סימן קל"ט - הִלְכּוֹת דברים האסורים משום סכנה

[א] כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצות עשה להסירו ולהיזהר ממנו היטב היטב, שנאמר{א} השמר לך ושמור נפשך מאד. ובפירוש ציוותה התורה על עשיית מעקה לגג מחשש נפילה, שנאמר{ב} כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך וגו' כי יפול הנופל ממנו. ופרטי דיניהם יתבארו בס"ד להלן בסוף חלק חושן משפט, הלכות עשיית מעקה, שמירת הנפש ובל תשחית: 

[ב] וכן צריך האדם ליזהר מכל הדברים המביאים לידי סכנה שאסרו אותם חז"ל. ואמרו{ג} כי חמירא סכנתא מאיסורא, ויש לחוש יותר לִסְפק סכנה מִלִּסְפק איסור. ולכן אסור לילך בכל מקום סכנה כגון תחת קיר נטוי, ועל גשר רעוע{ד}. ולא יצא יחידי בלילה. ולא יישן יחידי בחדר בלילה{ה}. וכן אסור לשתות מים מן הנהרות ומן האגמים בלילה, או להניח פיו על קילוח המים לשתות אפילו ביום, שמא יבלע עלוקה או איזה דבר המזיק והוא אינו רואה{ו}: 

[ג] אסור מן התורה לקצוץ (דהיינו לעקור או לכרות) אילן מאכל, שנאמר{ז} לא תשחית את עֵצָהּ וגו' כי ממנו תאכֵל וגו'. וגם יש בזה סכנה, כי כשם שקצץ את העץ שלא בזמנו, כן יֵעשה לו, מדה כנגד מדה. אבל אם הוא סמוך לעצים אחרים שחשובים יותר ממנו והוא מחליש אותם, מותר לקצצו. וכן אם צריך את מקומו לדבר נחוץ כגון להרחיב את דירתו שהיא דחוקה לבני־ביתו, או לעשות שם סוכה לֶחָג וכדומה. וכן אם דמי העץ יקרים לבניין יותר מלמאכל. וכן אם העץ מאפיל על חלונו (אלא אם כן די בקציצת כמה ענפים, יקצצם ולא יכרות את כולו). וכן מותר לעקרו עם שרשיו ועפרו בשלמות ולנטעו מיד במקום אחר. ומכל־מקום בכל אופנים אלו, עדיף שהעקירה תהיה על־ידי גוי אם אפשר, להינצל מחשש סכנה, וכעין שנאמר{ח} צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו{ט}: 

[ד] מאכלים ומשקים שנפשו של־אדם קצה בהם, כגון שנתערב בהם קיא או צואה וליחה סרוחה, אסור לאכלם או לשתותם. וכן אסור לאכול או לשתות מתוך כלים מאוסים ומטונפים שנפשו של־אדם קצה בהם, או בידים מזוהמות. שכל אלו הם בכלל מה שנאמר{י} אל תשקצו את נפשותיכם{יא}. ואפילו מי שאין נפשו קצה בהם, בטלה דעתו אצל כל אדם. וכן בהיפך מי שקץ בדבר ששאר בני־אדם אינם קצים, מכל מקום לו עצמו אסור{יב}: 

[ה] משקים שנתגלו{יג} אפילו זמן מועט מאד ללא השגחה, גם אם היה זה ביום וכל־שכן בלילה, אסרו אותם חז"ל מחשש ששתה מהם נחש או שאר זוחלי־עפר והטילו בהם ארס, לפי־כך צריך לזרקם לאיבוד. ודוקא חמישה מן המשקים, שהם מים יין חלב דבש וצִיר{יד}. ויש בזה הרבה פרטים שלא העלינום כאן, כיון שבלאו־הכי כתבו הפוסקים כי בדורותינו שאין נחשים מצויים בינותינו, מותר לשתותם. וכן הוא המנהג פשוט, ואין חוששים לזרקם אלא כפי הבנתם באומד הדעת כשיתכן שנפל לתוך המשקים (ולאו דוקא החמישה הנזכרים לעיל) דבר המזיק לפי עניין הזמן והמקום, או מדרך נקיות ואסטניסות ומשום נמלים ושאר שרצים וכדומה{טו}. ואם אכלו שרצים מאיזה פרי או שאר מאכל, מסירים מקום מגעם מסביב{טז}: 

[ו] מים שהוחמו בכלי מתכת{יז} ועדיין לא רתחו (או ששותים אותם בכלי מתכת, אף־על־פי שהוחמו בכלי שאינו מתכת), מזיקים הם לגוף, אלא אם כן מערב בתוכם שרשי עשבים או תבלין וכדומה{יח}. אך אין לסמוך על תערובת קפה או תה{יט}: 

[ז] בועות הצפות על־גבי מים או שאר משקה, אין לשתותן, כי זה מביא לידי חולי. גם אין לנָפחם בפיו או לדחותם באצבעו לצדדים, אלא יְשַׁקְּעֵם באצבעו בתוך המשקה עד שייעלמו{כ}: 

[ח] ארבע תקופות יש בשנה, תקופת ניסן, תקופת תמוז, תקופת תִּשְׁרִי, ותקופת טבת. ובין כל תקופה לתקופה, תשעים ואחד יום וכמה שעות{כא}. ובשעה שנופלת התקופה, אסור לשתות מים (במשך כחצי שעה, או יותר) משום סכנה שלא יוזק ויתנפח, כי אז נהפכים כל המים שבעולם לדם. והעניין נסתר ועמוק, ומקובל מן הקדמונים. אבל אם מניחים אז קצת ברזל על המשקים והמאכלים, או בתוכם, אין רשות למזיק. [ולפי־כך במים שבצינורות ובברזים בזמנינו, אין חשש זה{כב}]. ואסמכתא לדבר, ממה שכתוב והיה דם בכל ארץ מצרים "ובעצים ובאבנים"{כג}, משמע שבכלי מתכות לא נהפכו המים לדם{כד}. ויש אומרים כי על המבושלים או כבושים או מלוחים אין צריך להניח, וטוב להחמיר. ומי שאינו נזהר מלשתות בשעת התקופה, מזהירים אותו. ואם שכחו מלהיזהר ומלהזהיר, על כגון זה נאמר{כה} שומר פתאים י"י{כו}: 

[ט] אסור לאכול דג עם בשר ביחד, ואפילו בשר עוף או שׁוֹמֶן עוף, מפני שעלול להביא לידי צָרַעַת רחמנא לִצְּלַן{כז}. וכן המנהג{כח}. וכל־שכן שאסור לבשלם או לצלותם ביחד. ובדיעבד שנתערבו, צריך לשאול הוראת חכם{כט}. וכשאוכלם בזה אחר זה, בין אם הדג תחילה בין אם הבשר תחילה, דעת מרן{ל} שצריך לקנח את הידים ולרחצם במים, וכן לאכול פת שרויה בנתיים כדי לרחוץ את פיו, או לקנח ולהדיח את פיו. שאם לא יעשה כן, נמצא שאוכל דג ובשר יחדיו. וכן הוא מנהגינו{לא}. ויש אומרים כי הוא הדין שיש סכנה באכילת דג עם חָלָב או גבינה{לב}, וכן יש אמנם הנוהגים להחמיר שלא לאכלם ביחד, ואף מקנחים ורוחצים את הידים והפה כדלעיל{לג}. אבל דג עִם חמאה, המנהג להקל{לד}: 

[י] בהמה או עוף שהיו מסוכנים (דהיינו שאינם יכולים לעמוד מפני חולי) ונשחטו, אף־על־פי שהם מותרים באכילה כְּשֶׁפִּרְכְּסוּ (פי' נתנענעו) בסוף השחיטה{לה}, מכל־מקום המדקדקים מחמירים על עצמם שלא לאכלם{לו}: 

[יא לא יגדל תורנגולים ויונים בתוך ביתו{לז}. אבל בחצרו וכדומה, אין קפידא{לח}: 

[יב] אסור להניח דברי מאכל (כגון אבטיחים, תפוחי־אדמה וביצים) או משקה תחת מִטָּה אפילו אם הם מכוסים בכלי ברזל, מפני שרוח רעה שורה עליהם{טל}: 

[יג] האוכל שום קלוף או בָּצֵל קלוף או ביצה קלופה, שעברה עליהן הלילה, בין חיין בין מבושלים או צלויים, מתחייב בנפשו ודמו בראשו, ואפילו אם הם צרורים וחתומים{מ}, מפני שרוח־רעה שורה עליהם. ואם שייר בהם את קליפתם, או את עיקרם (דהיינו השערות שבראש השום והבצל), אין חשש{מא}. ודי אפילו בקצת מן הקליפה או מן העיקר{מב}. וכן אם אינם לבדם אלא מעורבים עם מאכל או משקה אחר, כגון סלט ירקות או כבושים בחומץ וכדומה, גם כן אפשר להקל. וכל־שכן כשהם בתוך תבשילים{מג}: 

[יד] לא יאכל ממקום שאכל ממנו חֲתוּל או עכבר, מפני שגורם לשַׁכֵּח תלמודו. וכן מטעם זה לא יאכל לב בהמה חיה ועוף{מד}, ולא יהא רגיל לאכול זתים{מה}, ולא יניח מלבושיו תחת מראשותיו. כמו־כן לא יעבור בין שתי נשים, ולא תעבור אשה בין שני אנשים, כי זה גורם לקושי תפיסת הלימוד{מו}. וכן מטעם זה לא יאכל פת שלא נאפתה כל צרכה{מז}, ולא יסתכל (דהיינו בהתבוננות) בפני המת, וכן לא יסתכל בכתב בולט שעל גבי הקבר{מח}: 

[טו] צריך ליזהר מזִיעת אדם, שכל זִיעת אדם היא סָם המות, חוץ מזיעת הפנים. וסימן לדבר מה שנאמר{מט} בזֵעת אפיך תאכל לחם. ולכן לא יניח מאכל בין בגדיו לבשרו מפני הזיעה. וכן לא יכניס מטבעות לתוך פיו, שמא יש עליהן מעט זיעה. ועוד שיד הכל ממשמשת בהן, ויש מהם חולים שזוהמתם נדבקת במטבעות{נ}: 

[טז] מי שראה או הריח איזה מאכל ונתאווה לו ואינו אוכלו, יפלוט כל הרוק שבא לו מחמת זה בפיו ולא יבלענו. כי אם יבלענו, יוכל לבא לידי סכנה{נא}: 

[יז] צריך לקפל טליתו בעצמו, ולא יניח לאחר לקפלה עבורו{נב}. ובתפילין אין קְפִ–ידא, אך מכל־מקום טוב שיקפלם בעצמו משום חיבוב מצוה{נג}. ולא יניח הטלית בלא קיפול בלילה, ואם שכח ולא קיפלה אזי כשיבוא ללבשה בבוקר ינערנה תחילה{נד}: 

[יח] אסור להוציא מפיו דבר פורענות על אדם מישראל, אפילו לומר אִלו היה פלוני חַי, היה בא לכאן (או היה שולח מכתב, או מתקשר ב"טלפון"){נה}, כי ברית כרותה לשפתים{נו}. ואין להפחיד תינוק בדבר טמא, כגון לומר שחֲתול או כלב או סוס יקחהו, או ינשכהו, ואפילו בדרך שחוק. גם לא יכנה לו שֵׁם מגונה, כמו שמצוי בשעת כעס, כגון חמור, מומר, או שרץ טמא וכדומה. כי יש מזיקים ששמותיהם כשמות הטמאים ההם ויוכלו להזיק לתינוק הזה בגופו או בנשמתו. וכן כל כיוצא באלו, צריך ליזהר מאד מהרגל הלשון{נז}: 

[יט יש בזמנינו החוששים לקנות דברים לצורך תינוק העומד להיוולד, אך נראה שאין צורך להימנע מכך{נח}: 

[כ] המכבה את הנר בפיו, דמו בראשו, כי יש חשש שיהא נִכְפֶּה (מחלת נפילה) רחמנא לִצְּלַן{נט}. וכן מטעם זה אין לעמוד ערוֹם לאור הנר{ס}. וצריך לשים לב לזה, כגון מי שבאמצע הרחצה בלילה אירעה הפסקה באור החשמל, שלא יכניס נר אצלו לנגדו{סא}, אלא יעמיד איזה חפץ להפסיק ביניהם, באופן שהאור יתפשט מן הצדדים{סב}: 

[כא] אסור לעבור בנחל שמימיו רודפים ושוטפים, אם המים מגיעים למעלה ממתניו, משוֹם סכנה שלא ישטפוהו המים{סג}: 

[כב] על כל צרה שלא תבא, יקבל האדם על עצמו שכשינצל ממנה יאמר נשמת כל חי וכו' בתודה וקול זמרה בפני עשרה אנשים, וסגולה זו בדוקה ומנוסה שניצולו רבים על־ידה{סד}: 

[כג] מלבד הדברים שהזכרנו בסימן זה, הובאו בתלמוד ובפוסקים ובמקובלים עוד עניינים רבים ושונים שהם סכנה. וחלקם מפוזרים בספרנו זה, כל דבר במקומו. וגם אותם שאין העולם נזהרים בהם, שומר נפשו ירחק מהם, כי חיים הם למוצאיהם: