אם יכול לברך שהחיינו אחר הנענועים

מתוך שו"ת עולת יצחק למרן שליט"א חלק ב' סימן קמב

אם יכול לברך שהחיינו אחר הנענועים

שאלה:

בס"ד במוצאי שמיני עצרת ירח האיתנים התש"ן

עתה באתי בנדון עובדא דהוה הכא ביום א' דחוה"מ דהאיי שתא שהוא יום ראשון לנטילת לולב ומברכין גם ברכת שהחיינו, ובירך אחד על נטילת לולב ונטל הלולב ונענע בו. וקודם שבא לברך על ההלל נזכר שלא בירך שהחיינו על הלולב, ונסתפק אם יברך עתה שהחיינו, דלכאורה כיון שעסוק במצות נטילת לולב שגם בנענועים של הלל והושענות יש מצוה, א"כ מיקרי שעוסק במצוה וא"כ יוכל לברך שהחיינו כשנזכר. והא למה זה דומה, למה שמבואר במשנ"ב סי' רכ"ה ס"ק י"ג בשם האחרונים וז"ל, ואם לא בירך בשעת אכילה ראשונה, שוב לא יברך על אכילה שניה, וכ"ש שלא יברך על אותה אכילה עצמה אף שעדיין לא נתעכל הפרי עכ"ל. ומשמע מדבריו דדוקא כשאכל הפרי הראשון ולא בירך שהחיינו לא יברך אף שלא נתעכל. אבל כל זמן שעדיין אוכל הפרי הראשון יברך. והכא נמי שבירך על נטילת לולב ועוסק בנטילתו ע"י הנענועים, דמי לאכילה ראשונה ויברך שהחיינו כשנזכר וכו':

והנה המשנ"ב בשער הציון סי' תרס"ב אות ד' הביא דברי הפמ"ג שאם נטל ביום א' ולא בירך זמן, אין מברך ביום ב'. ודחאם מלשון הלבוש ומג"א דמשמע מדבריהם דאף אם נטל ביום הראשון ולא בירך, יכול לברך ביום השני. וסיים וז"ל, ובאמת אינו דומה זה לשאר ענייני אוכל דקיימ"ל בסי' רכ"ה דאינו מברך אלא בתחילה כשראהו ולא כשהורגל בו. דהכא כיון דמפסקי לילות מימים דבלילה אין זמן נטילה, כל יומא הוא מצוה בפנ"ע וצ"ע עכ"ל. ומבואר חילוקו דבלולב אף שאתמול נטל ולא בירך מתחדש למחרת מצוה חדשה ואין זה ענין לפרי חדש:

ולפי זה נוכל לומר בנדון דידן שנטל ביום א' ולא בירך שהחיינו קודם הנטילה ונזכר בנענועים, דבכה"ג יהיה עדיף לברך שהחיינו למחר ולא יברך היום, דהיום שכבר נטל הלולב ועסוק בנטילתו וליכא הפסק לילה מיום ואין התחדשות במצות הלולב, וע"כ עדיף לברך למחר דאז יש נטילה חדשה, אלא דנראה דבכל אופן אפשר שבחלק זה שעסוק באמצע הנטילה והנענועים, נוכל לדמותו שפיר לדין פרי חדש שיכול לברך שהחיינו כל שעסוק באכילה ראשונה, והכא נמי כל שעסוק בנטילה של יום ראשון ונענועיו הוי כעוסק באכילת הפרי חדש הראשון. ורק בחלק שדיבר המשנ"ב והשעה"צ כשנטל ביום א' ולא בירך וביום ב' נזכר, דאז יש חידוש בלולב דמפסקי לילות מימים, ושפיר יברך שהחיינו, דבזה יש בו מעלה על פרי חדש שאוכלו בפעם שניה ובפעם ראשונה לא בירך:

ונראה דמוכח כן, ואל"כ תיקשי לדברי השער הציון בהא דקיימ"ל דאם לא בירך שהחיינו בלילה הראשון של סוכות דמברך כל החג, והוא דינא דגמ' וכמ"ש במג"א סי' תרמ"ג. ולדברי שעה"צ תיקשי דכיון דבסוכות חיוב סוכה הוא לילה ויום לא ישבותו ולא מיפסקי לילות מימים, א"כ איך יוכל לברך בשאר ימי החג והרי אין כאן התחדשות במצוה לאחר הפסקה. אלא ע"כ דכיון שכל שבעת הימים יש עליו חיוב סוכה, הוי כאכילה אריכתא וכעוסק באכילת פרי חדש הראשון שכ"ז שעסוק באכילתו יוכל לברך. ורק בלולב צריכין אנו לסברת שעה"צ באופן שנטל ביום הראשון ופסקה נטילתו ולמחרת נזכר שלא בירך שהחיינו דבזה שפיר יוכל לברך לאחר הפסקת הלילה, ובזה לא דמי לפרי חדש:

ומ"מ נראה שיש מקום לדון בזה, דהנה המג"א בסימן תרמ"ד כתב וז"ל, במנהגים כתוב שינענע ואח"כ יברך שהחיינו, וכן נוהגין בפוזנא. ולי נראה שיברך קודם (לבוש) וכ"מ סי' תרנ"א ס"ה, וכ"נ דמאי שנא משופר ומגילה וכו' עכ"ל. ומבואר דעת מג"א דגם שהחיינו יש לברך עובר לעשייתן (ועי' בכורי יעקב שם סק"ב). וכן מפורש בלשון מרן שזכר המ"א בסי' תרנ"א, יברך על נטילת לולב ושהחיינו קודם שיטול האתרוג, כדי שיברך עובר לעשייתו וכו' עכ"ל. ושפתיו ברור מיללו שגם שהחיינו צריך להיות עובר לעשייתן. וקשה לומר דכיון דיש בכל נענוע מצוה, הוי שוב עובר לעשייתן לפני הנענועים. דהא כיון דמדאגבהיה נפק ביה וזה עיקר המצוה, א"כ יהיה עדיף לברך עובר לעשייתן קודם עיקר המצוה. ומצד שני י"ל דהנטילה ונענועי יום ראשון הוי יותר עוסק במצוה "ראשונה":

ובחפשי בספרים בזה מצאתי להגאון מבוטשאטש באשל אברהם סי' תרנ"א סעיף ה' שעמד על מדוכה זו, ומסקנתו דבדיעבד אם בירך שהחיינו על הנענועים יש בזה גם משום עובר לעשייתן עדיין, וגם הברכה קאי גם כן אשאר ימים. ואם נזכר לכתחילה אחר שהיפך האתרוג לכדרך גדילתו ולא בירך עדיין שהחיינו, ובא ונמלך אם יברך קודם הנענוע או ביום ב' קודם נטילתו, נראה דעדיף לברך ביום ב' וכו' עכת"ד יעו"ש:

ביקרא דאורייתא

דוד הלל, בני ברק.

תשובה:

בס"ד יום ראשון לסדר וירא ה'תש"נ

שלו' רב ליקרת מעכ"ת ידידי הרה"ג דוד הלל שליט"א.

בעניין הספק אם אפשר לברך שהחיינו אחרי הנענועים, וכבר הציע כת"ר יפה ובאריכות צדדי השאלה ושרשי הדין בספרי הפוסקים כיד ה' הטובה עליו, ורוצה לדעת חוות דעתי הענייה בזה. והנה בדין שהחיינו על אכילת פרי איכא פלוגתא אם אפשר לברך שהחיינו באכילה שנייה, כמו שהובא בכף החיים סי' רכ"ה ס"ק ל"א ובשו"ת פעולת צדיק ח"א סימן ק"ט, אלא שהכריעו להקל מטעם ספק ברכות. ועיין בכנה"ג ומג"א שהביאו בשם תשובת הרדב"ז ח"א סי' ק"ל דהוא הדין לדידן אם לא בירך בשעת אכילה, לא יברך באכילה שנייה, וכל שכן שלא יברך על אותה אכילה עצמה בעוד שלא נתעכל הפרי ע"כ. וכ"כ עוד אחרונים משם הרדב"ז שם, אבל לפנינו ליתא התם אלא בסימן שי"ט יעו"ש. ולכאורה יש להסתפק אם אכילה שנייה היינו כשאוכל בפעם אחרת לגמרי, או אף באותו זמן עצמו כל שהתחיל לאכול ובלע, ושכח לברך מתחילה, אעפ"י שלא הסיח דעתו מלאכול, מ"מ שוב כשממשיך לאכול חשיב אכילה שנייה ולא יוכל לברך שהחיינו. ובפמ"ג אשל אברהם סק"ז מוכח דאף בהתחיל לאכול קצת שפיר מברך שהחיינו ע"ש. וכ"נ בספר ברכת הבית שער כ"ד סעיף ז' וז"ל, אם התחיל לאכול בלא ברכת שהחיינו ולא אכל רק מעט וחושק עוד לאכול, מברך שהחיינו על אכילה שאוכל אח"כ. כ"מ בפמ"ג (דהרי לא פסקה השמחה הראשונה, שעדיין לא מילא תאוותו). אבל אם אכל הרבה בלא ברכה ואינו חושק עוד, אינו יכול לברך אף שרוצה לאכול עוד. וכן אם אכל מעט בלא ברכה ופסק, ולאח"ז הביאו לו עוד מאותו המין אינו מברך ע"כ. וכ"כ עוד שם בסעיף ט"ל לגבי בגד חרש, שאם לא בירך קודם לבישה יברך כל שלא שהה זמן רב אחר הלבישה יעו"ש. וע"ע באשל אברהם מבוטשאטש. ומינה לנדון דידן כל שעדיין יש לנענע שפיר מברך שהחיינו:

והנה שיטת הרמב"ם פי"א מברכות הלט"ו על פי הגמ' בפסחים דף ז: דאם נטל את הלולב מברך בלשון עבר על נטילת לולב, שכיון שהגביה יצא כבר יד"ח. ואעפ"י שכתב שם בהלכה ה' שאם נגמרה המצוה אינו מברך, שאני הכא דאכתי מצות נענועים לפניו, והארכנו בזה בס"ד בבארות יצחק על פסקי מהרי"ץ הל' סוכה סעיף כ"ט, והלכות לולב סעיף כ"ג. ולכאורה יש לחקור לפי זה, אם היינו דאחר נענועין פעם אחת כבר אין מקום לברך, או כל ד' הנענועין. ומסתברא דבפעם אחת סגי, דהא מי שלא היה לו לולב בשעת קריאת ההלל ונוטלו אח"כ באחת משעות היום סגי בנענוע פעם אחת. וכ"נ מדברי הרמב"ם פ"ז מלולב הל"ט וי' דמצוות נענועין מצד עצמה אינה אלא פעם אחת, רק שמצד ההלל צריך ד' פעמים. וכן יש להוכיח בהדיא מתוך מ"ש מרן בש"ע סימן תרס"ד סעיף ז', ואחר הנענוע הראשון יכול הוא ליטול הערבה עם הלולב וכו' ע"ש:

מיהו כל זה אינו עניין לנ"ד, דדוקא בברכת המצוה קפדינן שיהא עובר לעשייתן, אבל בברכת שהחיינו אע"ג דבעינן נמי למהוי עובר לעשייתן כמו שציין כת"ר דעת מרן הש"ע והלבוש והמג"א, מ"מ נראה דאין זה אלא לכתחילה. וכן משמעות לשונם של הלבוש ומג"א שלא דחו מנהג פוזנא בשתי ידים כמו שהיה ראוי אילו סברו שהוא מנהג טעות גמור. ולא עוד אלא שמצינו סמוכות למנהגם זה, שכן מפורש בהלכות לולב להרי"ץ גיאת דף קי"א וז"ל, מברך על נטילת לולב וכו' ומנענעו מוליך ומביא מעלה ומוריד ומברך זמן. ולא הוי נענוע הפסק בין נטילה לזמן, מידי דהוה אברכת אש ואברכת בשמים דניאותין ומברכין ולא הוי הפסק בין ברכה לברכה ע"כ. וכ"ה בארחות חיים סוף סימן כ"ד, ביו"ט ראשון שמברכין שהחיינו, כתב הר"י אבן גיאת שאחר הנענוע מברך, ולא (יהיה) [הוי] הנענוע הפסק בין ברכת נטילה לזמן ע"כ. [ותימה על הלבוש שכתב דבארחות חיים מסיק לברך שהחיינו קודם הנענוע, וזה אינו כמבואר למעיין ודוק. ומה שרצה האליה רבה סק"ו לתרץ שמנהגם היה דבשעת הנענוע מברך זמן יעו"ש, מתבאר מדברי הריצ"ג וא"ח דאינו כן]. ובתשובת הרשב"ץ ח"ב סימן ר"ד ורי"א האריך בנ"ד, וכתב דכיון דקיימא לן (בעירובין דף מ:) דזמן אומרו אפילו בשוק, אפשר לברך זמן אחר קריאת המגילה אם לא בירך לפני קריאתה. וכל שכן שבנטילת לולב יש טעם לברך זמן אחר נטילה, שהרי עדיין יש נענועים שהם שיירי מצוה וכו' ע"ש. ולפי טעמו הראשון פשיטא שגם אחר הנענוע הראשון שפיר דאמי דלא גרע מאחרי קריאת המגילה. שכל עוד יש קורבה ושייכות למצוה, עד סמוך מיד אחר סיומה, יש מקום לברכת שהחיינו:

ולכאורה הוה סלקא דעתין להסתייע גם ממה שפסקו האחרונים בסימן תרע"ו שאם נזכר אחר שהדליק נרות חנוכה יכול לברך כל עוד שהנרות דולקות, אבל יש לחלק דהתם לא גרע מהרואה נ"ח שמברך. ועדיין יש להעיר מדעת הרש"ש זיע"א שסובר שלכתחילה יש לברך שעשה נסים ושהחיינו אחר ההדלקה, ועיין מ"ש בזה בילקוט קול סיני דף ר"ח ובמקבציאל גליון י"ב באריכות. ובתשובתינו דלקמן סימן ר"ה אות ו'. וברמב"ם פ"א מברכות הלי"ז מוכח כדעת האומרים שגם שעשה נסים ושהחיינו קודם ההדלקה, וכן מנהגינו פשוט:

[והנה במסכת סופרים פ"כ הלכה ו' מסודר ברכת להדליק נר של חנוכה, הנרות הללו, שהחיינו ושעשה נסים, ומשמע לכאורה דשהחיינו אחר ההדלקה כמו הנרות הללו. אכן לא פורש שם שמדליק מיד לפני הנרות הללו, ואמנם בתשובת מהר"ם בר ברוך דפוס פראג רף ס"ו מוכח דגריס במס"ס המדליק נ"ח אחר שהדליק אומר הנרות הללו וכו' ע"ש, אבל אפשר דבגירסתו היה ג"כ שהחיינו ושעשה לפני הנרות הללו וכ"ה ברא"ש פ"ב דשבת סימן ח') ודלא כקרבן נתנאל שם אות ח' שכתב דמשמע מהרא"ש שמקדים הנרות הללו לברכת שעשה נסים וכו' ע"ש. שהרי אחרי ברכת להדליק נר שלחנוכה, נרשם תיבת וכו', להורות על שתי הברכות הנוספות (ובאבודרהם ושאר הראשונים. וכ"כ בש"ע סימן תרע"ו סעיף א' המרליק מברך ג' ברכות וכו', ובסעיף ד' כתב אחר שהדליק, אומר הנרות הללו וכו'. ופירש המג"א דהיינו אחר שהדליק הנר הראשון שהוא העיקר וכו' והביאוהו שאר האחרונים. וכן המנהג. ומ"מ נראה שאם אמר מיד הנרות הללו ולא המתין עד שידליק אפילו נר אחד, אין לחוש בזה להפסק מאחר שהוא מעין הברכות. שהרי כן נוהגין בבקשות שעל כוס המילה, והא מכשטא בז' ברכות, וכמו שהארכנו בס"ד בתשובה ח"א סימן קכ"ד. רק ששם ממתינין מלשתות עד הסוף, כדי שיהיו הבקשות מסודרות על הכוס, משא"כ הכא דשפיר דמי להדליק וגם לומר הנוסח כאחת. ועיין פר"ח שם סק"ד ודו"ק. וראיתי בשו"ת מנחת יצחק חלק ד' סימן קט"ו אות ג' שהבין דלעיכובא אתאמר, שאם אמר הנרות הללו קודם הדלקת הראשון דינו כשח בנתיים ע"ש, ובחלק ו' סימן ס"ד. והוא תמוה, דלעניין דיעבד, ודאי פשיטא דלכולי עלמא לא הוי לעיכובא, דלא גרע מגביל לתורי כדאיתא בש"ע סימן קס"ד סעיף ו'. ויש להעיר גם כן מהא דבמילה מברכין שהחיינו אחר המילה. ולא עוד אלא דמסדר לשון הרמב"ם פרק ג' סוף הלכה ג' נראה שאומרין אותה אחרי ברכת אשר קידש ידיד וכו'. אמנם בשו"ת ר' יהושע הנגיד סימן כ' איתא שהמנהג אצלם ברוב המקומות לאמרה עוד קורם ברכת המילה, ובמקצת מקומות אחר המילה, וסיים שאין קפידא בכך יעו"ש, ובמ"ש בס"ד לקמן תשובה ר"ח ד"ה ומצאתי]:

הלכך לדידן אע"ג דקיימא לן לברך שהחיינו קודם נענוע הלולב וכן קודם הדלקת נר חנוכה, מכל מקום אפושי פלוגתא לא מפשינן לומר דסבירא לן דאפילו בדיעבד לא מהני אחר כך. [שו"ר שכן מפורש כבר בתשו' הגרעק"א תניינא סימן י"ג]. כל שכן שיש לצרף מה שלגבי אכילת פרי חדש, יש אומרים שיכול לברך בפעם שנייה כנז' לעיל. והכי עדיף טפי, מאחר דלגבי ברכת שהחיינו בלולב פליג הפמ"ג שלא לברך ביום שני. ואעפ"י שבכף החיים סימן תרס"ב ססק"ג פסק דלא כותיה בשם האחרונים, וכן המשנ"ב בסימן תרמ"ד סק"ג, הנה בשער הציון סימן תרס"ב אות ד' חזר המשנ"ב להסתפק קצת בדבר כדמוכח מדהניחו לבסוף בצריך עיון, הגם שהכה"ח הבין שבשער הציון החליט היפך הפמ"ג:

והאשל אברהם שהביא מעכ"ת שסובר דעדיף להניח ברכת שהחיינו ליום שני, מכל מקום גם הוא הניח בצריך עיון. ברם אנן בעניותין, דעתין מכרעא לן דעדיף טפי לברך השתא אחר הנענועים, מהני טעמי דקאמרינן, ודבר בעתו מה טוב:

ואחתום בעתירה שעליך תחול ברכת טוב

הצ' יצחק רצאבי יצ"ו