סימן מ"ז - הלכות ברכת הגומל ועוד קצת ברכות פרטיות

[א] ארבעה צריכים להודות, יורדי הים כשיגיעו למחוז חפצם, וכן הולכי מדבריות (והוא־הדין בשאר דרך, שכל הדרכים בחזקת סכנה{א}) כשיגיעו למחוז חפצם. ומי שהיה חולה אפילו שלא היה בו סכנה אלא שהיה מוטל במטה מחמת החולי, ואפילו פחות משלושה ימים{ב}, ונתרפא לגמרי והולך על בריו. (ולאו דוקא שיחזור להיות כבתחילה, אלא כל שאין לחוש שיחזור לחליו מחמת איזו סיבה, זוהי טובה שלימה{ג}). וי"א אפילו שלא היה במטה, אלא רק חש בראשו או בגרונו או במעיו או בעיניו וכיו"ב באופן שנרגש וניכר לרואים שהוא חולה{ד}. ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא (ולא רק על עסקי נפשות, אלא אפילו רק על עסקי ממון, וכ"ה מנהגינו). וסימנֶיךָ, וכל החיי"ם יודוך סלה. ח'בוש, י'סורים, י'ם, מ'דבר{ה}: 

[ב] מה מברך, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם הגומל לַחייבים טובות שגמלני (כל{ו}) טוֹב. והשומעים עונים, אמן, (מיו}) שגמלך טוב הוא יגמלך (טובו}) סלה{ז}. ומנהגינו להקדים לפני הברכה שני פסוקים אלו{ח}, יודו לי"י חסדו ונפלאותיו לבני אדם. וירוממוהו בקהל עם, ובמושב זקנים יהללוהו{ט}: 

[ג] ולאו דוקא ארבעה אלו, אלא גם מי שהיה בסכנה אחרת וניצל הימנה, כגון שנפל עליו כּוֹתָל, או ניצל מנגיחת שור (וה"ה מפגיעה ברכב נוסע), או שבאו עליו לסטים בדרך ושודדי לילה וניצל מהם וכדומה, נוהגים שמברך הגומל{י}: 

[ד] צריך לברך ברכה זאת בפני עשרה (עם בעל הנס{יא}) ושנים מהם יהיו תלמידי חכמים העוסקים בהלכות, שנאמרח} וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו. ואם אין נמצאים לו תלמידי חכמים, אינו מעכב. ובשעת הברכה ראוי שיעמוד, והשומעים יושבים. ונוהגין לברך כשעולה לתורה לאחר שבירך ברכה אחרונה. ולכתחילה אין לאחרה יותר משלשה ימים, ולכן אם ניצל ביום ב' יברך מיד בלא ספר תורה ולא ימתין עד יום ה'. וכן אם היה אבל שאינו רשאי לעלות לתורה לא ימתין, אלא יברך מיד, אך יברך מעומד בפני עשרה. ובדיעבד אם איחר יותר משלשה ימים יכול לברך בזמן שנזכר{יב}: 

[ה] קטן אינו מברך ברכה זו, דלא שייך לומר "לחייבים" מאחר שאינו בר־עונשין{יג}. והנוהגים שגם קטן מברך, יש להם על מה שיסמוכו{יד}. ונשים אינן מברכות ברכה זו (בין כשקמה מחולי, בין אחרי לידה, או ניצלה בנס) מפני הצניעות, שהרי צריך לאמרה בפני עשרה אנשים. ואין לפרוץ גדר ולשנות המנהג בזה וכיוצא בזה{טו}: 

[ו] מי שנעשה לו נס, טוב שיפריש לצדקה ממון כפי השגת ידו, ויחלק ללומדי תורה ויאמר, הריני נותן מעות אלו לצדקה, ויהי רצון שיהיה נחשב כאילו הקרבתי תודה. וראוי לו לתקן איזה צרכי רבים בעיר, ובכל שנה ביום הזה יתבודד להודות לה' יתברך שמו ולשמוח ולספר את הנס{טז}: 

[ז] הנכנס להקיז דם, וכן האוכל או השותה או העושה איזה דבר לרפואה, יתפלל קודם תפילה קצרה ויאמר, יהי רצון מלפניך י"י אלהי שיהא עסק זה לי לרפואה, כי רופא של־חנם אתה. ואם דבר זה שהוא אוכל או שותה לרפואה צריכין לברך עליו (עיין לעיל סימן ל"ו סעיף ז') יאמר תחילה תפילה זאת ואחר־כך יברך, שלא להפסיק בין הברכה לאכילה. ולאחר שהקיז דם, או שאר דברי רפואה, יש אומרים שיברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם רופא חולים{יז}. אבל נוֹסח התכאליל והרמב"ם כת"י, ברוך רופא "חיים", ובלא שם ומלכות{יח}: 

[ח] מי שהתעטש ואמר לו חברו אָסוּתָא (דהיינו שתהיה לו רפואה), יענה לו תחילה, ברוך תהיה. ואחר־כך יתפלל ויאמר, לישועתך קויתי י"י. לפי שאמרו חז"ל{יט} כל המבקש רחמים על חברו, הוא נענה תחילה{כ}: 

[ט] המתפלל על מה שעבר, כגון ששמע קול צוחה בעיר, ואומר יהי רצון שלא יהא קול זה בתוך ביתי, או שהיתה אשתו מעוברת לאחר ארבעים יום מעיבורה שכבר נצטיירה צורת הולד, ומתפלל ואומר יהי רצון שתלד אשתי זכר, הרי זו תפילת שוא, כי מה שהיה היה. אבל בתוך ארבעים יום, מועילה התפילה ויכול להתפלל. ולאחר ארבעים יום יכול להתפלל שיהא הולד זרע של־קיימא, טוב לשמים וטוב לבריות{כא}: 

[י] הנכנס למוד את גרנו וכיוצא בו, יתפלל ויאמר, יהי רצון מלפניך י"י אלהי שתשלח ברכה במעשה ידי. התחיל למוד, אומר, ברוך השולח ברכה בַּכֳּרִי הזה (בלא הזכרת שם ומלכות). מדד ואחר־כך התפלל, הרי זו תפילת שוא, שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין{כב}: 

[יא] יש אומרים שמי שנעשה בנו בר־מצוה, מברך שפטרני מעונשו של־זה{כג}. ואין מנהגינו כן, ואפילו בלא הזכרת השם לא נהגו לומר ברכה זו{כד}: 

[יב] אם היתה עצירת גשמים, אפילו בארצות שהגשמים תדירים ואינן נעצרין כל כך, ואירע שנעצרו כל כך עד שהיה העולם בצער, אזי כשירדו הגשמים, אם ירדו כל כך ורבו על הארץ שמעלים אבעבועות מן המטר, והולכין זה לקראת זה, שאֵלו גשמי ברכה, צריכין לברך עליהם{כה}: 

[יג] מה מברך. אם יש לו שדה בשותפות עם ישראל אחר, מברך הטוב והמטיב. ואם אין לו שותף ישראל בשדה, אף על פי שיש לו אשה ובנים, מברך שהחיינו. ואם אין לו שדה אומר, מודים אנחנו לך י"י אלהינו על כל טפה וטפה שהורדת לנו, ואילו פינו מלא שירה כים וכו' (כמו שהוא בנוסח נשמת כל חי), עד ויברכו את שמך י"י אלהינו. ברוך אתה ה' רוב ההודאות ואל התושבחות{כו}. ברכת הטוב והמטיב וברכת שהחיינו, מברך אף על פי שאינו רואה את הגשמים אלא שהוא שומע שיורדים גשמים. אבל ברכת מודים אנחנו, אינו אומר אלא מי שהוא רואה את הגשמים{כז}:

[יד] ולעולם יצעק אדם על העתיד לבֹא ויבקש רחמים, ויתן הודאה על מה שעבר וישבח כפי כוחו{כח}. ובכלל זה כשיוצא לדרך, ובפרט כשההליכה או הנסיעה הֶן כשיעור פרסה (שמונת אלפים אמה, שהם כארבעה קילומטר{כח*}) ומעלה, נכון שיתפלל בתחילה שיצילֶנו ה' בדרכו, כגון בנוסח זה, יהי רצון מלפניך י"י אלהינו שתוליכנו לשלום ותגיענו למחוז חפצינו לשלום, ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך. ברוך שומע התפילה. ויכול להוסיף ולהאריך בה כפי צחות לשונו. ולא יחתום בהזכרת השם, אפילו אם נוסע מסוף העולם ועד סופו. וכן באניה או באוירון{כט}. ומנהגינו שהנפטר מחבירו ההולך לדרכו, מברכו בנוסח זה, אלהים יהיה עִמָּךְ. והוא משיב, מֵעִמְּךָ לא יָסוּר{ל}. וטוב ליתן צדקה טרם צאתו, שנאמר{לא} צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו{לב}: