סימן קפ"ג - הִלְכּוֹת טומאת כהן

[א] אפילו בזמן־הזה הכהן מוזהר שלא להיטמא למת{א}. וגם נפל שעדיין לא נתקשרו איבריו בגידים ומת, חשוב כשאר מת. (אך אם הפילה תוך ארבעים יום, לא חשוב אלא כמים בעלמא. ועיין לעיל סימן קפ"א סעיף ג'). ולאו דוקא למת שלם, אלא אפילו לדברים שנפרשים ממנו כמו דם וכדומה. וכן אסור לו להיטמא לאבר שנחתך מן החי, אם יש עליו בשר כל כך שאם היה מחובר היה ראוי להעלות ארוכה. ואפילו לאבר של־עצמו, אסור לו להיטמא{א*}. ואסור לכהן להיכנס לבית שיש שם גוסס. ואף על פי שהגוסס הרי הוא כחי לכל דבר ואינו מטמא, מכל מקום חילול יש כאן, ר"ל שעובר הכהן על לא יחלל{ב}, שהוא מוזהר שישמור כהונתו שלא יתחלל, שמא ימות הגוסס תכף{ג}, אלא אם כן הוא רופא, מותר משום פיקוח נפש{ד}: 

[ב] אסור לכהן להיכנס תחת אהל שיש שם מת תחתיו, או נפל או אבר מן החי, אפילו הוא אהל גדול מאד. ואפילו יש שני חדרים אשר בחדר אחד יש מת, ויש במחיצה המפסקת נקב שיש בו טפח על טפח, אסור להיכנס גם לחדר השני, כי נקב טפח על טפח מביא את הטומאה. וכן אם אצל החדר השני יש עוד חדר שלישי וביניהם גם כן נקב טפח על טפח, הולכת הטומאה גם לחדר השלישי, וכן לעולם{ה}. במה דברים אמורים, בנקב העשוי לשימוש. אבל נקב העשוי לאורה, אפילו אין בו אלא כפוּנְדְּיוֹן (פי' מטבע, ששיעורו מעט יותר מארבע סנטימטר) מביא את הטומאה{ו}: 

[ג] לפי־כך במקומות שגגות־הבתים בולטים לחוץ ברוחב טפח, זה הקצה מן הגג הוי אהל להביא את הטומאה, דקיימא לן שרוחב טפח מביא את הטומאה. לפי זה שני בתים סמוכים זה לזה, ויש מת באחד מהם, הולכת הטומאה דרך פתח או חלון תחת הקצוות מן הגגות שבולטים לחוץ, ונכנסת גם לתוך הבית השני דרך חלון או פתח פתוח, ואסור לכהן להיכנס גם לתוך הבית השני. וכן אפילו כמה בתים הסמוכים זה אצל זה{ז}: 

[ד] ואפילו אם הגגות אינן שוים אלא זה למעלה מזה, ואפילו הגג שהטומאה שם בבית, הוא גבוה הרבה מן הגג השני, או בהיפך, הלכה למשה מסיני היא דאמרינן חֲבוֹט רְמִי. פירוש, שאנו רואים כאלו העליון נחבט ונשפל עד למטה, ומאחר שאם היה נשפל עד התחתון היה נוגע בו, על כן הולכת הטומאה מזה לזה. אבל אם יש הפסק ביניהם אפילו כל שהו, שוב אין הטומאה הולכת{ח}: 

[ה] וכן כשיש קורה מונחת והיא רחבה טפח והגגין מאהילים עליה טפח מכאן וטפח מכאן (כמו ציור א') אם כן באה הטומאה מתחת הגג אל תחת הקורה, והיא מביאה את הטומאה אל תחת גג הבית שמצד השני, ומתפשטת בכל מקום שיש אהל טפח עד המקום שיש הפסק. וכן כשיש בין שני בתים כיפה בנויה (כמו ציור ב') הדין כך הוא. דאף על פי שאין על הכיפה גג בולט, מכל מקום הרי באה הטומאה מתחת גג הבית לתחת הכיפה. ואם יש לכיפה כמו רגלים מן הקרקע ולמעלה, ואם כן יש סתימה אצל כותלי הבתים, אם אין עליה גג בולט, והסתימה שמן הצד נמשכת יותר מן הגג שלמעלה (כמו ציור ג'), באופן זה, אין מקום לטומאה שתבא, כיון שיש קצת הפסק בלי אהל. ואם יש בין בית לבית כּוֹתָל סתום בלי פתח, אלא שיש עליו גג בולט, והטומאה באה מגג לגג, יש תקנה לעת הצורך להסיר את הרעפים במקום אחד שיהיה קצת הפסק בלי אהל טפח{ט}: 

[ו] וכן צריך להיזהר, כשמוציאים מת ברחוב, ומשני הצדדים נטועים אילנות וענפיהם מגיעין זה לזה, ובפרט בקיץ שיש עליהם עלים מרובים, שהם סוככים ומאהילים על המת ועל המלוים אחריו{י}: 

[ז] פתח אשר עתידים להוציא דרכו את המת מן האהל אשר הוא שם, שעל ידי הוצאה זאת יטהר האהל, אף על פי שהפתח הזה הוא סתום, מכל מקום נדון כאלו היה פתוח (וי"א שכך הוא הלכה למשה מסיני), ולכן אסור לכהן שיעמוד שם תחת המשקוף, אף על פי שהדלת נעולה מבפנים. וכן אם יש שם גג בולט טפח נגד הפתח, מביא את הטומאה לכל מקום שאפשר, כאלו היה הפתח פתוח. אך אם נפתח מצד אחר פתח או חלון שהוא ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, אז לא נחשב הפתח הסתום כאלו היה פתוח, ומותר לכהן לעמוד שם אם אין הטומאה יכולה להגיע אליו דרך הפתח, או החלון הפתוח{יא}: 

[ח] כהן שהוא בבית או בחדר שהדלתות והחלונות סגורים באופן שאין פתוח בפתח טפח, ובחלון אין נקב כפונדיון (עיין לעיל סוף סעיף ב'), ושמע שיש בשכונתו מת באופן שאם יפתח פתח או חלון יהא מקום לטומאה שתבא עליו, אסור לפתוח, אלא ישאר שם כמו שהוא, עד שיוציאו את המת. כי כל זמן שאין פתוח טפח, אין הטומאה נכנסת, וכשיפתח תכנס{יב}: 

[ט] בתים הבנויים קומה על־גבי קומה כמו בזמנינו, שיש לפניהם פרוזדור וחדר־מדרגות שדרכם נכנסים ויוצאים לבתים, ויש שם מת באחד הבתים, מותר לכהן לישאר בביתו שלמעלה או שלמטה, ויהיו הפתח והחלונות סתומים{יג}: 

[י] יש אומרים שאין לכהן להיכנס לבית־חולים לקיים מצות ביקור חולים, לפי שבכל עת וזמן מצוי שם מתים או נפלים או אבר מן החי. אבל כדי להתרפאות, מותר. ואסור ליסע במכונית וכיו"ב העוברת על בית־קברות, אבל ב"אוירון" מותר{יד}: 

[יא] אסור לכהן להתקרב לתוך ארבע אמות של־מת או של־קבר{טו}. ואעפ"י שיש אומרים שדוקא כשהמת מונח במקום קביעותו. אך כשהוא במטה שמוציאין אותו, ואפילו בעת שמעמידין המטה, אין שם קביעותו, ואין צריך להרחיק כי אם ארבעה טפחים{טז}, מכל־מקום המנהג להחמיר{טז*}: 

[יב] כהן שהוא ישן באהל שיש בו מת שהטומאה נכנסת בו, ואי אפשר לסגור בעדו למנוע את הטומאה, צריכים להקיצו ולהפרישו שילך משם. ואם הוא שוכב ערום אין להגיד לו, אלא יקראו לו סתם שיצא בכדי שיתלבש תחילה, שגדול כבוד הבריות. ומכל מקום אם נודע לו מן הטומאה, אסור לו לשהות שמה עד שיתלבש אלא צריך לצאת מיד{יז}. וי"א שמותר לו ללבוש דברים ההכרחיים{יח}: 

[יג] קברי גויים אינם מטמאים באהל, משוֹם שנאמר{יט }אדם כי ימות באהל וגו' ובני ישראל קרויים אדם ולא הגויים{כ}. ויש אומרים שגם מת גוי, מטמא באוהל{כא}. לפי־כך נכון ליזהר שלא לילך על קבריהם, וכל שכן כשיש לחוש שמא גם משומד נקבר שם, שהמשומד דינו כישראל. וגם הולד שילדה משומדת מגוי, דינו כמו ישראל{כב}: 

[יד] מותר הכהן להיטמא לקרוביו, ומצוה לו להיטמא להם. ואלו הם הקרובים, אשתו הראויה לו (שאינה פסולה לו, כגון גרושה), אביו ואמו, בנו ובתו, ואחיו ואחותו מאביו, שהיו בני קיימא, אבל לספק נפלים אינו מיטמא. ואינו מיטמא לאחותו המקודשת לאיש{כג}. ויש אומרים שדוקא לצורך קבורה או להביא לו תכריכין וכדומה, מותר ומצוה להיטמא. ולכן בשבת שאי־אפשר לקברו בו ביום, יש להחמיר שלא להיטמאות לו אפילו כדי לשמרו שלא יהא מוטל בבזיון. מיהו לצרכי קבורה, ודאי מצוה להיטמא להם, ואפילו שיש חברה־קדישא המתעסקים והוא אינו מתעסק כלל, מותר לו להיות שם בבית, שמא יצטרכו איזה דבר. ואינו מיטמא לקרובים אלא עד שיסתם הגולָל, ולא אחר כך{כד}: 

[טו] גם בעת שהוא מיטמא לקרוביו, אסור לו להיטמא לשאר מת. לפי־כך כהן שמת לו מת, צריך ליזהר לקברו בסוף בית הקברות, כדי שלא יכנס לבית הקברות ולא יטמא אז בקברות אחרים{כה}, וכן נוהגים{כו}: 

[טז] כהן שפירשו אבותיו{כז }מדרכי הציבור, כגון המוֹסְרים (עיין לעיל הלכות רשעים שמתו סימן קפ"ב סעיף ז'), אינו מיטמא להם, ולא למי שאיבד את עצמו לדעת. וכן כל מי שאין מתאבלין עליו, אין הכהן מיטמא לו{כח}: 

[יז] אין הכהן מיטמא לקרובו, אלא כשהוא שלם ולא כשהוא חסר, כגון שנחתך ראשו או ידו, ואפילו עצם כשעורה. ולכן יש אומרים שאינו מיטמא להרוג, שנחשב חסר, ונכון להחמיר{כט}: 

[יח] כשם שהכהן מוזהר שלא להיטמא, כך מוזהרים הגדולים על הקטנים. שנאמר, אמור אל הכהנים ואמרת{ל}. ומזה שכתוב שתי אמירות, דרשו רבותינו ז"ל{לא }להזהיר גדולים על הקטנים. ודוקא לטמאם בידים, דהיינו להכניסם לאוהל המת. אבל אם הקטן מיטמא מעצמו, אין צריכין להפרישו, אך אם הגיע לחנוך יש להפרישו{לב}. ואשת כהן מעוברת, מותרת להיכנס באוהל המת מפני שהוא ספק ספיקא, שמא נפל הוא, ושמא נקיבה הוא{לג}, שהכהנות מותרות להיטמא{לד}: 

[יט] הכהנים אינם יכולים לכוף קרובי המת, שימהרו להוציא את המת ממקומו כדי שהם יהיו רשאים להיכנס לבתיהם{לה}. אם לא כשהכהן הוא חולה שאינו יכול לצאת מביתו, כופים את הקרובים להוציא את המת, כדי שלא יבא החולה לידי איסור דאורייתא. ואם המת הוא נפל, כופים אותם בכל עניין ואפילו בשבת להוציאו על ידי גוי{לו}: 

[כ] כתבו האחרונים שיש כהנים הנוהגים ללכת על קברי צדיקים, באמרם שקברי הצדיקים אינם מטמאים, וטעות הוא בידיהם לפי דעת רוב הפוסקים, וצריך להזהירם על כך. (וכן הוא מנהג הכהנים בקהילותינו שלא להקל{לז}). ואפילו קברי אבות העולם במערת המכפלה מטמאים, וכן קבר רחל אמנו ע"ה{לח}: