סימן קס"ד - הִלְכּוֹת תלמוד תורה

[א] כל איש מישראל חייב ללמוד תורה, למען יֵדע לקיים את כל המצוות המוטלות עליו כהלכתן, וגם לשֵם מצות הלימוד מצד עצמה. בין אם הוא עני בין אם הוא עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורים, בין בחור בין ישיש, ואפילו עני הַמְּחַזֵּר על הפתחים, ואפילו בעל משפחה גדולה, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד־תורה ביום ובלילה, שנאמר{א} והגית בו יומם ולילה. ועד יום מותו חייב ללמוד, שנאמר{ב} ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך. וכל זמן שלא ילמד, הוא שוכח. ואם מלאכתו נעשית על־ידי אחרים, או שהוא מתפרנס מקופת הציבור או מיחידים נדיבי־לב וכיו"ב, חייב לעסוק בתורה יומם ולילה ממש{ג}: 

[ב] מי שאינוּ יודע כלל ללמוד, או שְׁאֵי אִפְשָׁר לו מחמת רוב טרדותיו, יְסַפֵּק לאחרים הלומדים, ונחשב לו כאילו לומד בעצמו. כמו שדרשו רבותינו ז"ל{ד} בפסוק שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך{ה}, זבולון ויששכר עשו שׁוּתָּפות, זבולון עסק בסחורה וסיפק ליששכר פרנסתו, שיהיה לו פנאי לעְסוק בתורה. לפי־כך הקדים הפסוק את זבולון ליששכר, מפני שתורתו של־יששכר על־ידי זבולון היתה. וכן מצינו במשנה{ו}, שמעון אֲחִי עזריה אומר, שְׁחָטָן לשֵׁם גבוה וכו', נקרא על־שם אחיו, לפי שעזריה עסק בִּפְרַקְמַטְיָא, והיה מְסַפֵּק צרכי שמעון אחיו, שהיה עוסק בתורה, והתנו ביניהם שיהא חלק לעזריה בשכר לימודו של־שמעון. ועל־כל־פנים יתאמץ כל אדם ללמוד אפילו רק מעט בכל יום ובכל לילה, ואפילו בלילי תקופת תמוז שהם קצרים. ולא יְאַבד אותו הזמן בשום אופן, גם אם יזדמן לו אז ריוח מרובה. וזהו עניין קביעות עתים לתורה, שלוקח אותה כדבר קבוע וכחובה, ולא בדרך עֲרַאי לבטְּלהּ על כל דבר שיבוא{ז}: 

[ג] חייב אדם לְשַׁלֵּשׁ לימודו בכל יום, שליש בַּמִּקרא, שליש בַּמִּשנה, שליש בַּתַּלמוד. מקרא, היינו תורה נביאים וכתובים, שהם ארבעה ועשרים ספרים (כדלקמן בהלכות ספרי קודש וכבודם סימן קס"ו סעיף ב'). משנה, היינו תורה שבעל־פה, שהם ששה סדרים [שסימנם זמ"ן נק"ט, דהיינו זרעים מועד וכו'], ובכלל זה גם מדרשי אגדה ופירושי המקרא. תלמוד, היינו הגמרא, להבין ולהשכיל ממנה אחרית דבר מראשיתו, להוציא דבר מתוך דבר ולדמות דבר לדבר ולחלק ביניהם וכיו"ב עד שידע היאך עיקר המצוות, וכיצד יוצא האסור והמותר וכדומה{ח}. לפי־כך קבעו חכמים קדמונים לעשות כן בסדר התפילה שבכל יום אחרי ברכות התורה. כגון לפי מנהג הבלדי{ט}, קוראים מקרא בתחילה, דהיינו פרשת התמיד וברכת כהנים, ואח"כ שונים משנה דהיינו אלו דברים שאין להם שיעור{י}, ואח"כ תלמוד שהיא מימרא דר' זירא{יא} בנות ישראל הן החמירו על עצמן וכו'{יב}: 

[ד] אדם שאינוּ יכול לעשות תורתו קְבָע, אלא שהוא קובע עתים לתורה, יעסוק בשעות הללו שהוא קובע, בלימוד ההלכות המצויות, הנצרכות לדעת לכל איש ישראל, ולא רק בַּגְּמַרָא{יג}. וגם ילמד באגדות ומדרשי רבותינו ז"ל וספרי מוסר אשר יסודתם בהררי קודש, שהם מועילים להחליש כֹחו של־יצר הרע. ואשרי מי שקובע לו חק ולא יעבור, ללמוד כסדר ה"שילוש" הנהוג אחרי תפילת שחרית, כדלקמן סעיף ו'. או לכל־הפחות בספר "חק לישראל" דבר יום ביומו, שהוא מיוסד על פי האר"י וכולל תנ"ך משנה וגמרא וזוהר (מוסר והלכות). וכל המוסיף מוסיפין לו טובה מן השמים. כי על ידי חיבור תלמוד־תורה עם התפילה, יִזכה ליהנות מזיו השכינה, כמו שנאמר{יד} ילכו מֵחַיל אל חָיל, יֵרָאֶה אֶל אלהים בציון. ואם צריך לעשות איזה דבר נחוץ מאד, ילמוד מקודם לכל הפחוּת פסוק אחד או הלכה אחת, ויעשה מה שנחוץ לו ואחר־כך ישלים חֻקּוֹ{טו}. ותלמידי חכמים שתורתם אומנותם, אינם צריכים לקרות בסדרים אלו דוקא, ובסדר התפילה הלא יצאו כבר ידי חובת שילוש כמבואר לעיל סעיף ג'{טז}: 

[ה] נשים פטורות ממצות תלמוד תורה, ולא עוד אלא שלפי עיקר ההלכה אסור לאדם ללמד את בתו תורה{יז}. אבל את ההלכות השייכות להן{יח}, חייבות הן ללמוד{יט}. וכך היה המנהג דרך־כלל במשך כל הדורות שלפנינו, שלימדו אותן במסורת מִפֶּה אל פֶּה את הדינים שלהן הלכה למעשה. ומה שנסתפקו ולא ידעו, שאלו{כ}. אבל מקרוב בעוה"ר שרפתה האמונה ונחלשה המסורת, נשתנו דרכי החיים והפרוץ מרובה על העומד בכרם בית ישראל, הסכימו גדולי התורה שמצוה רבה ללמד את הבנות והנשים תורה נביאים וכתובים עם פירושיהם, ופסקי הלכות, ומוסרי חז"ל כגון מסכת אבות וכדומה, גם מתוך הספרים{כא}. אך אסור ללמדן עומק התלמוד וסודות התורה{כב}. ואשה המסייעת לבניה ולבעלה לעסוק בתורה, שכרה גדול מאד. וגדולה ההבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים, יותר מן האנשים{כג}: 

[ו] נהגו לקבוע לימוד בציבור בבית־הכנסת תֶּכֶף אחרי תפילת שחרית, וזהו סדרו. תחילה פרק אחד{כד} במשנה, עם פירוש רבינו עובדיה מברטנורא{כה}. ואחר־כך סימן אחד{כו} בנביאים{כז}. ואחר־כך ארבעה{כח} מזמורים בתהלים{כט}. ומקרוב נהגו רבים להוסיף בסוף, כעמוד אחד (או רק פיסקא אחת) מספר ראשית חכמה{ל}. וקוראים אותם כסדרם, פרק אחר פרק, וסימן אחר סימן, ומזמור אחר מזמור, ועמוד אחר עמוד, עד שמשלימים וחוזרים חֲלִילָה. וסדר לימוד זה מפורסם בשם שִׁלּוּשׁ{לא}. גם אחרי תפילת ערבית נשארים ללמוד, תחילה שתים או שלוש פיסקאות בעין יעקב עם פירוש רש"י, ומקצת שאר המפרשים. ואחר־כך שלוש או חמש הלכות ברמב"ם{לב} עם מקצת המפרשים{לג}: 

[ז] כל אדם בכל זמן שהוא פותח בלימוד, הן בציבור הן ביחידות, חובה עליו להתפלל תחילה תפילת רבי נחוניא בן הקנֶה, דהיינו יהי רצון וכו' שלא אכשל{לד} בדבר הלכה, שלא אומר על טמא טהור וכו'. וכן התפילה שאחרי השלמת לימודו, דהיינו מודה אני וכו' ששמת חלקי מיושבי בית המדרש וכו'{לה} לתת הודיה להשם יתברך על שֶׁחֲנָנוֹ להיות מהעובדים אותו. ואם הוא לומד כל היום, די שיאמרנה בסיום לימודו בלילה, לפני שהולך לישן. ומתפלל אותן כפי שיזדמן, יושב או עומד{לו}. ודוקא כשלומד משנה או גמרא או הלכה בעיון וכיו"ב, מתפלל אותן, ולא למדרשים ומפרשים וקבלה וכיו"ב אפילו בעיון, או קריאת משניות והלכות שלא בעיון{לז}: 

[ח] כשם שבקריאת ספר תורה צריך להתחיל ולסיים בדבר טוב לישראל{לח}, וְסִימָנֶך אל תעמוד בדבר רע{לח*}, הוא הדין בכל ספר שלומדים{טל}, וכן נוהגים{מ}. וכשמפסיקים הלימוד בסיום העניין, נוהגים להמשיך לקרות עוד פיסקא אחת מתחילת העניין שאחריו. והטעם כדי שלא יקטרג השטן שאינם רוצים ללמוד יותר. כגון כשמסיימים לקרוא פירוש רש"י על פרשת השבוע{מא}, מתחילים פיסקא אחת מפירוש הפרשה שאחריה. וכן כשמסיימים מסכת, מתחילים משנה אחת מהמסכת שאחריה{מב}. ויש נוהגים כן אפילו בסיום כל פֵּרֶק. וְסִימָנֶךָ{מג} ואל תעמוד על הַפֶּרֶק{מד}. ועוד יש מסורת בידינו מקדמונינו נע"ג, לומר פתיחות וחתימות מיוחדות לכל לימוד ולימוד בפני עצמו לפי עניינו, כגון קודם לימוד בתורה פותחים, תורה צוה לנו משה וגו', וחותמים ברוך השם נותן התורה וכו'. ולנביאים פותחים, ודברתי על הנביאים וגו', וחותמים גואלינו י"י צבאות שמו וגו'. למשנה פותחים, כל ישראל יש להם חלק וכו', וחותמים ר' חנניא בן עקשיא וכו'{מה}. וכיוצא באלו{מו}: 

 [ט] כשהוא לומד באיזה ספר וצריך לצאת לחוץ, אל יניח את הספר פתוח, אעפ"י שדעתו לחזור, אלא יפרושׂ עליו מפה או נייר וכדומה. והטעם משום כבוד הספר. ועוד, שאם לא כן, מְשַׁכֵּח תלמודו, כידוע לחכמי האמת{מז}. אך אם נשאר שם אדם סמוך לספר, אין קפידא{מח}: 

[י] הקריאה בנעימה וניגון, מועילה לזכרון{מט}. ויש מחכמינו ז"ל שאמרו, כי כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר{נ} וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים, ומשפטים לא יחיו בהם{נא}. וקיבלנו מאבותינו נע"ג נעימות מיוחדות, לכל לימוד ולימוד בפני עצמו, יפים לעניין, ונאים לבניין. כגון למשנה, לתלמוד, לזוהר, לעין יעקב, למדרשים ומנורת־המאור, לפירוש רש"י (על התורה), לרמב"ם, לשלחן ערוך, לכל אחד ואחד מהנזכרים יש ניגון שונה{נב}. ואף פרקי המשניות הנכללים בנוֹסַח התפילות, דהיינו במה מדליקין ואיזהו מקומן, וגם הַבַּרַיְתָּא ר' ישמעאל אומר בשלוש־עשרה מדות התורה נדרשת (וכן פיטום הקטורת שהיא בַּרַיְתָּא), מנהגינו שקוראים אותם גם אז בניגון הידוע למשנה{נג}: 

[יא] כמו־כן לקריאת ארבעה ועשרים ספרים, קיבלנו נעימות מיוחדות. דהיינו לתורה נעימה בפני עצמה{נד} (ולשירת הים, לעשרת הדברות ולפטירת משה, יש נעימה נפרדת{נה}), לנביאים בפני עצמם{נו}, וכן לתרגומיהם. וספרי הכתובים, נעימתם דומה לנביאים זולת שמקצרים בסלסולם{נז}, אלא שזה דוקא לרוּת, דניאל, עזרא{נח} ודברי הימים. אך לתהלים, איוב{נט}, איכה{ס} ואסתר, יש לכל אחד נעימה שונה ונפרדת בפני עצמה. וכן למשלי קֹהלת ושיר השירים נעימה בפני עצמם{סא}. ואף פסוקי ארבעה ועשרים הנכללים בנוסח התפילות, מנהגינו שקוראים חֵלק מהם גם אז כנעימתם במקומם שבמקרא, כגון ויברך דוד, שירת הים ופרשת העקידה{סב}: 

[יב] יחיד או רבים האומרים פסוק או פסוקים מתורה נביאים וכתובים דרך קריאה, וקל וחומר בנגינותיהם ובטעמיהם, וכן המתרגם, ואפילו תשב"ר בעת לימודם, אין להם לְשַׁנות כלל ועיקר מלשון המקראות. [ואפילו כשהם ענייני קללה או מיתה וכיו"ב, המוזכרים לקמן סעיפים י"ג י"ד]. ואין צריך לומר בקריאת ספר תורה בציבור, שאסור לשנות אפילו אות אחת{סג}: 

[יג] אבל כשלומדים במשנה או בגמרא ובמדרשים, או בפוסקים ובמפרשים וכל כיו"ב, מנהגינו שמקפידין כשנזכר לשון קללה או בזיון ועבירה, או מיתה ועונש וכדומה, לְכַנּוֹת. דהיינו שלא לאמרו לַנּוֹכַח ככתבו אלא להפכו בלשון נסתר, אם הלומדים הם שניים או יותר, וכן הדורש ברבים, שלא ייראה כמקלל את חבירו או אחד מהציבור. וזה לא רק כשהוא לשון המשנה או המאמר, אלא גם אם הוא לשון פסוק. כגון ארור הוא (במקום אתה) מכל הבהמה וגו' על גחונו ילך (במקום גחונך תלך), ועפר יאכל (במקום תאכל) כל ימי חייו (חייך){סד}. והפקדתי עליהם (עליכם) בהלה וגו'{סה}. וכל מַרבית ביתו (ביתך) ימותו אנשים{סו}. גם אל יִתְּצֵהוּ (יתצך) לנצח, יַחְתֵּהוּ וְיִסָּחֵהוּ (יחתך ויסחך) מאהל, וְשֵׁרְשָׁהוּ (ושרשך) מארץ חיים סלה{סז}. יַכֵּהוּ (יַכְּכָה) אלהים{סח}. יכול אם אמר לו, ארור הוא (אתה) יהא חייב וכו'{סט}. אין מקבלים נדבה מן הגויים לחומת ירושלם, שנאמר{ע} ולהם (ולכם) אין חֵלֶק וצדקה וזכרון בירושלָים{עא}. וכל כיוצא באלו. ואף על פי שמתוך העניין מובן לשומעים בבירור כי אין שום כוונה לקללם או לבזותם חלילה{עב}. וזה מיוסד על פי התלמוד{עג}: 

 [יד] כמו־כן מנהגינו ליזהר בשעת הלימוד שלא לומר עניין מיתה או קללה או עבירה וכדומה על עצמו, כגון נשכו (במקום נשכני) נחש והרי הוא (אני) מת{עד}. זה גִּטֵּךְ אם מֵת (מַתִּי){עד*}. פִּתָּה (פתיתי) את בתו של־פלוני{עה}. בשעה שהיה (שהייתי) כּוּמָר, היו בני אדם מפקידים אצלו (אצלי) פקדונות והיה (והייתי) כופר בהן{עו}. אילו היה יודע צדיק זה מעשָיו (מעשַי) הרעים כמה היה מתרחק ממנוּ (ממנִי){עז}. האומר קשה עֻלָּהּ שלַ־תורה ואינוּ (ואינִי) יכול לסָבלה{עח}. וכל כיוצא באלו. ואפילו כשהוא לומד ביחידות{עט}. והטעם, כדי שלא ליתן  

פתחון־פה לשטן{פ}. ויש נוהגים שאפילו לשונות של־נדר ושבועה והֶקְדֵּש וצדקה וכיו"ב, מדקדקים לשַנות אותם ללשון נסתר במקום לשון נוכח, כגון הרי הוא (הריני) נזיר אם יֹאכַל (אוֹכַל) וכו' שבועה שלא יֹאכַל (אוֹכַל) וכו' הרי עָלָיו (עָלַי) כבשר מליח וכו' הרי עָלָיו (עָלַי) כחרם וכו' הרי עָלָיו (עָלַי) כמעשר{פא}. מי שנשבע ואמר שלא יֹאכַל (אוֹכַל) היום וכו'{פב}. האומר הרי עליו (עלי) סלע לצדקה וכו'{פג}. מצוה להקדיש בכור בהמה טהורה ויאמר הרי הוא (זה) קודש{פד}. הרֵיהוּ (הריני) בתענית יחיד מחר{פה}. ככר זה עליו (עלי) כקרבן וכו'{פו}. פירות אלו עליו (עלי) וכו'{פז}. אף על פי שאין נמצא לפניו בהמה ולא ככר ולא פירות. וכן מודר הוא (אני) ממך, מופרש הוא (אני) ממך, מרוֹחק הוא (אני) ממך{חפ}. וכל כיוצא באלו{פט}. ואף על פי שאין הנדר והשבועה וכיו"ב חלים אלא אם כן גָּמר גם כן בליבו{צ}, נהגו והנהיגו כן חֵלֶק מרבותינו חכמי תימן נע"ג מדרכי הזהירות והחסידות, ולמען לא ירגיל האדם לשונו בנדרים ושבועות החמורים{צא}: 

[טו] יש הבדל גדול ועצום, בין המעיין שמעמיק ומדקדק בלימודו, לבין הקורא בפשיטות כְּשָׁט על פני המים. כי המעמיק, משיג את הכוונה וטועם טעם העניין מדבש ונופת צופים, ומגיע אל התכלית להבין ולהורות. מה שאין כן הקורא כאיגרת, שהוא הולך בחֹשך ואומר לַכֹּל סָכָל הוא, והימים והשנים חולפים ובאים ולא ימָצא אתו לא שכל ולא יושר להוציא דבר מאפילה לאורה, ולעמוד על עיקרן של־דברים{צב}. וישתדל האדם ללמוד בכל יום דבר חדש שעדיין לא למד אותו מעולם, וקל וחומר אם יוכל לחדש מעצמו איזה פירוש או קושיא ותירוץ וכדומה{צג}. אך לא יתגאה ויתפאר בחידושיו לומר לאחרים בהבלטה כי זהו מִשֶּׁלו. וגם לא יאמר חידוש של־זולתו בשם עצמו. ואם עשה כן, הרי זו גניבה חמורה יותר מגניבת ממון{צד}: 

[טז] אם יש לו ויכוח עם מישהו, תהיה כוונתו לשם שמים לברר וללבן העניין לאמיתה של־תורה, ולא לקנטר ולהעמיד סִבְרָתוֹ חָלילה. כי אז לא די שאין לימודו נחשב לו למצוה, אלא אדרבה הוא חטא גדול, כי מראה בעצמו שאינו עוסק בתורה מפני מצות המקום ברוך הוא. ואל ייבוש לחזור בו ולהודות על האמת. ואף על פי שזהו נגד טבע האדם, יתן אל ליבו כי אדרבה יש לו לשמוח שנְצָחוהו בדברי תורה, שעל ידי כך נודע לו מה שלא ידע מקודם. ואילו הוא היה נוֹצֵחַ, אין לו לשמוח, שהרי לא הרויח דבר חידוש{צה}. ומתוך ויכוח וְשַׁקְלָא וטַרְיָא (פי' משא ומתן) בין החברים, תצא תועלת שילמדו זה מזה{צו}. והמנהג שהשואל את חבירו וְהַלָּהּ אין בידו להשיב, אבל הוא מבין שהשואל יודע את התשובה, עונה לו דרך ענוה "בְּרִיךְ טַעְמָךְ", או "לְחַיֵ־י", להורות שהוא מוכן ומזומן לשמוע ממנו, ואז השואל מגלה לו התשובה{צז}: 

[יז] מנהגינו לדקדק היטב בגירסת הקריאה וניקודה. ומקובלת בידינו מסורת נכונה ונאמנה מרבותינו חכמי תימן נע"ג דור אחר דור, שהיא שונה בפרטים רבים מהגירסא והניקוד הנהוגים בשאר קהילות ישראל, הן בלשון הקודש הן בלשון ארמי. כי מבני שבט יהודה אנחנו, שאמרו עליהם בגמרא{צח} דקָפְדֵי ודָיְיקי לישַנא נינהו{צט}. ולדוגמא בעלמא נציין מקצת מהם, אבן שתָיה, אֵ–לא, אַפְ–טוּרְפ–וֹס, אִתְאֲמר, בָּצֵל, בַּרַיְתָּא, בְּשָׁעַת, גֻּברא, גְּמַרָא, דור הַפַּלָּגה, דִּרְשה, הוּרקָנוֹס, וֶלֶד, זְפָק, חוֹמֶש, חַמְרא כשפירושו יין, חֲמָרא כשפירושו חמור, חשמֻנַּאי, טִיטוֹס, יְתוּש, כּוֹי, כּוּמָר, כַּחַל, כָּרֵס, לוֹגִין, לוֹלב, לישַנא, לְמַחוֹת, מִיּוֹשֵׁב, מֵעוֹמֵד, מְנַין, מְנָלַן, מִסַּפְּקא לַן, מַסְּקַנא, מִפַּלגי, מְרַחְשְׁון, נילוֹס, סְבַרָא, סְחוֹס, עֻבְ–רָה, עוֹבֶ–ר, עֲזֶרֶת נשים, עִיקָ–ר, עַרָב, פּוֹלין, פֵּלֶג המנחה, צַדּוּקִי, קָטנָיות, קֶלֶף, קִרְיַת שמע, רָב אַמֵי, רב אַסֵי, רב אַשֵׁי, רִבִּי, רַבַּן, רְמָץ, שְׁבוֹת, שְׁבָח, שוֹמֶן, שָׁעַת הַדֹּחַק, תְּבָלין, תחָית המתים, תִּלמוֹד לומר, תְּנוֹ רבָּנַן{ק}: 

[יח] אין לשוחח בבית המדרש אלא בדברי תורה. ואפילו מי שנתעטש, אין לומר לו "אָסוּתָא"{קא}, מפני ביטול בית המדרש{קב}. וגם בזמנינו אין להקל בדבר{קג}: 

[יט] הנכנס אצל חבירו ומצָאוֹ עוסק בתורה והספר פתוח לפניו, מנהגינו שהנכנס פותח ואומר לו חייך לפניך. והַלָּהּ עונה כי הוּא חייך ואורך ימיך. ואם הם שני אנשים או יותר, אומר חייכם לפניכם. והם עונים, כי הוא וגו'{קד}. וזהו להראות חשיבות התורה ומעלתה, ולזרז על לימודה{קה}. וכן אמרו חז"ל{קו}, מרבה תורה מרבה חיים: 

[כ] צריך ליזהר בכל מה שהוא לומד, להוציאו בשפתיו ולהשמיעו לאזניו, שנאמר{קז} לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו וגו'. ועל־ידי זה זוכה שתלמודו יתקיים בידו ולא ישכחנו. ומי שקורא בתורה שבכתב ומוציא התיבות בשפתיו, אף־על־פי שאינו מבין, קיים מצות וּלְמדתם אותם{קח}. ולכן גם עם־הארץ מברך ברכות התורה בשחר לפני הפסוקים, וכן כשהוא עולה לספר־תורה. ואף העוסק בתורה שבעל־פה ואינו יכול להבין (מחמת קוצר דעתו, ולא מפני רשלנותו), יזכה להבינה בעולם הבא{קט}: