סימן מ"ג - הלכות המברך על מאכל או משקה, ואחר כך הביאו לו עוד

[א] בירך על הלחם ולא היה בדעתו לאכול יותר ממה שהכין לו, כגון שקנה לו לחם וסבר שיהיה לו די, ושוב נתאווה לאכול יותר ושלח לקנות לו עוד, אפילו יש לפניו עוד ממה שהכין לו בתחילה, מכל מקום צריך לברך שנית המוציא על מה שהביאו לו, משום דהוי נמלך. אבל מי שיש לו לחם בביתו וחתך לעצמו חתִכָּה, שהיה סבור שיהיה לו די, ואחר־כך נתאווה ליותר וחתך לו עוד, אף על פי שאין לו עוד מן הראשון, אינו צריך לברך שנית, דזה לא מיקרי נמלך, כי הדרך הוא כך{א}: 

[ב] בירך על פירות שלפניו והביאו לו אחר־כך עוד פירות, גם אם בשעת הברכה לא היתה דעתו בפירוש על כל מה שיביאו לו, אינו צריך לברך שנית על אלו שהביאו לו, אפילו אם אין לו עוד מהראשונים, ואפילו אינם ממין הראשון אלא שברכותיהן שוות. לפי שכך הוא דרך האדם ליכנס מאכילה קטנה לגדולה. ואם הוא נמלך ממש, דהיינו שמתחילה לא היתה דעתו לאכול רק אלו שהם לפניו, ואחר־כך נמלך לאכול יותר, אזי אפילו הם מהמין הראשון, צריך לברך שנית על אלו שהביאו לו, אלא אם־כן יש לפניו עוד גם מהראשונים. ולכתחילה טוב ליזהר שכשהוא מברך תהא דעתו על כל מה שיביאו לו{ב}: 

[ג] הביאו לו פרי שהוא חשוב וחַבִּיב עליו יותר מן הראשונים, או שהוא ממין שבעה, אפילו יש לפניו עוד מן הראשונים, צריך לברך על זה שהביאו לו. כי מה שאינו חשוב, אינו יכול לפטור את החשוב דרך גררא, אלא דוקא כשנתכוון לפטרו{ג}, כדלעיל סימן ל"ו סעיף י': 

[ד] בירך על השכר ונתכוון לפטור כל מה שיביאו לו מברכת שהכל, והביאו לו דגים, אינו צריך לברך על הדגים. אבל אם היתה דעתו סתם, אפילו אם בשעה שהביאו לו את הדגים עדיין היה שכר לפניו, מכל מקום צריך לברך על הדגים. ולא דאמי לפירות, שאפילו אלו תפוחים ואלו אגוזים מכל מקום הכל מין אוכל הוא, אבל שכר ודגים המה לגמרי שני מינים מחולקים, זה אוכל וזה משקה, ואינם פוטרין זה את זה, אלא אם כן היו לפניו בשעת ברכה או שהיתה דעתו עליהם{ד}: 

[ה] כל זה לא מִיַּרִי אלא באדם האוכל משלו. אבל אם הוא אוכל אצל חבירו, כיון שבירך על מין אחד פוטר כל מה שיביאו לו מאותה ברכה, אפילו אין לו עוד מהראשונים, שהכל תלוי בדעת בעל הבית. והיינו מה שאמרו חכמים, אַֽתַּכָּא דבעל הבית סמכינן, ר"ל על שולחן בעל־הבית אנחנו סומכים. אך אם נמלך ממש, צריך לברך שנית. ואם לא היה בדעת בעל הבית להביא יותר, רק לבקשת האורחים נתן להם, גם כן אינן צריכין לברך, לפי שהאורחים סומכין בדעתם שבעל הבית מסתמא יתן להם כל צרכם{ה}: 

[ו] מי שבא לסעודה ונתנו לו כוס ובירך עליו, ואחר־כך שוב נתנו לו כוסות, אם המנהג הוא כן, מסתמא היתה דעתו על כולם ואינו צריך לברך עוד{ו}: