קינה: אוי להם לבריות מעולבנה של תורה

לק"י

יום א' לסדר "ה' ברך את אדני מאד ויגדל" , מרחשון ה'תשס"ט

אוי להם לבריות מעולבנה של תורה

סיפדי והלילי תורת יקותיאל, איך הוסר נזרך, איך הושלכה תפארתך, איך שיחקו ביך יושבי קרנות והולכי רכיל לחלל קדושתך, איך הוציאו דברים מקודשים מצודקים לדברי הבאי, איך שמו מַקְּחָה של תורה לתכלית של גנאי, תחת שיתקלס עילאה, בפלפולא דאורייתא, וישמח ויחדי, בבנים הנושאים ונותנים, בפנינים יקרים, מסיני חצובים, לא ישוו בם כל חפצים. תחת כל זאת, ניעור השטן לקנאות, בעם בחירי אל – לרקד בין קרנות, לעורר מחלוקות, בכל פינות ומחנות, להסית ולהדיח, את היורה להרתיח, נמהרי לב ונעדרי דעת, להבעיר ללבות, אש בכל חוצות, להגביר להבות, לקטר בבמות, במסווה של "למחות", אשר לא כדת של      תורה:

שערוריה ושמה, בעלי מגמה, חוצנם ניערו, דלותם פיארו, נחלצו בלהיטות, טרם תוחמץ הזדמנות. שינסו המתניים, חיככו הידיים, והתסיסו והסיתו, חכמים מחוכמים, יושבי על מדין, בני ציון היקרים. חכמי עדתינו, עליהם גאותינו, מעתיקי השמועה, להרוות צאן קדשים דעה. בידיעה, שעדת קודש זרע אמונים, לרבניהם נשמעים, ועליהם נסמכים ונשענים, וגילו את אזנם, כדי לחסוך מזמנם, מלקרוא החוברת, עטרת תפארת. ותחת דגלה של מחאה, לקנאות לכבודה של תורה, עיפרו בעפר יפעתה, והחשיכו מאורה, וקראום למחות, לגלות הדעות, על כוונה לבזות, בראש כל חוצות, את גדולי הדורות, נושאי דגלה של      תורה:

אוי לנו שכך עלתה בידינו, שאנשי תככים, חורשי מזימות, נעדרי הדעות, הצליחו לבבות להטות, להבעיר ללבות, להשמיץ לבזות. ועל זאת באנו למחות, ולקרוע קרעות, על סילוף האמת, על עדה הנחבאת, אחזתנו בעתה, על נבלה שנעשתה, להשמיץ לבזות, את העם לשסות, על חיבור "נר יום טוב", ועל מחברה השוקד על דלתות התורה, המשחיר פניו עליה, מגלה סתריה, חושף מצפוניה, הממית עצמו עליה, המשים עצמו כאין, גם בעת הזאת – עת חולל הכבוד, עת הוסרה העטרה, תחרה צחורה, המוחל בלב שלם, לכל מחליק ומתלהם, לכל מכעיסיו ומקניטיו, אוי מה רבו צריו, על אלה אני בוכיה, על חילול כבודה של     תורה:

טובינא דחכימי. מרגניתא דלית בה טימי. הוא ניהו מורינו ורבינו הגאון הגדול רבי יצחק רצאבי הי"ו ומצוי"ץ, מקים עולה של תורה, מברר אמיתותה של מסורה, פאר עדתינו, עליו גאותינו, מעיין המתגבר, אבן הראשה, בקי בכל מכמני תורה, אשר לנו ירושה. מברר הספיקות, מגלה עמוקות, מיישר הדעות, מבטלן אם כוזבות, מוסר הנפש, לכל דורש ומבקש, והכל במאור פנים, שפתותיו שושנים, עיתיו היקרים לכל מסורים, ללא תפקיד ומשרה, זאת חוקת     התורה:

נחלץ בראש המחנה, לעמוד בפרץ מקנא, לא חת ולא זע, להחניף לא ידע, עומד מול כל נחשול מטבע, אשר עומד על עדתינו לבלע, והכל עם ראיות נכוחות, כראי מוצק חזקות, מקדמונים נמשכות, לכל העדות להראות, ספרין פתיחו, וכותלי בית המדרש יוכיחו, יריעו אף יצריחו, שלא טעו רחמנא ליצלן אבותינו, אלא אדרבא אשרינו, ששם חלקנו, לעדת מי מנה, למורשת אבות נאמנה, מעתיקי השמועה דור אחר דור בקנאה, והכל כדרכה של       תורה:

וגם במערכה הזו נחלץ חושים, ולא אטם אוזנו לקול מלחשים, לאמר הרפה הידיים, השפל המתניים, ובירר וחיוור, וניפה וסילת, והציג לעיני כל, שגם בזאת, דרכינו מוצקה, ומסורתינו חזקה, מצבת קודש מצבתה, ותחת כל זאת, נשמעה השמועה, שדברי בלע מטרתה, לחרף ולשסות, להקניט לגנות, את פאר הדור והדרו, ראש גולת אריאל, מעמיד דת נאמנה, מחזיר עטרה ליושנה, הראשון לציון, ראש עם חכם ונבון, ובעבור זאת גילו פנים      בתורה:

אוי לאותה בושה, תכסינו כלימתינו. חולל כבודה של עדתינו, שמחליקים מתוכנו, בשר מבשרינו, חתרו המחתרת, גילו התפארת, החמיצו העיסה, הגדישו הסאה, הקדיחו התבשיל, והפכו הקערה על פיה, תחת שיהא לנו להדרה ולתפארה, לששון ולקול שמחה, תחת שתוצג גם בזו הפעם, מסורת קדושה עם סיבה וטעם, ותהיה עדה לתפארה, מושא לכל העדות לקנאה, בהראות לכל עדי עדיים מעיין מפכה מים חיים, יפי מסורתינו, וחוזק מנהגינו – הושבת חגינו, נהפך לאבל מחולינו, לגנות עדתינו, תחת היותינו ממתינים לתגובה, אם יש בכלל על זו התשובה, צריכים אנו להראות יושר פעלינו, וזכות מעשינו, להשבית את זמנינו, מלַחְמָה של     תורה:

אליכם עדה קדושה, אשאל מכם שאלה, וכי נכבוש הנבואה, נעלים השמועה, נטמון הדברים – מפז יקרים, וכל זאת משום שלא יאה, לשים את הגדול כטועה, לא תגורו מפני איש כתוב בה, ומשנתו של הראשל"צ על לוח ליבו היא כתובה, זאת דרכה של תורה, לא תחניף לכל כבודה ומשרה. ואם יצדקו הדברים, ואנחנו הטועים, נבטל הדעות, נכריז בכל חוצות, נגנוז החוברות, בחבלי אהבות. אולם אם לנו הראיות, אין משוא פנים     בתורה:

וכל המעו"ררים ועל ביזוי כבוד הראשל"צ ממחים, היכן הייתם עשרות בשנים, עת את דמו שפכו, את כבודו ביזו, את זכרו הוקיעו, ולעדתו הרעו, מה לכם כי נחלצתם רק עתה, לעורר את זקני העדה, את דעתם לגלות, בראש כל חוצות, למען יהא לדראון חרפות, גלילי יקרות, אשר בה כתובות, אין זאת אלא משום שאת רבם דקרו, ובמדה שהוא מדד, באותה מדה מדדו, והדברים מפורסמים, בכל ספריו הם פזורים, אוי לנו מעולבנה של      תורה:

אסיים חתמתה של זו האגרת, בבכי תמרורים ובדמע היא נכתבת, על חלול השם שנעשה, חילול כבודה של עדה, חילול התורה.

נייחל קץ פלאות, בו ירבו הדעות, לידע אמיתות, יתיישרו נתיבות. לאחד השורות, להשקיט מחלוקות, לאל א' יהיו פונות, לעבדו אהובות, בדרכי האבות.

הכותב בלב דואב

צעיר תלמידי הרב

אורן בהר"ר שמעון צדוק.