ל"ג בעומר שחל ביום א' האם מותר להסתפר בע"ש שלפניו, סיפור עם מהרי"ץ שקרה בל"ג בעומר, ונפק"מ להלכה

ל"ג שחל ביום א' האם מותר להסתפר בע"ש, סיפור עם מהרי"ץ שקרה בל"ג בעומר, ונפק"מ להלכה

מתוך שערי יצחק השיעור השבועי של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א מוצש"ק תזריע מצורע התש"ע

אתם יודעים, השנה ל"ג בעומר חל ביום ראשון. לפי הרמ"א מותר להקדים להסתפר בערב שבת. לפי דעת מרן, אין היתר. מאחר ומרן סובר, שההיתר של תספורת הוא לא בל"ג, אלא בל"ד. פסקו מלמות בל"ד. רק אם חל ל"ג בשבת אפשר להקדים להסתפר ביום ששי, אך אם חל ביום ראשון, אסור להקדים. אבל הרמ"א פוסק שאפילו אם חל ל"ג ביום ראשון, מותר להסתפר כבר בערב שבת. אחרת, אם לכבוד שבת לא הסתפרת, עכשיו שעברה שבת אתה מסתפר? זה לא כבוד שבת. לכן מקדימים. אמנם ההיתר הזה הוא היתר קלוש, וגם בין האשכנזים עצמם יש מחלוקת בין מהרי"ל למהרי"ו, אבל הרמ"א פוסק להתיר.

גם התימנים נהגו להתיר. כי אצלינו התימנים המנהג של ל"ד, לא כ"כ נתפס. דוקא אלו שכבר נהגו להסתפר קודם ערב שבועות, היו מתירים כבר בל"ג. משום שביום הזה לא עושים נפילת פנים, ועוד סיבות, לא קל לרדת לכל הפרטים כרגע. מי שירצה יראה בשלחן ערוך המקוצר מה שהעלינו שם. בכל אופן, התקבלה ההלכה על פי הרמ"א. ממילא, גם השנה שחל ל"ג ביום ראשון, אפשר להסתפר כבר בערב שבת. דהיינו עוד שבועיים, ערב שבת קודש פרשת אמור. ודין זה גם לפי בעל השתילי זתים, כי השתילי זתים כידוע משמיט את הרמ"א איפה שהוא חולק על מרן, ופה הוא לא השמיט, הוא מביא אותו להלכה. ככה נהגו, וכך התקבלה ההלכה, על פי הדעה הזאת.

מובא בספר קורא הדורות, מעשה שהיה עם מהרי"ץ בזמנו, שנוגע לל"ג בעומר. רציתי לספר אותו בהילולא. כתוב כך, לימים ביום ל"ג בעומר, השכים מהרי"ץ בבוקר לעלות מן "קאע אליהוד" [שכונת היהודים] אל צנעא מדינת הגויים. והנה איש מומר אחד נצב לקראתו פתח "באב אלסבּאח", יש שער, אחד השערים של החומה בצנעא שנקרא באב אלסבאח, זה בין היהודים ובין הגויים, עוברים דרך השער הזה. ראה מומר אחד את מהרי"ץ עולה, ויגש אליו וידבר לו בחשאי ויאמר, יוודע לך, שאתמול בערב נתקבצו כל האומות להתפלשׁ בבית תפלותם, ונמנו וגמרו כולם בעצה אחת בלב אחד כאיש אחד, שכל איש מישראל אחת דתו להמית, להסיר כל ראש  ישראלי. הוא מספר למהרי"ץ, אתמול כולם באו להתפלשׁ. אתם יודעים מה זה להתפלשׁ? לא אומרים הלכו להתפלל, אומרים הלכו להתפלשׁ, בלשון מליצה, לתת לזה שם לגנאי. כמו שכשרוצים להגיד ילכו "יְצַּלּוּ" אומרים ילכו "יִצָּנֵגּוּ", להיות חֵרשים. אַצְנַגּ בערבית זה חרשׁ, הפכו את המלים לגנאי. בקיצור, נתקבצו להתפלש, והחליטו בהסכמה אחת שכל אחד מישראל, רח"ל, אחת דתו להמית. אתם רואים מה זה ימי דין? לא משאירים ראש יהודי חי. והמומר הזה עומד לראות מי יהיה הראשון שהפסק דין יתבצע עליו. ואני השכמתי עתה לראות מי ילכד תחילה. כך הוא אומר למהרי"ץ בשקט, לוחש לו באוזן. מהרי"ץ אומר לו, כך נמנו וכך גמרו אפילו בשׁמים, להעביר תער על כל ראש ישראלי ביום הזה, כי הוא יום טוב יום ל"גּ בעומר, יום הילולא דרבי שמעון בן יוחאי ע"ה, לא ישאר ראש אחד מישראל שלא יתגלח. כך נמנו וכך גמרו, מהרי"ץ עונה לו מניה וביה. בקיצור, וכבר עצתם הופרה ונהפכה לטובה, הם חשבו עלינו רעה, אלד'ים חשבה לטובה. דהיינו, נכון שהם גזרו כך, אז מה אם הם גזרו? נהפכה הגזירה. במקום שח"ו יהרגו בחרבות, מסירים את הראש בתגלחת.

פה צריכים להבין, לפי הסיפור שהוא מביא, יוצא שהיו מסתפרים בל"ג, אבל הרי לפי מהרי"ץ מסתפרים בערב שבת, לא בל"ג. אתם מבינים מה אני שואל? לא נראה כל כך בסיפור שזה לפי דעת מהרי"ץ, כי לפי מהרי"ץ העניין של ל"ג הוא לא הנקודה. מהרי"ץ אומר שבשמים גזרו ביום ל"ג, משמע שהוא מסכים שכך זה בשמים, של"ג זה היום של התספורת.

אבל תראו, את הסיפור הזה, מביא בעל קורא הדורות במקום אחר, בסגנון אחר. הוא כתב את הסיפור בשני מקומות, כנראה ששמע מאנשים שונים. הוא כותב הרבה פרטים אחרים. וכך הוא כותב, בערב של־אחד הימים, נתייעצו האומות בבית תּפְלוּתם, הנקרא אַלגַּאמִע אַלְכֲּבִּיר, זה המסגף הגדול של העיר צנעא, להשחית את ישראל חס ושלום. ונמנו וגמרו להעמיד אנשים מהם, פי בּאבּ אַלסֲבַּאח שער המדינה, וכל העולה מישראל לשם, ייהרג. ואותו הלילה ליל ל"ג לעומר. ואיש לא ידע. כי היתה עצתם ביניהם בסוד.  כל יהודי שעובר את השער הורגים אותו, זו היתה ההחלטה שלהם. והרב הנזכר לעיל, מהרי"ץ, בשכבו על מטתו, בא לו מלאך מן השמים בחלום הלילה ויאמר לו, קום קרא אל אלד'יך אולי יתעשת האלד'ים, כי כך וכך היה המעשה. קם מהרי"ץ ואסף את כל יחידי סגולה אל בית הכנסת שלו, וערכו תחינה ובקשה למרום. ושלח את השַּׁמָש להזהיר את כל העם לגלח את ראשם טרם זריחת השמש בהשכמה, במצוות הרב. נתן הוראה בכל הקהילה, אל תחכו להסתפר יותר מאוחר, אלא תסתפרו לפנות בוקר, לפני שיאיר היום, עוד לפני התפילה.

כי בעצם בהיתר של התספורת בל"ג יש מחלוקת בפוסקים מתי מותר. כי הרי יש כלל מקצת היום ככולו. יש פוסקים הסוברים שמקצת היום ככולו, לא דוקא מהיום אלא אפילו מהלילה, כי הרי מהלילה כבר מתחיל היום שלמחרת. ויש פוסקים מקצת היום ככולו דוקא מהבוקר ולא מהלילה. כמו שעושים באבילות לא אליכם. אבלים מתאבלים שבעה ימים, וביום השביעי בבוקר יושבים קצת ואח"כ קמים, כי מקצת היום ככולו. לכאורה למה צריך להיות דוקא בבוקר, שישבו בלילה, ואחרי חצי שעה־שעה, יקומו מהאבילות. אלא שלא מועיל בלילה, צריך שיהיה דוקא ביום. כך נפסק להלכה, וכך נוהגים. אותו הדבר בל"ג, צריך לפסוק שמקצת היום ככולו, דוקא מהיום, אחרי זריחת השמש. אבל יש אומרים, שמותר גם בלילה. מהרי"ץ סמך על הדעה הזאת. כי אם היה משאיר את התספורת לרגע האחרון, בין עמוד השחר לזריחה, לא כולם יספיקו להסתפר, הזמן מדי קצר. לכן הוא היה צריך לתת כמה שעות.

וישמעו אליו כל ישראל ויגלחו. שמעתם? קיבלו הוראה, אף אחד לא יודע למה, השמש אומר פתאום בשם הרב שצריך עכשיו להסתפר, באמצע הלילה, והם מקיימים. אשריהם ישראל. אשרי הדור ששומעים בקול מוֹרם. לא ידעו אפילו על מה. הרב פסק, הרב אמר שזה מה שצריך לעשות, ועשו. ולא נודע הדבר. ובבית תפלותם של־גויים בערב בעת מועצותם, היה עומד ביניהם מומר בר ישראל שהמיר דתו, ושמע את כל דבריהם והחלטתם. למחרת, השכים לעמוד פתח השער באב אלסבאח, לראות מי הוא מישראל שיפול תחילה וייהרג ח"ו. והנה הרב ז"ל בעצמו משכים לעלות אל המדינה, ויראה אותו מרחוק ובטרם יקרב, והוא רץ לקראתו ויאמר לרב, אנה תלך? אמר לו, אל המדינה. אמר לו, לא תעלה. מפני שהאומות נמנו וגמרו כך וכך בבית תפלותם. אמר לו, אל תירא, כבר עשינו רצונם, וגילחו כל היהודים את ראשם. לא נשאר יהודי אחד שלא גילח. ובאה זו לכפר על זו. ולא יהיה כלום בעזרת ה'.

ר' אברהם הלוי ערוסי, מחבר הספר קורא הדורות, כתב הרבה סיפורים. חבל שהספר לא נדפס, יהי רצון שאולי נזכה שידפיסו אותו. יש שם עשרות סיפורים מתימן, בתקופה של שלש מאות שנה אחרונות. הוא כותב שהוא שמע אותם מעשרות רבנים. בשער הוא מפרט את שמות שלושים וששה חכמים לפחות, שסיפרו לו את הסיפורים (כמובא בספר התעודה מחשיפת גנזי תימן דף שמ"א). יש הרבה סיפורים שממש לא ידועים. זה אחד מהסיפורים שהוא כותב, ובד"כ הוא כותב אפי' ממי שמע את הסיפור. בכל אופן, ונשכח הדבר מלב האומות לעד, מהרי"ץ ביטל את הגזירה.

צריכים א"כ להבין, ל"ג בעומר, הוא משמעותי לדידן או לא? לכאורה, לפי מהרי"ץ, אין שום משמעות לל"ג לעומר. א"כ איך זה מסתדר?

אלא למעשה ההסבר הוא כך. ההיתר להסתפר בכל ערב שבת, התקבל לאט לאט, יותר מאוחר. בזמן שמהרי"ץ פסק זאת, בשלב הראשון, עוד היה הרושם של המנהג החדש. דהיינו, לא כולם קיבלו את זה ברגע הראשון, רק לאט לאט הוא התקבל, ובסופו של דבר בעיר צנעא אפילו השאמי הסתפרו בערב שבת. בזה לא היה הבדל ביניהם, כולם הסתפרו בערב שבת. ומהרי"ץ כותב שגם בעל שתילי זתים בעצמו היה מסתפר בערב שבת. זה התקבל אצל כולם, אבל לא התקבל מיד. כי יש כאלו שנהגו עפ"י האר"י לא להסתפר עד ערב שבועות. יש כאלו שהסתפרו רק בל"ד. יוצא שבאותה תקופה, כדי שבל"ג כולם יסתפרו, זה יכל לצאת רק באופן שחל ל"ג בעומר בערב שבת. דהיינו, במצב כזה, אפילו אלה שלא הסתפרו בערב שבת, הסתפרו עכשיו בל"ג, ובזה הוא כאילו קיים את הגזירה.

בתשובה לשאלה מהקהל: הם היו מסתפרים כל ערב שבת לכבוד שבת. נכון שישנם כאלו שהיו רגילים כל השנה להסתפר שבוע כן שבוע לא, אבל זה רק בתקופה האחרונה. בזמן מהרי"ץ, הסתפרו כל ערב שבת. וזה עפ"י הספר חמדת ימים, שיש עניין על פי הסוד להסתפר תמיד בערב שבת. בזמן האחרון, המנהג קצת הוקלש, והסתפרו כל שבועיים. אבל בזמנו הסתפרו כל ערב שבת, ואצלם זה היה כבוד שבת. מי שהיה רגיל להסתפר בערב שבת, אם הוא לא הסתפר זה כבר הפריע לו. א"כ יש שתי אפשרויות, או שמדובר על אלו שעדיין לא קיבלו את המנהג החדש כביכול, שאפשר להסתפר בערב שבת, לכן היו מסתפרים בל"ג. או שיותר נראה כמו שאמרנו קודם, שאולי אז יצא ל"ג בערב שבת. אולי יצא שבשמים קיבלו, כולם הסכימו, וממילא יש כאלו שהסתפרו מצד שזה ערב שבת, ויש כאלו מצד ל"ג. העיקר שיש הסכמה בין כל הקהילה שביום הזה מסתפרים. על זה לא היה ויכוחים. כך נראה כדי ליישב את העניין הנז' לעיל.

לראות דבר כזה, שכולם יקבלו את ההוראה, אינו כ"כ פשוט. אתם יודעים, לצערנו, העניין של תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה, שאיננו מגיעים לקרסולי רגליהם, קשה לנו פה לדבר, להבין מה זה לא נהגו כבוד זה לזה, לא כיבדו אחד את השני, קשה מאד להבין. בפרט שהאר"י אומר בספרו, שהיו קנטרנים ושונאים זה את זה, אלו דברים שקשה לנו להבין את בחינתם ומשמעותם.

אבל אולי נקדים את מה שכותב אחד מחכמי תימן מארי יחיא צ͘אהרי, שהוא גם עומד על השאלה הזאת. הוא מביא (בצדה לדרך פ' אמור) שיש איזה לשון, אינני יודע מאיפה המקור שלו, יש לשון שהיו נוגעין זה בזה. ח"ו יש פה איזו משמעות של גנאי, כביכול. והוא אומר שזה לא יתכן, אין דבר כזה, הרי עם ישראל לא נחשד על הדברים האלה. לכן הוא מסביר שהכוונה שלא היו נוחים זה לזה בהלכה. הוא אומר שהדברים לא כפשוטם, ופירושו שלא היו נוחים זה את זה בהלכה אלא היו בקינטור כל ימיהם. היו מקנטרים אחד את השני.

השאלה, למה היהודים תמיד מקנטרים אחד את השני. ובפרט תלמידי חכמים, לפי מה שכתוב פה. הוא מביא, מה שדיברנו כבר בשנה שעברה, לא נחזור על זה, רק בקיצור מה שכתוב במסכת מנחות דף ס"ח על רבי יהודה ור' טרפון שהיה ויכוח ביניהם, ר' טרפון שהיה תנא גדול שאל שאלה, היה תמה על המשנה, מה ההבדל בין לפני העומר ללפני שתי הלחם, למה פה כשר ופה פסול, לא נאריך כי כבר דיברנו על זה, מי שיראה במנחות דף ס"ח במשנה ובגמרא. ור' יהודה אמר תירוץ, וצהבו פניו. א"ל רבי עקיבא, צהבו פניך שהשבת את הזקן? בסופו של דבר עד שבועות הוא כבר לא היה בין החיים. וזה לא קינטור, הוא רק שמח שהצליח לתרץ קושיא של גדול הדור, גם זו בחינה דקה. אלא צריכים להגיד שהימים האלו הם ימי דין.