סימן נ"ג - הלכות עונה וצניעות

[א] אעפ"י שאשתו של אדם מותרת לו כל שהיא טהורה, ראוי לנהוג בקדושה ולא יהא רגיל ביותר עמה, אלא בזמני עונתה, כפי מה שקבעו חז"ל לכל איש כפי כוחו וכפי מלאכתו. כגון פועלים שעושים מלאכה בעירם, עונתן שתי פעמים בכל שבוע. ואם עושים מלאכה בעיר אחרת, עונתן פעם אחת בשבוע. ועונת תלמידי חכמים, מליל שבת לליל שבת{א}. וצריך לקיים העונה גם כשהיא מעוברת או מניקה. ולא יבטל עונתה אלא מדעתה כשהיא מוחלת לו, וכבר קיים מצות פריה ורביה{ב}. ואם מונע עונתה כדי לצערה, עובר בלא תעשה, שנאמר{ג} ועונתה לא יגרע, שהיא נהנית ושמחה בכך{ד}: 

[ב] וכל אדם ואפילו ת"ח, צריך לפקוד את אשתו בליל־טבילתה, ובלילה שלפני יציאתו לדרך רחוקה{ה} אם אינו הולך לדבר מצוה, וכן בבואו מדרך רחוקה. וגם כל שרואה שאשתו מְשַׁדְּלַתּוּ ומרצה אותו ומתקשטת לפניו, כדי שיתן דעתו עליה, חייב לפקדה אפילו שלא בזמן עונתה הקבוע, ויהיו לו בנים הגונים. אבל אם תבעתו בפה{ו} ממש, היא חצופה, והרי היא כזונה ואסור לקיימה{ז}: 

[ג] ואף כשהוא נמצא אצלה, לא יכוין להנאתו, אלא כאדם שפורע חובו, שהוא חייב בעונתה, ולקיים מצות בוראו שיהיו לו בנים עוסקים בתורה ומקיימי מצוות בישראל. וכן אם הוא מכוין לתיקון הולד, כפי שאמרו רבותינו ז"ל{ח} שבשלושת חדשי ההריון הראשונים, התשמיש קשה לאשה וקשה לולד, ואמצעיים קשה לאשה ויפה לולד, והאחרונים יפה לאשה ויפה לולד, שמתוך כך יצא מלובן ומזורז, שפיר דאמי. ואם הוא מכוין לגדור עצמו בה כדי שלא יתאווה לעבירה, כי רואה שיצרו גובר ומתאווה אל הדבר ההוא, גם בזה יש קיבול שכר. אך יותר טוב היה לו לדחות את יצרו ולכבוש אותו, כי אבר קטן יש באדם, מרעיבו שבע משביעו רעב. אבל מי שאינו צריך לדבר אלא שמעורר ומגרה את עצמו לבוא לידי קישוי כדי למלאת תאוותו בתשמיש, זו היא עצת יצר־הרע{ט}: 

[ד] שכבת־זרע, היא כח הגוף ומאור העינים. וכשתצא ביותר, הגוף כָּלֶה וחייו אובדים. וכל השטוף בבעילה זקנה קופצת עליו, וכחו תשש, ועיניו כהות, וריח־רע נודף מפיו, ושער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושרים, ושער זקנו ושחיו ושער רגליו רָבֶה, ושיניו נושרות, והרבה כאבים חוץ מאלו באים עליו. אמרו חכמי הרופאים, אחד מאלף מת משאר חליים, והאלף מרוב תשמיש. לפיכך צריך האדם ליזהר{י}: 

[ה] אסור לשמש{יא} מול האור, כגון חשמל או נר וכיו"ב, אף על פי שמאפיל בסדין או שמיכה. אבל בהפסק מחיצה גבוהה עשרה טפחים לפני האור, או שהוא בחדר אחר ומאיר לחדר זה, מותר, ובתנאי שיאפיל כנז"ל. וכן אסור לשמש ביום, שהוא עזות־פנים, אלא בבית אפל. ובלילה אם הלבנה מאירה עליהם לַהְדְּיָא (פי' לנוכח), אסור. אבל אם אינה מאירה עליהם, אף על פי שמאירה לתוך הבית, מאפיל כנז"ל ומותר{יב}. ואחרי עלות השחר, מותר לשמש כל זמן שלא האיר היום, שהוא תחילת זמן הנחת תפילין. ובבין השמשות, ראוי להחמיר{יג}: 

[ו] אסור לאדם לשמש מטתו בפני שום אדם אם הוא ניעור, ואפילו על ידי הפסק מחיצת עשרה. ובפני תינוק שאינו יודע לדבר, מותר{יד}. וע"ע לקמן סעיף י"ח: 

[ז] אסור להסתכל בה באותו מקום, אפילו סמוך לתשמיש. שכל המסתכל שם אין לו בושת פנים ועובר על והצנע לכת{טו} ומעביר הבושה מעל פניו, שכל המתבייש אינו חוטא דכתיב{טז} ובעבור תהיה יראתו על פניכם, זו הבושה, לבלתי תחטאו. ועוד שמגרה יצר הרע על עצמו. וכל שכן הנושק שם שעובר על כל אלה, ועובר גם על{יז} אַל תשקצו את נפשותיכם{יח}. אבל למשמש שם או להכניס אצבעו, מותר{יט}: 

[ח] אסור לשמש בחדר שמונח שם ספר תורה, אלא צריך להוציאו לחדר אחר{יט*}. ואם אין לו חדר אחר, יעשה לפניו מחיצה גבוהה עשרה טפחים (והרוחב, נראה שמספיק ארבעה טפחים{כ}). ותהא המחיצה סתומה, שלא ייראה הספר תורה. ווילון אינו נחשב מחיצה, כיון שהוא מתנדנד, אלא אם כן קשר אותו מלמטה. והוא הדין למגילת אסתר הכתובה על עור גלול. אבל תפילין וחומשים, ושאר ספרי קודש כגון גמרא ומדרשים ומפרשיהם, בין שהם בכתיבת־יד בין שהם בדפוס, יכול להניחם בכלי תוך כלי, והוא הדין שני כסויים. ודוקא כשהשני אינו מיוחד להם. אבל אם הם מיוחדים להם, אפילו עשרה נחשבים כאחד. ואם יפרושׂ איזה מכסה על ארגז שהספרים בו, נחשב ככלי בתוך כלי, אעפ"י שהמכסה אינו אלא מלמעלה ולא מלמטה. וגם מזוזה הקבועה בפנים החדר, צריך שתהיה מכוסה בשני כסויים, שאחד מהם עכ"פ אינו מיוחד לה. וכסוי זכוכית לא מהני, דצריך שלא יהא נראה, אבל הוא נחשב כסוי אחד{כא}. והוא הדין ניילון{כב}: 

[ט] ראוי לאדם להרגיל את עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעה נכונה, כדי שינצל מלהכשל בדבר עבירה. ולא יָקֵל ראשו אפילו עם אשתו, ולא ינבל את פיו ואפילו בינו לבינה. הרי הכתוב אומר{כג} ומגיד לְאדם מה שֵּׂחו, ואמרו רבותינו ז"ל{כד} אפילו שִׂיחה קלה שבין איש לאשתו מגידין לו לאדם בשעת הדין. ולא יספר עמה בְּשָׁעַת תשמיש ולא קודם לכן, אלא בענייני תשמיש. אלא אם כן היו בכעס שאסור לשמש אז עמה, יכול לדבר עמה קודם תשמיש בכל ענייני ריצוי כדי שתתפייס. ולא יבא עליה שלא כדרכה{כה}. וצריך שגם מחשבת האשה תהיה בקדושה, שאם לא כן צדיק מה פעל{כו}: 

[י] טוב ליזהר כשהדבר אפשרי, שלא לשמש לא בתחילת הלילה ולא בסופה, כדי שלא ישמע קול בני אדם ויבוא לחשוב באשה אחרת, אלא באמצעיתה{כז}: 

[יא] אם קמו משנתם, צריכים ליטול ידיהם כראוי דהיינו שלשה פעמים בסירוגין{כח}. אך אם היו ניעורים מקודם, אינם צריכים ליטול לפני התשמיש אלא ממדת חסידות, ולזה די בנטילה פעם אחת. ואחר התשמיש, צריך שירחוץ אותו מקום להיטהר, מה גם שיש אומרים ששכבת זרע על בשרו דינה כצואה{כט}. ויטלו ידיהם, וטוב ליטול אז ג"פ לסירוגין{ל}: 

[יב] אסור לשמש בשווקים וברחובות ובגנות ובפרדסים, אלא בבית־דירה, שלא יהיה כדרך זנות{לא}. הוא למטה והיא למעלה, זו דרך עזות. שימשו שניהם כאחד (כלו' שוכבים על צידיהם{לב}), זו דרך עקש{לג}. אמרו עליו על רבי אליעזר שכל כך היה משמש באימה וביראה, עד שהיה דומה כאלו כפאו שד{לד}: 

[יג] בשעת הזיווג טוב להרהר בדברי תורה ובשאר דברים שבקדושה, או בצורת כ"ב אותיות התורה. ואף על פי שאסור לקרות בפיו, הרהור מותר ומצוה, כי הרהור אינו כדבור לעניין זה{לה}. וצריכים להיות אז בקירוב בשר, אלא שיכסו את גופם בסדין מלמעלה. וטוב שימתין מלהוציא את הזרע, כדי להרבות תאוותה שתזריע היא תחילה. ונכון להחמיר שלא לפרוש ממנה אלא באבר מת עד שיכלו טיפות הזרע לגמרי, ואף קודם תשמיש יזהר שלא יתחמם יותר מדאי כי עי"ז עלול לבוא לידי צחצוחי טומאה{לו}: 

[יד] לא ישמש עם אשתו אלא מרצונה. וכל שכן שלא יאנסנה. אלא תחילה יפייסנה וישמחנה ויחבקנה וינשקנה, וישתעשע עמה במשמושים. וכן לא ישמש כשהיא שנואה לו בשעת תשמיש, או שהיא מורדת בו דהיינו שאומרת לו איני רוצה בך לבעל, ואף על פי שמרוצה לו בשעת תשמיש. וכן אם גמר בליבו לגרשה והיא אינה יודעת, אף על פי שאינה שנואה לו, אסור לשמש עמה. גם לא ישמש עמה כשהיא ישנה ממש, או כשהוא שִׁכּוֹר, או היא שכורה{לז}. ואסור לאשה למנוע תשמיש מבעלה, כדי לצערו עד שיוסיף באהבתה, אלא תהא נשמעת לו בכל עת שירצה, כי היא משועבדת לו לכך{לח}: 

[טו] כשיש חס ושלום רעב במדינה, שנתייקרה התבואה כפליים, אף על פי שהוא יש לו תבואה בתוך ביתו, אסור לשמש מטתו, כי אם בליל טבילתה. וכן לחשׂוכי־בנים, מותר בכל עונה{טל}. אך בשאר צרות כגון שדפון, או מגיפה או מלחמה רח"ל, מותר לכל אדם{מ}: 

[טז] אכסנאי אסור לשמש, אפילו כשכל בני הבית ישנים. ואם ייחדו לו ולאשתו חדר מיוחד, מותר, ובלבד שלא יישן על סדין של בעל הבית{מא}. ובמלון, מותר גם באופן זה{מב}: 

[יז] מדרכי הרפואה שלא לבעול כשהוא שבע ולא כשהוא רעב, אלא כשיתעכל המזון שבמיעיו. ושלא לבעול מעומד ולא מיושב, ולא ביום שנכנס למרחץ, ולא ביום שהקיז דם. ומי שחלה ונתרפא, יזהר מלשמש מטתו עד שיתחזק גופו, כי בנפשו הוא{מג}: 

[יח] אין לשמש על מטה שישן שם תינוק לרגליהם, כשאין התינוק בן שנה, כי גורם לו להיות נכפה (מחלת נפילה) ח"ו{מד}. כשיצאו האיש או האשה מבית־הכסא קבוע, לא ישמשו עד לאחר שיעור הילוך חצי מיל (דהיינו תשע דקות){מה}. אשה מניקה לא תשמש אלא בשעה שהתינוק ישן, ואחר־כך לא תניקהו עד לאחר שני מילין (דהיינו שלושים ושש דקות). ואם התינוק בוכה, תמתין לפחות שיעור מיל (י"ח דקות){מו}: 

[יט] בזמן הזיווג צריך שראשיהם יהיו למזרח ורגליהם למערב. ושלא בזמן הזיווג, עדיף שהראש יהיה לצפון והרגליים לדרום{מז}. והעושה כן, זוכה שיהיו לו בנים זכרים, שנאמר{מח} וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים וגו'. אני בצדק אחזה פניך, אשבעה בהקיץ תמונתך{מט}: