סימן קפ"ו - הִלְכּוֹת שמועה קרובה ושמועה רחוקה, ומי שלא נהג אבילות

[א] מי שבאה לו שמועה שמת לו קרוב שהוא חייב להתאבל עליו, אם באה לו בתוך שלושים ואפילו ביום שלושים עצמו, הרי זו נקראת שמועה קרובה וקורע. וחייב לנהוג שבעה ימי אבילות מיום שהגיעה לו השמועה, וגם אבילות שנוהג בשלושים מונה מיום השמועה. ואינו מניח תפילין באותו היום, ושכיניו מביאים לו סעודה הראשונה. כללו של־דבר, יום השמועה, דינו כיום הקבורה לכל דבר{א}. ואותם השלושים יום שנקראת בהם שמועה קרובה, אזלינן לקולא למנותם מיום המיתה ולא מיום הקבורה{ב}: 

[ב] באה לו השמועה לאחר שלושים יום, נקראת שמועה רחוקה, ואינו צריך לנהוג אבילות רק שעה אחת. (ולאו דוקא שעה ממש, אלא ר"ל זמן מועט, כעשר דקות{ג}). לא שנא שמע ביום, ולא שנא שמע בלילה, ונהג שעה אחת, דיו, ואפילו על אביו ואמו. אך דברים הנוהגים על אביו ועל אמו כל שנים עשר חדש, נוהג גם בשמועה רחוקה, ומונה שנים עשר חדש מיום המיתה. והתַּספורת, עד שיגערו בו חביריו. ואם באה לו השמועה על אביו ואמו לאחר שנים עשר חדש, אינו נוהג אבילות אלא שעה אחת גם בדברים הנוהגים כל שנים עשר חדש{ד}: 

[ג] מי ששמע שמת לו מת אלא שאינו יודע אם כבר עברו שלושים יום, יש מקילים לדונו כשמועה רחוקה. אך בזמנינו שאפשר בקלות לברר באמצעות טלפון וכיו"ב, יש להחמיר עד שיברר{ה}: 

[ד [מתאבלים אפילו על פי עד אחד, ועד מפי עד, וגוי מסיח לפי תומו{ו}, וכן על פי ידיעה שקיבל ב"מברק" (טלגרמה){ז}: 

[ה] השומע שמועה רחוקה, אינו צריך לנהוג כל דיני אבילות, אלא דיו בחליצת מנעל לבד, ואינו צריך להתעטף. ומותר במלאכה, ברחיצה, בסיכה, בתשמיש המטה ובתלמוד תורה. ואם אין מַנעלים ברגליו בשעת שמועה, צריך לעשות מעשה אחֵר שיהא ניכר שהוא עושה משום אבילות, כגון שיתעטף או שישב על הקרקע שעה אחת{ח}: 

[ו באה לו שמועה קרובה בשבת, יום השבת עולה לו ליום אחד, ולמוצאי שבת קורע ומונה עוד ששה ימים{ט}: 

[ז] באה לו שמועה קרובה בשבת או ברגל, ולמוצאי שבת או למוצאי הרגל נעשית רחוקה, אסור ביום השבת או בימי הרגל בדברים שבצינעא (פירושו, עיין לקמן סימן קצ"ה סעיפים א' ב') ולמוצאי שבת והרגל נוהג שעה אחת אבילות כמו בשמועה רחוקה{י}: 

[ח [באה לו שמועה קרובה בשבת והוא ערב יום טוב, כיון שדברים שבצינעא נוהג בו, מבטל הרגל את השבעה{יא}: 

[ט] השומע שמועה רחוקה בשבת או ברגל, אינו נוהג אבילות, ואפילו בדברים שבצינעא מותר, ולמוצאי שבת ורגל נוהג שעה אחת ודיו{יב}: 

[י] מי ששמע לאחר הרגל שמת לו מת קודם הרגל, אף על פי שלאותם שנהגו אבילות קודם הרגל בא הרגל והפסיק, מכל מקום לדידיה כיון שלא נהג אבילות כלל קודם הרגל, כל ששמע אפילו ביום שלושים מיום המיתה, הוי אצלו שמועה קרובה וצריך לנהוג שבעה ושלושים{יג}: 

[יא] מי שמת לו מת ולא נודע לו, אין חובה להגיד לו, ועל המגיד נאמר{יד} מוציא דבה הוא כסיל. ומותר להזמינו לסעודת אירוסין ונשואין ולכל שמחה, כי כל זמן שהוא אינו יודע הרי הוא כשאר כל אדם. וכן בעל היודע שמת איזה קרוב לאשתו, מותר לו לשמש עמה כיון שאינה יודעת{טו}. וכן בהיפך כשהבעל אבל והיא יודעת{טז}. אך אם הוא שואל אותו על קרובו (שמת) אם הוא חי, אין לו לשקר ולומר שהוא חי, שנאמר{יז} מדבר שקר תרחק. אלא יאמר בלשון דמשתמע בתרי אנפי, והלה ישער בעצמו שמת{יח}. ולבנים זכרים נוהגים להודיע כשמת האב או האם, כדי שיאמרו קדיש{יט}: 

[יב] ידע שמת אחד מקרוביו ובכל זאת לא נהג אבילות תוך שבעה, בין בשוגג בין במזיד, משלים אותו כל שלושים. חוץ מן הקריעה, שאם לא קרע בשעת חימום (עיין לעיל סימן קע"ז סעיף א') אינו קורע, אלא בתוך שבעה דחשיב שעת חימום. ובתוך שלושה ימים, יברך גם־כן דיין האמת בהזכרת השם. ועל אביו ואמו, קורע לעולם{כ}: 

[יג] יש אומרים כי קטן שמת לו מת, אינו חייב באבילות אעפ"י שהגיע לחינוך, ואפילו הגדיל תוך השבעה, כיון שבשעת מיתה היה פטור, בטל ממנו כל דין אבילות{כא}. ורק באבילות של־שנים עשר חודש על אביו ואמו שהוא משום כבודם, צריך הוא לנהוג{כב}. אך מנהגינו שהקטן שהגיע לחינוך, יושב להתאבל, ומתבטל מתלמוד תורה כל שבעה{כג}. ולעניין קריעה, עיין לעיל סימן קע"ז סעיף ט"ו: 

[יד] חולה שמת לו מת שחייב להתאבל עליו ונודע לו (עיין לעיל סימן קע"ה סעיף ו'), אם הבריא תוך שבעה, גומר הימים הנשארים. וכן תוך שלושים, גומר הימים הנשארים. אבל אינו צריך להשלים הימים שעברו בחליו (מפני שאז נהג גם כן מקצת אבילות, ודומה זה לשבת שעולה למניין ואינה מפסיקה). וכן היולדת גם כן אינה צריכה להשלים הימים שעברו עליה בלִדְתּה, רק גומרת הימים הנשארים{כד}: