנו לגמרי. מה שכן, אני רוצה להגיד לכם מה ששמעתי מיהודי תימני, הוא אמר, 'תגידו לי, מה משפחת יוסף רוצים? להמיר את הדת שלנו? זאת המרת דת! מה הם רוצים? להכריח אותנו לעשות את המנהגים שלהם?!' אבל את הדבר הזה לא כתבתי...

 

בהמשך הוא מביא, את השתילי זתים ורביד הזהב, וכן הוא מביא בשם ספר אוצרות תימן, כך היתה דעת חכמי ורבני ישיבת בית אלאוסטא, שבכל דבר יש ללכת אחר פסקי מרן, ואפילו נגד הרמב"ם, ואפילו מה שהוא מנהג קדום בתימן. הוא מביא פה רשימה של כל הרבנים המובאים שם.

אבל צריכים לדעת, דוקא בנושא זה של אבילות בפורים, היתה אחדות דעים. דהיינו, בעיר צנעא, גם תלמידיו של בעל שת"ז, לא פסקו כמותו. אכן השת"ז פסק כדעת מרן ביורה דעה, אכן אינני יודע מה קרה וכיצד הדבר השתנה, אבל כבר בשנים שאחריו, מדברים על לפני מאתיים וחמישים שנה, במשך הזמן יכול להיות שהיו החלטות ותקנות, כדי להשכין שלום בקהילה. או סיבות אחרות. עכ"פ ברור הוא, שבעיר צנעא, גם השאמי נוהגים אבילות בפורים, כנגד דעת בעל שת"ז, כולל התלמידים שלו. א"כ בעצם זאת 'ראיה לסתור', כי אפילו הם, בסופו של הדבר הסכימו לכך, כיון שכך הוא המנהג. זה כמו שאמרנו לגבי 'חוזר וניעור', וגם בזה אני מדבר אפילו על העיר צנעא, שנהגו שם, וכן ברוב ככל המקומות בתימן, כולל השאמי, כולם נהגו איסור בחוזר וניעור, כדעת הגאונים והרמב"ם ומהרי"ץ, נגד השו"ע והשת"ז. אפילו שהיו לומדים את ספר שתילי זתים, אבל 'מנהג אבותיהם בידיהם'.

צריכים לדעת, יש דבר מפליא ממש אצל התימנים. הם למדו שו"ע ואת כל הפרטים, לדוגמא למדו את הלכות תקיעת שופר, שבתשר"ת צריך להאריך בתקיעה של תשר"ת יותר וכו', למדו ולא קיימו זאת. למה? כיון שלהלכה למעשה היה להם את המסורת. עד כדי כך, שמעתי מתלמידי חכמים שכבר היה פעם, שמישהו אחד בר"ה התחיל להאריך בתקיעות. הרי אצלנו תשר"ת תר"ת ותש"ת, הם באותו אורך, אין הבדל ביניהם. אבל לפי מרן, צריך תשר"ת יותר ארוך כנגד השברים והתרועה, והתר"ת יותר, וכו'. אבל בתימן, הדבר לא מקובל, וכבר הסברנו בשע"ה שזה מבוסס על דעת הגאונים ושיטת הרמב"ם, שאין הבדל ביניהם, כל התקיעות הם אותו הדבר. אבל היה אחד בבית הכנסת בעיר צנעא, שהתחיל לעשות תקיעות ארוכות, אולם כל הקהל נהם עליו. מה נשתנה? מה קרה לו זה? לא נתנו לו להמשיך! זאת בגלל שהמסורת אצלינו כ"כ חזקה.

בכל אופן, זה מה שנגרם מהדבר הזה, כפי שדיברנו בזמנו בנושא של שאמי ובלדי, כאן 'מצא מין את מינו וניעור'. דהיינו, בעל הילקוט יוסף, לוקח את הרבנים שהלכו לפי מנהג שאמי, אבל בסוף הם עושים את השאמי כאילו הם כבר ספרדים לגמרי. הם כבר מתפללים בסידור ספרדי. זה מה שגרמו הספרים שהם כתבו, כנגד המנהגים הקדומים. בסופו של דבר, זה גרם חיזוק לספרדים, בבחינת 'לתת חרב בידם להרגנו'... זה מה שיצא מכך. ואפילו בדברים, שהם בעצמם אינם סוברים כדעת הספרדים.

 

באותו ספר בדף תשע"ג הוא טוען, פשוט אני רואה שהוא חוזר על כך בהרבה מספריו, א"כ חובה עלי לענות על כך. חשבתי שהתשובה תהיה מובנת לבד. כתבתי בזמנו [בשו"ת עולת יצחק ח"א ס"י], [הוקלד ע"י שמיעה. ש"י] אף אם נראה לחכם מובהק בדורו שדרך הלכה כדבריו, סוף סוף יחיד הוא לעומת רבים. בפרט שיש לחשוד את עצמו, שמרוב רצונו שילכו כל הספרדים בעקבות מרן, גם באיזה דברים שנטו גדולי הספרדים בדורות האחרונים, הוא רוצה להכליל את התימנים עמהם. ואיתא במסכת ברכות [דף ל"ז ע"א], עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת. הוא טוען על כך (כדי להצדיק את הבזיונות שעשו) ואומר, איך כתב לשון כזו 'מכניס ראשך' כלפי מי שגדול, אשר כל רז לא אניס ליה. איך אפשר להתבטא כנגד אבי בביטוי הזה?

אולם אני אינני מבין, הרי זאת גמרא מפורשת במסכת ברכות, כמו שציינתי, ושם המדובר על רבי עקיבא. אם על רבי עקיבא אמרו דבר כזה, על אביו אי אפשר לומר זאת? הוא חוזר על הטענה הזאת בספריו אולי עשר פעמים, אבל על רבי עקיבא אמרו כך, וכי הוא יותר גדול מרבי עקיבא? צריך עיון גדול.