סימן נ' - הלכות תפילת המנחה

[א] לעולם יזהר אדם בתפילת המנחה, שהרי לא נענה אליהו אלא בתפילת המנחה, שנאמר{א} ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו{ב}. והטעם שתפילת המנחה היא חשובה כל כך, כי תפילת השחר זמנה בבוקר בקומו ממטתו מיד, קודם שיהיה טרוד בעסקיו. וכן תפילת ערבית בלילה, זמנה בבואו לביתו והוא פנוי מעסקיו. אבל תפילת המנחה, היא בעוד שהאדם טרוד בעסקיו, והוא צריך לשום אל ליבו לפנות מכל עסקיו ולהתפלל, על כן שכרה הרבה מאד{ג}: 

[ב] עיקר זמנה הוא מתשע שעות ומחצה ולמעלה, והיא נקראת מנחה קטנה. וּבְשָׁעַת הַדֹּחַק, כגון שהוא צריך לצאת לדרך (או שהוא צריך לאכול, ועיין לקמן סעיף ג'{ד}) יכול להתפלל מיד לאחר שש שעות ומחצה, והיא נקראת מנחה גדולה. והמשך זמנה הוא לכתחילה עד שעה ורביע קודם הלילה ולא יותר, וזה נקרא פֵּלֶג־המנחה, כי משעת מנחה קטנה עד הלילה הוא שתי שעות ומחצה, והחצי מזה היא שעה ורביע. ובדיעבד או בשעת הדוחק, יכול להתפלל עד שקיעת החמה, ואפילו עד צאת הכוכבים. וכן נוהגין האידנא בדרך־כלל להתפלל מנחה וערבית סמוכות זו לזו. מה גם שיש סוברים שצריך להתפלל מנחה דוקא סמוך לשקיעת החמה. ושעות אלו המה שעות זמניות, דהיינו לפי ערך היום (מֵהָנֵץ החמה עד שקיעתה{ה}), מתחלק היום לשנים עשר חלקים. ואם היום גדול שמונה עשרה שעות, אזי שעה ומחצה נחשבת לשעה{ו}: 

[ג] אסור להתחיל לאכול אפילו סעוֹדה קטנה, סמוך למנחה גדולה. וסמוך, היינו חצי שעה קודם. ואם אינו קובע עצמו לסעודה אלא שאוכל או שותה דרך עראי, פירות או תבשיל אפילו מחמשת מיני דגן, מותר. וכל שכן שסעודה גדולה כגון סעודת נישואין או ברית מילה וכדומה, אסור להתחילה אפילו סמוך למנחה גדולה, דהיינו מחצות היום, אלא ימתינו עד זמן מנחה גדולה, ויתפללו קודם הסְּעוֹדָה{ז}. וכן אסור ליכנס להתרחץ או להסתפר אפילו סמוך למנחה גדולה, והוא הדין לכל מלאכה או עניינים שאפשר שימשך בהם או יטרידוהו{ח}. אמנם מנהג העולם שאפילו סעודה קטנה עושים סמוך למנחה קטנה, מפני שסומכים שיש זמן קבוע לתפילה סמוך לערבית, ואין חוששים שמא יפשע ולא ילך להתפלל{ט}: 

[ד] לתפילת מנחה צריך גם כן ליטול הידים עד הפרק{י} כמו לתפילת שחרית, ואעפ"י שאינו יודע להם שום לכלוך. ומי שעומד מלימודו, לא נהגו להחמיר ליטול ידיו. וכמבואר לעיל בסימן י"א סעיף ה' וסעיף ו'. וגם לתפילת ערבית אם הפסיק אחר מנחה, וכן למוסף אם הפסיק אחר שחרית, צריך ליטול ידיו{יא}. ונטילות אלו, אינן צריכות להיות מתוך כלי, וכן אין מברכין עליהן{יב}: 

[ה] וזהו סדר תפילת המנחה לפי מנהגינו. אומרים מִיּוֹשֵׁב{יג} כל הקהל יחד, והוא רחום וגו'{יד} תהילה לדוד, עד מעתה ועד עולם הללויה. ועומד ש"צ (וגם הקהל עומדים עמו, כדלעיל סימן י"ג סעיף י') ופותח ואומר קדיש, יתגדל וכו'. וכשיש שהות מקדימים לומר למנצח על הגתית וגו' מה ידידות, ופרשת התמיד, ופיטום הקטורת{טו}. ויש נוהגים כשיש פנאי עוד יותר, לומר לפני למנצח, את פרשת העקידה לעורר הרחמים ולכפות הדינים המתעוררים בעת המנחה{טז}. וכל אלו מיושב. אחר שאמר הש"צ קדיש, מתפללים שמונה עשרה בלחש. וכשרואה הש"צ שסיים הגדול שבציבור תפילתו ויש לכל הפחות בין הכל תשעה שסיימו שישמעו ויענו אמן (כדלעיל סימן י"ח סעיף א'), חוזר התפילה בקול רם, ומתחיל אֲדֹנָי שפתי תפתח וכו'. וכשמסיים, נופלים מיד על פניהם (ועיין לקמן סעיף ח') לצד שמאל כמו בשחרית{יז}. ועומד ש"צ לבדו ואומר קדיש תתקבל. ואם יש שהות אומרים אח"כ יחדיו, מזמור לדוד י"י קראתיך וגו'{יח} משכיל לדוד בהיותו במערה תפילה וגו' (וכשמתפללים מנחה וערבית סמוכות, מוסיפים אחריהם עוד מזמורים כרצונם עד שיגיע זמן ערבית{יט}) ועומד ש"צ ואומר קדיש יהא שלמא לפי מנהג השאמי. וכשמתפללים מנחה וערבית סמוכות אומר רק חצי קדיש. ולפי מנהג הבלדי מסיימים אחר המזמורים ר"ח בן עקשיא וכו', ועומד ש"צ ואומר קדיש דרבנן שהוא דעתיד. וזה בין אם מתפללים אותם סמוכות, בין אינן סמוכות. ויש מהבלדי שנוהגים כשהן סמוכות שלא לומר כאן קדיש כלל, אלא מיד אחרי המזמורים אומרים והוא רחום דערבית, אבל העיקר לומר קדיש{כ}. (והוא שייך ליתום, כדלעיל סימן כ"ה סעיף ז'): 

[ו] מנהגינו שאין אומרים עלינו לשבח אחרי תפילת המנחה, אפילו כשאין מתפללים ערבית סמוכה אחריה, וכן בשבת{כא}. והטעם מפני שנתקן כנגד אומות העולם שהם משתחוים לשמש בעת זריחתה שחרית, וכן משתחוים לירח ערבית{כב}: 

[ז] לכתחילה אין לומר והוא רחום וגו' תהילה לדוד וגו' שקודם מנחה, עד שיהא מניין בבית־הכנסת, כדי ששליח־צבור יאמר עליו הקדיש. אך בשעת הדוחק יכולים לאמרו אעפ"י שלא נשלם עדיין המניין, שהקְּפִ–ידא על המניין דוקא בשעת אמירת הקדיש עצמו, וכן הוא מנהגינו{כג}: 

[ח] אין נפילת־פנים בלילה. לפיכך אם נמשכה תפילת המנחה עד הלילה, יאמר ש"צ קדיש תתקבל אחרי שמונה־עשרה. ונחלקו הפוסקים אם גם בין השמשות אין ליפול{כד}. ולמעשה יש נוהגים ליפול אז{כה}, אבל ברוב הקהילות נוהגים שלא ליפול, ומתוך כך הורגלו שגם כשמתפללים מבעוד יום, אינם נופלים. ואינו נכון, אלא צריכים ליפול{כו}, וכמפורש בכל הפוסקים וברמב"ם{כז} גם בסידורי הגאונים, ובכל התכאליל כת"י כולם{כח}: 

[ט] אם השעה דחוקה, יתפללו בלחש ואח"כ יחזור הש"צ בקול רם רק ג' ראשונות עם הקדושה עד האל הקדוש{כט}, ויסיים קדיש תתקבל. או יתחיל שליח־צבור מיד אחר קדיש לומר השמונה־עשרה בקול רם, והצבור לא יתפללו אלא ישמעו ויענו עד שיאמר האל הקדוש, ואז יענו אמן ויתפללו בלחש. ואם השעה דחוקה ביותר, ויש לחוש שאם ימתינו עד לאחר שיאמר האל הקדוש, לא יסיימו תפילתם בעוד יום, יכולים להתפלל מיד עם שליח־ציבור הוא בקול רם והם אומרים עמו בלחש מלה במלה עד האל הקדוש. ואם יש פנאי יותר, יתפלל הש"צ כל השמונה־עשרה בקול רם, והם יאמרו עמו מלה במלה בלחש. ומי שהוא בקי ואינו אומר עמו בלחש, לא יצא ידי חובת תפילה אפילו בדיעבד. והוא הדין בכל תפילה כשהציבור נחפזים לצאת, יתפללו כך תפילה אחת, מפני שקרוב הדבר שלא יכוונו ליבם לחזרה והוי כברכות לבטלה. וכן הוא מנהגינו בכל מקום שיש דוחק. (ועיין לעיל סימן י"ח סעיף י'). ולכתחילה צריך לומר הקדיש תתקבל קודם צאת־הכוכבים. אמנם גם אם נמשכה התפילה עד אחר צאת־הכוכבים, יאמרנו, וכ"ה מנהגינו{ל}: 

[י] מנהגינו שגם כשהקהל מתפללים עם הש"צ, עונים אחריו אמן על כל ברכה וברכה ואין זה נחשב הפסק. אלא שכל אחד מקדים שלוש תיבות קודם שחותם הש"צ הברכה, כדי שלא יהא עונה אמן אחר ברכת עצמו{לא}. כמו כן עונים בקדושה, קדוש ברוך וימלוך{לב}, ובתפילות שיש בהם ברכת כהנים עונים אחריהם אמן{לג}: 

[יא] אם בחזרת התפילה המשיך הש"צ לומר אתה חונן, שהיה סבור שעדיין יש שהות, ובאמצע הברכות האמצעיות יצאו ג' כוכבים, יפסיק, שאם לא כן יהיו ברכותיו לבטלה, ויאמר קדיש תתקבל{לד}: 

[יב] מי שבא לבית־הכנסת ומצא ציבור מתפללים שמונה־עשרה בלחש, מתפלל עמהם שמונה־עשרה, ויאמר והוא רחום וגו' תהילה לדוד וגו' אחרי שמונה־עשרה. ואם לא יוכל לגמור שמונה־עשרה קודם שיגיע שליח־ציבור לקדושה, ואם ימתין עד אחרי שיגמור שליח־ציבור כל השמונה־עשרה עם הקדיש, יעבור זמן התפילה, ימתין ויתפלל בלחש עם שליח־ציבור בחזרת־התפילה מלה במלה. (ויש סוברים שיאמר עמו גם כל נוסח הקדושה, דהיינו נקדישך ונעריצך וכו' כמו שהוא אומר{לה}). ויכוין שכשיגיע ש"צ למודים, יגיע גם הוא למודים, כדי שישׁחה עם הציבור, שלא יהא נראה ככופר במי שהציבור משתחוים לו. רק ביום תענית־ציבור לא יאמר עם שליח־ציבור עננו בין גואל לרופא, אלא אומרו בשומע התפילה כמו שאר יחיד. וכן אם רוצה להתפלל ערבית עם הציבור, ואם ימתין עד אחרי חזרת שליח־ציבור את התפילה, יצטרך להתפלל ערבית ביחידות, יתפלל מנחה עם חזרת שליח־ציבור. ואם בא סמוך לקדושה, ימתין עד אחרי שיאמר שליח־ציבור האל הקדוש ויענה אמן ואז יתפלל, ואף שיפסיד מודים, מכל מקום הכי עדיף טפי, מלהפסיד תפילת ערבית עם הציבור. וכל־שכן אם השעה עוברת מזמן מנחה{לו}: 

[יג] מי שבא בערב־שבת למנחה בבית־הכנסת, והקהל כבר קיבלו שבת או יום־טוב (דהיינו בשבת אמרו מזמור שיר ליום השבת{לז}, וביום טוב אחרי עניית ברכו{לח}) לא יתפלל מנחה בתוך בית־הכנסת, אלא חוצה לו. ואם ישמע ששליח־ציבור אומר ברכו, לא יענה עם הציבור. שאם יענה, שוב אינו רשאי להתפלל אחר־כך תפילה של חול. ואם טעה וענה, יתפלל ערבית שתיים, כדלעיל סימן י"ט סעיף ח'. ויכול לענות בכוונה שלא לקבל עתה שבת ויום־טוב. ואם בא סמוך לקבלת שבת ויום־טוב, אף על פי שלא יוכל לגמור שמונה־עשרה קודם שיקבלו שבת או יום־טוב, יכול להתפלל, כיון שהתחיל בהיתר{טל}: