סימן קצ"ז - הִלְכּוֹת יום פקודת השנה (יאר־צייט) ותחָיית המתים

[א] יש אומרים שמצוה להתענות בכל שנה, ביום שמת בו אביו או אמו{א}, והוא נקרא יָאר־צֵיְט{ב}, כדי להתעורר לתשובה לפשפש במעשיו באותו היום, ולהתחרט עליהם, ועל ידי זה יזכה את אביו ואמו שיתעלו בגן־עדן{ג}. ואומר עננו, כמו בכל תענית יחיד{ד}. ויש שנהגו כן{ה}, אבל רבים אינם מתענים בפרט בזמנינו שהדור חלוש, אלא ירבה ביום זה בצדקה ובלימוד תורה ובשאר מעשים טובים{ו}: 

[ב] נוהגים שאומר הבן קדיש יתום באותו היום, ערבית שחרית ומנחה. ואפילו אם יש שם אבל תוך שנתו האומר קדיש על אביו ואמו, הוא נדחה מפני בעל יום פקודת השנה. ואם יכול להיות שליח־ציבור של־כל התפילות ביום זה, עדיף טפי. ובשבת הקודמת ליום פקודת השנה, טוב שיקרא את ההפטרה. ושיאמר לו החזן השכבה. וכן נוהגים רבים (דהיינו שמתפלל ערבית שחרית ומנחה, ביום פקודת השנה. וכן ההפטרה וההשכבה בשבת). ומקרוב יש שנוהגים להדליק בבית נר־נשמה במשך כל יום פקודת השנה, וגם עולים ביום זה לקברו, וקוראים משניות ותהלים וכו' וקדיש דרבנן, ואח"כ עושים בביתם (או בבית־הכנסת) סעוֹדה (בשנה הראשונה. ויש עושים גם בשאר שנים, ומביאים מיני מזונות ופירות וכו') ולומדים לעילוי נשמתו{ו*}, ויש שעושים זאת (בשנה הראשונה) בסוף אחד־עשר חודש מיום שמת{ז}: 

[ג] לעולם יום פְּקֻדַּת השנה, הוא ביום המיתה, אפילו בשנה הראשונה, וכן המנהג. שלא כדעת הסוברים שאם הקבורה נמשכה מן המיתה יום או כמה ימים, אזי נחשב בשנה הראשונה ביום הקבורה, ואחר כך תמיד ביום המיתה. ועל־כל־פנים דיני ומנהגי האבילות במשך כל י"ב חודש על אב ואם, לכולי עלמא נחשבים מיום הקבורה{ח}: 

[ד] גם אם מת בשנה מעוברת, היאר־צייט הוא באותו יום של־חודש שמת בו, כגון אם מת בו' מְרַחְשְׁוָן, לעולם הוא בו' מרחשוון, אעפ"י שו' מרחשוון הוא חודש השלוש עשרה. והוא הדין כשמת בשנה פשוטה ואחריה מעוברת, כגון שמת בו' מנחם־אב, שאין היאר־צייט בו' תמוז אעפ"י שהיא מעוברת, אלא בו' מנחם אב. במה דברים אמורים, לעניין תענית [להנוהגים להתענות]. אבל לעניין קדיש ומפטיר ועלייה לקבר וסדר הלימוד והסעודה הנעשים לעילוי נשמתו, העיקר הוא בתשלום י"ב חודש{ט} (או י"א חודש) מיום המיתה. וקדיש בשנה ראשונה, לעולם אינו אלא עד י"א חדש בלבד לפי מנהגינו, וכדלעיל בחלק אורח־חיים סימן כ"ה סעיף ט'. ונמנים מיום הקבורה{י}: 

[ה] אם מת בשנה מעוברת באדר ראשון או באדר שני, אזי בשנה פשוטה היאר־צייט באדר, ובשנה מעוברת היאר־ צייט בזה האדר שמת, אם בראשון בראשון, ואם בשני בשני. מת בשנה פשוטה, אזי בשנה מעוברת היאר־צייט באדר שני{יא}: 

[ו] חודש מְרַחְשְׁוָן לפעמים הוא מלא, דהיינו שלושים יום, ואז ראש חודש כסלו שלאחריו הוא שני ימים, יום ראשון דראש חדש הוא יום השלושים של־מרחשוון ושייך לו, ויום שני דראש חדש הוא יום הראשון של־כסלו (וכן בכל ראש חדש שהוא שני ימים, יום הראשון הוא יום השלושים של־חדש העבר ושייך לו). ולפעמים הוא חסר, דהיינו שאין לו אלא כ"ט יום, וראש חדש כסלו שלאחריו אינו אלא יום אחד. וכן חדש כסלו לפעמים הוא מלא, וראש חדש טבת שלאחריו שני ימים, ולפעמים חסר וראש חדש טבת שלאחריו הוא רק יום אחד. ומי שמת בראש חדש כסלו כשהיה רק יום אחד, אזי בשנה שיהיה ראש חדש כסלו שני ימים, יקבע את היאר־צייט ביום שני דראש חדש, שהוא יום ראשון של־חדש כסלו, שגם המיתה היתה ביום ראשון דכסלו. ואמנם מי שמת ביום ראשון דראש חדש כסלו כשהיה ראש חדש שני ימים, הנה בשנה שראש חדש כסלו אינו רק יום אחד, צריך עיון מתי יקבע את היאר־צייט, אם כ"ט מרחשוון כיון שמת בסוף מרחשוון, או כיון שבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם{יב} יקבע את היאר־צייט בראש חדש כסלו כמו שקורין אותו. ולכן יש לנהוג שאם בשנה הראשונה למיתת אביו, ראש חדש כסלו הוא רק יום אחד, יקבע את היאר־צייט בכ"ט מרחשוון, וכן לעולם כשיהיה מרחשוון חסר, כיון שעדיין לא הוקבע עליו בנדר{יג}. ומכל מקום אם למחרתו ביום ראש חדש אין שם אבלים, יאמר גם כן קדיש ויתפלל לפני התיבה, רק לא ישיג גבול אחרים. אבל אם גם בשנה הראשונה ראש חדש כסלו הוא שני ימים, ואם כן צריך להיקבע היאר־צייט בראש חדש כסלו, ויקבע כן לעולם, גם כשיהיה ראש חדש רק יום אחד. והוא הדין לראש חדש טבת{יד}: 

[ז] וכיון שראש חדש טבת הוא לפעמים רק יום אחד, דהיינו יום ששי דחנוכה, ונמצא יום ששי דחנוכה ראשון בטבת, ויום שביעי שני בטבת, ויום שמיני שלישי בטבת. ולפעמים ראש חדש הוא שני ימים, דהיינו יום ששי ויום שביעי דחנוכה, ואז יום שביעי דחנוכה הוא ראשון בטבת, ויום שמיני שני בטבת. לכן מי שיש לו יאר־צייט בימים אלו, ישים ליבו שלא יטעה למנות לפי ימי חנוכה, אלא לפי ימי החודש{טו}: 

[ח] יש אומרים שבלילה אשר ביום המחרת יהיה לו יאר־צייט בכל שנה ושנה, אין לו לאכול בסעודת חתונה שיש שם שמחת חתן וכלה (אבל בסעודת ברית מילה ופדיון הבן וסיום מסכת, מותר){טז}, ואין מנהגינו לחוש לזה{יז}: 

[ט] מי שאינו יודע יום מיתת אביו או אמו, יברור לו יום אחד בשנה, אבל לא ישיג גבול אחרים בקדישים{יח}:

[י] עתיד הקדוש ברוך הוא להחיות כל מתי ישראל הצדיקים סמוך לביאת המלך המשיח שיגָּלה במהרה בימינו אמן, דהיינו שֶׁתָּשׁוֹבְנה הנפשות הרוחניות אל הגופים החמריים דרך נס ומופת נפלא, שנאמר{יט} ראו עתה כי אני אני הוא וגו' אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא וגו'. ונאמר{כ} כה אמר י"י אלהים הנה אני פותח את קברותיכם וגו' ונתתי רוחי בכם וחייתם וגו'. ונאמר{כא} יחיו מֵתֶיךָ נבֵלָתי יקומון, הָקיצו ורננו שוכני עפר וגו'. ונאמר{כב} ורבים מיְּשני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם, ואלה לחֲרָפות לדִרְאון עולם. ר"ל שהצדיקים יקומו אז לחיי נצח נעימים כאילו היו ישינים עד עתה, ויקבלו גמול מעשיהם הטובים. ואמנם גם הרשעים יקומו, אבל זה כדי לקבל את ענשם שיסבלו חרפה ובזיון תמידיים. וזהו שנאמר בפסוק הנזכר לעיל, יחיו מֵתֶיךָ, דהיינו צדיקי ישראל שמתו בבטחון על שמו יתברך. נבלָתי יקומון, אלו הרשעים ואומות העולם הנמשלים כנבילות, שלא יחיו אלא רק יקומו ליום הדין הגדול והנורא{כג}. ויהי רצון מלפני המקום ברוך הוא שיקיים לנו בקרוב מקרא שכתוב{כד} בִּלַּע המות לנצח, ומחה י"י אלהים דמעה מעל כל פנים. וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ, כי י"י דבר: