קריאת מרן שליט"א לאחדות בעדה לקראת מתן תורה

קריאה לאחדות בעדה, ולימוד מנסיון העבר

מה שדיברנו, על שלא נהגו כבוד זה בזה, הבאנו לפני כמה שיעורים [מוצש"ק צו ה'תש"ע], מה שאומר מהר"ל בנצח ישראל. בספר קהלת אומר שלמה המלך, טובים השניים מן האחד. אבל אומרים שאצל התימנים זה לא עובד, כי כל אחד רוצה לעבוד לבד. שאלו פעם חכם אחד, למה אתה רוצה להיות לבד? הרי שלמה אמר טובים השניים מן האחד. אמר להם, שלמה המלך צודק, אבל הוא לא דיבר על התימנים.

ואני חושב, הרי התימנים הם משבט יהודה, ואם הוא דיבר, הוא דיבר רק עלינו. דהיינו, בדיוק הפוך. שלמה המלך אמר זאת, כדי לתת לנו מוסר. אתה חושב שיותר טוב שתעבוד לבד, אבל זה לא כך. אולי דוקא שבט יהודה שהוא שבט של מלכות, לכן קשה לאנשים לעבוד אחד עם השני, ונוצרת מחלוקת, כי כל אחד חושב שהוא צודק, ממילא קשה לו לקבל את הדעה של השני. בני מלכים. שבט יהודה הוא שבט של מלכות. יהודה גבר באחיו. 

הבאנו שמהר"ל אומר בנצח ישראל פרק כ"ה, שהדבר בעצם בא מצד חשיבות. הגויים לא מבינים, הם מתפלאים שאצל עם ישראל יש כזאת שנאה וקנאה. הוא אומר שם כמה תירוצים על השאלה, או שזה בעצמו עונש הגלות, זה חלק מהגלות שיש פירוד בין איש לרעהו. אבל בסופו של דבר הוא אומר, שגם אם נגיד שזה משהו מהותי בעם ישראל, הדבר לא בא מתוך פחיתות, אלא מתוך דבר טוב. כל אחד מחשיב את עצמו, בגלל המעלות של עם ישראל. מי שיראה זאת בנצח ישראל, זה מבהיל. דהיינו, זה בא מתוך חשיבות. כי מי מקנא בשני? גבור מקנא בגבור, חכם מקנא בחכם, אבל חכם לא מקנא בטיפש. התכונה הזאת של עם ישראל, נובעת מכך שהם עם של שׂרים, וא"כ השרש הוא דבר טוב.

אולי אגיד לכם דבר מפליא. יש ספר שנקרא שבט יהודה, חיברו ר' שלמה אבן וירגה, הוא היה בגלות ספרד, וכתב בספר את כל השמדות שהיו לעם ישראל, את כל הצרות רח"ל שעברו. יש שם דברים מפליאים. והוא מביא גם ויכוחים שהיו בין יהודים לגויים. לא מדברים על סתם אנשים, מדברים על גדולי ישראל, ר' זרחיה הלוי, בעל המאור, ובעל ספר העיקרים ר' יוסף אלבו. האפיפיור קרא להם לויכוח, כי בעוה"ר היה שם איזה מומר אחד, שלמד תורה והמיר את דתו, והוא אמר לאפיפיור, אני אוכיח ליהודים מתוך התלמוד שלהם. ואם אנצח אותם, ח"ו, תוציא עליהם גזירות קשות. היתה עת צרה ליעקב. הוא מביא ומספר את כל המקרים כסדר. התלמידי חכמים הגדולים שבאו היו צריכים להתווכח עם המומר, והויכוחים לא היו על סתם. אגיד לכם איזו שאלה מהויכוחים שהיו ביניהם, מדהים, הוא שאל אותם, למה כתוב בתלמוד, תיפח רוחם של מחשבי קיצין. ככה מדברים? מה תגידו על דניאל? הרי כתוב בספר דניאל את הקץ. כך אתם מדברים על נביאים? תראו איזה שוטים אתם, כך כתוב בתלמוד שלכם על הנביאים שלכם. תתארו לעצמכם, אם היה ויכוח, והיו שואלים אותנו כזאת שאלה, מה היינו עונים? היינו נשארים בפה פעור. אבל הם היו חכמים גדולים. הם ענו לו יפה מאד, סתמו לו את הפה, והוא השתתק. אמרו לו, חז"ל לא אמרו תיפח רוחם של נביאים ח"ו, של מי שאמר את הקץ. דניאל דיבר בנבואה. אמרו, תיפח רוחם של אנשים סתם, שעושים מעצמם חשבונות. כמו הסיפור שהיה בזמן הבן איש חי [סופר ביומא דהילולא ה-205 למהרי"ץ זיע"א], שמצאו להם בפסוק תרע לאומים ותשלחם, שבשנת תר"ע יבוא המשיח. היו כל מיני אנשים שחישבו קיצין.

אתם יודעים, בתימן היה משיח שקר שוכּר כוחייל. שמעתם עליו? הוא מצא לעצמו רמז, כה אמר ה' למשיחו לכורש, אל תקרא לכורש אלא לשוכּר. מה נגיד על כשרוניים כאֵלו? הוא שיכנע אנשים, הנה כתוב. מצא רמז בפסוק.

בכל אופן הוא כותב, כיון שהיה ויכוח בין יהודים לבין הגויים, הסכימו מי יהיה ראש המדברים לפני האפיפיור, מי יתחיל, והסכימו כולם שיתחיל דון בנבנישתי, כי הוא בקי בחכמות, ויודע בטיב לשון הלטינית. עכשיו תשמעו, הסכימו ביניהם, שלא יהיה עניינם כמדת היהודים המלומדים בישיבותיהם, ליכנס כל אחד לדברי חברו, ולחרף כאשר לא ידע. מפליא. כשקראתי את זה נדהמתי. היתה הסכמה בין הרבנים, שלא להתנהג כמו שמתנהגים בישיבות, שכל אחד נכנס לתוך דברי השני, וכשהשני לא מסכים איתו הוא מתחיל לצעוק עליו, מחרף ומגדף אותו. זה מבהיל. אבל זה כתוב פה שחור על גבי לבן. כדי שלא יהיו לבוז בפני האפיפיור וכו'.

לכאורה צריך להבין, איך זה שכל אחד נכנס לדברי חברו? אנחנו לומדים מסכת אבות, כתוב שמי שנכנס לדברי חברו נקרא גולם. מה, הם היו פחות מתורבתים? איך אפשר להבין את הנקודה הזאת.

אני חושב, שצריכים לומר פה, את מה שמהר"ל אומר. ידוע הסיפור, אולי לא ניכנס למשלים וסיפורים כי לא זאת המגמה, אבל כדי להבין, כשמספרים לאחד שקרה למישהו איזה דבר, הוא מיד מתחיל לנחם, אומר לא נורא, יעבור. אבל כשזה נוגע אליו, הוא מתחיל לצעוק. כשהיהודים מתווכחים, כשיושבים שני ת"ח, אחד אומר אסור והשני אומר מותר, השני סותר אותו, הוא מרגיש שהוא פגע בו. כיון שבשבילו זה עצם מעצמיו, בשר מבשרו, ממילא כואב לו, כאילו לקחו חלק ממנו. אצל הגויים, לא איכפת להם, בסדר, תגיד ככה תגיד הפוך, לא מזיז לו. יוצא שבעצם שרש הדבר בא, מתוך שכל אחד מבין שבעצם אם טעיתי, זה חסרון גדול. הגויים לא מרגישים בזה כ"כ חסרון. ממילא יוצא להיפך, שהויכוח בא מתוך החשיבות של העניין.

אבל אחרי ככלות הכל, זה לא טוב. אמרנו זאת רק כדי להסביר מדוע בעצם הדבר מצוי אצלנו ולא אצלם, בגדר מה שמהר"ל אומר, שמתוך החשיבות של העניין והחשיבות שלנו, אף אחד לא מוותר. כי הוא מרגיש שלקחו לו חלק מהנשמה.

בתשובה לשאלה מהקהל: מה שהגמרא בקידושין אומרת, את והב בסופה, שת"ח בתחילה שונאים ואחר כך אוהבים, זאת לא המלצה שככה צריך להיות. זאת המציאות. וזה גם מוכיח את מה שאנחנו אומרים. אתה מביא ראיה מהגמרא שכך הוא הדבר. אבל רק אצל יהודים זה יכול להיות, שתוך כדי הויכוח יהיו אויבים זה לזה, שיריבו, ושהאחד יגיד לשני, אתה שׁוטה, אתה לא מבין. א"כ, נכון שכך כתוב בגמרא, אבל הסיבה  לזה היא בגלל שנראה לו, שאם אחד חולק עליו, כאילו זה דבר מגונה בו.

תראו, בספר זכור לאברהם, ספר זכרונותיו של הר"ר אברהם אלנדאף, כותב על התנהלות הקהילה בירושלם. בתחילה בעמ' מ"ט הוא מספר על הפרידה מכולל ספרד. במשך שנת תרס"ה-תרס"ו, הרעו לנו כוללות הספרדים וכו', גם חלוקת המצה לפסח מיעטו, וכמה חקירות על מצב כל אחד ואחד כדי להיפטר ממנו. ומלבד זאת, הזמינו מצות לתימנים בפני עצמם, ופועלי און שלהם שמו חול בתוך העיסה. וכאשר היו התימנים אוכלים אותה, היו מרגישים החצץ בשיניהם. והיו אומרים, קיימו בנו 'ויגרס בחצץ שניו'. וצר להם עד מאד. בקיצור, היה דיון, עד שהחליטו בסוף שהם נפרדים מכוללות הספרדים. מעכשיו, התימנים קהילה בפני עצמה. הרב אברהם אלנדאף ניהל את העניין הזה, עודד ודחף את כל הנושא הזה. וממשיך וכותב, בשנת תר"ע קנינו קרקע בהר הזיתים, לבית עלמין. וכשראו שאין יכולים עוד לעמוד נגדנו במלחמה לפני הממשלה וכו', אז נתאספו בחדש סיון כל הרבנים הגדולים, ספרדים ואשכנזים פרושים וחסידים, ושלחו אחרינו, כי צריכים אנו לבוא לאסיפה בבית הראב"ד הר"ר יעקב צדיק בהר ציון, לעמוד לדין עם כולל הספרדים. למה אתם עושים קהילה בפני עצמכם? והלכנו, הרש"ל והרש"ך עראקי ואני. הרש"ל זה הרב שלום הלוי אלשיך, הרש"ך זה הרב שלום כהן עראקי, והרב אברהם אלנדאף. וראינו והנה החדר מלא רבנים, בתי דין אשכנזים וספרדים, ויתר הרבנים, ובראשם הרה"ג חיים זוננפלד והר"ר יעקב צדיק והר"ר בנימין הורביץ. ויגש הר"ר יחיא צארום, שהיה מכת הספרדים, כלו' שהתחבר אליהם רב תימני, לטעון עלינו עם אחד מהרבנים הספרדים, מאיזה דין ובאיזה טענה אנחנו נפרדים מכוללותם אחר שנכללנו בכוללות הספרדים מעת שנכנסו התימנים הראשונים לירושלם? זו טענת התובעים. והיתה תשובתנו, כי לא נוכל להשיב ולא לדון ולא לטעון שום טענה ודין ודברים לפני שום רב בירושלם, כי כולם בעלי דין. ואם ירצו לדון עמהם, ירשו להם מורשה ואנו נרשה אחד מאיתנו, ונלך לדון בחוץ לארץ אצל רבנים גדולים, שאין להם שום פנייה לשום צד משתי הכתות, ומה שיפסקו עלינו אנו מקבלים. בקיצור, לא קיבלו את הטענה והתחילו להתווכח איתם. והרבו להתווכח איתנו. ותשובתנו אחת היא. עד שגם הראב"ד ר' יעקב צדיק ז"ל השיב, כן הוא הדין, ואין מקום עוד לויכוחים. ויצאנו בזר הנצחון. ואעפ"י שהיה לנו כמה טענות נגדם, במה שעברו על תנאי שהתנו על עצמם בעת אשר נכללו הראשונים בכוללותם, ועוד ועוד ממה שהרעו לנו בכמה עניינים במשך חמש שנים לפני זה, בכל זאת בחרנו לנו הדרך היותר קצרה והיותר מועילה לפי הדין. תשמעו את הסוף, ותהילה לאל יתברך, הצלחנו באותו זמן, בהיותינו באחדות גמורה. כל זמן שהיינו באחדות, הצלחנו. אבל אח"כ בשלב הבא, שנה אחרי זה, היתה מחלוקת רח"ל. תראו שחור בדף הבא. בשנת תרע"א נתקנאו בי אנשים מחברי הועד, שכל דבר היה נחתך על פי, למה אני מחליט, בקיצור, רוצים לחלק את המשרות. והוא אומר, באותו זמן הייתי חלוש מאד מרוב העול שהייתי נושא יום וליל. פשוט ללמוד מתוך הנסיון, מה שהיה בדורות שעברו. כמה חשובה האחדות. לנהוג כבוד זה בזה. בפרט בקהילה שלנו, המצב שלנו היום בקהילה, לצערנו עניין המחלוקת ופירוד הלבבות, חמור מאד. והכל מעשה שטן.

והסיבה לזה, מובא בספרים שני דברים המעכבים את ביאת המשיח, א.מחלוקת ושנאת חנם. ב.שלא קוראים לשון הקודש נכון. מפליא. איפה זה כתוב? יש ספר שנקרא טובי חיים, פירוש על תנא דבי אליהו. הוא מביא שחסיד אחד העיד ששמע מפי אליהו הנביא הזכור לטוב, אריכות הגלות בשביל אלה שלא נזהרים בתפילה, בקריאת האותיות והנקודות, להוציא הכל בפה יפה, ולא להבליע שום דבר. בגלל שלשון הקודש משובשת, לא קוראים נכון. זה רמוז בפסוק 'קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת', אמ"ת ר"ת אותיות מלות תנועות. א"כ, קרוב ה' למי שקורא לו באמ"ת. ואם מחליפים אותיות אחת בשנייה, זה גורם פגם בעולמות העליונים, והתפילות לא מתקבלות רח"ל. זו סיבה אחת שגילה אליהו הנביא זכור לטוב. דבר שני, בגלל שנאת חנם. כמו שבית שני נחרב בגלל לשון הרע ומחלוקת. יוצא, שעצת היצר הרע הצליחה. דהיינו, התימנים ב"ה מבחינת לשון הקודש, הם המצויינים ביותר. מה עושה היצר הרע כדי שהתפילות לא יתקבלו בשמים, מגביר את עניין המחלוקת.

תשמעו תיאור מעניין מה זו מחלוקת. למשל אם מתווכחים אנשים, להגיד קדיש דעתיד או לא? טוב. אחד רוצה להגיד קדיש דעתיד, אומרים לו לא. ונמנע ומונע, בחרונו יבהלמו, על כן אין 'עתיד'. אחד רוצה להגיד בקדיש וימליך, השני וימלוך, מזלזלים אחד בשני, בא יצר הרע, מי מולך בסוף? הקב"ה מולך? מולך היצר הרע, הוא ה'מולך'. אחד אומר נגיד רפאני, השני אומר לא נגיד רפאני. זה טוען צריך לומר רפאני, כי אין רפואה כרפואת הגאולה. והשני אומר, לא, מה פתאום, אל תגיד, שפך עליו כל חמתו, אז מה בסוף אין 'רפואה'. יש בסוף רק מחלה. מחלוקת. אני רק אומר זאת כמשל, כי לצערינו יש מחלוקות, וכל מיני חילוקי דעות, שלא משתוים אחד עם השני. אם כי אלו רק דוגמאות פשוטות, אצל האנשים הפשוטים, אבל זה הולך לכל הדברים, עד שאין הנהגה בעדה.

אתן לכם דוגמא. סיפור שקרוב לכל העניין שדיברנו. בא אלי מישהו בחדשים האחרונים, שהוא רוצה להפיץ בין התימנים הנהגה, שלא תהיה תזמורת בחתונות. שאלתי אותו, למה? אמר לי, ככה נהגו אבותינו. נכון. אבותינו לא עשו תזמורת. היו שירים, אבל לא היו תופים, לא היו כלי נגינה, היה להם פח הכי הרבה. ואפילו על זה היו ויכוחים אם זה מותר או לא. הכי הרבה עשו מחיאות כפים. יש כאלו נוסח צנעאני שעשו חרם. לא משנה. הפח התחיל רק בתקופה האחרונה, כי הביאו פחים של נפט. זה משהו חדש, כי בדורות שעברו גם זה לא היה. בקיצור, הוא בא אלי ואומר, תשמע אני מחתים רבנים שלא תהיה תזמורת בחתונות. הוא מראה לי חתימות של רבנים, ומבקש שאחתום. אמרתי לו, אתה חושב שמישהו יעשה את זה? מישהו יקיים את זה? אמר, לא חשוב. אמרתי לו, כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. לא יקיימו את זה. בשביל מה אחתום? סתם נפרסם איזה כרוז ואף אחד לא יעשה זאת? בקיצור, הוא אומר לי, תראה, רבנים חתמו. אמרתי לו, תשמע, גם אלו הרבנים שחתמו לא מתכוונים לקיים את זה. הם חתמו לך סתם, הם לא מתכוונים לזה. הם בעצמם עושים תזמורת בחתונות. והוא ממשיך להתווכח, תראה, נכתוב, ומי שירצה לשמוע שישמע, מי שלא ישמע לא ישמע. אמרתי לאותו בחור, תגיד לי, בחתונה שלך תהיה תזמורת או לא תהיה? אז הוא אומר לי, לא תהיה תזמורת. אמרתי לו, מתי החתונה? אמר, עוד שנתיים. שאלתי אותו, בן כמה אתה? אמר לי שהוא בן 21. אמרתי לו, תגיד לי, ככה נהגו אבותינו? אתה אומר שאתה מקפיד על מנהגי אבותינו, ואתה מתכווין להתחתן בגיל 23? זה מה שאבותינו נהגו? ואתה אומר שלא תעשה תזמורת, כי אבותינו ככה נהגו? אמר לי, לא. לגבי הגיל, בישיבות ככה נוהגים. אמרתי לו, א"כ, אם בישיבות ככה נוהגים, אז בישיבות גם עושים תזמורת. איפה אתה? אני לא מבין. מה אנשים עד כדי כך משובשים? הרי מה יותר חמור? חז"ל אומרים, בן שמונה עשרה לחופה. אתה מדבר על מנהג? התחתנו בגיל שש־עשרה שבע־עשרה בערך, ואתה אומר לי שאתה נוהג כמו הישיבות, ובישיבות מתחתנים בגיל 23, ועכשיו אתה רוצה להחתים על תזמורת בגלל מנהג אבותינו, שאף אחד לא ישמע. מה הבלבול הזה? ולמה לא עשו תזמורת, זכר לחרבן. אתם עושים את החרבן, אתם. בעוונותינו הרבים. צריך לדעת מה העיקר ומה הטפל. בכל אופן, ה' ברוך הוא יתכּננו בעצה טובה.