סימן ע"ו - הלכות עירובי חצירות ושיתופי מבואות

[א] שני יהודים או יותר הדרים בחצר אחת, כל אחד בבית בפני עצמו, אסורים הם לטלטל בשבת מן הבתים לחצר, ומן החצר לבתים, ומבית לבית, ואפילו שלא בדרך החצר, כגון שיש פתח או חלון בין ביתו של־זה לביתו של־זה, אסורים לטלטל דרך שם. ומצוה עליהם לעשות עירובי חצירות, שלא יבואו לידי מכשול. דהיינו שגובים ככר לחם בערב שבת מכל בית ובית, ומניחים אותו באחד מבתי החצר עד כניסת שבת, ועל־ידי כך נחשב כאילו כולם דרים באותו הבית. או אחד מבני החצר, לוקח בערב שבת ככר אחד שלם משלו (או אפילו פרוסה{א}), ומְזַכֶּה אותו על־ידי אחר (כמו שיתבאר בסעיפים י"ב י"ג) לכל הדרים בחצר. וכיון שכולם זכו בככר זה, ובכניסת שבת הוא מונח בבית הַמְּעָרֵב, נחשב כאילו כולם דרו באותו הבית. ולכן מותרים לטלטל מבתים לחצר ומחצר לבתים, ובכל החצר{ב}: 

[ב] שתי חצרות שיש ביניהם פתח, אם רוצים, עושים כל בני חצר עירוב אחד בפני עצמם, ומותרים כל בני החצר לטלטל בחצר שלהם. אבל אסורים לטלטל מחצר לחצר, כלים ששבתו בבית. ואם רוצים, עושים כל הדרים בשתי החצרות עירוב אחד, כדי שיהיו מותרים לטלטל גם מחצר לחצר אפילו כלים ששבתו בבית. ואם יש בין החצרות אפילו רק חלון שהוא לכל הפחות רָחֵב ארבעה טפחים וגבוה ארבעה טפחים, והוא בתוך עשרה טפחים סמוך לארץ, ואינו מסורג, גם כן יכולים לערב ביחד. אבל בפחות מזה, אין יכולים לערב ביחד. ואם יש חלון בין שני בתים, אפילו הוא גבוה למעלה מעשרה טפחים, יכולים לערב יחד, מפני שהבית הרי הוא כמלא, כיון שהוא מקוּרֶה, וכאילו אין החלון גבוה עשרה טפחים{ג}: 

[ג] שתי חצרות זוֹ לפנים מזוֹ, ובני החצר הפנימית אין להם דרך אל הרחוב רק דרך החצר החיצונה, שיש פתח בין החצרות ודרך שם הולכים, אם רוצים, מערבים עירוב אחד ביחד. ואם לא עירבו ביחד, אם בני הפנימית לבדם עירבו, הם מותרים לטלטל בחצר שלהם, ובני החיצונה אסורים. ואם בני הפנימית לא עירבו, אלא בני החיצונה לבדם עירבו, לא מְהַנֵּי להם העירוב, כי מאחר שבני הפנימית יש להם דריסת רגל דרך החצר החיצונה, הם אוסרים עליהם. וזה דוקא אם בני הפנימית לא עירבו, שאז כיון שהם אוסרים זה על זה במקומם, אוסרים גם במקום אחר. אבל אם עירבו גם הם בפני עצמם, שאז מותרים לטלטל במקומם, אינם אוסרים גם על החיצונה. וכן אם בפנימית דר רק ישראל אחד שאינו אוסר במקומו, גם על החיצונה אינו אוסר. ואם בפנימית דרים שנים ולא עירבו, אף־על־פי שבחיצונה אין דר אלא אחד, כיון שהם אוסרים במקומם, אוסרים גם על היחיד {ד}: 

[ד] בניין שיש בו שתי דירות, דהיינו שיש פרֻזדוֹר אשר דרכו נכנסים לדירה זו וגם לדירה זו, ודרים בשתי הדירות שני בעלי בתים, אסורים להוציא אפילו מבית לפרוזדור. וכן אפילו בדירה אחת שהיא חלוקה לשני חדרים ודרים בהם שנים, אף־על־פי שהפנימי אין לו פתח אלא לחיצון ומן החיצון יוצאים לחצר, מכל מקום אסורים לטלטל אפילו מחדר לחדר, עד שיעשו עירוב{ה}: 

[ה] כשהם שמונה עשר בעלי־בתים{ו} או פחות, שֵׁיעור העירוב כגרוגרת (שהיא כמו שליש ביצה, 18.6 גרם) לכל אחד, חוץ מזה שעושה את העירוב ומניחו בתוך ביתו, כי הוא אינו צריך ליתן פת כיון שבלאו הכי הוא דר שם. ואם הם יותר משמונה עשר, אפילו הם אלף, שיעורו עבור כולם מזון שתי סעודות, שהן שמונה עשרה גרוגרות, שהן כמו שש ביצים (336 גרם). ולכתחילה יש להחמיר כדעת האומרים שהן כמו שמונה ביצים (448 גרם). (ולפי זה כגרוגרת הוא כשליש ותשיעית ביצה, 24.8 גרם){ז}: 

[ו] צריך שלא יקפיד על העירוב אם יאכלנו חבירו. ואם מקפיד עליו, אינו עירוב. לכן צריך ליזהר שלא לערב בדבר שהוכן לצורך שבת{ח}: 

[ז] העירוב צריך להיות מונח במקום שכל אחד מן הבעלי־בתים שנעשה בשבילם יכול לבוא לשם בין־השמשות. לפי־כך יש אומרים שאם היה שם או בשכונה מת רחמנא לִצְּלַן, ואחד מן הבעלי־בתים הוא כהן ולא היה יכול לבוא בין־השמשות אל העירוב, בטל העירוב{ט}: 

[ח] מי שאוכל במקום אחד וישן במקום אחר, דהיינו כגון שיש לו שני בתים בשתי חצרות, מקום אכילתו הוא העיקר לעניין זה, ושם הוא אוסר, ולא במקום שהוא ישן{י}: 

[ט] אם חל יום־טוב בערב שבת, צריכים לעשותו בערב יום־טוב. אבל ביום־טוב עצמו אסור, מפני שנראה כמתקן{יא}: 

[י] מלבד עירובי חצרות, מצוה לעשות גם שיתופי מבואות. מפני שמן החצרות, גם אם הן מעורבות, אסור לטלטל למבוי, אלא אם כן ישתתפו יחד, ועל־ידי שיתוף נחשבים כולם כחצר אחת{יב}. ודיני שיתוף מבואות, שונים בכמה פרטים מעירובי חצרות. ומברכים על זה בפני עצמו, ועל זה בפני עצמו{יג}. אך נקצר כאן בזה, כי המנהג לעשות עירובי חצרות ושיתופי מבואות כאחת, מפני שהעירוב שלנו הוא כעירוב ושיתוף גם יחד. ואדרבה אם יעשה יותר ויברך, תהיה הברכה לַבַּטָּלָה{יד}: 

[יא] אף־על־פי שיש לעשות עירובי חצרות בכל ערב שבת, ובשבת יבצע עליו, כי אינו צריך להיות קיים רק בכניסת שבת (וטוב להניחה ללחם משנה וכו' כדלקמן סימן צ"ז סעיף ב' גבי עירובי תבשילין{טו}), אך כיון שיש לחוש פן ישכח פעם אחת, עדיף לערב בככר אחד לכל השבתות שֶׁעַד הפסח, באופן שיהיה שמור ולא יתעפש עד אז{טז}. וכן הוא מנהגינו, שהָרָב מאריה דאתרא, עושה עירובי חצרות בערב פסח (או בערב שבת חול־המועד של־פסח) לכל השנה, בככר שלם של־מצה{יז} משֶלו, או של־אַחֵר{יח}, ומזכה לכל בני העיר (כמבואר לקמן סעיף י"ב). ומניחים אותו למשמרת במקום גבוה בבית־הכנסת הגדולה שֶׁלָּ־עִיר{יט}, מפני שהעירוב שלנו יש לו דין שיתוף, ואם־כן אין צריך להניחו בבֵית־דירה{כ}. ויש מקומות שנהגו לערב בכל בית־כנסת ובית־כנסת{כא}:

[יב] וזהו סדר עשיית העירוב. אומר לזוכה, זְכֵה בזה בשביל כל בני העיר הזאת, ולכל מי שֶׁיִּתּוֹסֵף עליהם. ונותנו לזוכה, והַלָּהּ מגביהו טפח{כב}, ואומר זָכיתי (כן הוא מנהגינו {כג}). וחוזר המערב ונוטלו ממנו, ומברך{כד} ברוך וכו' אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצוַת עירוב{כה}. ואומר, בעירוב זה יוּתָּר לנו להוציא ולהכניס מן הבתים לחצר, ומן החצר לבתים, ומבית לבית, ומחצר לחצר (ומגג לגג), ומבתים וחצרות למבוי, וממבוי לכל הבתים והחצרות שבעיר הזאת, בכל שבתות השנה (ובכל ימים טובים{כו}), לנו ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת, ולכל מי שֶׁיִּתּוֹסֵף בה {כז}. ואם לא בירך, או לא אמר הנוֹסַח, אינוּ מעכב{כח}:

[יג] צריך לְזַכּות דוקא על־ידי אחר. ולכן לא יְזַכֶּה על־ידי בנו ובתו הקטנים, גם אם אינם סמוכים על שלחנו, מפני שידם כידו. אבל על־ידי קטן אחר, יכול לזכות (שבדבר שהוא מדרבָּנַן, קטן זוכה לאחרים). ואם אפשר לא יזכה על־ידי אשתו שמעלה לה מזונות, וגם לא על־ידי בנו ובתו הגדולים אם הם סמוכים על שלחנו, מפני שיש אומרים שגם הם נחשבים כידו. ומכל־מקום כשאין לו איש אחר, יכול לזכות על ידיהם. ויש מקילים אפילו בבנו הקטן, אם אינו סמוך, אבל לא בבתו הקטנה אפילו אם אין לו אחר. ואם הבן נשוי, אף־על־פי שסמוך על שלחן אביו, לכולי עלמא יכול לזכות על ידו{כט}: 

[יד] ישראל הדר עם גוי בחצר אחת, אין הגוי אוסר עליו, ומותר לטלטל מבית לחצר ומחצר לבית. ואפילו הם שני ישראלים או יותר, אלא שהם דרים באופן שהם לא היו צריכים לעירוב, כמבואר לעיל סעיף ח', אז גם כן אין הגוי אוסר עליהם. אבל אם הם שני ישראלים או יותר הצריכים לערב, הגוי הדר שם אוסר עליהם, ואינם יכולים לערב עד שישכרו ממנו את רשותו (כמו שיתבאר לקמן סעיף כ'). ואם דרים שם שני גויים או יותר, צריכים לשכור מכל אחד ואחד{ל}: 

[טו] אפילו אם הגוי דר בחצר אחרת, אלא שאין לו דרך לרשות הרבים רק דרך החצר שהישראלים דרים בה, או שהוא דר בעלייה ("קומה שנייה") והמדרגות הן לתוך החצר, גם כן אוסר עליהם{לא}: 

[טז] אם החצר היא של־ישראל, אלא שהשכיר או השאיל שם דירה לגוי, אינו אוסר, כי לא השכיר או השאיל לו על דעת שיאסור על בני ישראל. ודוקא אם בעל החצר בעצמו דר שם {לב}: 

[יז] כיצד שוכרין. אומר לו הישראל, הַשְׂכֵּר לי רשותך במעות אלו. ואפילו אם הם פחות משווה־פרוטה. ואינו צריך לומר לו בפירוש שזה כדי להתיר הטלטול. אבל אם אמר לו תן לי רשות, אף־על־פי שמפרש לו כדי שאוכל לטלטל בחצר, לא מהני{לג}. ויכול לשכור אפילו מאשתו של־גוי, ואפילו ממשרתו {לד}: 

[יח] שכר את הרשות סתם, מְהַנֵּי לכל זמן שלא חזר בו הגוי והוא דר שם. אבל אם יצא משם גוי זה, ונכנס אחר במקומו, צריך לשכור מחדש מזה השני. ואם שכר לזמן, ובתוך הזמן השכיר הגוי דירתו לגוי אחר, די בשכירות הראשון. אבל אם מת או שמכָרהּ לאחר בתוך הזמן, יש אומרים שצריך לחזור ולשכור מהיורש או מהקונה. ואם שכר ממשרתו, אם שכר סתם, לא מהני אלא כל זמן שהמשרת הזה הוא שם. ואם שכר לזמן, אפילו נסתלק המשרת, מהני השכירות עד הזמן. ובכל האופנים שנתבטלה השכירות וצריכים לחזור ולשכור, צריכים גם־כן לעשות עירוב מחדש, שאין העירוב הראשון חוזר ונֵיעוֹר{לה}: 

[יט] אם אי אפשר לשכור ממנו את הרשות, יבקש ממנו אחד מן הישראלים שישאיל לו מקום ברשותו המיוחד לו להניח שם איזה חפץ, ויניח שם את החפץ, ובזה קונה הישראל את המקום. ואפילו לקח את החפץ משם קודם שבת, מכל־מקום כיון שהיה לישראל רשות להניח שם חפצו גם בשבת, נחשב כאילו יש לו שם חלק בדירה, ויכול הישראל הזה להשכיר את הרשות לכל בני החצר{לו}: 

[כ] ישראל מומר, או שהוא מחלל שבת בפרהסיא, ואפילו רק באיסור דרבנן, הרי הוא כגוי וצריך לשכור ממנו רשות {לז}. ואין צריך לשכור מכל אחד בפני עצמו, אלא די לשכור הכל מראש העיר וכיו"ב{לח}: 

[כא] עיר המתוקנת בעירובין ונתקלקל העירוב בשבת, אֲזַי כל החצרות שהן כתיקונן ואין בהן פירצה האוסרת (עיין לעיל סימן ע"ה סעיפים כ"ב כ"ג), אפילו יש בחצר כמה בתים, מותר לטלטל שם כל אותה שבת. ואף־על־פי שהעירובי חצירות הוא ברשות אחרת שנחלקה עתה מחצר זו, מכל מקום מותר, משום דלעניין זה אמרינן, שבת כיון שֶׁהֻתָּרָה הותרה. ומפני שיש חשש גדול שלא יכשלו רבים לשאת גם במקום שנאסר, כיון שהורגלו בהיתר, על־כן אם אפשר לתקנו על־ידי גוי, מותר. ואם נקרע החבל שבצורת הפתח, ואפשר שהגוי יתקנו בענִיבה, או בקשר אחד וענִיבה על גביו (עיין לעיל סימן ס"ב סעיף כ"א), מה־טוב{טל}: 

[כב] אם חל יום־טוב בערב־שבת ונתקלקל אז העירוב, אף־על־פי שהעירוב מועיל גם ליום־טוב לעניין דברים שאינם לצורך (לדעת הסוברים כן, כדלקמן סימן צ"ד סעיף ז'), לא אמרינן הואיל והותר ליום־טוב, הותר גם לשבת. משום דיום־טוב ושבת, שתי קדושות הן{מ}: