סימן ס"ה - הלכות שביתת בהמות חיות ועופות בשבת

[א] התורה הזהירה שגם הבהמה של־ישראל תנוח בשבת, כמו שכתוב{א} למען ינוח שורך וחמורֶך וגו'. ולאו דוקא בהמה בלבד, אלא הוא הדין לכל בעלי־חיים. ולכן אסור להניח לבהמתו שתוציא איזה מַשּׂאוּי לרשות הרבים (ויש אומרים אפילו לכרמלית {ב}) כמו שאסור לו להוציא (כדלעיל סימן ס"ד). ואף דבר שהוא לה לנוי, מכל מקום נחשב משאוי. אבל דבר שהוא לרפואתה כגון תחבושת שעל המכה, מותרת לצאת בו. וכן דבר שהיא צריכה לשמירתה, נחשב לה כמו מלבוש לאדם, ומותרת לצאת בו. ואך מה שהוא רק לשמירה יתירה, אסור. וכן דבר שבהמה זו אינה נשמרת בו, אף על פי שבהמה אחרת נשמרת בו, נחשב משאוי לגבי בהמה זו, ואסור{ג}. ואפילו יצאה מֵאֵלֶיהָ לרשות הרבים ומשאוי עליה, עבר הוא על מצות עשה שלַּ־תּורה{ד}:

[ב] הסוס יוצא באִפְסָר (פי' חבל) או ברֶסֶן, אבל לא בשניהם, כי די לו באחד. ומותר לכרוך האפסר סביב צוארו ויצא בו, רק שיהא כרוך ברפיון קצת כדי שיוכל להכניס ידו מהרה בין הכריכה לצוארו, כדי למשכו אם ירצה להישמט. ומותר לטלטל האפסר או הרסן וליתנו עליו, ובלבד שלא ישען עליו, מפני שאסור להשתמש בשבת בבעלי־חיים. אבל החמור לא יצא ברסן של־ברזל, לפי שזהו לשמירה יתירה אצל החמור. ושור ופרה שאינם צריכים שימור, אסורים לצאת בחבל סביב צוארם, אלא אם כן הם רגילים לברוח. ואם קשר חבל בפי הסוס, הרי זה משאוי, לפי שאינו משתמר בו, כי הוא נשמט מפיו. ואינו דומה לאפסר שהוא קשור בראשו{ה}:

[ג] סוס וכן שאר בהמות, לא יצאו במַרְדַּעַת. ורק החמור יוצא במרדעת כדי שיתחמם, מפני שטבעו להצטנן. ואם קשר לו המרדעת מערב שבת, מותר שיצא בה בשבת, שמלבושו הוא. אבל אם אינה קשורה לו, לא יצא בה, גזירה שמא תפול מעליו ויביאנה בידו. ובשבת אי אפשר לקשרה לו, מפני שצריך להתקרב אליו ולהישען עליו. ורק כשהחמור בחצר, מותר לתת עליו מרדעת מפני הצִנה, ובלבד שלא יצא בה. אבל על הסוס לא יתן מרדעת כלל, אם לא כשהקור גדול שמזיק גם לסוס. וכן בימות החמה שהזבובים רבים ומצערים אותו, מותר לתת עליו מרדעת, ובלבד שיזהר שלא להישען על הבהמה בְּשָׁעַת הכיסוי. ולהסיר מרדעת בשבת בין מן החמור בין מן הסוס, אסור, כיון שאין לו צער אם לא יסירנה{ו}:

[ד] אין תולין על בהמה כיס או כלי שתאכל מתוכו, כיון שזה אינו אלא לתענוג בעלמא לבהמה שלא תצטרך לשׁוח צוארה, ואסור לטרוח בשבת בשביל תענוג הבהמה. אבל עגלים וסייחים שצוארם קצר ומצטערים לאכול מן הקרקע, מותר לתלות להם כלי עם מאכל בחצר. אבל לא יצאו בו, מפני שמשאוי הוא להן{ז}:

[ה] אסור שתצא בהמה בזוֹג (דהיינו פעמון) אף על פי שהוא פקוק ואינו מקשקש. ואפילו בעיר שהיא מתוקנת בעירובין, אסור שתצא בו, רק בחצר מותר שיהיה עליה. ואם אינו פקוק, אפילו בחצר אסור להיות עליה, מפני שהוא מקשקש{ח}:

[ו] מותר להוליך בחבל את הסוס, ובלבד שיאחז בקצה החבל, שלא יצא מידו אפילו טפח. וגם לא יגיע החבל שבין ידו לבהמה טפח סמוך לארץ. שאם לא כן, נראה כמשאוי. ואם החבל ארוך הרבה, יכרכנו על צואר הסוס{ט}:

[ז] שתי בהמות או יותר שהן קשורות זו בזו, והוא תופס בידו אפסר אחד וכולן נמשכות זו אחר זו, אסור לעשות כן בשבת אפילו בעיר המתוקנת בעירובין, מפני שנראה כאילו מוליכן למכרן. אבל לתפוס כמה אפסרי בהמות בידו להוליכן, מותר, ובאופן שנתבאר בסעיף הקודם{י}:

[ח] אין התֻרנגולים יוצאים בחוטים שקושרים בהם לסימן־היכר (והוא הדין כלבים ובהמות שתולים בצוארם סימן כגון "דיסקית") או ברצועה שקושרים ברגליהם כדי שלא ישברו כלים. אבל אם קושרים רגליהם כדי שלא יוכלו לברוח, וכן סוסים הרועים בשדה וקושרים שתי ידיהם יחד שלא יוכלו לברוח, מותר. ובלבד שלא יקשור יד עם רגל. וכל שכן שלא יקשור אחת מרגליו כלפי מעלה שלא ילך רק על שלוש, שזה אפילו בחול אסור משוֹם צער בעלי־חיים{יא}:

[ט] הבהמה כשהיא מצטערת מרוב החלב, מותר לומר לגוי לחלוב אותה, משום צער בעלי־חיים. אבל החלב הוא מוקצה ואסור בו ביום אפילו בטלטול (עיין לקמן סימן ס"ז סעיף ה') אלא הגוי יניחנו במקום המשתמר. ובמוצאי שבת מותר מיד, דהיינו שאין צורך להמתין בכדי שיעשו{יב}. ודוקא על־ידי גוי מותר כדבר האמור, אבל על־ידי ישראל אסור בכל גְּוַנָא, אפילו אם חולב לתוך אוכל{יג}. ואם אין גוי, יחלוב לאיבוד, דהיינו שישפך על הקרקע, או לתוך כלי שיש בו נפט וכיו"ב שהוכן מערב שבת. ובזמנינו שמשתמשים במכונות חליבה עם שעון המכוון מבעוד יום לעשות את החליבה לעתים מזומנות, מותר לחבר את הצינור לבהמה בשבת קודם שיפעל החשמל, שאין זה אלא גְּרַמָא{יד}:

[י] מי שיש לו משרת גוי והוא רוכב על הבהמה בשבת. כשמוליכה להשקותה, אינו צריך למנעו, כי איסור הרכיבה בשבת אינו משום משאוי הבהמה, כי החי נושא את עצמו (ואינו אסור רק מדרבנן, ובבהמה לא גזרו). אלא האיסור הוא על האדם, שיהודי אסור לרכוב בשבת, וגוי לית לן בה. ואפילו אם הוא מניח אוכף או בגד תחתיו כדי לרכוב עליו, הם בטלים לגבי הרוכב. אך שאר דבר, אסור שיניח על הבהמה{טו}:

[יא] כיון שאדם מצווה על שביתת בהמתו (כדלעיל סעיף א') אסור לו להשאילה או להשכירה לגוי, שמא יעשה בה מלאכה בשבת, אלא בתנאי שיחזירנה לו קודם שבת. ואם אירע שלא החזירה, יפקירה היהודי קודם השבת אפילו בינו לבין עצמו, כדי להינצל מאיסור. אבל לכתחילה, אסור להשאיל או להשכיר על סמך זה{טז}:

[יב] אסור לְחַמֵּר, דהיינו לעשות מלאכה על־ידי אדם ובהמה, גם אם אין הבהמה שלו, שנאמר{יז} לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך וגו' ובהמתֶך. כגון שהבהמה טעונה איזה דבר, והאדם מְחַמֵּר אחריה ומנהיגה בידו או במקלו או על־ידי קולו וכיוצא בזה{יח}:

[יג] הנותן מספוא לבהמות, אסור ליתנו תחילה בכברה להוציא המוץ ולנקותו. אבל אם אינו מכוין לכך, מותר לקחת אותו בכברה וליתנו באבוס, אעפ"י שהמוץ נופל מאליו דרך נקבי הכברה{יט}:

[יד] לא ימדוד אדם שעורים לתת לפני בהמתו, אלא משער באומד דעתו{כ}:

[טו] קַשִּׁים של־שבלים, שקושרים אותם בשניים או בשלושה מקומות, מותר להתירם אפילו אם הם קשרים של־קיימא (כגון שני קשרים זה על־גבי זה, באופן המבואר לעיל סימן ס"ב סעיף כ"א דיבור המתחיל יש) כדי שתאכל מהן הבהמה{כא}. ומותר לחַתֵּך דִּלּוּעִין קשים לפני בהמה, והוא שנתלשו מאתמול. אבל אם נתלשו בשבת, אסור אפילו לטלטלן, משום מוקצה. ואם הדלועין רכים ויכולה לאכלן כך, אסור לחתכן{כב}:

[טז] מותר להעמיד בהמתו על־גבי עשבים מחוברים כדי שתאכל, כי אין זו מלאכה לגביה מה שהיא תולשת ועוקרת העשבים, אדרבה נַייחא לה, וכתוב{כג} למען ינוח וגו'. אבל עשבים שתלשם גוי בשבת שהם מוקצים, אסור להעמיד שם בהמה שתאכל, אלא אם כן אין לה מה לאכול, אז מותר משום צער בעלי־חיים. וכן אם אין לה מה לשתות, מותר לומר לגוי להביא לה מים מן הבאר שבכרמלית, ודוקא פעם אחת ביום {כד}:

[יז] בהמות חיות ועופות הגדלים בבית שמזונותיהם מוטלים עליך, מותר לתת להם מזונות בשבת. אבל אותן שאינן גדלים בבית ואין מזונותיהם עליך, אסור לטרוח בשביל ליתן להם מזונות, ואפילו להשליך לפניהם אסור. ולכן אסור ליתן מזונות לפני יונים, מפני שהם פורחים ואוכלים לעצמם בשדה. וכן חתולים. גם לחזיר אסור, כי ארור האיש שמגדל חזירים. אך לפני כלב, נותנין מזונות. ואפילו כלב של־הפקר, יש אומרים שמצוה קצת ליתן לו מעט מזונות, שהרי הקב"ה חס עליו מפני שמזונותיו מועטין, ומשהה אכילתו במעיו שלשה ימים. וכלב רע שיש חשש שיזיק לבני־אדם, אסור לגדלו (כדלקמן חלק חֹשן משפט הלכות מעקה ושמירת־הנפש סעיף ח'), וגם אסור ליתן לפניו מזונות. ותולעת המשי, מותר להאכילה. וכן מותר להאכיל דגים הנמצאים ב"אקווריום", וכן להוסיף מים אם הדבר נחוץ {כה}:

[יח] מותר להזמין גוי לביתו לאכול עמו בשבת, אף־על־פי שביום־טוב אסור, גזירה שמא ירבה בבישול עבורו (כדלקמן סימן צ"ד סעיף י"א), כי בשבת אין חשש זה, שהרי מבשלים מערב שבת. ומותר לתת אפילו לו לבדו מזונות ואף־על־פי שאין מזונותיו עליך, מכל־מקום כיון שמפרנסים גויים מפני דרכי שלום, נחשב כמזונותיו עליך{כו}:

[יט] בהמה חיה ועוף שלא הורְגָ– לו עדיין לחזור בערב לכלוב שלהם, אסור להכניסם לתוך הכלוב או לתוך הבית. ואפילו אם הורגלו, אלא שעתה מרדו וברחו, אסור. ואפילו אם הם בבית או בכלוב אלא שהדלת פתוחה, אסור לסגרה, משוֹם איסור צִידה (עיין לעיל סימן ס"ב סעיף כ"ח). ואם כבר הורגלו והמה בני־תרבות, שדרכם לחזור בערב למקומם ויצאו, מותר לצוד אותם על־ידי שירדוף אחריהם עד שיכנסו למקום צר וינעול בפניהם. כיון שהם נחשבים כניצודים ועומדים. אבל לא יקח אותם בידים, שהרי הם מוקצים. ויש אוסרים לצוד גם באופן זה, ואם הוא חושש שיגנבו אותם, מותר לדחותם מאחוריהם שילכו למקום המשתמר. (ודוקא כשהוא מקום גדול, שאינו יכול לתפסם שם במרוצה אחת). וכן אם ילדים קטנים צדים אותם, אין צריך למחות בידם באופן זה. וגם מותר באופן זה, לומר לגוי שיצוד אותם{כז}:

[כ] אין מיילדים את הבהמה בשבת. ואפילו לסעדה, דהיינו לאחוז את הולד שלא יפול לארץ, אסור{כח}. ואם יש חשש שתמות הבהמה, יש להקל לומר לגוי{כט}:

[כא] בהמה שאכלה הרבה כַּרְשִׁינִין וכדומה ומצטערת, יכול לַהֲרִיצָהּ בחצר כדי שתתייגע ותתרפא. ואם אֲחָזָהּ דם, יכול להעמידה במים כדי שתצטנן. וכשיש חשש חולי, מותר לומר לגוי לרפאתה, משום צער בעלי־חיים{ל}:

[כב] אין להשליך תבואה לעופות במקום לח שיתכן שישאר שם קצת ויצמיח אחר־כך{לא}: