סימן קנ"ט - הִלְכּוֹת ברית מילה

[א] מצות עֲשֵׂה על האב לִמּוֹל את בנו ביום השמיני לְלִידָתו, שנאמר{א} ובן שמונת ימים יִמּוֹל לכם כל זכר לדורותיכם. ונאמר{ב} וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים, כאשר צוה אותו אלהים. והיא מצוה חמורה שחייבים עליה כרת (דהיינו מי שמת והוא ערל במזיד), שנאמר{ג} וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעַמיהָ{ד}. ואם אין האב יודע לִמּוֹל בעצמו, יעשה שליח את ישראל אחֵר שיִמּוֹל את בנו{ה}, ויעמוד אצלו בשעת המילה להראות שהוא שלוחו{ו}. ויש לחַזּר ולהדר אחר מוהל וסַנְדָּק, הַיּותר טובים וצדיקים{ז}. ואם כיבד למוהל אחד, אסור לחזור בו ולכבד לאחר, שנאמר{ח} שארית ישראל לא יעשו עוְלה ולא ידברו כזב{ט}: 

[ב] המוהל צריך שידע פרטי הלכות מילה המבוארים בספרי הפוסקים. ויתמיד הרבה לראות ולהתבונן אצל מוהל מומחה, כיצד לאמן ידיו היטב במלאכה זו, שהיא צריכה בקיאות גדולה ואומנות רבה{י}. וצריך שיחקור אם התינוק בריא. וצריכים ליזהר במאד מאד, שלא לִמּוֹל תינוק שיש לו חשש חולי, כי סכנת נפשות דוחה את הכל. שאפשר לו לִמּוֹל לאחר זמן, ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם{יא}: 

[ג] אף על פי שמותר לימול בכל דבר החותך, כגון בצוֹר (דהיינו אבן חדה או אזמיל חדּ) או מִספְּריים וכדומה, מכל מקום המנהג בכל תפוצות ישראל לימול בסכין{יב}. ויעשנה חדה וחלקה ככל האפשר, אף על פי שאין פגימה פוסלת בה (מה שאין כן בסכין של־שחיטה כדלעיל סימן קכ"ד סעיפים י' י"א י"ד) מכל מקום הפגימה מכאיבה לתינוק, כיון שהיא קורעת ואינה חותכת. אך אין צורך לבדקה בציפורן{יג}: 

[ד] מיד כשהתינוק ראוי לימול, אסור לעכב את המצוה מאיזה טעם, כגון להרבות שמחה וכדומה, אלא יִמּוֹל מיד כשהוא ראוי. ואפילו נדחתה המילה מפאת חולי התינוק ונתרפא באופן שיכולים לעשותה ביום חמישי או ששי, עושין אותה אז, אף על פי שהיא מילה שלא בזמנה, וכן הוא מנהגינו{יד}. רק לא בשבת ולא ביום־טוב. כי דוקא מילה בזמנה דוחה שבת ויום־טוב, אבל שלא בזמנה אינה דוחה אותם{טו}. ויום־טוב־שני של־גליות, דוחה, חוץ מיום־טוב־שני של־ראש השנה{טז}: 

[ה] כל היום כשר למצות מילה, מֵהָנֵץ החמה עד שקיעתה, אלא שמצוה להקדים בתחילת היום, שזריזין מקדימין למצוות{יז}. והמנהג בקהילותינו לימול סמוך לפני חצות היום, ונותנים טעם{יח} משום שנאמר{יט} בעצם היום הזה נימול אברהם, פי' בגבורת השמש בחצי היום{כ}: 

[ו] מי שמל ולא פרע, כאילו לא מל{כא}. דהיינו שאחרי חתיכת כל העור החופה את העטרה, חייב לקרוע בציפרניו לשניים (ולפי־כך טוב שהמוהל יחדד ציפרניו מעט), את הקרוֹם הרך שלמטה מן העור המדובק על העטרה, ומחזירו לכאן ולכאן עד שייראה בשר העטרה כולה. ויזהר מאד לעשות הקְּרָע ההוא למעלה, ולא יקרע למטה כלל וכלל, כי בקלות יוכל לעשות התינוק על־ידי־זה כְּרוּת־שָׁפְכָה חלילה. וצריך ליזהר שלא לתחוב שתי ציפרניו יחד, שאם יעשה כן יטמטם לבבו של־תינוק ויהיה עם־הארץ חס ושלום, אלא בזו אחר זו{כב}: 

[ז] הסנדק והמוהל ואבי־הבן, מותרים בעשיית מלאכה ביום המילה, אף על פי שיום־טוב שלהם הוא{כג}. וכן מותרים לאכול כדרכם קודם המילה{כד}. ובבית־הכנסת שהם מתפללים, ואפילו אם רק אחד מהם מתפלל שם, אין נופלים באותו היום בתפילת שחרית על פניהם{כה}. וכן אין אומרים למנצח יענך י"י ביום צרה{כו}. ואם חלה המילה בשני וחמישי, אין אומרים גם את הוידוי ותיקון והוא רחום. וכן אין החזן אומר בהוצאת ספר תורה אל ארך אפים, אלא יהי י"י אלהינו עמנו{כז}. ואם חלה באחת מתעניות הציבור שנזכרו במקרא, דהיינו כגון עשירי בטבת וכו' (וכדלעיל בחלק אורח־חיים סימן ק"ב סעיפים א' ב'), צריכים לומר כדרכם את הסליחות והוידוי, וכן אומר החזן אל ארך אפים. אבל אין נופלים על פניהם, ואין אומרים תיקון והוא רחום, וגם לא למנצח יענך{כח}: 

[ח] נוהגים שכל העם שאצל המילה עומדים, מֵעֵת שמכניסים את התינוק לימול, שנאמר{כט} ויעמוד כל העם בברית. מלבד הסנדק שתופס את התינוק כשהוא יושב{ל}: 

[ט] המנהג שמתעטף אבי־הבן בטלית מצוייצת, וטוב שגם הסנדק יתעטף, כדי לכבד ולרומם את מצות המילה{לא}, אבל תפילין אין מנהגינו להניח אז{לב}: 

[י] וזהו סדר עשיית המילה כפי מנהגינו. אבי־הבן מביא תחילה כסא מיוחד ומכובד לאליהו הנביא, ומכריז ואומר, זה כסא לאליהו זכור לטוב. והקהל חוזרים כן אחריו. ומניח את הכסא לימין הסנדק{לג}. ואחר־כך מכניס את התינוק (כשהוא מקושט בבגדים נאים) ופותח ואומר, והללו־יה, ברוך אשר כבודו מלא עולם וכו' והקהל מצטרפים עמו, וממשיכים הלל זה עד סופו, שהוא יודוך עמים אלהים, יודוך עמים כולם, והללו־יה. ואחר־כך אומרים יחדיו פסוק אשרי תִּֽבְחר (התי"ו בגעיא והשוא שבבי"ת נע{לד}) וגו' קדוש היכלך{לה}. ואין מנהגינו לומר פסוקים שמע ישראל וגו' י"י מלך וגו' אנא י"י הושיעה נא וגו', כמו שנוהגים בשאר קהילות, שאין מקומם עתה{לו}. מתחיל המוהל ומברך אקב"ו על המילה, וחותך{לז}, ונותן הערלה לתוך כלי שיש בו עפר וכן מוצץ בפיו (ולא דרך שפופרת) לשם{לח}, וקודם המציצה פורע (כמו שביארנו בס"ד לעיל סעיף ו'). ובעוד שהמוהל מתעסק בפריעה, מברך אבי הבן להכניסו בבריתו שֶׁלְּאַבְרָהָם אבינו, והקהל עונים אמן. כשם שהכנסתו לברית וכו'{טל}. ומברך עוד אבי הבן שהחיינו. (ואם אבי הבן הוא המוהל, מברך בנוסח "לימול" את הבן{מ}. וגם אם אינו פורע רק אַחֵר פורע, מברך בנוסח זה{מא}. ונכון שיברך גם ברכת להכניסו ושהחיינו קודם שיחתוך{מב}). ואז קורא לו שֵׁם{מג} שהוא אוהב (רוח־הקודש לובשת את האב לקרוא השם הקבוע לאותה נשמה) בנוסח זה "בוא בַבְּרית, פלוני". וחוזרים הקהל אחריו, בוא בברית פלוני{מד}: 

[יא] ואחר־כך, מביאים כוס יין ובשמים{מה} ומוסרים ליד הרב (או המוהל, וירחץ ידיו קודם מפני שנתלכלכו) והוא פותח ואומר (כוס ישועות וגו'), סברי מרנן וכו', ומברך בורא פרי הגפן. ומברך אחר־כך על הבשמים, בורא עצי (או עשבי, או מיני) בשמים, ומריח (וכן שאר הנמצאים שחילקו להם בשמים), ואחר כך ברכת אשר קידש ידיד מבטן וכו' (וגירסתינו צִוָּה בצוואת קדושים, ולא כהגורסים צַוֵּה בלשון עתיד{מו}) בא"י כורת הברית. ועדיין אינו שותה ואף לא טועם{מז} עד שאומר על הכוס נוסח תשתלח אסותא וכו' לנימול, ואחר־כך לאמו{מח}, וכן אומר נוסח קיים את הילד הזה וכו' (וכשמגיע לבדמיך חיי, נותן מהיין באצבעו בפי הנימול{מט}). וכשמסיים, מריק מעט יין מהכוס לכוס אחר ומשגרו לשתות ממנו אֵם הנימול, ואחר־כך שותה הוא מהכוס (ודי בטעימה כל שהוא{נ}) וכן הנמצאים עמו שם{נא}. ואומרים (שיר המעלות אשרי כל ירא וגו', או והללו־יה הילד הַנִּמּוֹל הזה יברכהו אל וכו') ר' חנניא, ואחד מהקהל אומר קדיש דרבנן (ויש מהשאמי שאינם אומרים ר' חנניא, ואומר קדיש יהא שלמא){נב}: 

[יב] אחרי כן נוהגין לאכול סעוֹדה, שכל מצוה שקיבלו ישראל בשמחה (כמו מצות מילה) עדיין עושין אותה בשמחה, וכתיב{נג} שש אנכי על אמרתך וגו' ודרשינן{נד} זו מילה. ולכל־הפחות יסעדו עשרה אנשים אם אפשר. ומי שאפשר לו לעשות סעודה הגונה בפת ובשר ומקמץ ואינו עושה, אלא במיני מזונות וממתקים וכדומה, לא יפה הוא עושה{נה}: 

[יג] מי שהזמינו אותו לסעודת ברית־מילה ויודע שיש שם אנשים מהוגנים, יש אומרים שמחוייב גם הוא ללכת, אבל מנהגינו שאין מקפידים. ולכן נוהגים בקהילותינו להזמין למילה{נו}: 

[יד] בסיום הסעודה, המנהג שדורש הרב בדברי תורה מעין המאורע{נז}. ויש נוהגים לומר לפני ברכת המזון (קודם מזמור למנצח בנגינות) מזמור למנצח על "השמינית" וגו' הושיעה י"י כי גמר חסיד וגו'{נח}, שנדרש על המילה שניתנה בשמיני{נט}. ואין אומרים בזימון שהשמחה במעונו{נט*}: 

[טו] יש מקומות שנהגו מקרוב להתקבץ בבית התינוק בלילה שלפני המילה לקרוא בזוהר הקדוש ענייני מילה שבפרשת לך־לך{ס}, ועושים סעודה. וזו אין לה דין סעודת מצוה כי אינה אלא מנהג בעלמא{סא}: 

[טז] מילה שחלה בשבת או ביום־טוב, ביארנו הסֵּדר לעיל בחלק אורח־חיים הלכות קידוש בשבת סימן נ"ט סעיף י"ח{סב}: 

[יז] יוצא דופן (הנקרא "ניתוח קיסרי". דהיינו שלא נולד כרגיל, אלא חתכו לה הבטן כדי להוציא הולד דרך שם) נימול לשמונה, אבל אין מילתו דוחה שבת{סג}. וצריך להזהיר המוהלים בדין זה, שהוא מצוי מאד בזמנינו{סד}. ותינוק שנולד בין השמשות, יש לשאול הוראת חכם מתי לימול אותו{סה}: 

[יח] אשה שמתו שני בניה מחמת מילה, שנראה כי המילה החלישה את כחם, אין מלין את השלישי עד שיגדל ויתחזק כחו. וכן אשה שמת לה ילד אחד מחמת מילה, וגם לאחותה אירע כן, אזי גם שאר האחיות לא ימולו בניהן עד שיגדלו ויתחזקו{סו}: 

[יט] תינוק שמת קודם שנימול (בין בתוך שמונה ימים בין אחר כך), וכן נֶפֶל (וכדלקמן הלכות קבורה סימן קפ"א סעיף ג'), מלים אותו אצל קברו להסיר חרפתו ממנו שלא יקבר בערלתו, כי חרפה היא לו. ואין מברכים על המילה, אבל קוראים לו שם לזֵכֶר שירחמוהו מן השמים ויחיה בתחָית המתים, ותהיה בו דיעה להכיר אביו ואמו{סז}: