סימן ס"ב - הלכות ט"ל מלאכות האסורות בשבת

[כתוב{א}] ויום השביעי שבת לי"י אלהיך, לא תעשה כל מלאכה וגו'. ומן התורה שלושים ותשע אבות מלאכות הן. ונלוים עמהן תולדותיהן, שהן מלאכות הדומות להן. וכמה וכמה איסורים מדברי סופרים נוספו עליהן. ובתלמוד ובפוסקים עמוקים יסודותיהן. וכבר אמרו{ב} שהלכות שבת כהֲרָרים התלויים בשערה הן. ואי אפשר לפרט את כולן בספר זה ואת הגדרותיהן. מה גם שהרבה מעיקרי הדברים הנוגעים למעשה, ידועים ומורגלים אצל רוב שומרי מצוות תורתינו הקדושה. לפיכך נהלך בדרך קצרה לסדר ט"ל אבות מלאכות בט"ל סעיפים, ולא נכתוב אלא רק מהדברים העיקריים או שאינם ידועים כל־כך, והמה עניינים מצויים, או שנתחדשו בזמנינו, או להביא בהם את מנהגינו: 

[ואלו] הן ט"ל המלאכות. א) הזורע. ב) החורש. ג) הקוצר. ד) המְעַמֵּר. ה) הַדָּשׁ. ו) הזוֹרֶה. ז) הבורר. ח) הטוחן. ט) המְרַקֵּד. י) הַלָּש. יא) האופה. יב) הגוזז. יג) המלַבֵּן. יד) המנַפֵּץ. טו) הצובע. טז) הטווה. יז) המֵיסך. יח) העושה שני בתי נִירִין. יט) האורג. כ) הפוצע. כא) הקושר. כב) המתיר. כג) התופר. כד) הקורע. כה) הבונה. כו) הסותר. כז) המכה בַפַּטִּיש. כח) הַצָּד. כט) השוחט. ל) המפשיט. לא) המעַבֵּד. לב) המְמַחֵק. לג) המחתך. לד) הכותב. לה) המוחק. לו) המשׁרטט. לז) המבעיר. לח) המכבה. טל) המוציא מרשות לרשות: 

[א] הזורע. ונכלל בזה שאסור בשבת לשפוך מים (אפילו בנטילת־ידים לסעודה) במקום שהקרקע מצמיחה, כי זה נחשב זריעה, שהרי המים גורמים שתצמיח הקרקע. וראוי להחמיר גם בשאר משקין, חוץ מיין וכיו"ב (וכן מותר להטיל שם מי־רגליים) שהם חזקים ושורפים את הקרקע. ועל כן יש ליזהר מלאכול בגינה, כי קשה ליזהר שלא לשפוך משקים על הארץ. (ומלבד זה, יש בגינה איסור טלטול ארבע אמות, עיין לקמן סימן ע"ה סעיף י"ט){ג}: 

[וכן] אסור להשרות במים אפילו גרגיר אחד של־חטים ושעורים וכדומה, מפני שהם מצמיחים. אבל להעמיד בהם פרחים ושושנים וכדומה, וכן ליטלם להריח בהם ולהחזירם למים, מנהגינו להתיר, אעפ"י שהם סגורים ונפתחים מחמת המים, לפי שאינם מצמיחים דבר חדש שלא היה כאשר הוא בחטים ושעורים{ד}. ואפשר להתיר אפילו להחליף המים, כדי שישארו יפים ומריחים ליומם, וכל שכן להוסיף עליהם מים{ה}: 

[ב] החורש. ונכלל בזה שאסור בשבת לגרור מטה כסא וספסל על גבי קרקע, אם כוונתו לעשות חריץ (ועיין לקמן סעיף ל"ה דיבור המתחיל מי). אבל עגלת ילדים, מותר להסיע אפילו בדרך עפר, וגם להפנותה לצדדים{ו}: 

[אסור] לִפָּנוֹת (ר"ל לעשות צרכיו) בשדה ניר, דהיינו שנחרשה חרישה ראשונה ועומדת לזריעה, שמא ישווה גומָא, וזה נחשב חרישה, כי בהשוואת פני הקרקע, השדה טובה לזריעה. ובשדה של־חבירו, אסור אף ליכנס, ואפילו בימי חול, מפני שמקלקלה {ז}, כדלהלן בחלק חושן משפט, הלכות נזקי ממון: 

[ג] הקוצר. ונכלל בזה שאסור לתלוש מעציץ, דהיינו כלי שזורעים בו מיני פרחים או שושנים וכיו"ב לנוי או לריח, כמו שאסור לתלוש מאילן. וצריכים ליזהר שלא ליטלו מעל־גבי הקרקָע להניחו במקום אחר, כגון על־גבי השלחן. או על כל דבר שמפסיק בינו לקרקע, כגון שטיח, או כר או כסת. לפי שהוא יונק וגָדֵל מן הארץ, אם כן הנוטלו משם נחשב כמו תולש. וכן אם העציץ עומד במקום אחר, אסור ליטלו ולהניחו על הקרקע, מפני שבזה נחשב כמו זורע. ואין חילוק בכל זה בין שהעציץ מעץ, בין שהוא מחרס{ח}. בין שהוא נקוב, בין שאינו נקוב{ט}. ואפילו דרך רצפת אבנים ("בלטות") עוברת היניקה{י} (ועיין לקמן בהלכות מוקצה סימן ס"ז סעיף כ"ב): 

[אילן,] בין שהוא לח בין שהוא יבש, אין משתמשים בו שום שימוש, ואף על פי שאינו מנידו. (שאם מנידו, בלאו הכי איכא איסור מוקצה). גזירה שמא יתלוש עלים או ענפים או פירות. אין עולים בו, ואין נתלים בו, ואין מניחים עליו איזה חפץ או נוטלים ממנו, ואין קושרים בו בהמה, וכל כיוצא בזה {יא}: 

[ד] המְעַמֵּר. דהיינו אסיפת השבלים. ונכלל בזה שאסור לקבץ כל דבר ממקום גידולו, כגון פירות וירקות, עצים ועשבים {יב}. אבל שלא במקום גידולם, כגון פירות שנתפזרו במקום אחד בבית או בחצר, מותר לאספם. אך אם נתפזרו אחת הנה ואחת הנה, דאיכא טירחא לאספם, אסור לקבצם לתוך הסל, אלא מלקט ואוכל{יג}: 

[ה] הַדָּשׁ. דהיינו המוציא גרגרי התבואה מן השבלים, על ידי שחובטם במקלות וכדומה. ונכלל בזה שאסור לסחוט זיתים וענבים, וכן תפוזים ואשכוליות וכיו"ב, ואף תותים ורמונים גם אם באותו מקום אין דרך בני־אדם לסחטם{יד}. אך מותר למצוץ בפיו מן הענבים את המשקה שבהם, וכל שכן משאר הפירות{טו}: 

[יש] אומרים שבזמנינו אסור לסחוט גם לימונים. ולכן ראוי לימנע מלסחוט לימון לתוך משקה כגון מרק או תה{טז}. אבל מותר לסחוט לימון לתוך מאכל, כי משקה הבא לאוכל, כאוכל דַּאמֵי{יז}. וכן מותר לחתוך מהלימון וליתנו בתוך משקה{יח}: 

[פירות] וירקות שאינו צריך למשקים היוצאים מהם, מותר לסחטם, ובפרט אם המשקים הולכין לאיבוד. אך זיתים וענבים אסור לסחוט בכל אופן{יט}: 

[ו] הזוֹרֶה. דהיינו שמפזר לרוח את התבואה ברַחַת, כדי להפריד ממנה את המוץ והקש. ויש אומרים כי נכלל בזה שאסור לרקוק במקום שהרוח תפזר את הרוק{כ}, אך אין מי שחושש לזה{כא}. ולפי זה מותר להשתמש ב"ספריי" מטהר אוויר, שהחומר שבתוכו מתפזר לרסיסים דקים, וכל כיוצא בזה {כב}: 

[ז] הבורר. אוכל המעורב עם פָּסולת, אסור לברור את הַפָּסולת מתוך האוכל. אבל לברור את האוכל מתוך הפסולת, מותר, אך לא על־ידי כלי, אלא דוקא ביד. [וכלי שאמרנו, היינו כגון נפה וכברה ומסננת וכיו"ב. אבל כף ומזלג, יש אומרים שהם נחשבים לעניין זה כמו יד] . ודוקא מה שצריך לאכול מיד{כג}. נמצא שבשלושה תנאים הוא שמותר לברור. וסימניך אוכל, ביד, ומיד. דהיינו, אוכל ולא פסולת. ביד, ולא בכלי. ומיד, ולא לאחר זמן: 

[אפילו] בשני מיני מאכלים שרוצים לברור את מה יאכלו עתה וּמה ישאירו, צריכים ליזהר לברור את מה שרוצים לאכול עתה, ולא לברור את מה שרוצים להַנִּיח. כי מה שרוצים לאכול עתה, נחשב אוכל. ומה שרוצים להניח, נחשב פסולת. אבל במין אחד, מותר לברור, כגון גדולים מן הקטנים. אך לא כשמקצתם אינם טובים כל כך, כגון שנשרפו על־ידי הבישול {כד}. ואפילו לקלוף שום או בצלים ולהניחם, אסור משום בורר. ואינו מותר לקלוף אלא מה שצריכים לאכול מיד{כה}: 

[הרבה] פוסקים סוברים שאפילו בדבר שאינו בר־אכילה, שייך איסור בְּרִירה, כגון בכלים ובגדים וספרים. כי מה שרוצים להשתמש בו עתה, נחשב כמו אוכל, והשאר נחשב כמו פסולת {כו}: 

[אין] לסנן שום משקה, כי יש בזה כמה חילוקי דינים. אבל מותר לשתות על־ידי מפה, כי לא שייך בורר אלא במתקן הדבר קודם האכילה או השתייה. אבל באופן זה, אינו אלא מעכב את הפסולת שלא תיכנס לתוך פיו. ומכל־מקום לא ישתה דרך השרוול, דבזה איכא למיחש שמא יסחוט, כיון שמצטער בלבישתו {כז}: 

[זבוב] או יְתוש וכדומה, שנפלו לתוך דבר־מאכל, לא יסיר את הזבוב או את היתוש לבד, אלא יקח גם קצת מהמאכל עמו ויזרוק. אבל אם נפלו לתוך משקה, מותר להסירם לבדם, מפני שלא שייך ברִירה אלא בדבר המעורב, ולא כשהוא צף למעלה {כח}: 

[ח] הטוחן. ונכלל בזה שאסור לחתוך דק דק בצלים ושאר ירקות, אלא אם כן הוא סמוך לסעודה. וגם אז, דוקא בסכין מותר, ולא בכלי המיוחד לכך, כגון "פומפיה"{כט}. ומותר סמוך לאכילה לדוך במכתשת מיני קליות כגון פולים ואפונים ושקדים וכיו"ב (בפרט לצורך זקנים או קטנים שאינם יכולים ללעוס), ובתנאי שיעשה שינוי מדרך דיכה שבימי חול. כגון שידוך בקת של־סכין תוך המכתשת, או שידוך ביד המכתשת בשולי המכתשת{ל}:

[ט] המְרַקֵּד. דהיינו שמקפיץ את הקמח על־גבי נפה, כדי להפריד הסובין ממנו, או תולעים וכיו"ב{לא}. ונכלל בזה שאסור לסנן משקה מהשמרים שבו:

[י] הַלָּש. ונכלל בזה שאסור להקציף "חִלְבּהּ" (העשויה לתבלין מגרעיני תלתן) ששרו אותה במים מערב שבת ועדיין לא הקציפוה, ואפילו מעט אסור להקציפה, ואפילו ללא תערובת מים מאחר שכבר נשרית במים. ואפילו לערבה בנחת וביד אסור, דהוי לישה, שהרי בלילתה קשה ועבה בתחילה{לב}. ו"חִלבה" שהקציפוה כבר מערב שבת, מותר לחזור ולערבה בשבת (אעפ"י שחזרה בלילתה להיות קשה ועבה) ובלבד שיעשה בנחת, ומותר אז גם כן להוסיף בה מים, ומותר לערבה לא־רק ביד אלא אפילו על־ידי כלי. והוא הדין והוא הטעם בכל זה בהכנת "טחינה"{לג}: 

[עשיית] "מיונז" (מביצים טרופות ושמן וחרדל וכו') בשבת אעפ"י שהיא בלילה רכה, אין להתיר אלא בשעת הצורך על פי הוראת חכם. וצריך לעשות באופן שלא יערב בכח, ובשינוי מהסדר הרגיל בנתינתם. ולטרוף ביצים בשבת, אסור לדעת רוב הפוסקים משום עוּבָדִין דחול{לד}: 

[יא] האופה. ונכלל בזה גם איסור בישול וצלייה וכיו"ב. ודיני בישול נתבארו בס"ד בהרחבה לעיל סימן נ"ו{לה}: 

[יב] הגוזז. ונכלל בזה שאסור לסרוק את השיער במסרק או במברשת. כי על ידי הפרדתו, בודאי ייתלש שיער. ואעפ"י שאין מתכוונים לכך, מכל מקום הוא פסיק רישיה (עיין לקמן סעיף ל"ה דיבור המתחיל מי). אבל מותר לסדר מעט את השיער במברשת בעלת שערות רכות ובלתי צפופות, וטוב שתהיה מיוחדת לשבת{לו}. ומותר גם לחלוק בה את השיער לכאן ולכאן באמצע הראש (דהיינו לעשות "שביל"), כיון שאינו פסיק רישיה שייתלש שיער באופן זה{לז}: 

[צִיצִין,] דהיינו כמין רצועות דקות, שפירשו מעור האצבע סביב הצפורן, או ממקום אחר בגוף, אסור להסירן בין בכלי בין ביד בין בשינים. וצפורן שפירשה רובה וקרובה להינתק וּמְצַעֲרַתּוּ, מותר להסירה ביד אבל לא בכלי. ואם לא פירשה רובה, אסור להסירה אפילו ביד{לח}: 

[יג] המלַבֵּן. דהיינו ליבון צמר ופשתן וכיוצא בהן. ונכלל בזה כיבוס בגדים. ולכן בגד וכיוצא בו שיש עליו איזה לכלוך, יקנחנו בקלות בסמרטוט וכדומה. אבל לא ישפוך עליו מים, מפני שנתינת המים נחשבת כמו כיבוס. ולכן אם תינוק השתין על איזה בגד, אסור לשפוך עליו מים. אבל אם השתין על הקרקע או על כלי עץ או עור או פלסטיק, מותר לשפוך שם מים. ויש אומרים שאפילו על בגד נקי נחשבת שפיכת מים ככיבוס. וכשאדם נוטל ידיו ורוצה לנגבן בבגד, טוב לשפשפן תחילה היטב זו בזו להסיר המים, כדי שלא ישאר עליהן רק מעט מים. כי במעט מים שהוא מנגבן, לא הוי כיבוס, כיון שהוא דרך לכלוך{טל}: 

[גם] הסוחט בגד עד שמוציא המים שבו, נחשב כיבוס, כיון שהסחיטה היא מצרכי הכיבוס{מ}. לפיכך חבית שיש בה מים, אסור לפרוס עליה בגד שאינו מיוחד לה לכסותה בו, דחיישינן שמא יבוא לידי סחיטה. אבל בבגד המיוחד לה, מותר לכסותה. שכיון שהוא מיוחד לה, לא חיישינן שיסחוט{מא}. (ועיין לקמן סעיף כ"ה דיבור המתחיל בגד): 

[וכן] אם נשפך מים על השלחן וכדומה, אסור לקנחם במטלית שהוא מקפיד עליה, שכיון שהמים מרובים חיישינן שמא יסחוט. וכן לא ינגב כוסות או שאר כלים צרים, שמחמת דָּחְקָם נסחט המשקה. וקל וחומר שאסור לנגב את השלחן או את הכלים בסמרטוט לח{מב}: 

[כמו־כן] כלים שהדיחו אותם, אין לנגבם בבגד, משום איסור סחיטה. אלא ינגבם במגבת או בסמרטוט גדול המיוחדים לכך, שאינו מקפיד עליהם לסחטם אחרי הניגוב גם בחול{מג}. [ואסור להָדִיח כלים בשבת אלא אותם שצריכים להם בשבת {מד}. וכשמְּדִיחין כלים המלוכלכים בשׁוֹמֶן במים רותחים, לא יְעַרֶה את המים על הכלים, אלא יערה את המים לתוך כלי אחר ואחר־כך יתן בהם את הכלים{מה}] : 

[מי] שהיה הולך וירדו גשמים עליו{מו} ועל בגדיו, מותר לילך לביתו, דלא חיישינן בזה שמא יסחוט. וכשפושטם, אסור לשטחם כדי שיתייבשו. ואפילו בגדים שהיו לחים רק מזִּיעה, אסור לשטחם. וכל שכן שאסור לשטוח הבגדים נגד האש. ואפילו אם הוא לבוש בהם, אסור לעמוד נגד האש במקום שהוא חם מאד עד שהיד סולדת בו. וכן אסור לנער בגד מן המים שעליו. ובגד שהוא מקפיד על מימיו (דהיינו שאינו רוצה שיהיה הבגד רטוב), אסור אפילו לטלטלו לאחר שפשטו מעליו, דחיישינן שמא יסחטנו{מז}: 

[היה] הולך והגיע לאמת־המים, יכול לדלג ולקפוץ עליה אפילו אם היא רחבה. ומוטב שידלג, ממה שיקיף, מפני שמרבה בהילוך. ואסור לעבור בה, שלא יבוא לידי סחיטה{מח}. וכן אסור לילך בשבת במקום שיכול להחליק וליפול במים, שמא יִשָּׁרוּ בגדיו ויבוא לידי סחיטה{מט}: 

[יד] המנַפֵּץ. היינו שסורק במסרק צמר או פשתן וכיו"ב, או שחובטו במקל שיחליק או יתפרק{מט*}: 

[טו] הצובע. ונכלל בזה שאסור לצבוע שום דבר, אפילו בצבע שאינו מתקיים{נ}. (ולכן אסור לאשה לצבוע פניה וכדומה{נא}, כְּדִלְקַמַּן סימן ס"ט סעיף ט'). ויש ליזהר כשידיו צבועות מפירות שאכל, שלא יגע בבגדו מפני שצובעו{נב}. וכן דם חטמו ודם מכתו, לא יקנח במטפחת{נג}. אבל מותר ליתן כרכוֹם לתוך התבשיל אעפ"י שצובעו, וכן ליתן יין אדום בתוך יין לבן, או "תה" ומיץ "פטל" בתוך מים, מפני שאין איסור צביעה באוֹכָלין ובמשקין{נד}: 

[טז] הטווה. היינו שעושה חוט מצמר או מפשתן וכיו"ב, וכן השוזר חוטים: 

[יז המֵיסך. היינו מתיחת החוטים וסידורם כדי לארוג אותם: 

[יח] העושה שני בתי נִירִין. היינו בתי החוטים, שהם כמו טבעות עגולות, שנכנסים בהם חוטי השתי בשעת האריגה{נה}: 

[יט] האורג. היינו חיבור החוטים, העֵרב בתוך השְּׁתי. ואסור לקלוע (או לשזור) אפילו שני חוטים או שערות התלושות {נו}: 

[כ הפוצע. היינו הפרדת חוטי השתי מן הערב: 

[כא] הקושר. אסור לקשור קשר של־קַיַּמָא, דהיינו שדעתו שיהיה קשור לעולם. וכן אסור לקשור קשר שהוא מעשה אומן, דהיינו שאין סתם בני־אדם יודעים לעשותו, גם אם אינו של־קיימא. ורק אם אינו של־קיימא, וגם אינו מעשה אומן, מותר לקשרו {נז}: 

[יש] שאפילו קשר אחד בראש אחד של־חוט או של־חבל, אסור לעשות, והיינו אם הוא קשר של־קיימא, כגון קשר שבראש החוט המיועד לתפור. וכן ליטול שני הקצוות זה אצל זה ולעשות בשניהן ביחד קשר אחד, אסור באופן האמור. ויש קשר שאינו מתקיים אלא אם כן עושים שני קשרים זה על גבי זה (כגון כשנחתך חבל של־דלי ששואבים בו מים מבאר), הכל לפי מה שמתקיים{נח}. ואם כן אפשר להתיר לנשים לקשור המטפחת שבראשן שני קשרים, שהרי אינם עשויים להתקיים{נט}: 

[מותר] לקשור שני קצוות חוט זה עם זה קשר אחד, ועליו ענִיבה, אם הוא דבר העשוי להתירו. ואם לאו, אסור אפילו אם הוא דעתו להתירו בו ביום. אבל לעשות שתי עניבות זו על גבי זו מותר, ואפילו הרבה, גם אם דעתו שישאר כך ימים רבים{ס}: 

[כב המתיר. כל קשר שאסור לעשותו, אסור גם־כן להתירו {סא}: 

[כג] התופר{סב}. ונכלל בזה, שאם נתקלקלה איזו תפירה, ונתפרדו חתיכות הבגד קצת זו מזו, אסור למשוך בחוט התפירה כדי שיתהדקו ויתחברו{סג}: 

[כד] הקורע. ונכלל בזה, שאסור להפריד ניירות דבוקים. אבל ניירות שנדבקו שלא בכוונה, כמו דפי ספרים שנדבקו מחמת הצבע שצְבָעם הכורך, או שנדבקו איזה דפים בשעוה, מותר לפתחם{סד}: 

[כה] הבונה. ונכלל בזה גם שאסור לעשות אהל ומחיצה אפילו כשהיא עֲרַאי, אם נעשית להתיר, כגון להיות דופן שלישית בסוכה או להתיר טלטול. דכיון שהמחיצה מַתֶּרֶת, היא חולקת שם רשות בפני עצמה, והרי זה כעושה אהל{סה}. אלא אם כן היה פתוח טפח מבעוד יום, שאז מותר להוסיף על המחיצה, משום דהוי רק תוספת אהל עראי. כגון וילון התלוי, שאם היה פרוס טפח מבעוד יום, בין מן הצד בין מלמעלה, מותר בשבת לפרסו כולו. אבל מה שהוילון תלוי תמיד בקצה אחד מקופל, אינו מצטרף לטפח, כיון שאינו לשֵׁם אהל. אבל מחיצת עראי שאינה עשויה להתיר איזה דבר, אלא להגן בפני החמה, או בפני הרוח שלא תכבה הנרות וכדומה, או רק לצניעות כגון להפסיק בין אנשים לנשים, מותר לעשותה{סו}: 

[ואהל,] דהיינו גג המאהיל, אסור לעשותו אף על פי שאינו נעשה אלא להגן מפני החמה או מפני הגשמים וכדומה, ואפילו הוא אהל עראי, אם הוא טפח על טפח ברום טפח. ולכן עגלה או מטה של־תינוק וכיו"ב, אסור לפרוס עליה סדין או כילה או רשת בשבת (וכן ביום־טוב) להגן מפני החמה וכיו"ב, אלא אם־כן היה פרוס טפח מערב שבת, דהוי רק תוספת אהל עראי דמותר. ו"גגון" או "שמשייה", אם היו מחוברים מערב שבת לעגלת־תינוק על־ידי צירים וכיו"ב, מותר לפתחם, אף על פי שלא היו פרוסים כלל{סז}: 

[תיבה] רחבה מאד שהכסוי שלה אינו מחובר לה בצירים, אסור ליטלו משם, משום דהוי סותר אהל. וכן אסור לכסות בו, משום דעושה אהל. ומי שמניח טבלא על חבית רחבה מאד לשמש כשלחן, צריך להפוך צד החבית הפתוח למטה. שאם יתן את הדף על הצד הפתוח, הרי הוא עושה אהל{סח}: 

[בגד] ששוטחים על פי חבית רחבה מאד לכסותה, אם החבית אינה מליאה לִגְמַרֵי, אלא שיש בין המשקים שבתוכה לכסוי חֲלַל טפח, אזי לא יכסה אותה על פני כולה משום אהל, אלא יניח מקצת פיה מגולה{סט}. (ועיין לעיל סעיף י"ג דיבור המתחיל גם): 

[אסור] לשאת מכסה העשוי להגן מפני הגשמים (שקוראים בשם "מטרייה") או מפני החמה ("שמשייה"), מפני שהוא עושה אהל. וכן אסור לקפלם, והם מוקצים{ע}: 

[כלים] העשויים פרקים־פרקים התחובים זה בזה ונפרדו, אם דרכם להיות תמיד רפויים, מותר להחזירם כך. ולכן הבא להאריך שולחן על־ידי לוח המיועד לכך, מותר לתחוב את הבליטות שבלוח לתוך החורים שבשלחן. אבל כלים שדרכם להיות מהודקים בחוזק, אסור להחזירם אפילו ברפיון. וכן אם הם מחוברים על־ידי מסמרים או "ברגים" ונפרדו, אסור לחברם אפילו ברפיון, ואפילו ללא מסמרים וברגים, כיון שדרכם להיות מהודקים בחוזק. ולכן אסור להרכיב מטת תינוק, או לשנות את גבהה. וכן יש מחמירים ב"עמוד" (הנקרא "סטנדר" בלשון אשכנז, ומצוי בישיבות) שמשנים את גבהו על־ידי "ברגים". אך כסויי כלים, מותר להסירם וכן לחברם, כיון שאינם עשויים לקיום, רק לפתחם ולסתמם תדיר{עא}: 

[ספסל] שנשמטה אפילו רק אחת מרגליו, אסור להחזירה. ואפילו להשעינו על ספסל אחר אסור, אלא אם כן כבר ישב עליו כך פעם אחת לפני השבת. אבל מותר להניח דף (דהיינו לוח־עץ) על ספסלים או על חתיכות עצים שהכינם מערב שבת לכך{עב}: 

[אסור] לכבד (פי' לְטַאֲטֵא) את קרקע הבית, מפני שמשוה את הגומות (שמתמלאות הגומות מן העפר שמזיז מכאן לכאן) וזה נחשב בונה, כי הבית מיתַקן על ידי זה. ולכן כשהוא מרוצף באבנים או בנסרים או טָווּח בטיט, מותר. ואף אם קסמי המַטְאֲטֵא עלולים לישבר, מותר (וכן הוא מנהגינו) כיון שאינו ודאי פְּסִיק רישיה{עג} (עיין לקמן סעיף ל"ה דיבור המתחיל מי). וכן אסור לשפשף ברגלו רוק שעל־גבי הקרקע, מפני השוואת הגומות. אבל מותר לדרוס עליו בלא שפשוף{עד}: 

[אסור] לשחק באגוזים ו"גולות" וכיוצא בהם על־גבי קרקע אפילו מרוצף. ומכל מקום אין לְמַחוֹת בנשים וקטנים, אם בודאי לא ישמעו (וכן לעניין משחק בכדור וכיו"ב, הנזכרים לקמן סימן ס"ז סעיף כ"ג), שמוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים. ובבית מרוצף, אפשר להתיר{עה}: 

[איסור] בונה שַׁיֵיך גם במאכל, כגון המגבן גבינה, או שמדבק פירות ומַשְׁוֶה אותם שיהיו יפים. ולכן החותכים בצלים עם ביצים ועם "מיונז" וכיוצא בזה, יניחום כמו שהם בלא להשוותם וליפותם{עו}: 

[כו] הסותר. כל מחיצה או אהל שאסור לעשותו, אם הוא עשוי אסור להסירו, משום דהוי סותר אהל. וכן לפרק כלים שאסור לחברם (עיין לעיל סעיף כ"ה דיבור המתחיל כלים){עז}: 

[כשם] שאסור לעשות אפילו בניין עֲרַאי בשבת, כך אסור להוסיף על בניין קבוע אפילו תוספת עֲרַאי. ודלתות וחלונות ותריסים, אף על פי שהם תלויים על צירי ברזל, שנקל להסירם ולהחזירם, או קבועים במסילות, מכל מקום אסור בשבת להסירם או להחזירם. כי המחזירם, נחשב כבונה. והמסירם, נחשב כסותר {עח}: 

[אסור] לקלוע שיער ("צַמָּה"), מפני שזה דומה לבניין. ואסור גם להתיר קליעת השיער, מפני שדומה לסותר{עט}. והוא הדין למי שנתקלקל סלסול פיאותיו בשבת, שאסור לפרקם ולסדרם מחדש. אך מותר לתקנם ולסובבם כמות שהם{פ}, וכן המנהג{פא}: 

[כז] המכה בַפַּטִּיש. כל דבר שהוא גמר מלאכה, אסור משום מכה בפטיש{פב}. ונכלל בזה שאסור להשמיע קול שיר בשבת, שמא יתקן כלי שיר, וכמו שיתבאר בס"ד להלן סימן ס"ג סעיפים ה' ו': 

[דרך] החייטים שקודם תפירת הבגד כראוי, מחברים הם את החתיכות בתפירות מרווחות, ובגמר המלאכה מסירים את החוטים מתפירות אלו. לפי־כך אסור להסירם בשבת, משום מכה בפטיש {פג}: 

[בגדים] העשויים להשחיל בהם חוט או שרוך או רצועה בקביעות, כגון מַנְעָלִים או חֲלוּק, אם הבגד חדש, או החוט חדש (כלומר שלא היה שם מקודם), אסור להשחילו בהם, מִשּׁוֹם דְּהַוֵי תיקון כלי{פד}: 

[קיפול] בגדים מסויימים אסור, לפי שעל־ידי הקיפול נמנע קימוט הבגד, ואם־כן נראה כמתקן כלי. ויש בזה הרבה חילוקי דינים{פה}, לפיכך אין לקפל שום בגד{פו}. ואף טלית של־מצוה, המנהג דרך כלל שלא לקפלה עד מוצאי שבת{פז}: 

[כח] הַצָּד. ונכלל בזה, שאסור לצוד שום בעל־חי בשבת, אפילו אם אין במינו ניצוד (ועיין עוד לקמן סימן ס"ה סעיף י"ט). ואפילו פרעוש (דהיינו השחורה הקופצת, ונקראת אצלינו בתימן בשם קֻמֲּלִי) אסור לתפוס. ורק אם הוא על גוף האדם ועוקצו, משום צערא דגופא, מותר ליטלו ולזרקו. אבל אסור להרגו, כי אסור להרוג שום בעל־חי (וכדלקמן סעיף כ"ט). אך כִּנִּים (והם הנקראים אצלינו בשם קַמְל, ומקומם בגוף האדם ובבגדיו. והוא הדין למה שנקרא כֻּתַּן, הרוחשים בכותלים ובמטות) מותר לצוד ולהרוג, כיון שהם מתהוים מן הזִיעה. ומכל מקום אלו שבבגדים אסור להרגם, אלא נוטלם וזורקם. ורק אלו שנמצאו בראש, מותר להרגם{חפ}: 

[מקומות] שבימי החום נכנס לפעמים רמשׂ ידוע, שיש בנשיכתו היזק שקשה לדבר אחר (צרעת) בָּר מינן, אם נמצא בחדר בלילה שאי אפשר לראותו וצריך לישן שם, מותר לצודו ולהוציאו חוצה, אבל אסור להרגו. ואם נמצא בַיום שרואהו ואפשר ליזהר ממנו, אסור. אמנם בבית־הכנסת שמצויים שם רב־עם, מותר להוציאו אפילו ביום{פט}: 

[יש] ליזהר כשרוצה לסגור תיבה (וי"א דוקא תיבה קטנה) או לסתום כלי שיש שם זבובים, שיפריחם תחילה משם, או יניח דבר מפסיק שלא יסָגרו לגמרי. כי כאשר הוא סוגרם, המה ניצודים שם. ומכל מקום אינוּ צריך לדקדק ולבדוק שלא ישאר שם כלל, אלא יפריח מה שרואה בעיניו{צ}: 

[כט] השוחט. ונכלל בזה כל אופן של־נטילת נשמה מכל בעל־חי, כגון על־ידי הכאתו או חניקתו, ושליית דג מן המים, וכיוצא בזה. ואפילו אם פרעוש או יְתוש עוקצו, אסור להרגו, או להשליכו למים{צא}, ועיין לעיל סעיף כ"ח. ואפילו מי שנמלים או שאר שקצים ורמשים מצויים בדרכו, צריך לדקדק שלא לדרוס עליהם, אעפ"י שאינו מתכוין, מפני שהוא פסיק רישיה{צב}: 

[אסור] להוציא דם, ואפילו דם שבין השיניים אסור למצוץ. וכן אסור להניח על פצע, רטייה המוציאה דם וליחה. וכל־שכן שאסור ללחוץ את הפצע להוציא ממנו דם או ליחה{צג}. ועיין עוד לקמן סימן ע' סעיפים ח' ט' י"א: 

[ל] המפשיט. דהיינו הפשטת העור. ובכלל זה פירוק הדוכסוסטוֹס מן הקלף{צד}: 

[לא] המעַבֵּד. ונכלל בזה שאסור למלוח דבר שהמלח פועל בו לרככו או להפיג חריפותו, (מפני שנראה ככובשׁ כבשים, ואסור לכבוש מפני שהוא כמבשל{צה}. או מפני) כי זה נחשב כמו מעבד. ולכן אסור למלוח ביחד כמה חתיכות של־צנון או בצלים, וכן קישואים ומלפפונים וכיוצא בהם, אפילו מה שצריך לאותה סעוֹדה, אלא מְטַבֵּל במלח חתיכה חתיכה ואוכל. אבל ביצים מבושלות ובשר מבושל וכיוצא בהם, שאין המלח מועיל להם לשנותם, אלא ליתן בהם טעם, מותר למלחם כדי לאכלם באותה סעודה. אבל בשביל להניחם לסעודה אחרת, יש להחמיר, זולתי בשעת הצורך{צו}: 

[כמו־כן] יש אומרים שאסור למלוח ביחד הרבה פוֹלים וקטניות שנתבשלו בקליפתם, ואפילו כדי לאכלם לָאַלְתָּר, כי המליחה מועילה להם לרככם{צז}. אבל מנהגינו להתיר למלחם בצלחת (ואפילו בעודם חמים) ולאכלם לאלתר{צח}: 

[מלפפונים] וחסא ("סלטה") וכן שאר מיני טיבולים שעושין מבצלים וכדומה, מותר למלחם סמוך לסעודה, אם נותנים לתוכם מיד שמן וחומץ, לפי שהם מחלישים את כח המלח. אבל אסור למלחם ולהשהותם זמן־מה{צט}: 

[בשר] שלא נמלח וחל יום שלישי שלו בשבת, שאם לא יְדִ–יחנו ייאסר לאכלו זולת על־ידי צלייה (עיין להלן בחלק יורה־דעה הלכות מליחה סימן קל"א סעיף ל"ב), יש מחמירים להדיחו על־ידי גוי דוקא, ולא על־ידי ישראל{ק}: 

[לב] המְמַחֵק. דהיינו שמסיר שיער או צמר מעל עור של־בהמה מתה, עד שמחליק את פני העור. ונכלל בזה שאסור לְמָרֵח רטייה (כדלקמן סימן ע' סעיף ח') וכן שעְוה וכדומה. לכן אסור ליתן שעוה או שמן עבה בנקב כדי לסתמו, או להדביקו על איזה דבר לסימן{קא}. וכן אין לשחק ב"פלסטלינה" {קב}. אבל אוכל, מותר למרח, כגון חמאה על הלחם וכדומה {קג}: 

[לג] המחתך. אסור לחתוך או לשבור לפי מדה מסויימת, כל דבר שאינו מאכל. אבל מה שהוא מאכל אפילו רק לבהמה, מותר. ולכן מותר לסמן קווים בעוגה ע"י סכין כדי לחלקה למנות שוות, וכן לחתוך קש בצורה מדוייקת כדי לחצוץ בו שיניו. ועצי בשמים, מותר למלול ולקטום כדי להריח בהם, ואפילו אם הם קשים כעץ. אבל לקטום אותם כדי לחצוץ שיניו, אסור{קד}: 

[לד] הכותב. ונכלל בזה שאסור לעשות טביעת אצבע, או איזה ציור אפילו באצבעו במשקין שעל השלחן, או על ההֲבָל שעל חלון־זכוֹכית, וכן בכל דבר, אף על פי שאינו מתקיים{קה}: 

[לה] המוחק. כשם שאסור לכתוב, כך אסור למחוק כל מה שנכתב. ומכל מקום אותן עוגות ובסקויטים, שוקולדות וכיוצא בהן, העשויות כולן או מקצתן כאותיות או ציורים, מותר לשברן ולאכלן בשבת. ואם נעשו האותיות והציורים על גביהם מחומר אחר, כגון "קרם" או סוכריות קטנטנות, יש לאכלן כך בלא לשברן תחילה{קו}: 

[ספרים] שעל חודי גליונותיהם מבחוץ נכתבו אותיות, רבים מהפוסקים מתירים לפתחם או לסגרם בשבת. וכן המנהג. ומכל־מקום מאחר שיש אוסרין, ראוי להימנע מלכתוב כן{קז}: 

[מי] שכתב על ידו בערב שבת ושכח למחוק הדיו, מותר לו ליטול ידו בשבת לאכילה (והדיו אינו חוצץ למי שאינו מקפיד על זה{קח}) בתנאי שיטול עליהם רביעית בבת־אחת, וינגבם בחמה או יעמידם ברוח עד שיתנגבו. לפי שספק הדבר אם ימחק הדיו על־ידי הנטילה, ואין זה נחשב פסיק רישיה. כי פסיק רישיה אינו אלא כשבודאי ייעשה האיסור בהכרח, ולא כשאפשר שייעשה ואפשר שלא ייעשה. אלא אם הוא מתכוין לכך, אסור. ואם אינו מתכוין לכך, מותר{קט}: 

[לו] המשׁרטט. היינו העושה חריץ שוקע או קו בצבע כדי לכתוב תחתיו, או כדי לנסר או לחתוך על פיו במדה {קי}: 

[לז] המבעיר. ונכלל בזה שאסור להוסיף שמן לתוך נר דולק. וכן אסור להשתמש לאור הנר דבר שצריך עיון קצת, גזירה שמא ישכח ויטה את הנר, לקרב את השמן אל הפתילה, ויתחייב משום מבעיר. ודוקא אדם אחד, אבל שנים מותר להם לקרות בעניין אחד, אפילו כל אחד בספרו, לפי שאם יבוא אחד להטות, חברו יזכירהו{קיא}. ובנרות שהשעוה או החֵלֶב כרוכים על הפתילה, נוהגים להתיר, כיון דלא שייך בהם שמא יטה (ומכל מקום שלא לצורך, יש להחמיר). אך צריך לעשות איזה היכר, כדי שלא יבוא לִמְחוֹט, דהיינו לקצוץ ראש הפתילה שנעשית פחם, ויש בזה משום מכבה. ולהרמב"ם{קיב} הוא איסור דאורייתא{קיג}. ובנרות טובים כמו של־זמנינו, אין גם החשש שמא יקצוץ, ומותר לגמרי{קיד}: 

[אם] שכחו לנתק מערב שבת את מנורת החשמל שבמקרר, וזקוקים מאד לאוכל הנמצא בו, ואי אפשר לקבל משכנים וכיו"ב, אפשר להתיר לומר לגוי שיפתח את המקרר, או לומר לקטן שיוציא את התקע מן השקע בשעה שאין המקרר פועל {קטו}: 

[לח] המכבה. ונכלל בזה שאסור להסתפק מהשמן שבנר. וכן אסור לפתוח דלת או חלון נגד נר דולק כשהוא קרוב להם, שמא יכבה על־ידי זה. אבל מותר לסגור דלת או חלון{קטז}. וכן מטעם שמא יכבה, אסור להציל בשעת הדליקה, כמו שיתבאר בס"ד לקמן סימן ע"ג סעיף א': 

[טל] המוציא מרשות לרשות. ויתבארו דיניו בס"ד בהרחבה, לקמן בסימן ע"ה: